Shabbos Gilyon Chukas 5784

עלה עובר
אשת כהן מעוברת, האם צריכה ליזהר מטומאת מת
ע”פ ספר בית ישראל – עיונים בהלכה, מאת הרה”ג ר’ ישראל צבי הופמן שליט”א
וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים (במדבר יט, טז).
ישנה שאלה מצויה לגבי אשת כהן מעוברת ויודעת שהעובר הוא זכר, האם מותר לה ליכנס לבית הקברות, או לבית חולים אשר ידוע שיש בו נפטרים בכל שעה. דהנה האשה מצד עצמה אינה מוזהרת על טומאת מת (יבמות פה, א). אבל כיון שהיא מעוברת ויודעת שהעובר זכר הוא, א”כ שמא צריכה היא ליזהר מליטמא כדי שלא לטמאות את העובר. ומתוך זה יש לשאול עוד, באופן שהאשה אינה יודעת אם העובר הוא זכר או נקבה, האם צריכה לברר הדבר על ידי בדיקת הרופאים, או שמא אינה מחוייבת לברר זאת.
והנה הרוקח (סימן שטו) כתב וז”ל, אשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באהל המת, דספק ספיקא הוא, דשמא נפל הוא או שמא נקבה היא, עכ”ל. אלא שהמגן אברהם (שם) הקשה על דברי הרוקח למה היה צריך להיתר זה, והרי איתא בגמ’ (חולין עא, א), אמר רבה, כשם שטומאה בלועה אינה מטמאה, כך טהרה בלועה אינה מיטמאה, ע”כ. וכיון שהולד הוא ‘טהרה בלועה’, אינו נטמא. [וכן דעת רוב הפוסקים, מלבד האבני מילואים (אבן העזר סימן פב ס”ק א)].
וכבר הקשה כן הרדב”ז (שו”ת, החדשות סימן ר), ותירץ שכל ההיתר של טהרה בלועה שייך רק בימי העיבור, אך אשה שקרבו ימיה ללדת יש לחוש שמא יוציא הולד את ראשו ונמצא שהוא כילוד ואין כאן טהרה בלועה. ומשום הכי הרוקח היה צריך להתיר מטעם ספק ספיקא.
ומדברי הפוסקים נראה שנקטו בפשיטות כשיטת הרוקח דאשת כהן מותרת ליכנס לבית הקברות משום ספק ספיקא. וכן פסק המשנה ברורה (סימן שמג ס”ק ג) [אלא דבלאו הכי יש מנהג שאשה מעוברת אינה הולכת לבית הקברות].
ואולם בזמנינו שיודעים האם העובר זכר או נקבה, נראה דאין לדון להתיר מצד ספק ספיקא, ואפילו אם האשה עצמה אינה יודעת, מ”מ הרי בדרך כלל הרופאים יודעים ע”פ בדיקות ואין זה ספק אלא דבר הידוע. ולכן רק אם עדיין לא צריכה ללדת יש להתיר משום הטעם דנקט המגן אברהם דזה הוי ‘טהרה בלועה’. אבל אם כבר הגיע זמנה ללדת אסור (במצב שאין בזה משום פיקוח נפש) לה ללכת לבית חולים אשר נמצאים שם מתים, דבהולכת ללדת ליכא היתר מצד טהרה בלועה.

עלה הפטרה
נדרו של יפתח
ע”פ ספר איי הים על ספר שופטים מאת הרה”ג ר’ אברהם ירמי’ דוד שליט”א
והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה’ והעליתהו עולה (שופטים יא, לא).
