Shabbos Gilyon Mikeitz 5785

עלה חנוכה
שמחה בחנוכה להרמב”ם –
מדאורייתא או מדרבנן
ע”פ ספר ברכת אליהו חידושי סוגיות על מועדי השנה מאת הרה”ג ר’ דניאל חיים פישמן שליט”א
איתא ברמב”ם (פ”ג מהלכות חנוכה ה”ג) וז”ל, ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהן נרות וכו’, עכ”ל. וכבר נשתברו בו הרבה קולמוסים, מה מקור הרמב”ם שימי חנוכה הם ימי שמחה.
והנראה בזה, דתניא בברייתא ד’מאי חנוכה’ (שבת כא:) “לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה”, ע”כ. והנה יעויין ברמב”ם לקמן (ה”ו) דכתב וז”ל, ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים, אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים וכו’, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, עכ”ל. הרי מבואר דכל יום שאומרים בו הלל, הוא יום של שמחה יתירה וזה כולל ימי חנוכה דאומרים בהם הלל, וא”כ ממה דאיתא בברייתא בשבת דתקנו הלל בחנוכה, יש להוכיח שהם ימי שמחה.
ויש להוסיף ביאור בזה ע”פ מש”כ הערוך השלחן (או”ח סי’ תרע סעיף ט) וז”ל, ריבוי הסעודות שמרבין בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה כפורים, משום דגזירת המן היתה על הגופים וכו’, אבל גזירות אנטיוכוס היתה ביטול תורה ומצות וכו’. לכך צריכין לשמח הנפש בהלל ותודה וזמירות ושירות ותשבחות ואין להגוף עניין בזה, עכ”ל. ויוצא מדבריו, דהא דילפינן שיש דין שמחה ממה שתקנו לומר הלל, אינו הוכחה בעלמא, אלא כך הוא גדר הדין של שמחה שתקנו בחנוכה, דהיינו לשמוח בהלל, דאמירת ההלל גופא הוי האופן שמקיימים הדין שמחה, כיון דעיקר השמחה נתקנה כנגד גזירה והצלה של רוחניות, והלל גופא הוי פעולה לקיים שמחה רוחנית.
אולם בשו”ת דברי יציב (ח”ז סי’ סד) מבואר שיסוד הדין דשמחה הוא מצד הצלת הגופים ממיתה לחיים. דהנה כתב החתם סופר בכמה מקומות, דהא דקבעו חנוכה ליו”ט הוא מדאורייתא, וז”ל (באו”ח סי’ רח) לקבוע יום שמחה ביום טובה כגון חנוכה ופורים דאורייתא הוא מק”ו, משיעבוד לגאולה אומרים שירה בפסח ממיתה לחיים לא כל שכן (מגילה יד.), וק”ו דאורייתא הוא, עכ”ל ע”ש. ועפ”ד החתם סופר כתב הדברי יציב די”ל לדעת הרמב”ם, דכמו דהוי יו”ט מדאורייתא הוא הדין חיוב שמחה, כיון שניצולו ממיתה לחיים ע”ש. ונמצא לדרכו דקיום שמחה בחנוכה לעולם הוי משום דהיתה הצלה גשמית ממיתה לחיים ושלא כדברי הערוך השלחן.

עלה נס
שמן של נס להדלקת המנורה
ע”פ ספר תבואות שמש על המועדים,
מאת הרה”ג ר’ שמואל מאיר פראנציס שליט”א
ידועה הקושיא משמו של הגר”ח מבריסק על תירוץ הבית יוסף, שהקשה הב”י מה היה הנס ביום הראשון שבעבורו תקנו שמונה ימים ולא שבעה, ותירץ “שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור, נשאר הפך מלא כבתחלה וניכר הנס אף בלילה הראשונה”. והקשה הגר”ח, דלפי זה לא היה נס המנורה בכך שהמנורה היתה דולקת ליותר זמן משיעור השמן שבה, אלא הנס הוא שהשמן נוצר בנס, כי כששפכו שמן מהפך נשאר הפך מלא כבתחילה, וא”כ נמצא שהדליקו את המנורה בשמן נס. וקשה, הרי אין זה ‘שמן זית’ אלא ‘שמן נס’, ולהדלקת המנורה בעינן שמן זית דוקא. [דרך אגב, באמת אין מקור ברור שאכן אמר הגר”ח מבריסק כן, אלא שכן מובא בשמו בהרבה מקומות. ועיין בספר ימי חנוכה להגר”י שכטר (ע’ א’) בשם הגרי”ד הלוי סולוביצ’יק ז”ל שדבר זה לא יצא מפי הגר”ח ז”ל, ובהמשך דבריו שם (ע’ ב’) הוסיף: שמעתי מפי הרב הגאון ר’ מנחם בן-מנחם, ר”מ בישיבת תפרח, שסיפר שפעם פגש זקן מופלג אחד במלון המרכז, וההוא סיפר שבהיותו עוד נער לפני בר מצוה ניגש להגר”ח מבריסק שנזדמן לאכסניא באותה העיר, ורצה לומר לו משהו בנוגע להקושיא משמן נס, והשיב הגר”ח ז”ל “איך האב דאס קיין מאהל ניט גפרעגט” [מעולם לא שאלתי קושיא זו], עכ”ל.]
