Shabbos Gilyon Chukas 5785

עלה חשבון
האם מי שביטל את יצרו עדיף על המתאוה ומתגבר על יצרו
ע”פ ספר דרש יאה על התורה,
מאת הרה”ג ר’ יהושע אליעזר הלוי איש הורוויץ שליט”א
על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון (כא, כז).
בגמרא (ב”ב עח, ב) דרשו פסוק זה, זה לשונם: מאי דכתיב “על כן יאמרו המושלים” וגו’, ‘המושלים’, אלו המושלים ביצרם, ‘בואו חשבון’, בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, ‘תבנה ותכונן’ אם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה ותכונן לעולם הבא, ע”כ. ויש להבין מדוע חשבון שכר כנגד הפסד נקרא ‘חשבונו של עולם’.
ויבואר בהקדם החקירה שהביא בישמח משה (פר’ ראה ד”ה בהפטרה ישעיה) וז”ל, נחלקו הקדמונים איזה עדיף, אם המתאוה ומתגבר על יצרו, אם האינו מתאוה כלל. דלדעת הרמב”ם (שמונה פרקים פ”ו) מי שאינו מתאוה כלל ואין לו שום נטיה אל הרע, הוא עדיף, כי הוא השלם במדותיו ובתכונתו, וחסיד יתקרי. וחלקו עליו, כי אדרבה המתגבר עדיף שעושה לכבוד קונו, מה שאין כן מי שטבעו כך, אם כן במה עובד אדוניו, עכ”ל. והביא שם ראיות לכאן ולכאן.
והיה מקום לחלק בין מעלת האדם וקיבול שכר שלענין קיבול שכר אף לדעת הרמב”ם המתגבר עדיף, דהנה מצינו במסכת אבות (פרק ג משנה א), עקביא בן מהללאל אומר וכו’ ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו’, ע”כ. וכתב הגר”א בפירושו וז”ל, ‘דין’ שדנין אותו על שעבר עבירה, ו’חשבון’ הוא בשעה שעשה העבירה באותה שעה היה יכול לעשות מצוה או ללמוד, וזה חשבון שמחשבים העתים ורגעים שהיו לריק ומענישין אותו על זה מלבד שעונשין אותו על העבירה גופה שעשה, עכ”ל.
ומכאן יש ללמוד אף להיפך, באופן של ‘מדה טובה מרובה’, שבשעה שאדם עושה מצוה הוא מקבל שכר על כך שהוא נמנע באותה שעה מעבירה, ואכן הוא השכר שאמרו (קידושין לט, ב), ‘ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה’. ובזה השכר יש סברא לומר שרק על המתגבר שייך לומר שישב ונמנע מעבירה, מה שאין כן מי שכבר כבש את יצרו לא היה יכול לחטוא.
אמנם, על פי האמת אינו כן, משום שזה שכבר נצח את היצר הרע, נכלל בנצחון זה כל ההתגברות דלעתיד, ובכך ראוי הוא ליטול שכר שוה בשוה עם מי שעדיין לא עלה בידו לנצח במערכה.

עלה זוחלין
בדין מ’ סאה שחלקם זוחלין – ע”פ דברי האמרי משה
ע”פ הגהות יד משה על ספר אמרי משה על עניני מקוואות,
מאת הרה”ג ר’ יעקב משה ווינר שליט”א
ורחץ במים וטהר בערב (יט, יט).
איתא בשו”ע (יו”ד סימן רא, סעיף נ) מקוה של מי גשמים שנפרץ אחד מכתליו והמים יוצאים דרך הסדק, אם ישארו בו מ’ סאה אחר שיצאו קצתן שעד הסדק כשר, ע”כ. ופירש בחלקת בנימין (אות תשיט) על פי החזון איש (ליקוטים סימן ד אות ד), דכוונת השו”ע לומר בשיטה זו, דמ’ סאה שלמטה מן הסדק לא נפסלו מחמת הזוחלין למעלה, אבל אין כוונת השו”ע דיכול לטבול גם בתוך הזוחלין שלמעלה. ומשמע מדבריו שמהלך זה מוסכם בפוסקים [חוץ מהלחם ושמלה (שמלה ס”ק פו) שהוא דעת יחיד].