נפרש פסוק זה תחילה בדרך מפרשי המקרא. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא ר”ל כל מה שיצא תחילה מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בין שהוא בהמה שראוי לקרבן, ובין שהוא אדם שאינו ראוי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן בנצחון מן המלחמה, וְהָיָה לַה’ אם אינו ראוי לקרבן יהיה מוקדש לה’, או אם ראוי לקרבן אז וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה, היינו שהיתה כוונת יפתח בין על בהמה טהורה שגופה ראוי לקרבן, ובין על שאר דברים שאינם ראוים לקרבן, והוא”ו של וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה היא וא”ו המחלקת ור”ל ‘או העליתיהו עולה’. ועל דרך זה פירשו הרד”ק בשם אביו והרלב”ג. והרלב״ג הוסיף ביאור במאמר וְהָיָה לַה’ אם אינו ראוי לקרבן, כגון אשה אז לפחות תהיה פרושה מאיש ומיוחדת לה׳, ואם יהיה זכר לא יצטרך שיהיה פרוש, אבל יהיה לה’ לעבוד עבודתו תמיד, וכמו שנאמר בשמואל (ש”א א:י”א) וּנְתַתִּיו לַה’ כָּל יְמֵי חַיָּיו.
ולפי דברים אלו חל הנדר למה שהיה מכוין ליה, דאילו יצא בהמה תהיה עולה, ואם אדם יהיה מוקדש לה’, וכן היה בבתו של יפתח שהיתה סגורה בהר וכדלהלן (פסוק ל”ט), שהיתה מוקדשת לה’.
אמנם יש בדברי חז”ל שנדר יפתח היה להקריב בתו לעולה, וזה מה שעשה לבסוף. והכי איתא בתענית (ד.) אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שלשה שאלו שלא כהוגן וכו’, ‘יפתח הגלעדי’ דכתיב (פסוק ל”א) וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי וגו’, יכול אפילו דבר טמא, השיבו שלא כהוגן, נזדמנה לו בתו. ועיי”ש בהמשך הגמ’ וברש”י שיפתח הקריב בתו לעולה שלא ברצון ה’. וכן מבואר מדברי תיב”ע להלן (פסוק ל”ט).
ולפי דברי חז”ל יש לפרש הפסוק, שהנה זה פשוט שיפתח לא נתכוין בנדרו להקדיש בתו או שום אדם לקרבן, כי ודאי הבין שזה עון פלילי דכן היה המנהג של עובדי עבודה זרה, אלא נתכוין רק למי שראוי לקרבן, אך טעה בלשון הנדר וכלל כל מי שיצא, בין שהוא אדם או בעלי חיים טמאים, וכיון דחל הנדר של יפתח מחמת טעותו, חשב שצריך עכשיו לקיים נדרו ולהקריב את בתו לקרבן, וכן עשה.
הרמב”ן (ויקרא כ”ז:כ”ט) הולך בעקבות חז”ל וז”ל, וזה היה טעותו של יפתח בבתו, כי חשב כאשר חרם נגיד ישראל [והוא היה שופט] חל וקים להמית אנשים או העובר על חרמו חייב מיתה, כן אם נדר בעת מלחמה לעשות מאיש או אנשים זבח יחול הנדר, ולא ידע כי חרם המלך והסנהדרין חל על המורדים לכלותם או על העובר גזירתם ותקנתם, אבל לחול הנדר לעשות עולה מדבר שאין ראוי לה’, חס וחלילה, עכ”ל.
ועוד הביא הרמב”ן בשם האבן עזרא את פירוש רד”ק ורלב”ג הנ”ל, ודחהו וז”ל, ואלה דברי רוח, כי אם נדר שיהיה לה’ איננו שיהיה פרוש, אבל יהיה כמו שמואל שאמרה אמו (ש”א א:י”א) וּנְתַתִּיו לַה’ כָּל יְמֵי חַיָּיו, והיה משרת בבית ה’, לא פרוש. וכפי משפטי התורה, אין ביד האדם שידור ביוצאי פתח ביתו שיהיו פרושים, כאשר אין בידו להעלותם עולה וכו’, עכ”ל.