והנה איתא בגמ’ סנהדרין (סה:), רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברו להו עיגלא תילתא ואכלי ליה, ע”כ. וכתב השל”ה הקדוש (פרשת וישב אות נז) וז”ל, ובודאי זה הנברא על פי השמות ולא מצד התולדה אין צריך שחיטה, וניתר לאוכלו בעודו חי. וכך עשו השבטים [אחי יוסף], ויוסף לא ידע והיה סבור שהוא הנולד מאב ואם, הביא דיבה זו אל אביו שהם אוכלים אבר מן החי, והם כנים היו וכדין עשו, עכ”ל. הרי שבהמה זו שנוצרה בנס לא חשיבא כבהמה, ואינה בכלל מצות שחיטה ואיסור אבר מן החי.
וכעין זה מצאנו בדברי המלבי”ם (ריש פרשת וארא ד”ה ואל הבקר רץ) ע”פ חז”ל, שאברהם האכיל את המלאכים בקר שעשה על ידי ספר יצירה, וביאר המלבי”ם שמפני זה היו יכולים לאכלו עם חמאה וחלב, עיי”ש. הרי דסבר שבהמה שנוצרה בנס ע”י ספר יצירה אינה בכלל בהמה לגבי דיני התורה, ואין בה איסור בשר בחלב. ובספר דרך אמונה שרשב”י אכל הביא קושיית האחרונים, היאך היה מותר לרשב”י לאכול מעץ החרוב שנוצר בנס עבורו (שבת לג:), ולכן לא היה בו איסור ערלה.
אולם לכאורה יש לדחות הראיות הנ”ל, דבכולם מיירי ביצירת דבר יש מאין ע”י נס אבל נס חנוכה לא היה ביצירת שמן יש מאין, אלא היה נס של ‘ברכה’, שניתוסף השמן המועט והספיק לשמונה ימים. נמצא, שאין ראיה מוכרחת מהמקורות הנ”ל לדברי הגר”ח.

קול עלה
הכרעה מסברא כרוב דעות
בענין מה שהובא (גליון וישב) מהרה”ג ר’ חיים צבי הכהן שליט”א בספרו אלה המשפטים עמ”ס סנהדרין, שמה שדרכו של הבית יוסף להכריע כרוב דעות בין דעת הרי”ף הרמב”ם והרא”ש, אינו מדין רוב אלא מסברא. יש לציין שכן מבואר גם בדברי הנצי”ב (פתח העמק אות ג סעיף ב). ובאמת עיקר החילוק בין הכרעה מדין רוב והכרעה מסברא ע”פ רוב מוכח גם בדברי רמ”א (חו”מ סימן כה סעיף ב) ע”פ הרשב”א (שו”ת ח”א סימן רנג) שבמחלוקת הפוסקים הולכים אחר הרבים בכל מקום. והיינו אף שהפוסקים לא עמדו למנין ולא דנו זה עם זה, עדיין יש לילך אחר הרוב. וכן עשו כל הפוסקים לאורך הדורות. וכן מצאנו שטרח המשנ”ב בכמה מקומות לחשב מה היא דעת רוב הראשונים. וכן מפורש בחזו”א (יו”ד סימן קנ ס”ק ח) שאף שאין דין רוב, כדי להכריע מסברא נוטלים לפעמים כח הרוב המספרי, עיי”ש.
יהודה ראטה
* * *
קריאת שמו”ת בכל יום עליה אחת
מה שכתב הרב משה ברוך קופמאן (גליון וישלח) שיש שקוראים שמו”ת בכל יום את העליה המכוונת כנגד אותו יום, מסתמא מקורו מהמעשה רב (אות נט). וזה מתאים למה שהביא שהגר”א היה נוהג לעשות ההפסקות לעליות דווקא כשיש הפסק בענין. אולם ראיתי בשם הגר”ח קניבסקי, שמי שרוצה להפסיק בכל יום במקום העליה של אותו יום, שלא להתבלבל היכן הוא אוחז, מותר לעשות כן.
