Shabbos Gilyon Shemos 5785

עלה ספר
טהרת החינוך – כל תינוק ראוי לדבר עם השכינה
ע”פ ספר אמת ליעקב על התורה מהדורה חדשה,
מאת הגאון רבי יעקב קמנצקי זצ”ל
נערך ע”י הרה”ג ר’ דניאל יהודה נוישטט שליט”א
וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות ותיניק לך את הילד (ב, ז).
פירש רש”י וז”ל, מלמד שהחזירתו על מצריות הרבה לינק ולא ינק לפי שהיה עתיד לדבר עם השכינה, עכ”ל. והנה דברי רש”י אלו הובאו להלכה ברמ”א (יו”ד סימן פא סעיף ז) וז”ל, חלב נכרית כחלב ישראלית, ומ”מ לא יניקו תינוק מן הנכרית אם אפשר בישראלית, דחלב עובדת כוכבים מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עכ”ל. ועיי”ש בביאור הגר”א בשם הרשב”א שמקור הדבר הוא ממשה רבינו, שסירב לינוק מן המצריות, ומשום שהיה עתיד לדבר עם השכינה עיי”ש.
ולכאורה תמוה איך אפשר ללמוד מכאן הלכה למעשה, הא כאן מפורש הטעם שלא ינק משום שעתיד לדבר עם השכינה, וא”כ מנא לן שכן הדין אצל כל אחד ואחד, וכי כל אחד עתיד לדבר עם השכינה. ומבואר מזה לימוד גדול בענין החינוך שצריך האב ליתן לבניו, והיינו שלכל ילד קטן יש סיכוי לדבר עם השכינה [הערת הרב נוישטט במהד”ח: ובמק”א הוסיף רבינו ש”לכל ילד יהודי יש כח ויכולת להיות צדיק כמשה רבינו” עכת”ד, והיינו כדברי הרמב”ם (פ”ה מתשובה הל”ב)], ולכן צריך להיות כל ענין בחינוכו במדרגה כזו של ‘עתיד לדבר עם השכינה’ וזהו מה שצריכים לזכור כשבאים לבחור חינוך בשביל הילדים בקדושה ובטהרה. [הערת הרב נוישטט במהד”ח: בעיקר הרעיון, כיון רבינו לדברי ספר קדושת לוי (פרשת שמיני) ועיי”ש].

הערה על דברי הגר”י קמנצקי
בענין לינוק מן הנכרית
בספר אמת ליעקב עה”ת הביא דברי הרמ”א (יו”ד סימן פא סעיף ז) שלא לתת לכתחילה לתינוק לינק מן הנכרית, וכתב הגר”א שמקור הדין מהרשב”א, שלמד כן ממשה רבינו שלא ינק מהמצריות מפני שעתיד לדבר עם השכינה. ודקדק הגר”י קמנצקי, שמכאן יש ללמוד שלכל ילד יהודי יש סיכוי לדבר עם השכינה, עכת”ד.
אולם לענ”ד אין כן כוונת הרשב”א. הנה דברי הרשב”א נמצאים בחידושיו על מס’ יבמות (קיד, א), ובקצת קיצור בחידושי הר”ן בפ”ב דע”ז (ז, ב בדפי הדפוס). והגר”א בביאורו אחרי שהביא את דברי הרשב”א, ציין “ר”ן ריש פרק שני דעבודה זרה”, והיינו שראה את דברי הרשב”א בר”ן שם.
והר”ן שם כתב וז”ל [עם דילוג באמצע]: ומדאמרינן דכותית מניקה בנה של בת ישראל, משמע דחלב הכותית שרי. ואיכא למידק דבפרק חרש (יבמות קיד, א) משמע שאינו מותר אלא במקום סכנה וכו’. אבל הרשב”א ז”ל כתב דמדינא חלב הכותית מותר וכו’, אלא לפי שממדת חסידות הוא שלא להניק מחלב כותית, שלפי שטבען של ישראל רחמנין וביישנין אף חלבן מגדל טבע כיוצא בהן וכו’. וה”נ מוכח במדרש ואלה שמות רבה דאמרינן “וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות”, וכי אסור היה לו למשה לינק מחלב מצרית, לא כן תנינן, ‘אבל כותית מניקה בנה של ישראל ברשותה’, אלא למה אמרה כן, לפי שהחזירתו למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן, ולמה פסלן, אמר הקב”ה פה שעתיד לדבר עמי יינק מן מצרית וכו’, עכ”ל.