קול עלה
נוסח מוסף שבת ראש חודש
ראיתי מאמרו של הרב אלחנן אשר אדלר (בגליון קרח) בנוגע לשאלת ערוך השולחן למה משמיטין “קדשנו במצותיך” בשבת ר”ח. נראה לפרש ההשמטה בטוב טעם עפ”י המבואר בסוגיא בסוכה (נד, ב), שראש חודש שחל להיות בשבת, שירה של ר”ח דוחה את שירה של שבת כדי לפרסם שהיום ר”ח, וזה אף שהכל רואין שמקריבין קרבנות מוסף דר”ח, מ”מ תקנו גם שינוי זה להגדיל הפרסום. וה”ה בתפילה, אף שמתפללין נוסח ר”ח תקנו לעשות שינוי בולט מפני הפרסום. ובוודאי בזמן הבית היה זה להודיע קביעות החודש, ובזמנינו ממשיכים בזה כעין מנהג אבותינו בידינו, או כמו נטילת ידים משום סרך תרומה שאנו נוהגים גם היום אע”פ שאין במקומותינו תרומה טהורה.
ומענין לענין באותו ענין רציתי להעיר, כי במוסף שבת בכל הנוסחאות שראיתי אומרים “שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו”, ובקצת נוסחאות ספרד נמצאים תיבות אלו גם בראש חודש, אבל בנוסח אשכנז אין אומרים נוסח זה רק בשבת. ואפילו בנוסח ספרד אין אומרים זה ביו”ט. ולא ראיתי מי שהעיר על זה.
בכבוד הראוי,
שמואל נח הלוי מערמעלשטיין
* * *
נהנתי מאד מדברי הרה”ג ר’ אלחנן אשר אדלר שליט”א על נוסח אתה יצרת של מוסף שבת ראש חודש, ובפרט על השמטת קדשנו במצותיך וכו’. ואדאתינן להכי לעיין בנוסח אתה יצרת, כדאי לעמוד על עוד נקודה מיוחדת הנמצאת בסגנון תפילה זאת.
בתפילת מוסף של ראש חודש שחל בחול הנוסח דומה לשל שבת, שמתפללים שנזכה לעלות לארץ ישראל להביא הקרבנות. והצד השוה שבין נוסח ר”ח ונוסח שבת, שאין מזכירין מענין וידוי חטא וחורבן בית המקדש כלל. אבל בנוסח ‘אתה יצרת’ בראש חודש שחל בשבת, מתוודים על חטאינו שגרמו חורבן ירושלים ובית המקדש וכו’. והלא דבר הוא, שבין בשבת ובין בראש חודש כשהם לעצמם אין בהם לא וידוי חטא ולא זכרון חורבן בית המקדש [ודלא כמו תפילת יו”ט]. אבל כששניהם ביחד בתפילת אתה יצרת שם קבעו אנשי כנסת הגדולה לומר עניני וידוי חטא, וגם שגרמו חורבן הבית. וצריך עיון.
ברכה והצלחה וכל טוב,
אהרן גראס
* * *
בגליון קורח דן הרב אדלר אודות נוסחא דידן בתפלת אתה יצרת, והובא מה שכתב הערוך השולחן שלדעתו הוי טעות סופרים מה שהושמט והנחילנו וכו’ קדשנו במצותיך וכו’. ראוי לציין לדברי התשב”ץ (ח”ג ענין כט) שלכאורה מבואר שגם לפניו היה הנוסח בלא והנחילנו וכו’, שכן כתב וז”ל (בתוך דבריו), אין בנוסחתנו והנחילנו כלל, אלא סוף הברכה הוא מתחיל חדש עלינו את החדש הזה כמו במוסף של חול, ומסיים בה וחקי שבתות וראשי חדשים להם קבעת וכו’, עכ”ל.
עקיבא וייס
הערת המערכת: הרב אדלר האריך בזה בספרו בטוב טעם ודעת, ובגליון הובא רק חלק מדבריו.
* * *
ראיתי שדנו על קושיית הערוך השלחן (תכה, ב) שנתקשה על מה שאין אומרין ‘קדשנו במצוותך וכו’ במוסף של שבת ר”ח, והחזיקו לקושי כ”כ עד כדי טעות הדפוס.