דוב צבי פערציגער
* * *
להדליק נר שלחנוכה
אפריון נמטייה להרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א על מאמרו בענין קבלת מהרש”ל מחסידי אשכנז לענין נוסח הברכה של להדליק נר שלחנוכה בתיבה אחת, כדי שיהא סך הכל י”ג תיבות בברכה, ונימוקו עמו דברכה זו מיוסדת על המקרא זכור ימות עולם וגו’ זקניך ויאמרו לך שיש בה ג”כ י”ג תיבות.
ויש להעיר דא”כ בכל מצוה דרבנן היה להם לחז”ל לתקן כן ולא רק בנרות חנוכה, הגם שדברי הגמ’ לענין חנוכה נאמרו. וא”כ מאי שנא נרות שבת ויום טוב דלא דקדקו בזה. ואולי יש לחלק דנר שבת ויו”ט הם מדיני עונג וכבוד השבת ויו”ט שהם מדברי הנביאים שנאמר וקראת לשבת עונג וגו’ וכבדתו וגו’, ושייך לומר בזה וצונו ה’ ע”י הנביא, הגם שאינו מדאורייתא ממש.
עוד י”ל דכיון דדברי הגמ’ נאמרו לענין נר חנוכה, ושם גילו לנו לכל מצוות דרבנן שאפשר לברך עליהם ולומר וצונו, ה”ה כשתקנו חז”ל ברכת נר חנוכה דקדקו לרמז ענין זה, ומשם תלמד לכל ברכות המצוות דרבנן.
מן הראוי לציין שמנהג הספרדים בנוסח ברכה זו ע”פ מרן השו”ע וע”פ קבלת האריז”ל הוא לומר להדליק נר חנוכה [ללא תיבת של בכלל], וכמו”כ נאמרו גם בזה כמה טעמים באחרונים, עיין בדבריהם. ואולי יש להוסיף בזה עוד רמז עפמש”כ רש”י (פר’ וזאת הברכה) שחשמונאי ובניו היו י”ב, ואלעזר עמהם, והיינו י”ג אנשים. וא”כ רצו חז”ל להזכירנו בשעת הברכה ענין זה של רבים ביד מעטים שהוא ממש כפשוטו.
משה הררי-רפול
תגובת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש: בענין הערתו שגם הברכה על נר שבת מיוסדת על “זקניך ויאמרו לך”. אציין למש”כ בקונטרסי “מאור עיפתך” שברכה זו לא הוזכרה בגמרא ויש אומרים דהא דמברכים על נר שבת הוא כדי להוציא מלב הקראים.
* * *
מסירות נפש בכל המצוות
ראיתי המאמר הנפלא של הרה”ג ר’ לוי קרפני זצ”ל (גליון וישב), שהביא היסוד הגדול של המשגיח הרב ירוחם זצ”ל שבכל מצוה יש מסירות נפש דילה. ומה שמביא שהגרי”ז התווכח עם הגאון ר’ לייב מאלין שלא מצינו חיוב מסירת נפש רק בג’ עבירות החמורות, הנה שם בדעת חכמה ומוסר (מאמר ג) מביא הגמ’ בברכות (כ, א) למה דורות ראשונים זכו לנסים משום שמסרו נפשייהו אקדושת שמו, וכעובדא דר’ אדא בר אהבה שמחה באישה לא צנועה וקרע בגדיה ברבים. והנה שם לא היה ענין של חשש עונש מיתה אלא עונש ממון, ולא היה ג’ עברות חמורות, ואעפ”כ מיקרי מסירות נפש.
וכדבר בעתו כדאי לצטט דברי הצידה לדרך בשם המהרש”ל גבי “ויותר יעקב לבדו” (בראשית לב, כה), וז”ל לפי שמצינו שהקב”ה אמר ליעקב אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי, וגם אני בעצמי אשלם לבניך בפך קטן לבני חשמונאי, שנעשה נס ע”י פך קטן, והיכן מצינו שיעקב מסר נפשו, אלא וודאי כשנאמר ויותר לבדו ששכח פך קטן של שמן שרצה לנסך ע”ג המזבח בבית א-ל וחזר עליו, לפי שאינו שלו אלא של הקב”ה, עכ”ל.