וצ”ע, שהרי הביא האמרי משה (סימן א אות ט) מתשב”ץ (חלק א סימן יז) והאשכול, דאם ישאר מ’ סאה בלא זוחלין יכול לטבול מקצת גופו בחלק הזוחלין. והאמרי משה כתב (שם) שכן מתבאר מלשון השו”ע, ע”כ. ושו”מ שכך נקטו גם בשו”ת אמרי יושר (ח”א סי’ קל). ובספר חיבור לטהרה (כלל ב סעיף מא) נקט כן בכוונת השו”ע כאן. אמנם בשו”ת שלו עמק שאלה (סימן נה) חזר בו בכוונת השו”ע. וכן בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ג סימן סד) ובשו”ת חבלים בנעימים (ח”ג סימן נח) פירשו כן בכוונת השו”ע. ושלחתי הדברים אל מו”ר הגאון רבי בנימין כהן שליט”א בעל חלקת בנימין, והשיבני בזה”ל:
אין בזכרוני כעת מה היה בדעתי אז להשמיט פירוש הזה של הפוסקים הנ”ל, אך עיקר דברי התשב”ץ לא היו בהעלמה ממני, כי בחזו”א שהבאתי שם (תנינא סי’ ח סק”ד ד”ה ומבואר), מביאו ותמה עליו. וכן הובא בצמח צדק (סי’ קסד-קסה) שציינתי לעיין בדבריו והיה כוונתי לרמז על עיקר הך פירושא, ומ”מ יען שבדברי מלכיאל החזיק בפירוש זה [דרב גוברי’ בכח ההכרעה, וכידוע שהחזו”א החשיבו למאד] אולי היה מן הראוי להזכירו, ויישר כחכם. עכ”ד.
והנה כתב הגר”א (יו”ד שם אות צא), שיש לפסול מקוה הזוחל מלמעלה כשלא ישאר ארבעים סאה בלא הזוחלים, משום דזוחלים הוי קטפרס ואינו חיבור, ואם כן ליכא ארבעים סאה ע”ש. ויש להקשות, שבשו”ע מבואר שאם ישאר ארבעים סאה בלא הזוחלים מותר לטבול גם כשצריך לכסות גופו בהזוחלים, וקשה, כיון דאין הזוחלים מחברים, הרי המים העליונים אין להם חיבור להארבעים סאה ואיך מכסה גופו בזוחלים. ומכח קושיא זו הוכיח בחלקת בנימין שכוונת השו”ע היא כפי דרך החזו”א הנ”ל.
אולם באמרי משה (שם אות י) יישב קושיא זו, וביאר דדוקא לענין עיקר שיעור הארבעים סאה בעינן חיבור גמור וקטפרס לא מהני, אבל כשיש כבר ארבעים סאה באשבורן ורוצה רק להכשיר הזוחלין מהם, בזה סגי בנגיעת כל שהוא וגם קטפרס מהני לזה, ולכן יכול לטבול מקצת גופו בזוחלין.
ובספר משנת טהרות להג”ר איתמר גרבוז שליט”א (פ”ה מ”ה) מפרש, דפסול זוחלין אינו אלא פסול בשם מקוה ולא במעשה הטבילה, ולכן במקום שיש מקוה באשבורן יכול לטבול גם בזוחלין. וכך שמעתי ממרן הג”ר צבי פינק שליט”א. והביא ראיה ליסוד הזה, ממה שכתב הרא”ש (נדרים מ, א) דפסול זוחלין מקורו ממה ששם ‘מקוה’ הוא מלשון “יקוו המים אל מקום אחד”, משמע מזה דפסול זוחלין הוא על עצם עשיית המקוה ולא על מעשה טבילה, וכנ”ל. [הערת המערכת: בחידושי רבי ראובן (מקואות סימן ו וסימן יא, מהדורת עלה זית) האריך להוכיח שפסול זוחלין הוא פסול בטבילה ולא במקוה.]

קול עלה
בענין דרשות ע”פ נוסח התפילה, ותורה מתוך הדחק
א) בעניין מה שדן הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א על העתקת קטעים מנוסח התפילה ולדורשם כאילו הם פסוקי תנ”ך (גליון אמור ואילך), תופעה מצויה היא בזוה”ק, וציין הגר”ר מרגליות לכמה מהם בהגהות ‘נצוצי הזהר’ על הזוה”ק פרשת בראשית (דף לד, א אות ה). ובאמת כבר קדם לעמוד על תופעה זו הגה”ק בעל בני יששכר בהגהות מהרצ”א על הזוהר (פרשת פנחס דף רלו, א) על לשון הזוהר שם: פתח ר”מ ואמר והא כתיב ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע, בזה”ל: “להיות שהוא מתקנת אנשי כנה”ג הוה כמו שנכתב בפסוק, כיון שהיה בהם נביאים”.
