Shabbos Gilyon Devorim 5784

עלה חורבן
יתושו של טיטוס
ע”פ ספר בעקבי הגלות – עיונים על אגדות החורבן
מאת הרב יעקב ביער שליט”א
איתא בגמ’ (גיטין נו, ב) אודות טיטוס “בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה וכו’, בא יתוש ונכנס בחוטמו וכו’, וכשמת פצעו את מוחו ומצאו בו כצפור דרור משקל שני סלעים וכו’, (גיטין נו, ב). כתב הבן יהוידע (ד”ה ומצאו בו) “פירוש, אחר שהוציאו אותו, תפח מן האויר ונעשה כמותו כצפור דרור וכו'”. ולפום ריהטא דאזל הבן יהוידע בשיטתם של התוס’ וסייעתם שהמעשה היה ע”פ דרך הטבע, ולכך אמר שמעולם לא היה היתוש כ”כ גדול בעודו במוחו של טיטוס, שלא שייך שיתקיים יתוש גדול כזה במוח של אדם, ורק אחרי שפצעו את מוחו יצא היתוש ממנו ונתגדל.
אמנם, הבן יהוידע (ד”ה בא יתוש) כתב להדיא ש”ודאי כל מה שהיה לו בזה היה בדרך נס וכו'”, וכשיטת הרמב”ן וסייעתו. וא”כ צ”ב, מה הכריחו לומר שנתגדל היתוש רק אחר שהוציאו אותו ממוחו של טיטוס.
והנראה בזה, דהנה מתחילה השיבה הבת קול לטיטוס “בריה קלה יש לי בעולמי ויתוש שמה וכו'”, ואילו היו מוציאין יתוש משונה כזה כשפצעו מוחו של טיטוס אולי יתמעט הנס בעיניהם בראותם כי לא בריה קלה ניצחה את טיטוס אלא בריה גדולה ומשונה שאין כדוגמתה בכל העולם, ואשר על כן לא נתגדל היתוש עד אחרי שהוציאו אותו ממוחו של טיטוס, כדי שכשיפצעו את מוחו יראו כולם כי בריה קלה שאין כפחיתותה בכל העולם ניצחה והרגה את טיטוס הרשע, ורק אחרי כן נתגדל.
ויש להמשיל הענין למה שאמרו חז”ל (ע”ז יח ע”א) “עבירות שאדם דש בעקביו סובבות אותו בשעת הדין”, דהוסיף ע”ז המסילת ישרים (פ”י) “כי מפני רוב דקותו כל בני אדם נכשלים בו במה שאין מכירים אותו”. והיינו דאינו מצוי שיחטא האדם בעבירות חמורות אשר ידע ויכיר בעונשם.
ולכן יצרו של אדם משתדל להחטיא את האדם בעבירות קלות, וגם אחרי עשיית העבירה משתדל היצר להקטין העבירות הקלות בעיניו כדי שלא יתחרט עליהם ויחזור בתשובה, אבל לאחר שימות האדם אז יתגלה לאדם כל חטאותיו וענשם כחומרתם האמיתית, וכמו היתוש הקטן שנתגדל אחרי שהוציאו אותו ממוחו של טיטוס הרשע.

עלה גאולה
ריבוי תחנונים לגאולה
ע”פ ספר מצפים לישועה – מהד”ח מאת הרב דניאל אהרן אורלינסקי שליט”א
איתא בכתובות (קיא, א) שהשביע הקב”ה את ישראל שלא ירחקו את הקץ. ופירש רש”י “שלא ירחקו את הקץ – בעוונם, לישנא אחרינא שלא ‘ידחקו’ גרסינן, לשון דוחק, שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מדאי”.
וצ”ע דהרי אדרבה, מבואר בחז”ל דתפילה היא הגורם לגאולה, כדאיתא במדרש תהלים (מזמור קו) וירושלמי תענית (פ”א ה”א) דאין ישראל נגאלים אלא מתוך ה’ דברים, מתוך צרה ומתוך תפלה [גירסת הירושלמי: מתוך צווחה] וכו’. ואיתא במדרש רבה (שמות לב:ט), “בשעה שצועקים ישראל לפניו תבא להם תשועה, כך בסנה שנאמר (שמות ג, ט) “הנה צעקת בני ישראל באה אלי” וכו’, וכן לעתיד לבוא בשעה שיגלה הגאולה בא על ישראל”, ע”כ. וכן מפורש ברש”י עצמו דצריך צעקות, כדמפרש בהושע (ב, יז) “כימי נעוריה – שישבה במצרים ימים רבים. וכיום עלותה וגו’ – שצעקה אלי ממצרים מתוך שיעבוד וגאלתיה כן גם עתה”. וכן פירש”י בתהלים (מב, ג), “וישראל צועקים ונגאלים, מלכות בבל ויון ואדום”.