ורואין מזה שיש ענין מסירות נפש בכל מצוה, דחזרה לפכין קטנים אינו מג’ עבירות שמחויב למסור נפשו, אולי לתא דבל תשחית נגע בה, ואם אין חיוב למסור נפש הלא אסור להסתכן בשבילו. ומשמע כיסוד המשגיח שענין מסירות נפש שייך לכל המצוות, ומעשי אבות סימן לבנים.
בברכת התורה, משה אונגר
* * *
להקדים לקבל שבת
בענין זמן הדלקת נרות שבת שנידון בגליונות הקודמים (ויצא-וישלח), יש לציין לירושלמי שבת (פ”ב ה”א), רב נחמן בשם רבי מנא, מצוה להקדים כדי לזרז במצוות, ע”כ. ופירש קרבן העדה, מצוה להקדים להדליק נר של שבת מבעוד יום כדי לזרז עצמו למצות שבת, עכ”ל. [וז”ל הר”מ (פ”ה מהל’ שבת ה”ג), המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה.] ישראל גאסטפריינד
* * *
דקדוק התיבות בתפילה
בגליון ויצא ב’עלה תפילה’ עורר הרב שלמה דיקמאן שליט”א על חשיבות דקדוק התיבות בתפילה. כדאי לציין לאידך גיסא לדברי מדרש שיר השירים רבה המפורסמים על הפסוק “ודגלו עלי אהבה” (שיר השירים ב, ד) א”ר אחא, עם הארץ שקרא לאהבה איבה כגון ואהבת – ואייבת, בכגון דא אומר הקב”ה ודלוגו עלי אהבה, ע”כ. וגם לענ”ד לא כדאי להביא סיפורים המאיימים את הציבור ואין מביאים ליראת שמים.
בברכה, אליהו קאהן

המנהגים נערכו ע”י הרב משה ברוך קופמאן ע”פ לוח ההלכות והמנהגים (ליטא), נוהג בחכמה (בית מדרש גבוה), ימינו כקדם (אויברלנד)
דיני והלכות חנוכה מרובים, והבאתי בעיקר מנהגי בית הכנסת
סדר התפילה: 1) בכל יום של חנוכה אומרים הלל שלם. ואחר הלל אומרים חצי קדיש, חוץ מיום שיש בו מוסף [שבת, ר”ח] שאומרים קדיש שלם אחר הלל. 2) יש מקומות שאין מתפללין ‘מנחה קצרה’ בימי חנוכה או עכ”פ בקצת הימים, מחמת פרסומי ניסא שחוזר הש”ץ על הנסים בתפילה (ראה נוהג בחכמה). 3) קריאת התורה ביום א’ דחנוכה מתחילין מ”ויהי ביום כלות” (רמ”א סימן תרפד). ויש מקומות (נוסח ספרד) שמתחילין בברכת כהנים כדעת השו”ע. 4) כשאומרים קדיש על הספר השני [היינו בשבת או בר”ח] אין צריך להחזיר הס”ת הראשון לבימה.
מקום הדלקה בבית הכנסת: מדליקין בכותל דרום כמו שהיה במקדש שהמנורה בדרום [צריך לשים לב שיהיה באמת דרום ואינו תמיד מימין ארון הקודש, מפני שמקום ארון הקודש תלוי בכיוון של ירושלים]. ומסדרין הנרות ממזרח למערב [ויש מקומות שמסדרין מצפון לדרום]. המדליק עומד אחוריו לדרום ופניו לצפון, ומתחיל מימינו שהוא הנר הסמוך לארון הקודש, ושוב מוסיף והולך ומתחיל מהשמאלי ופונה לימינו (משנ”ב סימן תרעא ס”ק מב-מג).
עוד פרטים בהדלקה בביהכ”נ: 1) בביהכ”נ אין דין של פרסומי ניסא לחוץ, ולכן אין צריך להדליק אצל החלון או הפתח לחוץ, אלא ידליק במקום הנראה לציבור. 2) כמו כן אין דין להדליק חצי שעה דוקא, ולכן אחר שהציבור הולכים לביתם [כגון במוצאי שבת] מותר לכבות הנר. 3) גם יכולים להקדים ההדלקה קודם זמנה ואפילו קודם צאת הכוכבים (משנ”ב שם ס”ק מו). 4) במקומות שיש הרבה מנינים לתפילת ערבית, אם עדיין הנרות דולקים ממנין הראשון אי”צ להדליק עוד פעם. ואם כבר כבו הנרות ידליק מחדש. 5) גם בבית מדרש מדליקין, בכל מקום שיש מנין קבוע, אבל לא במקום שמתפללין עראי כגון באולם. 6) אחר ההדלקה ברוב מקומות אומר המדליק ‘הנרות הללו’, ויש מקומות שאף מזמרים מעוז צור (ימינו כקדם). 7) אף המדליק בביהכ”נ מברך שוב שהחיינו בביתו כדי להוציא בני ביתו. ואם אין אחרים עמו [כגון בבחור ישיבה] אין לברך שהחיינו עוד פעם (משנה ברורה שם ס”ק מה). ואלו המדליקין בביתם קודם תפילת ערבית ודאי מברכים שהחיינו עוד פעם בבית הכנסת.