ב) הרב יהודה ראטה שליט”א במאמרו האנגלי (גליון בהר-בחקותי) דן בענין תורה מתוך הדחק, וטוען שנקל יותר לקנות מעלות התורה כשלימודו הוא מתוך מנוחת הנפש כשפרנסתו מצויה. הן אמת שהגמרא במסכת הוריות (י, ב) מספרת על רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע שבאו לפני רבא והודיעוהו שהעשירו קצת, ונהנה רבא. ופירש שם רש”י דכשיש להם עושר (מעט! עיי”ש במהרש”א) אין להם לטרוח אחר מזונות ויש להם פנאי לעסוק תדיר בתורה. אבל כפי הנראה לא הסכימו לכך כל החכמים, דבהוריות שם משמע דרב נחמן בר רב חסדא פליג על רבא. וכמו כן נודע מאי דאיתא בתנא דבי אליהו זוטא (פ”ה): “אין אדם לומד דברי תורה אלא מתוך עוני”. וע”ע אוה”ח פרשת תבא (כו, ה).
בכבוד רב, יהושע חיים גוביץ
* * *
טענת מרים הנביאה על משה, והאם ‘למדני חוקיך’ הוא ברכת התורה
מש”כ הרב שמואל נח מערמעלשטיין שליט”א (גליון שלח) לבאר את השיחה בין מרים הנביאה והקב”ה, עפ”י דברי הגמ’ במסכת סנהדרין שכשניתנה נבואה לנביא גם כל הנביאים יודעים ומקבלים נבואה זו, ובצירוף החידוש בשם רבו הגר”י הוטנר ששאני משה רבינו שנבואתו לא נודעה לאחרים עיי”ש, כבר הקדימו המהרי”ט בספרו צפנת פענח עה”ת (פרשת בהעלותך), וכ”כ גם בספר רשימות שעורים (על מס’ סנהדרין) בשם הג”ר משה סאלאווייציק זצ”ל.
אמנם לענ”ד דבריהם קשים לקבל, שהרי נבואה זו של פרישה מהאשה לא היתה הנבואה היחידה שמשה רבינו ע”ה קיבל מהקב”ה, ולפי דבריהם מרים לא שמעה וידעה אף פעם מהנבואות שקיבל, וממילא היה עליה להבין שמשה רבינו ע”ה שונה משאר הנביאים. וצ”ע.
מה שהביא הרב יוסף אשר רבינוביץ שליט”א (קול עלה גליון שלח) בשם הגרא”י הלוי סאלאווייציק שליט”א לבאר דברי דוד המלך בתהילים (קיט, יג) “ברוך אתה ה’ למדני חקיך” שהכוונה לברכת התורה, יש להעיר שרש”י כתב (ברכות יא, ב) שתיבות ‘למדני חוקיך’ אינן ברכת התורה אלא לשון בקשה, והכי קאמר דוד “ה’ שאתה ברוך, למדני חקיך”.
אריה ליב הלוי לופיאנסקי, ירושלים
* * *
דרגת דור המדבר
אודות הנידון על מעלת דור המדבר (גליון קרח), שמעתי מת”ח אחד שחיזר על כל המקרא ולא מצא מקרא מפורש שדור המדבר היה דור מעולה. אמנם היו להם מעלות פרטיות [דוגמת “לכתך אחרי במדבר” (ירמיהו ב, ב)], אבל באופן כללי נזכרו בפסוקים לגנאי. וציין כמה מקורות:
א) בסוף ארבעים שנה משה רבינו מוכיח את ישראל – “זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה’ אלהיך במדבר, למן היום אשר יצאת מארץ מצרים עד באכם עד המקום הזה ממרים הייתם עם ה'” (דברים ט, ז). ב) דוד המלך אומר על דור המדבר – “למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקמו ויספרו לבניהם. וישימו באלהים כסלם ולא ישכחו מעללי אל ומצותיו ינצרו. ולא יהיו כאבותם דור סורר ומרה דור לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו וגו’. ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו וגו’. כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון” (תהלים עח, ו-מ). ג) ועוד אומר דוד עליהם בכלליות – “ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי” (תהלים צה, י). ד) נחמיה מונה את הטובות שעשה ה’ במדבר, ואחר כך אומר – “והם ואבתינו הזידו ויקשו את ערפם ולא שמעו אל מצותיך. וימאנו לשמוע ולא זכרו נפלאתיך אשר עשית עמהם ויקשו את ערפם ויתנו ראש לשוב לעבודתם בְּמִרְיָם” (נחמיה ט, יז).