ומבואר ברשב”א, שהראיה שהביא מהמדרש לגבי משה, בא ללמד לענין דינו שמעיקר הדין מותר לינק מן הכותית, ועל כך הביא דברי המדרש שאין איסור לינק מחלב מצרית ורק משה פסלן משום שעתיד לדבר עם הקב”ה. אך מה שכתב להימנע משתיית חלב נכרית ממידת חסידות, לזה לא הביא ראיה מהמדרש, ולכאורה כתב כן מסברת עצמו. וכן נראה גם מלשון הרשב”א בחידושיו, עיי”ש.
העולה מדבריו, שכל הענין למנוע שתיית חלב מהתינוק אינו מהטעם של שכינה מדברת עמו, אלא מהטעם ש”חלב מגדל טבע כיוצא בו וכו'”, ונמצא שלא שייך בזה ‘הלימוד הגדול בענין חינוך’ שהסיק באמת ליעקב.
[אלא שמעתה תתעורר השאלה, מדוע הוצרך המדרש לבאר שמשה רבינו נמנע מלינק משום שפיו עתיד לדבר עם השכינה, והרי בלאו הכי היה לו להימנע מלינק ככל תינוקות ישראל, כדי שלא יקבל ממידותיהם של המצריות. וכבר העיר זאת המהר”ץ חיות זצ”ל בהערותיו (סוטה יב, ב), ותירץ שכיון שהיה זה קודם מתן תורה ולא היה אסור אז אכילת דברים טמאים, מפני זה הצריכו חז”ל להך משום דעתיד לדבר עם השכינה, עיי”ש.]
בברכה, אריה ליב לופיאנסקי
עברתי על דברי הרב אריה ליב לופיאנסקי, ונראה שצדקו דבריו בדעת הגר”א. ואין ספק שאא”ז רבינו אמת ליעקב היה בוחר את האמת מלעקם את דברי הגר”א, ושגיאות מי יבין.
אלא שלענ”ד יש להעיר על ענין אחד יסודי מהדברים, כדלהלן. הן אמת שאין ספק שההוכחה מן המדרש הוא להיתרא ולא לאיסורא, ותדע: שהרי לא הביא הגר”א מתלמוד ערוך סוטה (יב, ב) פה שעתיד לדבר וכו’, אלא מן המדרש דוקא, משום דקאמר להדיא “וכי אסור היה לו למשה” וכו’ בתמיה. וכן מפורש אצל תלמיד הרשב”א, הלא הוא הריטב”א (ע”ז כו, א וביבמות קיד, א), וכ”ה בעוד ראשונים.
ועוד, המעיין תדיר בביאורי הגר”א ובפרט בחלק יורה דעה רואה שאחד המקורות העיקריים של הגר”א – ובפרט ב”ליקוטים” – הוא ה”פרי חדש”. והנה לשון הפר”ח (שם ס”ק כד) אחר שמסיק דיש להחמיר מלינוק גדול מחלב נכרית: “והא דתנן בריש פרק אין מעמידין נכרית מניקה בנה של ישראל ברשותה, ומוכח נמי בשמות רבה דחלב נכרית שרי…”; הנה שהביא משם להיתרא ולא לאיסורא [ודחה דבקטן הקילו].
ואדרבה הטעם של “פה שעתיד לדבר” לא קיים בשאר אנשים, וכמ”ש להדיא בערכי תנאים של ריב”ק (רביה דהרוקח) בערך ר’ ינאי, עיין שם. וכל זה דלא כאא”ז מרן הגר”י קמנצקי זצ”ל.
מ”מ מה שהקשה מהר”ץ חיות מדוע צריך במשה לטעם אחר של “פה שעתיד לדבר” ולא סגי ליה בטעם הרשב”א שמוליד טבע רע וכו’, באמת לא קשיא מידי, וטעם אחד הוא. שהרי אצל משה מצאנו ששינה הקב”ה הטבע וסיכן את משה ולא נתן לו לינק מכל המצריות עד שהוצרכו לישראלית, ועל זה תמה המדרש: והלא מן הדין שפיר דמי לינק מן הנכרית, ואין לנו לעשות נס בחינם לצאת ידי מדת חסידות (כי ה’ לא יעשה נס אלא על צד ההכרח). ועל זה מתרץ המדרש “פה שעתיד לדבר” וכו’ ואין לתת למשה רבינו (ואך ורק לו!) לינק מן הנכרית להוליד בו את אותו הטבע הרע וכו’ (וכטעמיה דהרשב”א, וכך הוא ברש”י סוטה שם, ודקדק כן מלישנא דגמ’ “דבר טמא”, ואין ספק שזה מקורו של הרשב”א) ויבוא כך לפני המלך בלבוש שק.