זמן תפילת ערבית: מהנוהגים להדליק בצאת הכוכבים, הרבה נוהגים אעפ”כ להתפלל ערבית קודם מחמת תדיר. ועליהם לדקדק להקדים כל מה שאפשר כדי שלא יפסידו עיקר זמנה, שהוא חצי שעה אחר צאת הכוכבים. מטעם זה יש מכינים הנרות קודם שהולכים להתפלל ערבית.
ערב שבת: הרבה מדקדקין להתפלל מנחה קודם שמדליקין בביתם מחמת תרתי דסתרי. גם מחמת שבמקדש הקריבו התמיד של בין הערבים לפני הדלקת המנורה. ויש אומרים שאם מדליק סמוך לשקיעה אין צריך לדקדק מטעם תרתי דסתרי. נתפשט המנהג להדליק קודם מנחה בערב שבת מחמת שגומרים מנחה סמוך לשקיעה. ובק”ק אשכנזים מדליקין אחר מנחה כמו בחול (ימינו כקדם), ויזהרו מאד שלא יבואו לידי חילול שבת ח”ו.
שבת חנוכה: ק”ק אשכנזים אומרים יוצר לשבת חנוכה. מפטיר קורא ‘ביום השלישי’ לחוד ומפטירין רני ושמחי בזכריה. מברכין חודש טבת. אין אומרים אב הרחמים וצדקתך ואין מזכירין נשמות. יש מזמרים בסעודה ‘אכלו משמנים’ הנדפס בסידורים ישנים. אבל יש קורין תגר על זמר זה כי אין חיוב משתה ושמחה בחנוכה (מאורי אור). ק”ק פפד”מ מזמרים פיוט ‘שני זתים’ בברכת אמת ויציב [פיוט זה נזכר בתוס ע”ז יז, -זולת לחנוכה] (ש”צ הנאמן).
מוצאי שבת: אין למהר יותר ממוצאי שבת הרגיל מחמת מצות חנוכה (אג”מ חלק ד סימן סב). במקומות שמבדילין בביהכ”נ יש להקדים נר חנוכה (רמ”א סימן תרפא). יש מדליקין בביהכ”נ לפני אמירת ‘ויתן לך’ (ש”צ הנאמן ע”פ המג”א שם) ויש מאחרין. לפי מנהג הגר”א (מעשה רב) אומרים ויתן לך בביתם אחר הדלקת נרות, כדי שלא יאחר הזמן. בארץ ישראל שמדליקין בחוץ מזדרזים להדליק תוך חצי שעה מזמן צאת הכוכבים, וגם מקדימין קודם הבדלה, אבל בחו”ל נתפשט המנהג להקדים הבדלה כשיטת הט”ז מחמת תדיר.

עלה ימין
כל פינות שאתה פונה
הרב יהודה ראטה, מכון עלה זית
מקור הדין כתב בשו”ע (או”ח סימן תרעו סעיף ו) וז”ל, יתחיל להדליק בליל ראשון בנר היותר ימיני, ובליל שני כשיוסיף נר אחד סמוך לו, יתחיל ויברך על הנוסף שהוא היותר שמאלי כדי להפנות לימין, עכ”ל. מקור דבריו מדברי כמה ראשונים (מרדכי שבת רמז רסב בשם מהר”ם, תרומת הדשן סימן קו, מהרי”ק סימן קפג ועוד), מטעם ש”כל פינות שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין”.
מקור דין זה הוא מגמרא יומא (נח, ב; וכן זבחים סב, ב) לענין הקפת המזבח בעת שהכהן נותן ד’ מתנות על ד’ קרנותיו, ושם איתא שהכהן הגדול היה מתחיל מקרן מזרחית דרומית ומסבב המזבח, שכל פינות [נ”א פונות, וביעב”ץ (זבחים שם) גרס פניות] שאתה פונה לא יהא אלא דרך ימין. ונלמד מהפסוק בים שעשה שלמה (דברי הימים ב’ ד, ד) [לדעת רש”י הדרשה היא ממה שהמקרא מונה והולך את הצדדים בדרך ימין – צפון, מערב, דרום, מזרח. אולם בזבחים מבואר וכן כתבו תוס’ (יומא יז, ב) שנלמד מיתור הכתוב ‘פונים’.]
