Shabbos Gilyon Terumah 5785

עלה משכן
ג’ חלקי המשכן, התורה והנפש
ע”פ ספר שמחת ישראל על התורה, מאת הגאון רבי ישראל שמחה שארר שליט”א נערך ע”י הרב אברהם שלמה מאזעסאן שליט”א
ויקחו לי תרומה (שמות כה, ב).
אמרו בזוה”ק (ח”ג דף קעט, א) תרומה דא תורה מ’, ע”כ. כלומר שתרומה אותיות תורה מ’ [וכן הוא בבעל הטורים על אתר, עיי”ש]. ומבואר שיש קשר ושייכות בין התרומה והתורה.
והענין, דהנה השל”ה הקדוש (מסכת שבועות – תורה אור אות סא) הביא מספר כד הקמח לרבינו בחיי (אות תי”ו – תורה) וז”ל, הקדמונים קראו הכ”ד כתבי קודש [-תנ”ך] ‘מקדש י-ה’, והטיבו אשר דברו, כי כמו שהיה המקדש סיבה להתמדת השכינה בתוך בני ישראל, כמו שכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם (שמות כה, ח), כן הספר הזה ה’מקדש’ בעבורו היתה ההשגחה האלקית באומה בהרבות הקריאה בו וכו’, ומפני שהספר הזה ‘המקדש’ משתוה בסגולותיו למקדש, הוא הדין שנחלק לג’ חלקים: תורה – כנגד קדש קדשים וכו’, נביאים – כנגד ההיכל וכו’, כתובים – כנגד עזרות וכו’, עכ”ל השל”ה, ועיי”ש היטב.
והשפת אמת (תרמ”ט, ב) הביא מרבינו בחיי כאן, שג’ מדריגות המשכן – חצר, היכל, קודש הקדשים – הם בחינת מוח לב כבד. ובהם יש נר”נ – דהיינו נשמה שבמוח, רוח בלב, ונפש בכבד (ועיין נפש החיים שער א פרק ד בהגה”ה). והיינו שקדושת המקדש מאירה בנר”נ של כל איש ישראל ומקדשתו. ובספר ערבי נחל (שבת שובה מאמר ג) כתב שג’ חלקי תנ”ך הם כנגד נר”נ, דהיינו תורה כנגד נשמה, נביאים כנגד רוח, וכתובים כנגד נפש, עיי”ש. ומכל הדברים הנ”ל עולה, שחלקי המשכן, חלקי התורה וחלקי הנפש – כולם מכוונים זה כנגד זה.
והנה בפירוש הגר”א על משלי הביא מדרשם ז”ל (מדרש תנאים – דברים לד, ט) על הפסוק (כא, כ) “אוצר נחמד וָשֶׁמֶן בנוה חכם”, וז”ל, אמרו חכמינו ז”ל אוצר זו תורה, נחמד אלו נביאים, ושמן אלו כתובים. [ומבאר הגר”א] כל אלו הג’ הם בנוה חכם וכו’, בנוה חכם הוא בנפש רוח ונשמה של החכם, ונו”ה הוא סת”ר, כמו שכתבתי לעיל בסוד נו”ה וכו’, עכ”ל.
מה שסיים ‘ונו”ה הוא סת”ר’, ביאור דבריו שכמו שיש אופן לדרוש ראשי תיבות ויש אופן של סופי תיבות, כן יש מהלך לדרוש תּוֹכֵי תיבות דהיינו אמצע התיבה. ועל זה כתב הגר”א ש’נו”ה’ הוא ‘סת”ר’, שהיינו שכשיש ג’ תיבות, יש מהלך לדרוש ס’וף תיבה ראשונה, ות’וך תיבה שנייה, ור’אש תיבה שלישית. ותיבות ‘נפש רוח נשמה’ בדרך של סת”ר עולה נו”ה, דהיינו נ’פש רו’ח נשמה’. והיינו, שתורה נביאים וכתובים הרמוזים ב”אוצר נחמד ושמן”, מכוונים לג’ הבחינות של נו”ה, והוא כדברי הערבי נחל.
ועל פי דבריו יש לומר, שגם המקדש הקרוי “נו”ה קדשך” (שמות טו, יג) מכוון כנגד ג’ הדרגות דנר”נ וכנגד תנ”ך. וכן יתפרש גם תיבת “ואנוהו” (שם פסוק ב) שתרגם אונקלוס “ואבני ליה מקדשא”, והיינו המקדש שורשו ‘נוה’ הרומז על ג’ חלקי האדם נר”נ ועל התנ”ך, וכדברי הגר”א שנו”ה הוא נר”נ במהלך של סת”ר והוא מכוון כנגד תנ”ך.
והנה בברכות (ה, א) איתא שתורה נביאים וכתובים כולם ניתנו למשה בסיני. מעתה יובן היטב המרומז בתיבת ‘תרומה’ – תורה מ’, דהיינו, התורה שניתנה במ’ יום שהיה משה בהר, והיינו ג’ חלקיה – התנ”ך, היא היא תרומת המשכן לג’ חלקיו.