וכך מפורש בתשובת הרמ”א (סימן נג), שסברת פה שעתיד וכו’ רק מוכיחה שהנהגה זו שייכת ממדת חסידות לכל אינשי משום הולדת טבע רע (וכדברי הרשב”א בראש דבריו מסוגיא דסוטה). ובעל כרחינו הוצרכו לטעמא דפה שעתיד עבור הנס הגדול שהקב”ה מנע ממשה התינוק לינוק מן המצריות, וכמש”נ באר היטב.
והשתא דאתית להכי, באמת המעיין היטב ברשב”א רואה שאכן נתן גם טעם לאיסורא, וכתחילת לשונו שם: “וזה שאמרו במשה שלא רצה לינק מחלב הנכרית כמו שהוא באגדה”, דמוכח מדבריו שבא להוכיח שמוליד טבע רע ביונק. ומה שכתב “כמו שהוא באגדה” כוונתו לתלמודא בסוטה, ולא למדרש שמצא רק מאוחר יותר בסוף דבריו “ומצאתי בואלה שמות רבה”. אלא שלמשה רבינו הוצרך נס שלא יינק מן המצריות כיון שיש בו הטעם של פה שעתיד וכו’ וכדאמרן, אבל בשאר ישראלים אף דלכתחילה יש לימנע מלינוק מחמת הטבע הרע, מ”מ אינו אלא חומרא וחסידות בעלמא, כיון דאין כאן פה שעתיד וכו’.
וכן מוכח לע”ד מן הטעם השני המבואר במדרש שם בשמות רבה “דבר אחר: למה פסל דדיהן, אמר הקב”ה עתיד זה לדבר עמי למחר יאמרו המצריות ‘זה שמדבר עם השכינה אני הינקתיהו‘“. ואין ספק שטעם זה שייך רק במשה לבדו [שידע הקב”ה עתידות שאם יינק מהן יאמרו וכו’], ואף אא”ז זצ”ל יודה בכך, א”כ הוא הדין לטעם הראשון.
בברכה, יעקב טריבץ

קול עלה
בדין הכנה, ובענין קינוח והדחה אחרי שתיית קפה
ראיתי מה שהביאו מהרב שרגא קאלוס (גליון ויחי), שכתב להוכיח מההיתר לטלטל מחמה לצל, שממה שאין בו איסור הכנה מוכח ש’מעשה שמירה’ אין בו משום הכנה. והקשה מהאיסור להוציא הסמעטנ”ע מעל גבי החלב לצורך חול, וכתב לחלק ששם עוסק בגוף הדבר והוי “יצירת דבר חדש”. אולם, לכאורה עדיין יקשה ממה שכתב המשנה ברורה (סימן רנד ס”ק מג) שאסור לרדות פת לצורך מחר אפילו במקום הפסד, ושם אינו פועל בגוף הדבר, ואעפ”כ אסור.
ולגבי מה שכתב הרב משה ברוך קופמאן (בגליון שם) שיש מקילים בקינוח והדחה אחר שתיית חלב בלי נטילה, לא ידעתי טעם לזה. ואולי כיון לדברי ערוה”ש (יו”ד סימן פט סעיף ח) שלא צריך ליטול ידיו אחרי שתיית חלב כיון שאינו נדבק בידיו, אבל קינוח והדחה עדיין צריך. וגם מה שכתב שמקילים להמתין חצי שעה בלי קינוח והדחה, כפי הבנתי ממתינים כך על פי הזוהר, ד”שעתא חדא” יכול להיות רק חצי שעה. אולם זהו בנוסף לקינוח והדחה, שגם אחריהם עדיין יש חומרת הזוהר להמתין וסומכים שכוונתו רק חצי שעה, אבל בלי קינוח והדחה צריך שעה ממש, כך נראה מדברי הש”ך (ס”ק ז). ובעיקר הדבר שצריך קינוח והדחה אחר שתיית קפה בתחילת הסעודה, נראה ששכחה הוא חשש רחוק, כיון שבדרך כלל גם אוכלים פת וגם שותים בתוך הסעודה קודם אכילת הבשר, ובזה יתקיים קינוח והדחה.
וגם מה שכתב לפקפק על שתיית קפה בליל פסח באמצע הסדר דהוי הפסק, הביאור הלכה (סימן תעג ד”ה הרשות) כתב שמותר עד מזיגת כוס שני, ע”ש שהביא מקילים בכל גווני לשתות עד הלל וברכת “אשר גאלנו”.
בכבוד, אליעזר מרדכי הכהן גוטווירטה
* * *
מעלת היופי
ראיתי בעלים פרשת ויחי שהרב אברהם שמעון פריינד דן במעלת היופי, ויש עמי כמה הערות.