יש להוסיף שאולי זו מחלוקת במשנה בסנהדרין (קח, א): דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ואין עומדין בדין, שנאמר “במדבר הזה יתמו ושם ימתו” (במדבר יד, לה) דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר עליהם הוא אומר “אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח” (תהלים נ, ה), ע”כ. הרי שרבי עקיבא פסל אותם בתכלית, ואילו רבי אליעזר קורא להם ‘חסידי’.
בברכה, דוד שפירא, ביתר
* * *
בענין קבלת רב עוירא מרבותיו, ונשיאות פנים לישראל
הרב משה ברוך קופמאן שליט”א הביא דברי הגמ’ ברכות (כ, ב), שמלאכי השרת טענו להקב”ה למה הוא נושא פנים לישראל, והוא יתברך השיב, מפני שברכת המזון מדאורייתא היא רק בכדי שביעה “והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה”, ואמרו בגמ’ שרב עוירא אמר כן לפעמים בשם רב אמי ולפעמים בשם רבי אסי. ומציע הרב קופמאן שרב עוירא באמת שמע משמיה דרב אמי ורבי אסי אותה שמועה זהה, ורק בשינוי של כזית וכביצה, והגמ’ משלב הנוסחאות, עכ”ד.
ויש להעיר על זה, שהרי ר’ עוירא מביא שמועות בשם קודמיו בכמה מקומות בש”ס, וכמעט כולן באותו סגנון ועוסקות באגדה, דרש ר’ עוירא זמנין אמר בשם ר’ אמי וזמנין אמר בשם ר’ אסי, ראה למשל פסחים קיט, ב; גיטין ז, א (שתי שמועות); סוטה ד, ב; ובחולין פד, ב. ומהצטברות כל המימרות נתרחק הטיעון שאחד ממימרות אלו שמע מאת רבי אמי ורבי אסי, כי לטעון כך על כל אלו המימרות מאד דחוקה. ויותר נראה שהיה לו קובץ של שמועות אגדיות, שהסתפק בכולם אם שמע מאת רבי אמי או רבי אסי. ויש לקשר בין כמה ממימרותיו, וממילא מתחזקת ההשערה לייחס כולם לקובץ שמעות אגדיות אחד. דוגמא לכך היא אלו המימרות העוסקות בעניני סעודה וברכותיה, כגון פסחים קיט וסוטה ד, א, וכן הך דגיטין העוסקת במלאכי השרת הטוענים להקב”ה על הנהגתו כלפי ישראל, שמשתייכות שפיר למימרא שלפנינו בברכות כ, ב.
ובעצם פירוש המימרא בברכות, י”ל שמיישב הקב”ה הקושיא ברמז ללשון התורה בפרשת עקב. שאם נעיין בסדר הפרשה, נראה בבירור שמצות ברכת המזון, באה כניגוד לכפיית טובה ואי הכרת ה’. ואם כן דברי הגמ’ מובנים בפשטות, וכי לא אשא פנים לישראל שאני אמרתי ושבעת, שרק בשביעה אשר יש סכנה של “פן תאכל ושבעת.. ורם לבבך ושכחת את ה'” יש להם לברך, והם מחמירים על עצמם עד כזית ועד כביצה, וקודם שיבואו לחשש של שביעה.
בכבוד, יהודה חבר

עש”ק חוקת: נהגו היחידים להתענות, לפי שבאותו היום נשרפו כ”ד קרונות מלאים ספרים בצרפת. גם בשנת ת”ח נחרבו שני קהילות גדולות באותו היום (משנה ברורה סימן תקפ ס”ק טז בשם המג”א). ראה מאמרי (עמ’ 4) אודות תענית זו למה קבעו כפי היום והפרשה ולא כפי התאריך.
ט’ תמוז: בו הובקעה העיר בבית ראשון, ומ”מ כיון שבבית שני הובקעה בי”ז תמוז, תקנו להתענות בי”ז תמוז, משום דחורבן בית שני חמיר לן (שו”ע סימן תקמט סעיף ב). ולא רצו להטריח על הציבור להתענות פעמיים (משנה ברורה שם ס”ק ד).
פרשת חוקת: ק”ק אשכנזים אומרים היוצר (פיוט בברכת אהבה רבה) בענין שירת הבאר.