וביותר יש להעיר, שהרי מצינו שצריכים להתפלל תפילות מיוחדות על קירוב הגאולה ואין די בנוסח שמונה עשרה, כדאיתא בחז”ל בכמה מקומות. ועי’ רש”י בישעיה (כא, יב), “אמר שומר – הקב”ה. אתא בקר – יש לפני להזריח לעשות בקר לכם. וגם לילה – מתוקן לעשו לעת קץ. אם תבעיון בעיו – אם תבקשו בקשתכם למהר הקץ. שובו אתיו – בתשובה”. ודברים נוקבים לבבות מצינו בכתבי הרמב”ן (ח”א עמוד שכד), “וראוי להם [לישראל] להיות בוכים ולהתפלל לפני ה’ לילה ויום שיכפר על עוון ישראל ויחיש קץ הגאולה, כי המשיח בתשובה יבוא מיד”.
וכן כתב החפץ חיים (חומת הדת פי”ד), דהתנאי לגאולה הוא להרבות בתחנונים ולצעוק להשי”ת, ואין די בתפילת לחש, אלא צריכים להתאסף ולצעוק להשי”ת. והשתדל החפץ חיים לנסוע לרבי חיים עוזר שיחדיו יפרסמו ‘קול קורא’ לעשות אסיפה להתפלל ולצעוק לגאולה, ולא הצליח, והח”ח היה בצער על זה ואמר שהחמיצו השעה, וזה עיכוב לגאולה (חפץ חיים החדש עה”ת פרשת שמות.
אמנם כתב המנחת אלעזר (שער יששכר ח”א חודש תמוז אות לב), דאותו ‘לישנא אחרינא’ ברש”י אינו להלכה ולא עיקר כלל, ורק העיקר כמו שפירש שם רש”י על פי גרסתנו, שלא להרחיק את הקץ בעונותינו.
אולם בשו”ת חתם סופר (ח”ו סי’ פ”ו) פירש, דכוונת רש”י דוקא באופן שמכחיש ודוחק שמים בהשתמשות בשמות הקדושים ויחודים וכו’, וז”ל, ומצוה עלינו לבקש את ה’ אלקינו ואת דוד מלכנו. ומ”ש רש”י שלהי כתובות (קיא, א ד”ה ושלא) בפירוש שלא לדחוק את הקץ שלא להרבות בתפילה, שלא להרבו”ת דייקא, כגון יוסף דילא ריינא [-מקובל שחי בצפת לפני 006 שנה שניסה להביא הגאולה ונענש] וכדומה, אבל להתפלל עליו בכל יום חובה עלינו”. ועד”ז כתב מהר”י ט”ב (ויואל משה סי’ כח עמ’ קפג וכן בשו”ת דברי יואל ח”ב ס’ קלט), עיי”ש.
ויש לציין למש”כ רבי חיים ויטאל (הקדמה לעץ חיים), דכל השבועה שלא לעורר על הגאולה היא דוקא עד אלף שנה אחר החורבן, ודבריו מיוסדים על דברי רבו האריז”ל (שהש”ר מהד’ אלישיב עמ’ רמד).
עוד יש לציין להמבואר ברבי שלמה קלוגר (הגדה מעשה יוצר-מהד’ חכמ”ש עמ’ שמו), דגדר האיסור דוקא באופן שאומות העולם שומרים שבועתם לא לצער כנ”י יותר מדאי, אבל כיון שעברו נתבטלו גם שבועתינו, עיי”ש.

קול עלה
בישול בשבת בקרוטנס
במש”כ הרה”ג ר’ שלמה אלון שליט”א בגליון פרשת פינחס, שאם לעתיד לבא יפסקו סנהדרין שבישול אחר אפייה חייב, מי שנהג כל ימיו ליתן שקדי מרק (croutons) אפויים לתוך מרק יתחייב חטאת על כל פעם, יש להעיר שמכמה טעמים וצדדים אין הדין כן, הן מצד הלכות שבת והן מצד הלכות שגגות.
א. למ”ד יחיד שעשה בהוראת ב”ד פטור, אינו חייב חטאת. וכתבו תוס’ הוריות (ב, א ד”ה הורו) דא”צ ב”ד הגדול לזה, אלא כל ב”ד נחשב ב”ד לענין זה. על כן יתכן שהעושה דבר ע”פ שיטת ראשונים שהתירו מיקרי יחיד שעשה בהוראת ב”ד ופטור.