א. הביא מספר צרור המור דאין היופי אלא פנימי. והוא תמוה מכמה מקומות, ואחד מהם ממה שמובא (ב”מ פד, א) על שופריה דרבי יוחנן. ב. מה שכתב היעב”ץ ב’אם לבינה’ שאין מעלה ליופי בפני עצמו אלא כשבא עם יראת שמים, ע”ע ביעב”ץ סוף תענית (לא, א, ואינו בכל הדפוסים) על הגמ’ שם שאין אשה אלא ליופי, וכתב בתוך דבריו “ואין עיקר יפיה ונויה אלא במדות ומעשים יפים כמש”ה שקר החן וגו'”, ואכמ”ל. ג. הא דאמרינן בכתובות (יז, א) שכלה שעיניה יפות אין כל גופה צריך בדיקה, יש לפרש ע”פ מאמר העולם, ואיני יודע אם יש לזה מקור בחז”ל, שהעיניים הם חלוני הנשמה, ואם כן כאשר בידק את עיניה הוא בודק את הנשמה. והיוצא מזה שעיקר הבדיקה היא על הפנימיות, אלא שהיופי החיצוני הוא סימן על הפנימיות, וכדברי המשגיח רבי ירוחם זצ”ל שהביא הרב פריינד.
אלעזר מנחם רוזנברג, ישיבה תורת חיים
תגובת הרב אברהם שמעון פריינד: א. באמת כבר איתא בזוהר הק’ שיופי חיצוני נובע מיופי הפנימי (פרשת תולדות דף קמב, ב) ושופריה דאדם הראשון היה גם יופי חיצוני שנבע מטהרת הנשמה, שאמרו שם “בקדמיתא עד לא חב אדם הראשון, לא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בשופריה. כיון דחטא, אשתני שופריה”, ואולי זה, כוונת ספר צרור המור. ועל דרך זה ביאור רבי צדוק הכהן בספרו תקנת השבין (עמ’ קעו) מה דאיתא בגמרא (ב”מ שם) שלרבי יוחנן לא היתה הדרת פנים, וכתב רבי צדוק שכיון שרבי יוחנן מעולם לא חטא וממילא מעולם לא עשה תשובה, לכן לא זכה להדרת פנים. ב. יש לציין למש”כ היעב”ץ (יבמות סג, ב) כמה טעמים על חשיבות היופי החיצוני באשה, ומה שסיים “והעיקר אשה יפה במדות ומעשים טובים” אינו סתירה, אדרבה עם מדות ומעשים טובים הוי היופי שבח. ג. יש לזה מקור בבראשית רבה (סה, י), וראה ספר ארזי הלבנון (מכון עלה זית, פרשת ראה עמ’ תתתכו) מש”כ בזה.
* * *
גדר האבות וישראל לפני מתן תורה
ראיתי דברי הרב צבי פינקלשטיין שליט”א בגליון ויגש, במש”כ בענין אם האבות היו בגדר בני נח, וכתב לבאר ע”פ דברי הגרנ”ט בכתובות שיש ‘שֵׁם ישראל’ ויש ‘קדושת ישראל’, וכתב די”ל ד’שם ישראל’ כבר היה להם מאברהם, אבל הוצרכו לגירות של מתן תורה בשביל קדושת ישראל. יש לציין בזה למש”כ בספר ראשי שערים (יבמות סימן ל), ביישוב קושיית המהר”ל (גור אריה בראשית מו, ה) שהקשה למה לא אמרינן בגירות דמתן תורה דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. והביא שם מפי השמועה שהגרנ”ט עצמו תירץ הקושיא ע”פ היסוד הנ”ל, שכיון שכבר היה להם דין ישראל ורק עכשיו קיבלו קדושת ישראל, על גירות דקדושת ישראל לא אמרינן כקטן שנולד דמי, עיי”ש.
וביסוד הנ”ל יש ליישב עוד קושיא, שהרי לכאורה צ”ע, למה הקב”ה כפה עליהם הר כגיגית (שבת פח, ב), ולמה נתחייבו ישראל בקבלת התורה יותר משאר האומות. וע”פ הנ”ל מיושב היטב, דכיון שכבר היה להם דין ישראל, זה עצמו מחייב קבלת התורה גמורה שהיא קדושת ישראל. [והעירני אאמו”ר שליט”א שכן מדויק בלשון הגמ’ גבי כפה עליהם הר כגיגית, שהקב”ה אמר למלאכים “אם ישראל מקבלין התורה מוטב וכו'”, הרי שנקט לשון ישראל דייקא, ורואים שכבר היה להם דין ישראל גם לפני קבלתם, וזה גופא היה המחייב, דכיון שכבר היו ‘ישראל’, עי”ז נתחייבו לקבל עליהם קדושת ישראל]. וכבר הארכתי בזה בקונטרס שירת דוד על המועדים (הוצאת מכון עלה זית, סימן יח).