דיני ומנהגי תענית ציבור בבית הכנסת [א]
1) בשבת קודם הצום, מכריז שליח צבור הצום [חוץ מיוה”כ, תשעה באב, ותענית אסתר]. ומנהג האשכנזים שלא להכריז (שו”ע ורמ”א סימן תקנ סעיף ד). 2) עננו: מדינא דגמ’ אומרים עננו בכל התפילות (וכן כתב השו”ע סימן תקסה סעיף ג לגבי תענית ציבור), אבל נתפשט המנהג שאין אומרים עננו רק במנחה בברכת שומע תפילה (רמ”א סימן תקסה סעיף ג). 3) הש”ץ אומר עננו גם בשחרית וקובע ברכה לעצמה בין גואל לרופא (שו”ע סימן תקסו סעיף א). לנוסח אשכנז חותם הש”ץ ‘העונה בעת צרה’. ולנוסח ספרד (כמו שהובא בשו”ע שם) חותם העונה ‘לעמו ישראל’ בעת צרה. 4) יחיד ששכח עננו אינו חוזר אבל יכול להוסיפו באלקי נצור (שו”ע שם סעיף ב). ש”ץ ששכח עננו, אם לא אמר השם בחתימת רפאנו חוזר לעננו, ואם כבר אמר החתימה אומרו בשומע תפילה. 5) מי שאינו מתענה אינו אומר עננו. הש”ץ צריך להיות מן המתענים [לכן אם יש ‘חיוב’ שאינו מתענה לא יתפלל] משום ברכת עננו. ואם אינו מתענה יאמר עננו בשומע תפילה ולא יאמר צום תעניתנו אלא צום תענית (ראה שו”ע סימן תקסו סעיף ה ומשנ”ב שם ס”ק יח). 6) אין הש”ץ אומר עננו בברכה בפני עצמה אלא א”כ יש ציבור שמתענים (שו”ע שם סעיף ג), וכן לענין קריאת ויחל במנחה או בשחרית [כשאינו שני וחמישי]. 7) קריאת התורה: אף שבזמן המשנה קראו בתענית בברכות ובקללות, היום קורין ויחל בין בשחרית ובין במנחה. 8) נוהגים לקרוא ויחל עד “לעשות לעמו” ומדלגים עד “פסל לך”. בסידור יעב”ץ הביא מספר הפרדס לרש”י, שבי”ז בתמוז אין מדלגים אלא קורא מעשה העגל שהוא מענינא דיומא. 9) מנהג הספרדים שקורין אבל לא מפטירין זולת בתשעה באב, אבל האשכנזים מפטירים דרשו ה’ בהמצאו בכל תענית ציבור. 01) מי שאינו מתענה לא יעלה לתורה, ולכן כהן שאינו מתענה יצא מבית הכנסת (שו”ע שם סעיף ו). ואם חושש שיקראו לו, טוב להודיע לגבאי שאינו מתענה. ובמקום כבוד הבריות או שכבר קראו אותו לעלות, יסמוך על המתירים ויעלה.

עלה שלג
טבילה בשלג
ע”פ ספר פאר התורה על מסכת מקוואות,
מאת הרה”ג ר’ יששכר הרצקא שליט”א
ורחץ במים וטהר בערב (יט, יט).
בנידון השאלה אם מותר לטבול בשלג, השו”ע (יו”ד סימן רא סעי’ ל) כתב שאפשר לטבול בשלג, וכן דעת הגר”א. אולם הש”ך (שם ס”ק עא) חולק וסובר שאין מועיל טבילה בשלג. והג”ר אהרן קוטלר זצ”ל (שו”ת משנת רבי אהרן, סימן כט אות ה) כתב שכל האחרונים פסקו להחמיר כהש”ך.
ובמגן אברהם בהלכות נטילת ידים (או”ח סימן קס ס”ק טז) חולק על הש”ך הנ”ל, וסובר ששלג כשר לטבילת הגוף ולטבילת ידים, ובסוף דבריו הביא את דברי הש”ך שמחמיר בטבילה, ומשמע ממנו דלפי הש”ך שמחמיר בטבילת הגוף הוא הדין שיחמיר אפילו בטבילת ידים, דאין לטבול אותם בשלג.
וכתב המ”ב (סימן קס ס”ק נח) שיכול להקל בשעת הדחק בטבילת ידים בשלג גם כשלא ריסקן, והוסיף בשער הציון (שם ס”ק סא), דאף דהש”ך מחמיר בטבילת אדם, מכל מקום אולי גם הש”ך מודה בטבילת ידים, וכמו שכתב הא”ר, ועוד שהט”ז פסק דלא כהש”ך בטבילה.
עוד כתב המג”א שם, דהא דבעינן שירסק השלג אפילו לדעת המחבר, משום שבנטילת ידים בעינן מעשה נטילה דוקא ובשלג אין כאן מעשה נטילה, ולכן צריך דווקא מים. וזו כוונת הרמ”א (שם, סעיף י), שתחילת ברייתו מן המים אינו כשר אלא כשריסקן דלא עדיף משלג, ושם מיירי לענין נטילה.