ב. אף אם חייב חטאת מ”מ יתכן שאינו חייב אלא חטאת אחת. שהרי יש ספק בגמ’ כריתות (טז.) בעושה מלאכה אחת בהרבה שבתות בשגגת מלאכה אם חייב על כל פעם, ומסיק דחייב. אבל דעת הרמב”ם (הלכות שגגות פ”ז ה”ח) שאם עשה מלאכה אחת ממש אינו מביא אלא חטאת אחת, והגמ’ לא מיירי אלא בעושה מלאכות שונות מעין מלאכה אחת [כגון זורע ונוטע]. מיהו, יעויין ברמב”ם מהדורת פרנקל שיש מפרשים בדעת הרמב”ם דבכל אופן חייב על כל אחת ואחת.
ג. שיעור המבשל בשבת לענין חיובא הוא כגרוגרות, וא”כ אינו חייב אא”כ נתן שקדי מרק כשיעור גרוגרת.
ד. האופן הרגיל של נתינת שקדי מרק למרק הוא בכלי שני, וא”כ אין בזה חיוב אא”כ נאמר דקלי הבישול מתבשלים אף בכלי שני, וגם נאמר ששקדי מרק הם קלי הבישול. ויעויין בשו”ע (סי’ שיח סעיף ה) שאין זה מילתא דפשיטא כלל.
ה. אף אם נתן בכלי ראשון, מ”מ דעת כמה אחרונים דכלי ראשון שלא על האש אינו מבשל מן התורה ואין בו חיוב חטאת, והאריך בזה הערוך השלחן (סי’ שיח סעיף כ).
ו. הנותן שקדי מרק לתוך מרק אין כוונתו לבישול, אלא להטעים המרק. ואע”פ שהוא פסיק רישיה שיתבשלו ופסיק רישיה חייב, הכא אינו חייב על פסיק רישיה שהרי לא אכפת ליה בבישולם [ואדרבה, כל שמתרככים יותר לא ניחא ליה], וכדאיתא בשבת (קג.) דפסיק רישיה דלא ניחא ליה פטור.
ישראל מאיר הלוי ריימאן
מח”ס זרע ישראל – הפותח שער לסדר זרעים
* * *
טבילת כלי זכוכית ללא ברכה
כתב הרב קופמאן שליט”א (גליון פרשת מטות-מסעי) אודות אנשים שנוהגים לטבול כלי זכוכית בלי ברכה, שאולי מנהג זה בא כשהמציאו כמה מינים חדשים כמו קורל וכלי קורנינג (corelle and corningware) ולא ידעו אם הם זכוכית אם לאו ולכן טבלו אותם בלי ברכה, ושוב התחילו לטבול כל כלי זכוכית בלי ברכה.
רציתי להעיר שהמנהג לטבול כל כלי זכוכית בלי ברכה התחיל הרבה לפני המצאת הקורל וכלי קורנינג, שהרי כבר כתב המאירי (עבודה זרה עה, ב והו”ד בשו”ת שבט הלוי ח”ו סימן רמה) שיש טובלים כלי זכוכית בלי ברכה. ועיין שם שכתב טעם אחר למה נהגו כן, שלענין טומאה דין הזכוכית כדין כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, ולכן פקפקו גם על הטבילה שלהם לענין טבילת כלים. וז”ל: “כלי זכוכית אינם מתכת, ומ”מ הואיל ואם נשברו יש להם תקנה הרי הם ככלי מתכות וצריכין טבילה, ומ”מ לענין טומאה אמרו במסכת שבת (טו, ב) הואיל ותחלת ברייתן מן החול דינן ככלי חרס, ומעתה לענין טבילה מטומאה שבו אין לו טהרה במקוה. ואף מזו יש מפקפקין בהם לטבילה זו ומטבילים בלא ברכה, ולא יראה לי כן, הואיל ובמקומה נאמרה, הלכה היא. ולא עוד אלא שגדולי המפרשים דוחין אותה של מסכת שבת מפני זה אף לענין טומאה”.
בברכה, רפאל בכרך, פאסייק
* * *
נוסח תפילת שבת מוסף ראש חודש
בענין הערת הרב אהרן גראס (גליון חקת) והרב שמואל נח מערמעלשטיין שליט”א (גליון מטות-מסעי) למה בשבת ראש חודש נוסח התפילה דמוסף מקביל לתפלת הרגל, משא”כ בראש חודש או שבת גרידא, אין בנוסח המוסף רמז לזה. אולי יש לומר ע”פ מה שכתב בשלטי הגבורים על המרדכי (פרק במה מדליקין סימן רעג אות ג, דף עא, א) בשם אורחות חיים (ח”א סדר תפלות הפסח ושאר המועדות) שהקשה למה ביו”ט ור”ח שחל להיות בשבת מתפללין נוסח דיו”ט ומניחין את נוסח השבת, ובתירוץ שני כתב שהוא ‘כדי לפרסם שהוא יו”ט וראש חודש’ ע”ש.