בברכה, דוד מזרחי
* * *
הטעם שבליטא לא הניחו ‘נעגל וואסער’ אצל המיטה
הנני להוסיף על דברי הרב ראובן גרשון שליט”א בנוגע להנהגות שנהגו בליטא מפני העניות. שמעתי מהרב פייוול כהן זצ”ל (בעל בדי השולחן) ששמע מהרב ישראל זאב גוסטמאן זצ”ל, שמה שלא הקפידו בליטא להכין ‘נעגל וואסער’ אצל המיטה, גם זה היה בשביל העניות, שלא היה להם כלי מיותר לייחד בשביל זה, ולא רצו להשתמש בכלי ‘נעגל וואסער’ לשום תשמיש אחר. ידוע שאומרים עוד טעמים, אבל זה מה ששמעתי.
בכבוד הראוי, שמואל נח הלוי מערמעלשטיין
* * *
קידוש על פת הבאה בכסנין
יישר כחך להרב ברוך משה קופמאן שליט”א על מאמריו הברורים והמאירים. ב’עלה תענית’ פרשת ויגש כתב, שהמנהג הוא שלא לקבוע סעודה לענין קידוש במקום סעודה על פת הבאה בכיסנין בקידוש ליל שב”ק, וציין לעיין בדברי שער הציון (סימן רעג ס”ק כט). ויש להעיר, דאם כן הוא המנהג אז הרי מנהג אבותינו בידינו. אולם אם לדין יש תשובה, דהשעה”צ אינו עוסק כלל בנידון דידן, שרק כתב שאין לקבוע סעודה על היין, וכמו שציין לדברי הגרעק”א, דהא דכתב השו”ע דיכולין לצאת קידוש במקום סעודה ע”י שתיית יין תלוי במחלוקת הראשונים, ולכן כתב השעה”צ שבליל שבת אין לקבוע סעודה על שתיית יין. אבל אין חשש לקדש על פת הבא בכיסנין וכמו שאכן נהגו רבים בליל יו”ט שני של שמח”ת.
בכבוד רב, נתנאל אסטרייכער
תגובת הרב משה ברוך קופמאן: כוונתי בזה היתה בתרתי, גם שיש מנהג וגם שכך ראוי מן הדין. ואף שיש לומר שפת הבאה בכיסנין עדיף מיין, מכל מקום עדיין אינו בדרגה של פת ממש, ויסוד המחמירים כי בקידוש הלילה אין לסמוך רק על מה שיוצא בו סעודת שבת. ומה שהביא מיו”ט שני הא רואים שגם ביו”ט ראשון מקילין, כגון בארץ ישראל כשחל שמיני עצרת בליל שבת. והיינו טעמא דקידוש יו”ט דרבנן, משא”כ קידוש ליל שבת יש בו חומר של דאורייתא או עכ”פ בשורשו דאורייתא, לכן אין מקילין בו. ועוד טעם, כי אפילו ביום יש מחמירים לקדש עוד פעם וסוברים שבזה יוצאים ידי השיטה שצריך מקום סעודה גמורה, אבל כמובן בלילה לא שייך זה שאי אפשר לקדש עוד פעם.

הפטרה: הספרדים מפטירין ‘דברי ירמיהו’ [שהיא הפטרת האשכנזים בימי בין המצרים]. האשכנזים מפטירין ‘הבאים ישרש יעקב’. יש לשים לב שבסוף ההפטרה יש דילוג קצר כדי שלא לסיים “ונוקשו ונלכדו” שהוא דבר רע, לכן מוסיפים “לכן כה אמר וגו'” עד “ואת אלהי ישראל יעריצו”.
מנהגי ימי שובבי”ם
זמנו: ק”ק האשכנזים אין נוהגים להתענות שובבי”ם בשנה פשוטה (לבוש, של”ה, מג”א). וראה מה שהבאנו הטעם לזה בעלים (פרשת שמות תשפ”ב). אכן ע”פ האריז”ל נוהגים שובבי”ם גם בשנה פשוטה, ומתחילים בפרשת שמות שאז התחיל השעבוד, וגומרים בפרשת משפטים [ובשנת העיבור מוסיפים גם תרומה ותצוה]. לפי דברי הפוסקים מתענים ביום חמישי שהוא יום של רחמים ורצון. בשנה זו שחל ר”ח שבט וט”ו בשבט ביום ה’, מתענים ביום שני שהוא ג”כ מימי רצון [ובשערי תשובה (סימן תרפה ס”ק ב) הביא שיתענו אז תרומה תצוה]. ע”פ האריז”ל נוהגים לסדר ‘תיקון שובבי”ם’ ביום ששי, שהוא כנגד מידת יסוד.