לפענ”ד נראה ליישב הקושיא קצת, דהנה במוסף ר”ח שחל בחול ג”כ אין אומרין ‘קדשנו במצוותך’, ונראה דהטעם הוא משום דתפילת ‘קדשנו במצוותך’ מיוחדת לימי ‘מקראי קודש’ שבתות ויו”ט, וכמבואר בחז”ל וראשונים שמקראי קודש יש להם חובת תפלה מיוחדת לעצמם, ולפיכך, ר”ח כיון שאינו בכלל מקראי קודש ממילא אין מתפללים בו ‘קדשנו במצוותך’. ואם כנים הדברים יש לומר, הלא רואין שמטבע של תפילות שבת נדחה בכל מקום מפני מטבע התפילה של מועדים אחרים. וא”כ גם בשבת ר”ח, המטבע של מוסף שבת נדחה מפני המטבע של מוסף ר”ח. וכיון שבמוסף של ר”ח אין אומרים ‘קדשנו במצוותך’ שאינו בכלל מקראי קודש, א”כ אפילו כשחל בשבת נדחה של שבת לגמרי ואין אומרים ‘קדשנו במצוותך’ במוסף של שבת ר”ח כלל.
שלמה ברנאי
* * *
לגבי הערת הערוך השולחן שיש לתקן הנוסח בברכה בתפילת מוסף בשבת ר”ח, כן הוא גם באור שמח (תפלה פ”ב הי”א) וכן הוא גם בסידורי קוידינוב וויזניץ, וכן היה אומר בעל ויחי יוסף מפאפא זצ”ל. אם כי אין להכחיש שברוב סידורים – כמו של”ה יעב”ץ וסידורי האר”י רבי אשר ורבי יעקב קאפל – אינו מופיע, וכן מדייק ליקוטי מהרי”ח מלשון התשבץ (ח”ג סי’ כט), וע”ע לבוש (סי’ תכה ס”ד).
בברכת הצלחה,
יעקב קאפעלנער
* * *
ראיתי את המאמר המעניין על השמטת “קדשנו במצותיך” מנוסח אתה יצרת. ויש לי להוסיף קצת. תוך המאמר נכתב ‘ויש לציין שגם במחזור ויטרי שאף הוא אשכנזי מצאנו נוסח משולב הדומה במקצת לנוסח המוצע בערוך השלחן’. אמנם יש לציין שבנוסח התפילה יש נוסח אשכנז ויש נוסח צרפת, ואף שהם קרובים זה לזה יש חילוקים ביניהם, ופשוט שאין להוכיח כלום מנוסח המחזור ויטרי בנוגע לנוסח אשכנז.
ובנוגע למציאות בסידורים ישנים. כפי מה שבדקתי לא מצינו נוסח “קדשנו” ב’אתה יצרת’ באחד מהסידורים מאז ראשית הדפוס [בדקתי יותר מ-03 סדורי אשכנז משנות הרי”שין והשי”נין, וכמדומה זהו רובא דרובא של הסדורים הידועים לנו משנים אלו.]
אבל במאמר הנ”ל נתחדש שמצינו כנוסח של הערוך השלחן בכת”י אחד. ובודאי אם מצינו כן רק בכת”י אחד, פשוט שאין זו השמטת הדפוס בטעות, אלא שהמנהג ברוב מקומות היה כמנהגנו היום להשמיט נוסח של “קדשנו”. ומ”מ יצאתי לבדוק מהו הנוסח בכתבי היד.
תחילה אבהיר שבנוסח אשכנז מצינו שני סניפים, אשכנז מערבי ואשכנז מזרחי\פולין [מנהגי מהרי”ל הם למערב ומנהגי ר”א קלויזנר למזרח]. וכבר העיר ר’ דניאל גולדשמידט (ריש מחזור ראש השנה שלו) שכתבי היד של המנהג המזרחי מועטים מאד לעומת כתבי היד של המנהג המערבי [כפי מה שנראה לי כת”י המזרחי הם כ-%02-%51 מהמנהג המערבי].