ומבואר שאף באופן שהיה מתפלל נוסח של שבת עם הוספת הזכרת היום דיו”ט ור”ח, לא היה סגי בזה כדי ‘לפרסם’ שהוא יו”ט וראש חודש, ורק על ידי שינוי נוסח וסגנון התפלה אנו משיגים את ה’פרסום’.
ואולי י”ל דכדי לפרסם בשבת ראש חודש שהיום הוא גם ראש חודש, אינו מספיק שיתפלל נוסח של ראש חודש רגיל דחול, דהא סגנון הנוסח של מוסף שבת רגיל שוה לסגנון של מוסף ראש חודש דחול. ולכן תיקנו להתפלל בנוסח של מועד, ולהוסיף קטעים חדשים, כדי להראות שהיום הוא ראש חודש.
ועיין בפסיקתא רבתי (פיסקא א, מובא ברוקח סימן רכח) וז”ל, והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני אמר ה’ (ישעיה סו, כג) וכו’, הרי למדנו שראשי חדשים שקולין כמועדות שנאמר וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם (במדבר י, י), ואפילו כשבת שקולין הן ראשי חדשים, נמצאת אומר שראשי חדשים שקולים כנגד המועדות והשבתות, ומניין שהם שקולים אף כנגד השבתות ממה שהשלים בנביא והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות וכו’ ע”ש.
מנחם מאנעס בלומענפרוכט
* * *
מצוות התורה נאמרו ע”פ הרוב – במשנת החינוך
ראיתי מאמרו של הרב פינקלשטיין (גליון מטות-מסעי) המיוסד על דברי המהרש”ל שגם התורה קובעת דינים עפ”י הרוב. והביא (באות ה) בענין שמירה בבעלים מה שכתב החינוך “אפשר שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורין”, והביא כן גם מהשדי חמד והרש”ש. ולא הבנתי, “רבותא למיחשב גברי” הא החינוך עצמו כתב כן להדיא במצות קידוש (מצוה לא), במה שביאר הדין שקידוש על היין אבל אפשר גם לקדש על הפת אם חביב לו, ואילו הבדלה צריכה יין דוקא [אף שלכאורה זה דין דרבנן – ומעניין הדבר, שבדרך כלל אין החינוך מבאר שרשי המצוה רק במצוות דאורייתא, וכאן שינה מנהגו. והשוה דברי המפרש ריש נזיר דמשמע דקידוש על היין הוא דאורייתא], וכתב שם וז”ל, כי הם זכרונם לברכה, גם התורה השלמה, יבחרו לעולם ברוב, ובאמת כי רוב העולם יתאוו אל השתיה במוצאי שבת יותר מן האכילה וכו’, עכ”ל.
וכמדומני שאף אם לא כתב כן להדיא במקומות אחרים, אבל מוכרח הוא מהרבה מקומות בחינוך שמבאר השרשים ואינם נוגעים בכל אופן ואופן של קיום המצוה. ואמנם יש לומר שאין כוונת החינוך שהוא יודע טעמי המצוות, אלא רק כותב מה שאפשר ללמוד מהמצוה [ומחויבים אנחנו להשתדל ללמוד מה שאפשר], וזה מהיסודות שעליו השתית את כתיבת ספרו וכמש”כ כמה פעמים בספרו וגם בהקדמתו, ולכן י”ל שפשוט שאין צריך להיות שטעמו יהיה נוגע בכל אופן. אבל עכ”פ בענין קידוש הנ”ל כתב להדיא שהתורה הולכת אחר הרוב.
יוסף אהרן הלוי ליכט, קווינס
* * *
פטור אשה פנויה ממצוות שהזמן גרמא
בגליון מטות-מסעי הביא הרב צבי פינקלשטיין (ב’עלה תורה’) מהשאגת אריה שהעיר בהא דאיכא הו”א בקידושין דאפילו פנויה פטורה ממצות מורא אב ואם, והרי אין רשות בעל עליה ומה הצד לפטרה. וכעין זה יש להעיר בדברי הראשונים שכתבו דנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא מטעם שרשות אחרים עליהן, אע”פ שודאי גם פנויות פטורות ממצוות אלו. ולכאורה צ”ל דהטעם דאף פנויה פטורה היינו משום דלא פלוג רחמנא וכדברי השאגת אריה לענין הגמ’ בקידושין. (אך יש להעיר ע”ז ממסקנת הגמ’ בקידושין דבאמת ילפינן מדכתיב “תיראו” דאשה פנויה חייבת במצות מורא אב ואם – עיין תורה תמימה שמות פרק י”ג הערה מ”ב שהעיר בזה.) וכן כתב הבכור שור פרשת אמור (ויקרא כג, מב) בענין פטור של אשה פנויה ממצות פדיון הבן, שביאר הטעם שאשה נשואה פטורה משום שמה שקנתה אשה קנה בעלה ובמה תפדנו אם לא יפדנו הבעל, “ואף על פי שיש אלמנות וגרושות לא חילק הכתוב” ע”ש.