טעמו: ע”פ האריז”ל ימים אלו מסוגלים לתקן עניני קדושה (ראה באר היטב שם סוף ס”ק ב ושערי תשובה שם). בפרי מגדים (אשל אברהם שם) הוסיף ענין תיקון עון לשון הרע, כי על מכירת יוסף באו למצרים, וסימן “ואל”ה שמות” ראשי תיבות וא’בק ל’שון ה’רע. וביסוד ושורש העבודה (סוף שער יב) כתב עוד ענינים לימים אלו (ע”פ האריז”ל), שיזהר מאוד מהקפדה ויתרחק מן הכעס אפילו לדבר מצוה, וירחיק את עצמו מאוד ומאוד מליצנות ומגאוה, ומאוד מאוד יהיה שפל רוח, וגם יהא זהיר מאוד בכוונת ברכת הנהנין. היום שנתמעטו המתענים יש קצת מקומות שאומרים סליחות ותחנונים. ויש אומרים ספר תהלים. ועוד נתפשט המנהג היום בהרבה מקומות שלומדים הלכות בעניני קדושה.
שחיטת אווז בחודשי טבת ושבט: מקצת שוחטים נזהרים שלא לשחוט אווז בטבת ושבט, אם לא שאוכל השוחט מן הלב (רמ”א יו”ד סימן יא סעיף ד בשם רבי יהודה החסיד). ובש”ך (שם ס”ק ז) מביא מהגהת מנהגים שאוכלים מן הכבד, והוא ראה שנוהגים לאכול מן הרגלים. ובתבואות שור (ש”ח אות י) כתב שאוכל מאיזה אבר שיהיה, ואפילו טעימת המרק מועילה, וכן המנהג בפראג לאכול מן השומן (פלתי ס”ק יד). עוד כתב הפלתי (שם) שבזמנינו אין לחוש, ותמים תהיה עם ה’ אלקיך.

עלה משה
משה רבינו והכרת הטוב
הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית
כמה תוארים נאמרו על משה רבינו, וכל אחד מורה על מידה מסוימת – ‘עבד נאמן’, ‘עניו מכל אדם’, ‘אב לנביאים’, ‘רבן של ישראל’. בנוסף לזה, עשרה שמות נקראו לו – ירד, חבר, יקותיאל וכו’ (ויקרא רבה א, ג), וכל אחד מורה על דבר גדול שעשה בחייו. ‘ירד’ – שהוריד את התורה מלמעלה למטה, ‘חבר’ – שחיבר את הבנים לאביהן שבשמים, וכן כולם (כדאיתא במדרש שם).
אמנם יש עוד מידה שמצינו במשה רבינו שאינה אחד מתואריו ואינה אחד משמותיו, אבל היא מופיעה פעמים רבות בחייו וגם מרומזת בשמו העיקרי – ‘משה’. והיא מידת הכרת הטוב, כמו שאבאר.
א] ‘משה’ כי מן המים משיתהו. במדרש (בשמות רבה א, כו) איתא, “ותקרא שמו משה (שמות ב, ט) – מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים, אף על פי שהרבה שמות היו לו למשה לא נקבע לו שם בכל התורה אלא כמו שקראתו בתיה בת פרעה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קראהו בשם אחר”. הרי ששמו העיקרי של משה נקבע על פי מי שגמל אתו חסד. ולא עוד שזהו כל משמעות השם – “מן המים משיתהו” – שהוא ניצל ע”י בת פרעה. נמצא שהשם של משה הוא ביטוי של הכרת טובה.
ב] הצלת בנות יתרו בזכות ה’איש מצרי’. כאשר בנות יתרו הגידו לאביהן שנושעו ע”י משה, אמרו “איש מצרי הצילנו” (שם יט), והקשו במדרש (שמות רבה א, לב) למה קראוהו ‘איש מצרי’. ותירצו על פי משל: “משל לאחד שנשכו הערוד, והיה רץ ליתן רגליו במים [-שהדרך להירפא מנשיכת הערוד היא ע”י המים], נתנן לנהר, וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים, ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק אילולי אתה כבר הייתי מת. אמר לו לא אני הצלתיך אלא הערוד שנשכני וברחתי הימנו הוא הצילך. כך אמרו בנות יתרו למשה, יישר כחך שהצלתנו מיד הרועים. אמר להם משה אותו מצרי שהרגתי הוא הציל אתכם, ולכך אמרו לאביהן איש מצרי, כלומר מי גרם לזה שיבא אצלנו איש מצרי שהרג”.
ומכאן העיר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר תשל”ב מאמר לב) עד היכן מגיע חיוב הכרת הטוב, כי הנהנה ומקבל טובה מחבירו אפילו לא נתכוין הלה כלל לטובתו, ואפילו נסתבב הדבר בעקיפין, הרי זה חייב להכיר טובה למי שסיבב וגרם לו טובתו, עכ”ד. והנה משה רבינו היה יכול להחזיק את הטובה לעצמו, אבל לא עשה כן, אלא אדרבה ייחס את הטובה לאיש מצרי.