מכאן למדו הפוסקים כלל בעשיית המצוות, שבכל מקום יש לפנות לימין תחילה. ובכמה מקומות נפסק להלכה ככלל זה: החזרת פניהם של הכהנים בנשיאות כפיים (עיין שו”ע או”ח סימן קכח סעיף יז), הגבהת הס”ת (סימן קלד סעיף ב), דרך העולים לס”ת (סימן קמא סעיף ז), נענוע הלולב (סימן תרנא סעיף י) והקפת הלולב (תרס סעיף א).
וכן הזכירו הפוסקים כלל זה לענין הטיית הראש בקריאת שמע, פתיחת ארון הקודש, הליכת הס”ת לבימה, ואמירת ‘בואי בשלום’.
האם מתחיל משמאל ופונה לימין, או להפך והנה נחלקו האחרונים בביאור דין זה. דעת השו”ע ועוד הרבה פוסקים שהכוונה לילך משמאל לימין וכמו שכתב השו”ע לענין חנוכה. ואף שלפ”ז צריך לילך תחילה לצד שמאל, עדיין מקרי שפונה לימין. וכן הסכימו הרבה פוסקים (שו”ת רדב”ז ח”ד סימן אלף פט; באר שבע סוטה טו, ב; פר”ח סימן קכח, יז). אולם דעת הלבוש (או”ח סימן קכח סעיף יז; סימן תרנא סעיף יא; סימן תרס סעיף ב; סימן תרעו סעיף ה) שהכוונה שהולך מימין לשמאל. וכדברי הלבוש כתב הרמ”ע מפאנו במאמר ‘ימין ה’ רוממה’ ומאמר ‘ימין ה’ עשה חיל’. וכנגדו קם רבי יוסף סאמיגה זצ”ל וכתב קונטרס ‘דרך ימין’ לסתור דבריו.
דהיינו, לפי השו”ע הדרך הנכונה היא לפנות בכיוון השעון, אף שמתחיל מצד שמאל. אבל לדעת הלבוש והרמ”ע יש לילך נגד כיוון השעון, שעל ידי זה פונה מצד ימין לשמאל.
הלבוש הביא ראיה לדבריו, שהרי מקור הדין הוא מהקפת המזבח ומן ים של שלמה, ובשניהם ההקפה היא מצד ימין לשמאל. עוד ראיה הביא, שכן היא דרך הכתיבה [גם בכתיבת כתבי הקודש], ושכן הוא הפנייה הטבעית של האדם, וכן רוקדים מימין לשמאל [וכן הוא הדרך בזמננו בארה”ב, אבל בא”י רוקדים משמאל לימין]. והאריכו האחרונים בכל זה.
הנוהגים לעשות דבר והיפוכו והנה לדעת השו”ע יש לעיין בטעם מנהגנו בהוצאת הס”ת אל הבימה, למה הולכים מימין לשמאל, ולכאורה לדעתו יש לילך לכיוון ההפוך. ובבאר שבע (סוטה טו, ב) כתב, שכאשר החזן מוציא הס”ת פניו כלפי העם, נמצא שהולך משמאל אל צד ימינו. אלא דאין זה מיישב מנהגנו שכשאומרים גדלו פונים או למזרח או לצפון, ונמצא שלדעת השו”ע היה החזן צריך לפנות לצד ימינו דהיינו לצד דרום.
וכן לענין ‘בואי בשלום’ מצינו שיש נוהגים (דרכי חיים ושלום אות תתיג) כדעת הלבוש, אבל בשאר דברים נוהגים כהשו”ע. [ובבעלזא נוהגים לפנות ב’בואי בשלום’ כדעת השו”ע, אבל חוזרים באותה דרך, ראה מש”כ הג”ר שלום בראנדר בשו”ת עבודת הכהן (סימן יט)].
וכן לאלו הנוהגים כהאר”י בנענועי הלולב, עושים בזה כשיטת הלבוש והרמ”ע, אבל בשאר דברים נוהגים כדעת השו”ע. ואף אלו שעושים כדעת הלבוש והרמ”ע לכל דבר, אבל לענין חנוכה גם האר”י (שער הכוונות קח, פע”ח יט, ד) נהג כדעת השו”ע. [ומצאתי שהגרי”מ מורגנשטערן (נשמתין חדתין – שבת קודש) מיישב דברי האר”י ע”פ סוד, שתלוי במחלוקת הרמ”ע ומהרח”ו האם חנוכה כנגד נצח שהוא בצד הימין, או כנגד הוד שהוא בצד השמאל עיי”ש.]