בדקתי ומצאתי נוסח שבת ראש חודש ב-96 כת”י אשכנז מערבי, וב-61 מקורות של אשכנז מזרחי\פולין [51 כת”י וגליון אחד]. הנוסח “קדשנו במצותיך” נמצא ב’אתה יצרת’ ב-31 כת”י וגליון אחד, 8 מערבי ו-6 מזרחי! כולם דומים כמו הכת”י הנזכר בדברי ר”י סץ – “או”א רצה במנוחתנו” עד ‘באמת’ וכדומה ואחר כך “וחדש עלינו את החדש”. מלבד כת”י אחד שהנוסח “ישמחו במלכותך” נוסף בסוף הברכה לפני החתימה, שהוא נוסח הספרדים, ולכאורה אינו ענין למנהג שאר כת”י. [ויש כמה כת”י שיש לדון על נוסחם בזה ואכמ”ל].
נמצא שמצינו נוסח “קדשנו במצותיך” במנהג אשכנז מערבי פחות מ-21% מכתה”י, וממנהג אשכנז מזרחי יותר משליש.
ישראל חייקוביץ
* * *
הקדמת שמאל בנטילת ידים
בענין צורת נטילת ידים שנזכר מנהג הגר”א קוטלר ליטול יד שמאל תחילה, מהנכון לציין לספרו של הגאון רבי חיים שטיין זצ”ל (ברכת חיים סימן פט), שם כתב וז”ל ואני מעודי נהגתי אחרת להריק מים על יד השמאלית תחילה, ולא יודע בעצמי מאין לקחתי לי מנהג זה, אם ראיתי כן בבית אבא, או נתחזק זה אצלי מתוך אי ידיעה והתבוננות, ויותר מסתבר שראיתי כן בבית אבא. עיי”ש שדן בדברי הפוסקים וסיים שאף שיש לפסוק כפסק כל גדולי הפוסקים מ”מ אינו מחויב לשנות מנהגו אחר שיש מקור טהור לזה.
בברכה,
ראובן גרשון

עלה חלה
הפרשת חלה במאפיות הנהוג בהרבה מאפיות
הרב אפרים משה סתהון שליט”א
א. בענין המצאת הגר”י בעלסקי זצ”ל שהוא אופן הפרשת חלה הנהוג בכמה מאפיות באה”ב (ראה התיאור המצורף כאן מתוך דף הכשרות של ארגון UO), כבר האריכו בזה בעלים פרשיות שלח-קרח. שם הובא שהגר”ש מילר שליט”א פקפק שיש כאן ספק מתי לברך. דכיון שלפי המצאה זו מניחים מצות אלו במאפיות, ובדווקא לא מפרישים עליהם לעולם כדי שישארו בטבלן, ובזה ישתמשו עמה כל השנה, צ”ע מתי מברכים.
והנה לענין המפריש תרומה לאחר ל’, כתב החזו”א (דמאי פ”ט סקט”ו) שהמפריש מברך בשעת אמירה ולא בשעת הפרשה. ולפום ריהטא היה נראה, דהוא הדין לענין הפרשת חלה לאחר ל’, שיברך בשעת מעשה ההפרשה.
אמנם דא עקא, שהרי החזו”א קבע בזה טעמא דמילתא שיש לברך בשעת הפרשה, משום שהיא “מצוה שאפשר לעשותה עכשיו ועושה מעשה המצוה עכשיו”, וא”כ לענין חלה שהעיסה עדיין עומדת בקמחה הרי א”א לעשות המצוה עכשיו. אולם מאידך גיסא יתכן לומר דמה שבידו לעשותה עיסה נחשב כאפשר לעשותה עכשיו, וצריך עיון.