ובאופן שלקח שלג בכלי ומילא את המקוה, הנה בשו”ת משנת רבי אהרן (סימן כט) הוכיח מהגר”א שבשלג יש פסול של הוויתו ע”י טהרה [כלומר, המים צריכים להגיע למקווה בטהרה, ולא באמצעות כלי או חפץ שמקבל טומאה]. וכן פירש באגרות משה (יו”ד ח”א, קכ). ועוד שמעתי בשם הג”ר אהרן זצ”ל, שזו כוונת התולדות יצחק שמביא בפתחי תשובה (סימן רא סוף אות כא) וז”ל, ומ”ש עוד שכתב דאף הר”ר שמריה לא התיר לטבול בשלג שלא נמוח אלא בשלג שבבקעה או שירדו למקוה ממילא שלא בידים, אבל אם הביאו שלג בידים לכו”ע בעינן שיתפשרו עד שיעשו מים, ודברי הרמ”א מלתא באפי נפשיה היא כו’, עכ”ל.
ולכאורה קשה מאד לומר שיש פסול הוויתו ע”י טהרה בשלג, דאם כן היה להו להפוסקים לפרש בזה, ומפשטות לשון המחבר (סעיף ל) שכתב, “ולא עוד, אלא אפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהביאו בכלי ועשה מהן מקוה כשר”, משמע אפילו אם נפל אל המקוה בכלי, כשר.
ואכן הראוני מידידי הרב יצחק קוזלוביץ שליט”א שהחתם סופר (סימן רג) נקט שאין פסול הוויתו ע”י טהרה בשלג, שהרי הזכיר בתוך דבריו “שממלא בכתף שלג וקרח”, ומשמע שממלא בכתף אפילו לתוך חלל המקוה ואין כאן פסול דהוויתו ע”י טהרה. אחר כך מצאתי בחזו”א (קמא סימן ח אות א) שסובר לדבר פשוט שיש פסול דהוויתו ע”י טהרה, ומתני’ מיירי שלא הפילו להדיא לתוך המקוה, עיי”ש.

עלה רביעית
שיעור רביעית לנטילת ידים
ע”פ ספר חידושי רבי ראובן על מסכת מקואות, מהדורה חדשה, מאת הגאון רבי רפאל ראובן גראזאווסקי זצ”ל
ורחץ במים וטהר בערב (יט, יט).
הנה יש לחקור בדין רביעית דבעינן לנטילת ידים, אי הוי שיעור במים, דבפחות מכאן אינם יכולים לטהר את הידים, וכמו שהמקוה צריכה שיעור מ’ סאה ומדאורייתא רביעית לכלים. או שאין זה אלא שיעור בכמות הנטילה, דכל זמן שאינו רוחץ בכל כך מים אין זו עדיין נטילה מעלייתא. ובספר תמים דעים להראב”ד (סימן סז) כתב להנך תרי טעמי ומסיק דשניהם אמת ואיצטריכו תרווייהו.
ונראה לי להביא ראיה לזה מזבחים (כב, א), דאמרינן שם כל המשלים למי מקוה משלים למי כיור, לרביעית אינו משלים. ופירש רש”י דהיינו רביעית דנטילת ידים, ופריך שם בגמ’ למעוטי מאי, אילימא למעוטי טיט הנרוק וכו’ לרביעית נמי משלים עיי”ש. ויש לדקדק שאם היה הרביעית דין בכמות הנטילה א”כ על כרחך צריך הוא ליטול ידיו בכל הרביעית, אולם טיט הנרוק אעפ”י שמשלים למי מקוה מ”מ אין טובלים בו וכמו שפירשו התוס’ שם, וא”כ לא שייך זה אלא במקוה שאין צריך שיטבול בכל המ’ סאה, שהמ’ סאה אינן אלא שיעור המקוה, אבל גבי נטילת ידים אם נימא דהרביעית הוי שיעור הנטילה א”כ על כרחך צריך ליטול ידיו בכל הרביעית ואין משלים. אלא על כרחך דגם בנטילת ידים אין הרביעית אלא שיעור המים, שבכך הם יכולים לטהר את הידים, וע”כ גם טיט הנרוק משלים לשיעור.
אלא שיש לדחות ראיה זו, דרש”י לשיטתו שפירש במס’ סוכה (יט, ב) דהא דאין טובלים בטיט הנרוק היינו דווקא כשעשה מקוה שלמה מטיט הנרוק, אבל כשהוא משלים יכולים גם לטבול בו.