וכל זה אומר דרשני, כיצד סתרו מנהגם ולא חששו לבחור דרך אחת לילך בה.
חשש תרתי דסתרי ונראה שאין צורך ליישב המנהגים ולחלק בין מצוה ומצוה, ולומר שנוהגים לענין זה כדעת הלבוש וכענין זה כדעת השו”ע מחמת איזה חילוק דין או סברא. ואף שמצינו בפוסקים שאין לעשות דברים הנראים כתרתי דסתרי, אין זה שייך לכאן. והטעם, דהנה מקור הדין שאין לנהוג בתרתי דסתרי, הוא מגמרא (עירובין ו, ב), העושה כקולי כבית שמאי וכקולי בית הלל נקרא רשע, והעושה כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל עליו הכתוב אומר (קהלת ב, יד) הכסיל בחושך הולך, ע”כ. ולמסקנת הגמרא היינו דוקא היכא דסתרי הדדי.
והנה כתבו התוס’ (נדה לו, א מז, ב ר”ה יד, ב), שכל הקפידא שלא לנהוג בתרתי דסתרי היינו דוקא כשיודע עם מי ההלכה, האם כבית שמאי או כבית הלל, אבל במקום ספיקא דדינא מותר לנהוג כתרי חומרות אף שסותרות אהדדי. אולם מדברי הראשונים (רמב”ן רשב”א ר”ן חולין מד, א) לא נראה כן, שהקשו על הגמרא שהרוצה לעשות כדברי ב”ש או כב”ה עושה, מהדין בע”ז (ז, א) שבשל תורה הלך אחר המחמיר. ולדברי התוס’ אין זו קושיא, דאה”נ אם אינו יודע ההכרעה באמת הלך אחר המחמיר וכהגמ’ בע”ז, ומה שאמרו בעירובין שלא לנהוג בשתי חומרות היינו כשיודע את הכרעת הדין. וא”כ מקושיית הראשונים מבואר שלמדו שהגמרא בעירובין איירי כשאינו יודע ההכרעה כמי, ולכן הקשו דנימא ספיקא דאורייתא לחומרא. נמצא שלשיטתם אין מקום למש”כ התוס’ שמותר להחמיר כשאינו יודע ההכרעה.
ולהלכה, במג”א (סימן תצג ס”ק ו) משמע דלא כתוס’. אבל בכמה מקומות (ראה לדוגמא או”ח סימן שכח סעיף לא; יו”ד סימן קה סעיף ה) מצינו שפסק השו”ע כשתי חומרות דסתרי הדדי, וכן כתב להדיא החק יעקב (סימן תצג, יא) והובא במשנ”ב (שם ס”ק יז). וא”כ גם בנידון דידן אין לחוש לנהוג בתרתי דסתרי, מאחר שאין בו הכרעה ברורה.
אולם גם לדעת החולקים על תוס’, עדיין אין זה אומר שלעולם אין לנהוג באופן של תרתי דסתרי, דהנה כתב הפר”ח (כללי ס”ס ג) שבדרבנן מותר להקל כתרי קולות אף דסתרי אהדדי. והאריכו בזה האחרונים.
ונראה שבנידון דידן כולי עלמא מודו שמותר לנהוג בתרתי דסתרי, שהרי אין זה שיעשה יוצא ידי חובתו. ומה שמחלק בין הדברים לכאן או לכאן, אינו אלא מנהג בעלמא, ופשוט שבכה”ג לא הוי רשע ואפילו כסיל אינו מקרי מאחר שכל מקום עושה כמנהג אבותיו, אף שנמצא שנוהג בתרתי דסתרי.

עלה מלחמה
A Tale of Two Battles
Rav Chaim Dov Greenes, Machon Aleh Zayis
It is said in the name of the Arizal that the war fought by Shimon and Levi against Shechem was the prototype, the maaseh avos siman la’banim, for the battles of the Chashmonaim against the Greeks in the Chanukah era. We may add several allusions to this idea:
Megillas Antiochus (no. 52) relates that Mattisyahu Kohen Gadol blessed his son Shimon by telling him he followed in the way of Shimon ben Yaakov, who battled Shechem.