ועיין בציונים לתורה להגר”י ענגיל (כלל ל’ט, דף 811) שכתב מהלך אחר בענין זה, ע”פ הא דכתיב “לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו”, שמבואר מזה דכל יצירת האשה רק עבור החיבור עם האיש ומצד עצמה אין לה הוי’ כלל, וכיון שכן אי אפשר שיהי’ בה חיוב נפרד בפני עצמה בעודה פנויה אשר אין החיוב ההוא בהיותה מחוברת לבעלה. ועל פי הנ”ל ביאר הגר”י ענגיל הא דאמרו חז”ל כל הנושא אשה לשם שמים מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה [וגם ביאר עפ”ז הא דכתיב במגילת אסתר “לקחה מרדכי לו לבת”], והיינו שכיון שנשאה נמצא שהוא ניהו שנותן לה הויה, שכל הוייתה היא כדי להתחבר לו לכן שפיר הוי כאילו ילדה. ע”ש באריכות.
[ואציין לעוד דוגמא בענין “לא פלוג” בדאורייתא: עיין ב”ק (דף עט, ב) דגונב שה וטבח ומכר משלם ד’ לפי שזלזל בעצמו להרכיב השה על כתיפו, אבל אם גנב שור משלם ה’ כיון שהשור הולך ברגליו. וכתב המהרש”א (בח”א) דאפילו גנב עגל והרכיבו על כתיפו משלם ה’, “דלא פלוג” כיון שהוא מין ההולך ברגליו.]
בהוקרה ובברכה, אבי באטאק

עלה קינה
נִכְסְפָה נַפְשִׁי
מיוסד ע”פ קינה על מאורעות שמחת תורה תשפ”ד
שחוברה ע”י הרה”ג ר’ דוד גאלדוואסער שליט”א
צִיּוֹן כַּמָּה נִכְסְפָה נַפְשִׁי, לִשְׁלוֹם גְּבוּלֵךְ וְאַסִּירַיִךְ
הַלֹּא לְמִשְׁמַע אֹזֶן, נִמְאַס אֹכֶל מֵחֵךְ עַל כּוֹס עוֹבְרַיִךְ
יוֹם נִתַּן לְגִיל עַל הַשְׁלָמַת הַתּוֹרָה, נֶהְפַּךְ לְבָנַיִךְ
דּוֹדִי חָמַק עָבָר, נִתְפַּלַּצְנוּ לְקוֹל רִגְשַׁת אוֹיֵב בְּעָרַיִךְ
רַגְלַיִם שֶׁהֻגְבְּהוּ בְּדִיצָה, בְּעֵת הֻקַּף הַבִּימָה, נִתְמוֹטָטוּ
יָדַיִם שֶׁבְּעֹז חָבְקוּ סֵפֶר תּוֹרָה, פָּחֲדוּ וְנִכְמָשׁוּ
גָּלָה שִׁיר וְרַנֵּן מִיּוֹם זֶה, כִּי בָּאוּ בּוֹ צָרִים וְצָרָרוּ
פֶּה מַגְבִּיר בַּשִּׁיר הֻשְׁתָּק, כִּי בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה נִפְרְצוּ שְׁעָרֵינוּ
הוֹי עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים, מִזֶּרַע רוֹבֵץ אַחַר הַשִּׂיחִים
לֹא חָמְלוּ עַל עוֹלָל, וְזָקֵן לֹא חָנָנוּ בְּרַחֲמִים
הָרְגוּ בְּזָדוֹן אֲנָשִׁים נָשִׁים וָטַף, בְּמִיתוֹת מְשֻׁנּוֹת וּדְרָכִים אַכְזָרִיִּים
אֲהָהּ אָבִינוּ, לָנֶצַח אַל תִּשְׁכַּח, מַה שֶׁפָּרְעוּ עַל עַם קְדוֹשִׁים
בַּיּוֹם אֲשֶׁר מְיֻסָּד מֵאַלְפֵי שָׁנִים, לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחַת הַתּוֹרָה
בֵּרְרוּ בְּנֵי רָשָׁע לְהַפְּכוֹ, לְצָרָה וַאֲנָחָה בְּדַם קְדוֹשֶׁיהָ
בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, שָׁעָה שֶׁבְּנֵי שָׂרָה מַגְבִּיהִים יַד לָעַיִן לוֹמַר שְׁמַע בְּיִרְאָה
פָּרְצוּ בְּנֵי הַגֵּר בְּצָהֳלַת אָוֶן עַל עָרֵי יִשְׂרָאֵל, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּיהָ
בַּשָּׁנָה שֶׁלֹּא הִתְרִיעוּ בְּשׁוֹפָרוֹת, נֶחְתְּמוּ עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת
יוֹם בּוֹ עֲבוֹדַת חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי נִגְמְרָה, נֶהֱפַךְ לָנוּ לְיוֹם לַעֲנָה מָרָה
יוֹם נִקְבַּע לָשׂוּשׂ בְּדָת מִסִּינַי נִתַּן, גָּבְרָה רֶשַׁע שִׂנְאָה שֶׁמִּשָּׁם נָפְלָה לָהֶן