ונראה לי דבסברא זו פליגי רבי יוסי ורבנן, ששנינו בריש מסכת ידים (א, א), מי רביעית נותנין לידים לאחד אף לשנים, מחצית לוג לשלשה או לארבעה, מלוג לחמשה ולעשרה ולמאה, רבי יוסי אומר ובלבד שלא יפחות לאחרון שבהם מרביעית, ע”כ.
והנה הך סברא דרבנן דאמרי דמשום דקאתי משיירי טהרה סגי לנטילת השני בפחות מרביעית, לא שייכא אלא אם נאמר שהרביעית הוא שיעור במים, שבכך הם חשובים לטהר, וא”כ יש לומר שבשיירי טהרה גם פחות מרביעית חשוב לטהר את הידים, אבל אם נימא דהוי שיעור בכמות הנטילה, מה מועיל לזה שיירי טהרה הא מ”מ פחות מרביעית הם. ורבי יוסי דפליג על סברא זו ומצריך לכל אחד רביעית ולא מהני סברא דקאתו משיירי טהרה, היינו משום דסבר שהרביעית היא שיעור בכמות הנטילה.

עלה פרה
ביטול במי חטאת
ע”פ ספר שערי חולין על מסכת חולין,
מאת הרה”ג ר’ ישראל מאיר גליק שליט”א
ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי (יט, יז).
שנינו במסכת פרה (יא, א – והובא בחולין ט, ב), צלוחית [של מי חטאת] שהניחה מגולה וכו’ שירד בה טל בלילה, פסולה. וצ”ע למה לא אמרינן שהטל שירד בה בטל ברוב, האם זו מעלה בעלמא מדרבנן שאינו בטל ברוב, או אפשר דאין הכי נמי אם יש ששים כנגדו מתבטל הטל, והמשנה מיירי כשאין ששים. עוד יש לעיין אם שייך ביטול להפוך את המציאות שיהא ‘מים חיים’, או שלא שייך רק לבטל איסור וכדומה, ולא לעשות מציאות.
ונראה שמחלוקת הראשונים היא, דאיתא בזבחים (פ, א) צלוחית של מי חטאת שנפלו לתוכה מים כל שהן, חכמים פוסלין משום שיש בילה, והזאה צריכה שיעור, וכתבו שם תוס’ (עט, ב ד”ה תנן), שחומרא דמי חטאת היא, דמדאורייתא [מין במינו- שיטמ”ק] בטיל ברובו, עכ”ל. מבואר בשיטת התוס’ שבעצם ע”י ביטול יכול להתהפך להיות ממש כמי חטאת עצמו, ולפי”ז צ”ל גבי ירד בה טל, דחומרא דרבנן הוא, וכעין מ”ש תוס’ שם.
אבל בשיטמ”ק שם כתב בשם תוס’ ריב”א, דאע”ג שנתבטלו המים ואינם פוסלים המי חטאת, מ”מ המים עצמם שנפלו אינם נהפכים להיות כמבטל, ולעולם עומדים בפסולם כל מקום שהוא ע”ש. ומבואר שנקט כמ”ש לעיל דמחמת ביטול ברוב אי אפשר לומר שנתהפך להית ממש כהמי חטאת עצמם. ומצאתי בחזו”א טהרות (סימן א ס”ק י) שכבר כתב יסוד זה, “דלעולם לא מהניין ביטול להחשיב את המיעוט בדין רוב וכו’, ובזבחים פ. צלוחית שנפל לתוכו מים כל שהוא, חכמים פוסלים וכו’, ולא אמרינן ליבטל המים ברובא. ובתוס’ שם עט: לא כתבו כן וצ”ע”. ע”ש. ועי’ עוד שו”ת אחיעזר (ח”ב סי’ יב), ושם ציין לדברי העונג יו”ט (סי’ ד). שוב מצאתי גם בתפארת ישראל (פ”ט דפרה יכין אות ב ובועז אות ד) שהאריך בזה.

עלה תורה
Erev Shabbos Chukas
Rav Moshe Boruch Kaufman,
Machon Aleh Zayis
עוֹד תִּגְזוֹר לִשְׂרוֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ… אֶל תּוֹךְ רְחוֹבָהּ כְּנִדַּחַת וְשָׂרְפוּ שְׁלַל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר תִּמְאַס לָבוֹא קְהָלָיִךְ (מתוך הקינה שאלי שרופה באש).
Authorship In the year 1242, on Friday, the 6th of Tammuz, the day before Parshas Chukas would be read, 24 wagonloads of holy sefarim were burnt. Quoting Rav Tzidikiyahu Harofeh, the Shibolei Haleket, who lived at the time, says that the chachamim of the time inquired of Heaven to discover whether this terrible event had been decreed by the Almighty. The reply was given: “דא גזירת אורייתא,” the targum of the words “Zos Chukas Hatorah, This is the decree of the Torah.” Since the response related to the parshah of the week, the pious individuals commemorate this day by fasting on Erev Shabbos of Parshas Chukas (adapted from the ArtScroll introduction to kinnah 41, Sha’ali Serufah Ba’aish).