The Midrash (Chanukah 1 – Eisenstein) relates that at her wedding, Mattisyahu’s daughter appeared in a way unbecoming for a bas melech. Ashamed and furious, her brothers prepared to kill her. “You are upset about my appearance before tzaddikim like yourselves,” she exclaimed, “yet you are not upset that I will have to surrender to the local governor! You should learn from Shimon and Levi, Dinah’s brothers, who avenged her by wiping out the city of Shechem! Place your trust in Hashem, and He will help you.” This prompted the brothers to begin their fight against the Greeks.
And of course, Mattisyahu and his sons were kohanim, descendants of Levi.
Still, the idea that the Chanukah-era wars reflected the battle fought by Shimon and Levi is a bit perplexing. On his deathbed, Yaakov Avinu reproached Shimon and Levi for their campaign in Shechem: כי באפם הרגו איש וגו’ ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה – For in their rage they murdered people … accursed is their rage for it is intense, and their wrath for it is harsh (Bereishis 49:6-7); why would the Chashmonaim view themselves and their undertaking as emulating a cursed campaign?
In fact, Yaakov’s own position on the battle against Shechem seems unclear. After the battle Yaakov confronted Shimon and Levi (34:30), describing the danger that now threatened him and his family: ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי – I am few in number, and should they band together and attack me, I will be annihilated, I and my household. To this Shimon and Levi responded, הכזונה יעשה את אחותנו i(34:31). The Ohr Hachaim says they meant, “If we allow ourselves to be trampled upon by our neighbors and do not react, we have no hope for continued existence.” The Torah does not record that Yaakov responded to this claim, so it seems he agreed with it. But then why later on, before his death, does he rebuke Shimon and Levi? And why does he censure their anger, and not their deeds?
Furthermore, before reprimanding Shimon and Levi, Yaakov says to Yosef, ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי – I have given you Shechem, one portion more than your brothers, which I took from the hand of the Emori with my sword and with my bow (48:22). Yaakov actually takes credit for Shechem’s conquest; seemingly, there could be no greater approval for it than this. And yet, Yaakov soon afterward rebukes Shimon and Levi for this very campaign.
And finally, what did Yaakov mean by saying that he took Shechem? Did he fight in the battle?
The Midrash (Yalkut Shimoni 157) says that by “my sword” Yaakov refers to tefillah, and by “my bow” to bakashah. When Shimon and Levi went to battle Yaakov said, “Will I allow my sons to fall? I will fight alongside them.” So he davened for their success.
We may now understand Yaakov’s seeming ambivalence, his divergent reactions to the battle.
Initially, Yaakov called out Shimon and Levi for the threat they brought upon his family, but when they replied that on the contrary, they actually protected Bnei Yisrael, Yaakov accepted their argument. In his deathbed rebuke Yaakov speaks of something else. Granted, the war had to be fought, but Shimon and Levi’s attitude in doing so was wrong; instead of approaching the battle through tefillah, as Yaakov himself did, they fought out of anger.
Perhaps this is implicit in the wording of Yaakov’s criticism of Shimon and Levi, כלי חמס מכרותיהם – Stolen vessels are their weapons (49:5). Rashi defines מכרותיהם as weaponry, and explains that their “profession” of murder, carried out against Shechem, was stolen from Esav. Yaakov meant that the “vessels” Shimon and Levi used for the battle – a focus on weaponry and killing – were stolen from Esav. They ought to have used Yaakov’s “vessels” – tefillah and bakashah.
The Midrash (Chanukah 2 – Eisenstein) relates that leading up to the Chanukah wars, the Jews “looked [in hope] toward the eastern mountains” – perhaps the Persians would come to their aid. To which Mattisyahu Kohen Gadol responded, “Doesn’t the passuk say ארור הגבר אשר שם בשר זרועו לו ומן ה’ יסיר לבו, וברוך הגבר אשר שם ה’ מבטחו – Cursed is the man who makes flesh his strength and turns his heart away from Hashem, and blessed is the man who makes Hashem his security (see Yirmiyahu 17:5-7)?” Consequently, he and his sons and the other warriors fasted, donned sackcloth, and prayed to Hashem, and then went out and waged war.
We may now understand that yes, inspired to do battle by Shimon and Levi, the Chashmonaim saw themselves as carrying on the legacy of old. But their approach to battle was different from that of Shimon and Levi. Accepting Yaakov’s rebuke, they stepped up to the fight with fasting and tefillah – that is, with reliance on Hashem.
This very lesson was imparted to Mattisyahu’s sons by their sister, when she said, “Place your trust in Hashem, and He will help you.” And as Megillas Antiochus (no. 41) relates, “They battled the nations and killed many among them … because they trusted in Hashem, G-d of the heavens.”