ולהלכה פסק מרן הגרח”ק זצ”ל בדרך אמונה (פ”ח מהל’ בכורים ס”ק יז) ע”פ דברי החזו”א הנ”ל שיברך מיד, אך בשער הציון (ס”ק לז) כתב להסתפק דאולי אין הנדון דומה לראי’, וכנ”ל, וסיים בצ”ע, אך מש”כ בדרך אמונה, כנראה, לא זזה ממקומה.
אמנם ראה דבר פלא, וסתירה קא חזינא, דבפ”ה מהל’ תרומות ה”ט לענין הא דמהני לתרום על פירות מחוברין לכשיתלשו, פסק מרן שר התורה זצ”ל שלא יברך כיון שעתה אין יכול לעשות תרומה, ובשהע”צ כתב: עי’ חזו”א, הנ”ל. הרי להדיא דס”ל דמה שבידו לתלוש לא מיקרי שיכול להפריש עכשיו, וא”כ איך סתר משנתנו הנקיה בהל’ בכורים. ומצוה עלינו ליישב דברי מרן זצ”ל אשר כל בית ישראל נשען עליו. [וע”ע בשבט הלוי (ח”ב סי’ קעז) וכן במעדני ארץ (הלכות תרומות שם, סו”ד) מש”כ בזה.]
עכ”פ מבואר שאין בזה הלכה פסוקה מדברי רבותינו הנ”ל, ולמעשה ה-UO מורים לברך בשעת ההפרשה.
ב. בגליון פרשת קרח, הובאה הערת הרב יוסף חיים שפיעלמאן שליט”א מדברי הט”ז (סי’ שכו סק”א), דבב’ עיסות אם מקפיד על תערובתם א”א להפריש מאחת על חברתה בלא נגיעה ונשיכה, וא”כ במאפיות שאופים הרבה מינים יצטרכו להפריש מכל מין ומין.
אמנם נחוץ להדגיש כאן ב’ נקודות: א) דברי הט”ז שנויים במחלוקת, והש”ך בנקוה”כ פליג עליה, ולהלכה אין לנו הכרע ברור בזה (ועי’ חלקת בנימין הל’ חלה סי’ שכו ס”ק כט ובציונים שם). ב) דין ‘מוקף’ אינו אלא לכתחילה.
למעשה, ה-UO מורים שלכתחילה יש לקרב את המצות של טבל ליד מכונת הלישה (enihcam gnixim) בעת שעושין סדר ההפרשה הראשונה. וכנראה שהם חוששים לזה לכתחילה. (לא ידעתי מה מרוויחים בזה, הלא למחר צריך לעשות עוד הפרשה ואז אין כאן נגיעה).
ג. שם הובאה גם הערת ידידי היקר הרב נחום דוד ארנשטיין שליט”א, דכל הצעת הגר”י בעלסקי זצ”ל אינה מעלה ארוכה אלא לבעלים עצמם שבידם לעשות עיסה מהקמח, אבל לענין שליח בעלמא, וכגון המשגיח, כשבא להפריש על קמח לכשיעשה עיסה, הרי אין בידו לעשותה עיסה כיון שאין לו בעלות על זה. ובלמדי עם המעיר הנ”ל נתעוררנו לזה, וצידדנו דאולי חסרון צדדי בעלמא, כגון איסור גניבה דרביע עליה, אינו מעכבת את דין ‘בידו’. אך, באור שמח (פ”ה מהל’ תרומות ה”ט) פסק להדיא דהא דמהני הפרשת תרומה על פירות מחוברין לכשיתלשו, היא דוקא כשמפריש משלו על שלו, אבל משלו על של חבירו לא מהני, כיון דאין בידו לתלוש (וע”ע בשו”ת עונג יו”ט סי’ קט שכתב כן נמי).
ולהלכה, פסק מרן שר התורה זצ”ל כוותיה שם, וכ”כ במעדני ארץ (שם, בהלכות פסוקות). ומחמת זה, הורה הגרי”ש אלישיב זצ”ל (ישא יוסף, זרעים סי’ יב) שצריך שבעל המאפיה יתן סמכות למשגיח הממונה על הפרשת חלה לשנות את סדרי האפיה במפעלו ולקובעם כרצונו.