ג] נטילת רשות מיתרו ללכת למצרים. איתא במדרש (שמות רבה ד, ב), “ובשעה שאמר לו הקב”ה ‘ועתה לכה ואשלחך אל פרעה’ אמר לו רבון העולם איני יכול, מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו חייב לו”. והקשה הגר”ח שמואלביץ זצ”ל (שם), היתכן שציווי מפורש מפי ה’ יידחה מחמת מידת הכרת הטוב. ותירץ, דמכיון שחיוב הכרת הטוב הוא דבר הכרחי, הבין משה רבינו בפשיטות שכל כוונת הקב”ה היא רק על מנת שיטול רשות מחותנו.
ד] מכות דם וצפרדע. כתב רש”י (שמות ז, יט), “לפי שהגין היאור על משה כשנשלך לתוכו לפיכך לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים, ולקה על ידי אהרן”. [וכפי הנראה יש חילוקי דעות בין המדרשים אם היה זה בציווי הקב”ה (כן מבואר בתנחומא וארא יד), או שכך טען משה לפני הקב”ה שאינו יכול להלקות בעצמו (שמות רבה כ, א) – עיין אור הצפון (בראשית עמוד קצ) שעמד על חילוק זה בין המדרשים – אבל בין כך ובין כך רואים מידה זו במעשי משה.]
ה] מכת כנים. כתב רש”י (שמות ח, יב), “לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה לפי שהגין עליו כשהרג את המצרי ויטמנהו בחול, ולקה על ידי אהרן”.
ו] יציאת משה לקראת חותנו במדבר. בספורנו (שמות יח, ז) כתב שבאמת לא היה לפי כבודו של משה לצאת לקראת חותנו, אבל “לא חדל בשביל מעלתו לקדם פני מי ששלם עמו טובה בעת צר לו”.
ז] מלחמת מדין ע”י שליח. איתא במדרש (במדבר רבה כב, ד), “אמר הקב”ה למשה ‘נקם נקמת’ (במדבר לא, ב) – אתה בעצמך, והוא משלח את אחרים [-בתמיה, שנאמר ‘וישלח אותם משה’ (שם ו)]. אלא מפני שנתגדל בארץ מדין אמר אינו בדין שאני מצר למי שעשה בי טובה, המשל אומר בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן”. [ופירש הגר”ח שמואלביץ כנ”ל דמחמת חיוב הכרת הטוב הבין משה שכוונת השי”ת שיעשה ע”י שליח.]
ח] חטא מי מריבה – כשם שהצטיין במידת הכרת הטוב, כך ה’חטא’ שבו נכשל [לפי מדרגתו הרמה] היה מושרש בחוסר הכרת הטוב, כדאיתא בילקוט שמעוני (חוקת רמז תשסג) שאמר לו הקב”ה “מה עשה הסלע לבני שנאמר ‘ויניקהו דבש מסלע’ [פירוש, שהניק לתינוקות שילדו במצרים כדאיתא בסוטה (יא, ב)], ואחר טובתו הכית אותו, אין את כשר לעמוד על בני וכו'”.
וכך אמר הסבא מסלבודקה (אור הצפון בראשית עמוד קצא) על חטא מי מריבה לפי דברי הילקוט הנ”ל: “כשם שמשה הכיר בחסדו של יתרו כלפיו, כאמור, וויתר על פעולתו לטובת גאולתם של ישראל ובלבד לא לפגוע בו במשהו אף בשלילה, וכשם שלא הסכים כאמור להלקות את היאור והעפר למרות התועלת הרבה שבמעשה זה בגלל הטובה שקיבל מהם – כך היה צריך להסתייג מבלי להכות את הסלע שהביא טובה לישראל. ומכיון ששגה בזה והכה את הסלע ונפגמה במדת מה מדתו בהכרת הטובה, לא עמדו לו כל מדרגותיו העליונות בתור איש האלקים ואשר ה’ דיבר אתו פה אל פה, ופסלו אותו מלהיות מנהיג על ישראל”.

עלה מנעל
Shabbos Shoes
Based on Kinyan Halacha, From Pesukim to Poskim: Shemos
by Rabbi Aryeh Lebowitz, shlita adapted by Rabbi Yehuda Balsam
של נעליך מעל רגליך (ג, ה)
The Gemara (Shabbos 113a) states that one’s Shabbos clothes should be different from his weekday clothes. Are shoes included in the obligation to wear bigdei Shabbos?