אוֹי, פַּנּוּ מָקוֹם בִּמְגִלַּת צָרוֹת, לִכְלֹל יוֹם זֶה עִם הָאֲחֵרוֹת
כַּאֲלָפִים שֶׁנִּרְצְחוּ עַל יַד הָאִינְקְוִיזִיצְיָה, וּבִגְזֵרַת תתנ”ו נִשְׁמַר
וְכָהֵנָּה שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בַּפַרְהוּד, וּבִגְזֵרַת ת”ח ות”ט נִזְכַּר
כַּמִּלְיוֹנִים שֶׁנִּסְפּוּ בַּשּׁוֹאָה הָאֲיֻמָּה, וְכָרְבָבוֹת בַּפְּרָעוֹת נִפְקַד
כֵּן תִּמְנֶה וְתִסְפֹּר כָּל טִפַּת דָּם יְהוּדִי, שֶׁנִּשְׁפְּכוּ בְּמֶרֶד בִּגְזֵרַת תשפ”ד
לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵי בַּת עַמִּי, בְּזָכְרִי אֶת אֲשֶׁר עָשׂוּ לִבְנֵי בְּאֵרִי
מֵעַי נִשְׁפְּכוּ וָאֶצְעָקָה, אִם אֶשְׁכַּח הָאַכְזָרִיּוּת לִנְשֵׁי כְּפַר עַזָּה
אָבוֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לִבְכּוֹת מָרָה, עַל אֲשֶׁר שָׁלְחוּ יָד בְּתוֹךְ נְתִיב הָעֲשָׂרָה
עִנּוּ וְרָצְחוּ אֶת אַנְשֵׁי נִיר עוֹז, הָרַג וְלֹא חָמַל אֶת בְּנוֹת עֲלוּמִים
כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה הוֹסִיפוּ פֶּשַׁע בְּנֵי עַוְלָה
הָרְגוּ טָבְחוּ וְשָׂרְפוּ חַיִּים חַפִּים מִפֶּשַׁע
לְמַעְלָה מִשְּׁנֵים עָשָׂר מֵאוֹת קְדוֹשִׁים נִסְפּוּ
וְשָׁבוּ לְאֶרֶץ אוֹיֵב כְּמָאתַיִם אִישׁ, וְגַם עוֹלָלִים נִשְׁבּוּ
וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ
זֶרַע עַם קֹדֶשׁ מְרַקְּדִים בְּעֹז, וּפִתְאוֹם בָּא שָׂטָן וְרָקַד בְּטַעֲנָה
עוֹף הַשָּׁמַיִם הֵבִיא אֶת הַקּוֹל, וְאֵיךְ אֶפְשָׁר לִשְׂמֹחַ בִּרְקִידָה
וְהַתְּשׁוּבָה בָּאָה, לֹא עֵת עַכְשָׁו לַעֲמֹד בַּתְּפִלָּה
הוֹי עַל עִרְבּוּב דַּעַת, בְּעוֹרְכֵי שֶׁוַע וְדָת, עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי
עַל אֵיזֶה מֵהֶם אַחֲלֶה, וְעַל אֵיזֶה לְחַלּוֹת צָרַת לְבָבִי
יָגַעְתִּי לְדִבְרֵי נֶחָמָה וָאַיִן, וּלְחִזָּיוֹן מֵה’ וְלֹא מָצָאתִי
אֵין זֶה כִּי אִם מַכַּת מַלְכִּי וּקְדֹשִׁי, כִּי ה’ הוֹגָהּ עַל כָּל פִּשְׁעִי
נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ בַּשְּׁוָקִים וּבָרְחוֹבוֹת
אֶת שֶׁאַהֲבָה נַפְשִׁי מְצָאתִיו, הַאִם יֵשׁ עַם כִּבְנֵי הָאָבוֹת
נוֹהֲגִים קְדֻשָּׁה בְּכָל מָקוֹם, אַחְדוּת בְּכָל פִּנּוֹת
וּבְעֵת שֹׁד וָשֶׁבֶר מִתְקָרְבִים, וּמִתְחַזְּקִים לִקְרַאת צוּר עוֹלָמוֹת
אַלְפֵי זוּגוֹת תְּפִלִּין נִתְחַלְּקוּ בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל, וְצִיצִית לִרְבָבוֹת
קַבָּלוֹת עַל שְׁמִירַת שַׁבָּת, זְהִירוּת בִּשְׁמִירַת לְשׁוֹנוֹת
הֲלֹא בְּשָׁמְעִי זֹאת, עוֹלוֹת עַל לִבִּי הִשְׁתּוֹמְמוּת וּתְמִיהוֹת
הַאִם עַל אֻמָּה זוֹ, לֹא יַעֲשֶׂה ה’ עַל שְׂדֵה קְרָב פְּלָאוֹת
וּבְכָל בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, קוֹל תְּפִלָּה וּצְעָקָה
בִּישִׁיבוֹת וּבַכּוֹלְלִים, קוֹל תּוֹרָה לֹא פָּסְקָה
שִׁעוּרֵי תּוֹרָה לָרֹב, קַבָּלוֹת פְּרָטִיּוֹת, חֶסֶד וּצְדָקָה
עַל אַחֵינוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַנְּתוּנִים בַּשִּׁבְיָה וּבִמְצוּקָה
אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, הַבֵּט וְרַפֵּא שִׁבְרוֹן לֵב וּמְדֻכָּא
חֲזֵה תִּמְהוֹן לֵב, וְהַמְצֵא מָזוֹר וְתֶרֶף לְחָלְיָהּ
אַמֵּץ בִּרְכַּיִם כּוֹשְׁלוֹת, וְתֵן לָהֶם חֶסֶד וַחֲנִינָה
קַבֵּץ נִדְחֵי עַם, שֶׁבְּשִׁבְעִים עַמִּים מְפֻזָּרָה
מֶלֶךְ אֶבְיוֹן עַד מָתַי תִּמְלֹךְ, וְתִרְדֹּף צֹאן קְדוֹשִׁים בְּרַחֲבֵי תֵּבֵל
מֶלֶךְ עוֹלָמִים, מַלֵּא שִׁמְךָ וְכִסְאֲךָ, שֶׁנִּקְטְעוּ בִּידֵי שֵׂעִיר וְחָמָיו יִשְׁמָעֵאל
מֶלֶךְ עֶלְיוֹן, נָאֶה לְךָ לְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ הַמְּחֻלָּל עַל יְדֵי עַם מְעַוֵּל
מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, תִּמְלֹךְ וְתִתְנַשֵּׂא עַל כֹּל, וּנְרוֹמִמְךָ אֱ-לוֹקֵי יִשְׂרָאֵל

עלה דף
הערות בענייני זכר לחורבן
ע”פ ספר אז אמרתי על מסכת בבא בתרא מאת הרה”ג ר’ אברהם זלמן פינקל שליט”א, נכתב ע”י הבה”ח מרדכי שימאנאוויטש נ”י
ת”ר, כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן רבי יהושע, אמר להן וכו’, שאין גוזרין גזירה על הצבור אא”כ רוב צבור יכולין לעמוד בה.
אולי יש לבאר, שאע”פ שיש מעלה בפרישות, עיין מסילת ישרים (פי”ג) דליחידי סגולה הוא דבר טוב אף בדבר שאין הציבור יכולים לעמוד, אבל כיון דרבו הפרושין לכן נטפל להם ר’ יהושע.
אלא כך אמרו חכמים, סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט. וכמה, אמר רב יוסף אמה על אמה וכו’. עושה אדם כל צרכי סעודה ומשייר דבר מועט וכו’. עושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר מועט וכו’.
עיין תורת חיים שהאמה על אמה היא כנגד חרבן הבית, והסעודה כנגד קרבנות, והתכשיטין כנגד בגדי כהונה שנחסרו. ויהי רצון שיחזרו במהרה בימינו, אמן.
זימנא חדא הוה קא אזלינן בספינתא וחזינן ההוא כוורא דיתבא ליה חלתא אגביה וקדח אגמא עילויה, סברינן יבשתא היא, וסלקינן ואפינן ובשלינן אגביה, וכד חם גביה אתהפיך, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא הוה טבעינן.
באמת ליעקב להגאון בעל הנתיבות זצ”ל פירש שהיה זה רוח הקדש, שבסוף הימים יקימו ישראל שלטון וישלטו על האומות, וכסבורים שכבר יצאו מעול הגלות, אבל אח”כ יהפכו הגוים כנגדם ר”ל, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא דהיינו קץ הימין וימי המשיח הוה טבעינן.

עלה מגילה
Term Limits
Rav Shimon Szimonowitz, Machon Aleh Zayis
It is the minhag to read Eichah on the night of Tishah B’av. In the times of the Rema, it was common practice to read it from a chumash (Shut Rema 35), a practice that continues to this day in many kehillos, but in Yeshivish circles the minhag is to read it from a klaf. According to Maseches Sofrim (14:3), the berachah of “al mikra megillah” should be recited. Although there are a number of kehillos which do so, in most kehillos no berachah is recited (see Rema, OC 490:9; Mishnah Berurah, ad loc., and 559:2). The Rema (Shut Rema ibid.) suggests four justifications for this absence. This article will focus on the propriety of the term “megillah” vis-à-vis Eichah.