והנה ה-UO לא מורים שצריך לעשות כן, ומסתמא מן הנמנע הוא שיתן הבעלים (כשהם ישראלים) של מפעלים גדולים רשות לזה, וצריך עיון גדול איך מתקנים ענין זה למעשה, ומצוה ליישב, שהרי כל בית ישראל אוכלים לחמם על סמך זה.
הוספת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש: זכורני ששמעתי מתלמידי מו”ר הגר”י הלוי בעלסקי זצ”ל שהוא עצמו היה נוהג סלסול בעצמו והיה נזהר להפריש שוב חלה מכל דבר שנתחייב בחלה ונאפה במאפייה מפני שחשש שמא לא הופרש כראוי במאפיה.

The following is a copy of the nusach which an OU mashgiach says to be mafrish challah at a Jewish owned company.
I. Opened boxes of matzah which are tovul l’challah should be placed in the room where the mixing is done. It may be covered but unsealed and should preferably be touching the mixing machine.
II. Written and oral authorization to the OU should be given by the Jewish owner of the company to separate challah on their behalf at all times. Re-authorization should be made from time to time.
III. Initially when the container of matzah is placed in the plant, the Mashgiach should hold the box of matzos in his hand with the front or back of the box facing him and say: One fifth of a gram of matzah in a square shape from the first matzah in this box in the upper right-hand corner of the matzah facing me, should become challah on behalf of the next lishah that takes place for belilah avah at the time when that lishah takes place or on behalf of the next baking for belilah rakah when that baking is completed whichever comes first. And one fifth of a gram of matzah uniformly distributed around the part of the matzah already designated as challah should become challah on behalf of each succeeding lishah or baking, at the time of such lishah or baking as above.
IV. Every morning thereafter someone at the office should say: Each time a lishah will be made at – PLANT NAME – at PLANT LOCATION – until the next time this nusach is said, then from the boxes of matzah in the mixing room set aside for hafrashas challah, one fifth of a gram of that matzah uniformly distributed around the matzah already designated partially as challah should become challah on behalf of those lishos which are belilah avah at the time when that lishah takes place, and on behalf of the items baked from a belilah rakah when the baking is completed. And if the matzah used until now is all used up for hafrashas challah purposes, the next matzah behind it should become challah in the same fashion. Namely, first one fifth of a gram in a square shape from the matzah’s upper right-hand corner, directly behind the first area designated as challah in the matzah used until now, should become challah etc.
V. If it is certain that at least one of the Jewish owned companies is not taking challah, a bracha should be recited before saying this nusach. (OU Daf Hakashrus Kislev 5764)

עלה לשון
לשון נופל על לשון
Rav Yehuda Roth, Machon Aleh Zayis
ויעש משה נחש נחושת (במדבר כא, ט).
לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה: הקב״ה קורהו נחש ואני אעשנו של נחשת, לשון נופל על הלשון (רש”י במדבר כא, ט, מבראשית רבה נח, לא, ח. וירושלמי ראש השנה פרק ג הלכה ט).
Hashem did not tell Moshe which metal to use for forming the nachash. But Moshe Rabbeinu understood to fashion the nachash out of nachoshes because of the similarity of the two words. Maharal in Gur Aryeh explains that words that share some of the same letters are connected even if they do not share a shoresh and have entirely different meanings. In fact, in hundreds of places the Torah itself employs lashon nofel al lashon.
For example, when describing the enmity between the nachash and mankind, Hashem tells the nachash (Bereishis 3:14), הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. Rashi defines תשופנו as the hissing sound a snake makes before striking. The reason for this unique word choice is the earlier ישופך.