The Yerushalmi Mishum maaseh shehayah, the Chachamim made a gezeirah (Shabbos 60a) against wearing “sandal hamesumar,” shoes with nails or spikes on the soles, on Shabbos. Shmuel relates that once Jews, hiding in a cave, made a rule that anyone was permitted to enter, but no one was allowed to leave, lest he be captured and lead the enemy back to their hiding place. The shoes of one of the entrants got turned around, and he left a shoeprint that seemed to indicate that someone had left the cave. When the print was discovered, the inhabitants began to flee out of fear that they would be discovered, and more people were killed by being trampled than were killed by the enemy from whom they were hiding. At that time, the Chachamim made a decree that one should not go out of his house with sandal hamesumar only on Shabbos.
The Yerushalmi (6:2) explains it differently: לאו אורחיה דבר נשא מיהוי ליה תרין סנדלין חד לחולא וחד לשבתא – It is not common for people to have two [pairs of] shoes, one for weekdays and one for Shabbos. Since people generally had only one pair of shoes, prohibiting them on Shabbos would suffice(Korban HaEidah, s.v. umeshani, on the Yerushalmi).
The Pnei Moshe (s.v. umeshan ivechi) reads the Yerushalmi’s statement as a rhetorical question: “Don’t people have two sets of shoes, one for Shabbos and one for weekdays?” In his view, the Yerushalmi is answering the same way as the Bavli: Since in the above-mentioned incident people were specifically wearing those shoes on Shabbos, the Chachamim prohibited wearing those shoes only on Shabbos.
Obviously, the Korban HaEidah and the Pnei Moshe disagree as to whether it is customary to wear different shoes on Shabbos.
The Mishnah in Nega’im The Poskim offer a proof from the Mishnah (Nega’im 13:9), cited in the Gemara (Sukkah 5b-6a):
מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפו וסנדליו וטבעותיו בידיו, הוא והן טמאין מיד. היה לבוש בכליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו בידיו, הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהה כדי אכילת פרס. – If someone enters a house that is stricken with tzaraas carrying his clothing on his shoulders, and his shoes and his rings are in his hands, both he and they are tamei immediately; whereas if he is wearing his clothes and his shoes are on his feet, he himself is tamei immediately, but his clothes and shoes are tamei only if he remains in the house for the amount of time of kedei achilas pras.
The Shevus Yaakov (1:24) says that this mishnah indicates that shoes are included in clothing, as they are subject to the same rules as clothes with regard to tumah. However, Rav Yosef Engel (Gilyonei HaShas, Berachos 41a, s.v. hayah) argues the opposite: Since the Mishnah mentions both clothing and shoes, it clearly views them as two separate items, even though the same halachah applies to both here.
The Shaar Ephraim Shu”t Shaar Ephraim (124) asks: If someone accepts the responsibility to clothe his friend, are shoes included in the category of “malbush”? He answers that we can prove from a Mishnah in Sanhedrin (60b) that they are not: the Mishnah lists a number of ways one can violate the prohibition of avodah zarah, and “hamalbish” (dressing the idol) and “haman’il” (putting shoes on the idol) are listed separately
The Ben Ish Chai The Ben Ish Chai (Shu”t Rav Pe’alim, OC 13) proves that shoes are not considered a “beged” and are therefore not included in the obligation of bigdei Shabbos: Every morning we recite two separate berachos, one for our clothing (“malbish arumim”) and one relating to our shoes (“she’asah li kol tzorki”).
Rav Ovadiah Yosef (Yechaveh Daas 5:23) rejects this proof, arguing that it is possible that shoes are, in fact, included in the category of “malbush,” but that someone who has none is not considered “arum” (unclothed). The Chachamim therefore established a second brachah thanking Hashem for shoes.
The Rabaz Rav Betzalel Zev Shafran (Shu”t Rabaz, Aleh Zayis Edition OC 12) offers proof that shoes are considered “malbush” from a Mishnah in Shabbos (120a). The Mishnah states that if a fire breaks out on Shabbos, it is permitted to put on whatever clothes we can to save them (Mishnah Shabbos 120a). Rabi Yehudah says one may put on eighteen garments, and the Gemara lists shoes as two of them.
The Rabaz cites an opposing proof (Yehoshua 9:5) that states that the “shoes of the Givonim were worn out” and their “clothing was worn out.” Divrei HaYamim II (28:15) likewise distinguishes between the two: “And he clothed them, and he put shoes on them.” These pesukim clearly indicate that shoes and clothing are two different items altogether.
However, the Rabaz ultimately rejects these proofs, based on the idea that the Chachamim speak differently than the text of the Navi (see Tosafos, Kiddushin 37b). When the Chachamim require special malbushim for Shabbos, they may therefore mean both clothing and shoes.