Nowhere in the Talmud Bavli is Eichah referred to as a megillah. As a matter of fact, the only sefer of Tanach which the Bavli refers to as such is Esther (See Bava Basra 14b, Rashash ibid., Sanhedrin 100a). The other four, commonly-described megillos – Shir HaShirim, Rus, Koheles, and Eichah – are only referred to in that way by the midrashim (e.g., Shir HaShirim Rabbah, parashah 1; Koheles Rabbah, parashah 2; Yalkut Shimoni, Rus, 601; ibid., Eichah, 1000).
Rashi opens his peirush to Eichah with this formulation: “Yirmiyah wrote Sefer Kinnos [the title consistently used by Chazal for Eichah], which was the megillah burned by Yehoyakim.” Within one sentence Eichah is called both a sefer and a megillah. This should come as no surprise, for in the narrative referenced (Yirmiyahu 36), it is repeatedly described as a “megillas sefer.” Perhaps, though, there is a reason why Rashi starts with “sefer” and then switches to “megillah.”
What is the distinction between a sefer and a megillah?
Technically, the term megillah refers to the parchment of the book, while the term sefer refers to the words written on it. Yet, since every book before the digital age appeared as a written text, and therefore can be referred to as either a sefer or a megillah, it needs to be explained when the term megillah is employed and when the term sefer is preferred.
Perhaps it can be suggested that the term megillah is used for an authoritative written work (nitan lekesivah) yet to be formally incorporated into the biblical canon (Kisvei HaKodesh). A perfect example would be Megillas Ta’anis, the first authoritative written text after the closing of Tanach, as noted by Rashi in numerous places (e.g., Shabbos 13b, s.v. Megillas Ta’anis).
Another example of such usage would be the Chamishah Chumshei Torah themselves as they developed during the forty years in the Midbar. The Bavli (Gittin 60a) cites an opinion that their various passages were communicated to Moshe, recorded, and publicized one megillah at a time (“megillah megillah nitnah”), and were only compiled into a cohesive work by the end of that period. These megillos were authoritative works, but not yet Kisvei HaKodesh.
With this it can be understood why the Bavli calls Esther “Megillas Esther.” The Brisker Rov (Chiddushei Maran Riz HaLevi al HaRambam, Hilchos Megillah 2:9) explains, that initially the book of Esther achieved halachic distinction as a written text with which to fulfill the mitzvah of its recitation on Purim. When it was later inducted into the biblical canon, it took on the additional distinction of being a sefer of the Kisvei HaKodesh.
According to the above, during the period that Esther was only designated to be used for fulfilling the mitzvah of krias megillah, but was not yet canonized, it was a megillah – an authoritative written text yet to be recognized as Kisvei HaKodesh. Perhaps, once it was already known as Megillas Esther due to its initial function, it continued to be called as such even after it achieved full canonical status. Alternatively, according to the Brisker Rov, even after becoming part of Kisvei HaKodesh, it is still possible to have a format of a megillah which can be used for krias megillah, yet is not metamei yadayim (a characteristic reserved for Kisvei HaKodesh). Therefore, Esther remained simultaneously a megillah in one form and a sefer in another form.
A similar explanation can be offered for the development of the term megillah vis-à-vis Shir HaShirim, Koheles, and Rus, but that would be beyond the scope of this article. For the purpose of this discussion, it will suffice to explain the term regarding Megillas Eichah. As referred to above, Rashi adopts the position of Chazal (Moed Katan 26a; cf. Ibn Ezra’s preface to his peirush to Eichah) that the megillah burned by Yehoyakim was in fact three chapters of what we know as Eichah. When Yirmiyahu instructed Baruch ben Neriah to record these prophetic lamentations and read them to the nation, there is no doubt that it was an authoritative text which was “nitan lekesivah”– but not yet Kisvei HaKodesh. At that juncture it was only a megillah. Only later, when it was incorporated into Tanach did it become a full-fledged sefer.
This fits well with the precise wording of Rashi:
ירמיהו כתב ספר קינות היא המגילה אשר שרף יהויקים.
In its final form it was a sefer, but, initially, when Yehoyakim burned it, it was only a megillah.
Perhaps the reason why on Megillas Esther the berachah of mikra megillah is universally recited is because, as explained based on the Brisker Rov’s approach, Esther remained a megillah even after achieving Kisvei HaKodesh status. Regarding the others, even though they were once megillos, a term which was still used in midrashim, it is questionable whether that wording is appropriate in the berachah. Maseches Sofrim does deem the term appropriate, but it is understandably debatable.