Elsewhere, Ibn Ezra (Bereishis 3:1 and Shemos 22:5) writes that והנחש היה ערום echoes the earlier passuk, ויהיו שניהם ערומים. [This is unlike the Moshav Zekeinim, who translates both as “unclothed,” and Targum Yonasan, which translates both as “clever.”] Ibn Ezra brings two more examples of such lashon nofel al lashons: 1) Shofetim 15:1, ויאמר שמשון בלחי החמור, חמור חמרתים, where the first “chamor“ is a donkey while the second means heaps (as of the tzfardea that piled up in Mitzrayim, Shemos 8:10), and 2) Shofetim 10:4, where the passuk says, referring to the shofet Yair: ויהי לו שלשים בנים רכבים על שלשים עירים, ושלשים עירים להם, the first meaning young donkeys and the second meaning cities.
The Rishonim call this צחות הלשון, meaning that the lashon nofel al lashon is employed for rhetorical effect. Indeed, in the examples above there seems to be no obvious reason for it in the realm of pshat. But even on the pshat level, this is not to say that they are mere aesthetic embellishments. Rather it is often used by the Navi to underscore the message; for example, the use of עירים for both donkeys and cities emphasizes the wealth of Yair (see Radak, who says that the passuk is describing his wealth to explain why he became the shofet).
In other cases, as when Yeshayah employs antonyms that sound similar, saying ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה (Yeshayah 5:7 see Radak), or שריך סוררים, h(1:23) he is highlighting how Bnei Yisrael had substituted evil for good. In a comparable manner, when speaking of the nechamah the Navi says (61:3), לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר.
The use of lashon nofel al lashon is also common in names, for example ונח מצא חן בעיני ה’י (Bereishis 6:8; see Bechor Shor), and יפת אלקים ליפתk (9:27). The reason Noach gave for cursing Canaan to be subservient to his brothers was also based on his name (Bechor Shor and Chizkuni, Bereishis 9:25). We find similarly ויכנע אלקים ביום ההוא את יבין מלך כנען (Shoftim 4:23), and ותכנע לפניהם את יושבי הארץ הכנענים (Nechemia 9:24). ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה’י (Bereishis 38:7). יהודה אתה יודוך אחיך (ibid 49:8, see Chizkuni). דן ידין (ibid 49:16, see Bechor Shor). כי עזה עזובה תהיה… ועקרון תעקר (Tzefanyah 2:4). ובתקוע תקעו שופר (Yirmiyahu 6:1, see Radak). בתי אכזיב לאכזב למלכי ישראל (Michah 1:14). The implication is that the fate of a person or place is in some way connected with their name.
The Maharal (Gur Aryeh, Bereishis 4:20) notes that the concept of lashon nofel al lashon is key to understanding the derashos in midrashei aggadah [some manuscripts of the 32 middos of Rabi Eliezer ben Rabi Yosi Haglili list it as one of the middos]. Accordingly, Lashon nofel al lashon can be a medium through which we can reach a deeper level of pshat.
Take Ibn Ezra on the word ערום. What can superficially appear to be merely a clever pun is in fact a way of explicating the inner theme of the cheit of the Eitz haDaas – that it was an aveirah of desire. And it was, of course, eating from the Eitz haDaas that created the need for clothing. Chazal emphasize this point as well when describing the nachash’s desire for Chavah as the impetus for the cheit.
Another place where a “pun” can be a vehicle for hinting at hidden meanings is in the passuk describing the killing of Zimri by Pinchas: ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור… אל קבתה. Use of the word קבה for tent, which appears only once in Tanach, the usual word being אהל, is seemingly meant to echo the word קבתה (stomach).
But even more important is the connection to the word קב (curse). By “punning” on קב, one of the recurring keywords in the story of Bil’am, the Torah is hinting at a connection between the two stories, that of Bil’am and that of Zimri. Indeed, Chazal tell us (Sanhedrin 106b) that Zimri’s downfall was instigated by Bil’am: foiled in his attempt to curse Bnei Yisrael, Bil’am’s plan was instead effectuated by bnos Midyan.