This kinnah is generally attributed to Rabbeinu Meir of Rothenburg (1220-1293), who is said to have witnessed the tragedy as a young man of 22. However, Rav Yaakov Emden (Siddur Sha’ar Hamizrach, Shavuos) when detailing the destruction of Cologne during the gezeiros of 1096, seems to attribute this kinnah to Rabbeinu Meir, the shaliach tzibbur (the author of Akdamus). This is also the opinion of R. Wolf Heidenheim. Accordingly, the kinnah would be referring to a different episode entirely.
It is unclear when Sha’ali Serufah Ba’aish was first included in the Tisha B’av kinnos. Also interesting is that it is placed towards the end of the kinnos, amongst those dealing with the longing for Tziyon (#36-#44), rather than with the other tragedies of destruction described earlier in the kinnos.
A Friday Fast According to the classical understanding, it is unclear why the ta’anis is observed on Friday. With the exception of Asarah B’teiveis, fast days are not observed on Fridays (see my article in Alim Vayigash 5784). Granted, the Rabbonim felt that the decree was connected to the parshah, but why couldn’t they institute it a day earlier? The fast days of Shovavim are also connected to the parshah (Shemos-Mishpatim) as opposed to the date of the month, but they are observed on Thursday (see Magen Avraham 685). Apparently, there is a specific connection to the event happening on Erev Shabbos.
There is, however, a variant text in the Shibolei Haleket. In this version, the reply from Heaven was ודא גזירת אורייתא, adding an extra vav to the word דא, which does not appear in the Targum. This was understood to mean the sixth day of Parshas Chukas.
My brother pointed out an interesting ramification of observing the day of the parshah. When the 2nd day of Shavuos falls on Shabbos (or the 8th day of Pesach on Shabbos in a leap year), the Jews in Eretz Yisrael read Parshas Chukas a week before those in chutz la’aretz, who will read Chukas and Balak together to synchronize their reading with those in Eretz Yisrael. Therefore, the ta’anis will be observed a week earlier in Eretz Yisrael.
9 Tammuz, 1244 Yet another version of the timing of this story exists in which it took place on the 9th of Tammuz 1244. This seems to coincide with the civil date of June 17 given by secular sources. (Note: All dates prior to 1582 are based on the Julian calendar, which in the present century is 13 days behind the Gregorian calendar. In contemporary dating, then, this would be the equivalent of June 30).
Some explain the word ודא גזירת אורייתא in this vein. ודא stands for ו’ א’לפים ד’ שנה, the 4th year of the 6th millennium (5004/1244). (There is yet another opinion in Korei Hadoros that dates this event to the year 1306, right before the expulsion of Jews from France).
Shabbos Hagodol and Erev Shabbos Chukas In general, events are commemorated by the day of the month [an exception being Shavous, see my article in Alim Bechukosai 5784] . While we do attach significance to the day of the week, it is not how events are marked. The Gemara (Rosh Hashana 3a) even says that we never find a day of the week recorded in Tanach. A rare exception is Shabbos Hagadol, which occurred on the 10th of Nissan yet is observed on Shabbos. The poskim (Taz O.C. 430, citing Rav Moshe Charif) suggest the reason for this is that another major event took place on 10 Nissan. On this day, Klal Yisrael crossed the Yarden and entered Eretz Yisrael. Celebrating 10 Nissan would be overshadowed by that event, so Shabbos was chosen to mark the Jews taking the korban pesach in Egypt.
Perhaps we can suggest that here too, if this event did occur on the 9th of Tammuz 1244 and that day would be commemorated, people would associate this day with the tragedy of the siege of the first Beis Hamikdash. Moreover, 9 Tammuz is already designated for this reason as a ta’anis tzaddikim (see Magen Avrohom O.C. 549). By commemorating the day on Erev Shabbos Chukas, it would be clear that the fast is for sreifas hatorah. Ironically, R. Chaim Palagi (Moed L’chol Chai 9:4) writes that when Erev Shabbos Chukas falls specifically on 9 Tammuz, one should fast.
It is important to note that the concept of fasting for the burning and desecration of the Torah appears elsewhere. Indeed, one of the five tragedies for which we fast on the 17th of Tammuz is the burning of the Torah. May we be zocheh to always see the honor and radiance of the Torah.