עלה סלבודקה
ימין מקרבת
ע”פ תורת סלבודקה, יסודות בהלכות מדות ודעות מאת הרה”ג ר’ יעקב קיר שליט”א
יש אחריות גדולה על הרב ועל מוסד הישיבה, כי כל בחור שלא נתקבל לישיבה, כל הירידה שתהיה לו תהיה תלויה בהם, ולכן ראוי שלא יחקרו יותר מדי על המבקשים ללמוד בישיבה. (אור הצפון ח”א עמ’ רא)
איתא בחז”ל (סנהדרין צט, ב), תמנע בת מלכים הוות וכו’, בעיא לאגיורי, באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה. הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו. אמרה, מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת. נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא, דלא איבעי להו לרחקה, ע”כ. ומוסיף רש”י “לרחקה מתחת כנפי השכינה, שהיה להם לגיירה”.
והרי הדברים מופלאים. מסופר בתורה ובחז”ל כמה אברהם היה משוטט בעולם כדי להפיץ שם ה’ בין הבריות ולהכניסם תחת כנפי השכינה. ואם אברהם לא הסכים לקבל את תמנע, צריכים להסביר, שבודאי הכיר בה שאינה ראויה לכך ואסור לקבלה כגיורת. ובאמת כבר שנינו, “אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אם יבוא אחד מכל אומות העולם ויתגייר, שיקבלו אותו, ומזרעו של עמלק אל יקבלו אותו” (ילקוט שמעוני שמואל ב’, רמז קמא). ויש לשער שאברהם הכיר עוד באמו של זרע עמלק את שורש שחיתותו ומשום כך לא קיבל אותה.
אולם התורה מגלה שהיתה כאן שגיאה, ושעם כל שורש הרע שמצאו בה היה להם לקבלה ולגיירה ולא להרחיקה מתחת כנפי השכינה. ומשום שלא כיונו לדעת התורה ולא עשו כן, באו תוצאות חמורות ואיומות לזרעם, שיצא ממנה עמלק שהיצר לישראל בכל הדורות, ובעבורו אין השם והכסא שלמים. הרי כמה חמורה פעולה אחת של מניעת חסד, מביאה פורעניות קשה כזו לישראל לכל הדורות ומגעת עד כסא הכבוד.
בדומה לזה מצינו בחז”ל (בראשית רבה עו, ט) על המסופר בתורה כשבא עשו להלחם ביעקב, “ודינה היכן היתה, נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר, עינו של עשו רעה היא, שמא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממנו. אמר לו הקדוש ברוך הוא, למס מרעהו חסד (איוב ו, יד) מנעת חסדך מן אחיך וכו’, לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת דרך איסור. הדא הוא דכתיב (בראשית לד, א) ותצא דינה בת לאה”.
והנה חז”ל בכמה מקומות מתארים את רשעותו של עשו, ולכאורה יעקב בודאי היה צריך לחשוש מלמסור את בתו דינה לאשה לרשע זה. אולם עם כל זה, החסד הוא ממדותיו של הקדוש ברוך הוא שבהן ברא את העולם וכל אדם חייב להידמות למדותיו אשר זוהי תכליתו בחיים. ויעקב צריך היה להיות מוכן לגמול חסד עם אחיו ולתת לו את דינה בתו לאשה. ומכיון שהסתייג מחסד זה, בא עליו עונש חמור כזה שתפשו את דינה וטמאו אותה. חמורה מאוד היא, איפוא, מניעת חסד מהזולת, אף אם היא באה מתוך חשבונות ושיקולים רבים.

קול עלה
הקריאה בשבת תרומה – ר”ח – שקלים, כשיש רק ס”ת אחד
בענין השאלה שעורר הרב הלל שמעון שימאנאוויטש בשם הגרש”י יפה שליט”א (גליון משפטים), מה סדר הקריאה בשבת זו בציבור שיש להם רק ספר תורה אחד. עיין שערי אפרים (שער ח, עה) בענין ר”ח טבת שחל להיות בשבת, שכשיש רק ס”ת אחת קורים כסדר הרגיל ממקץ לפינחס לנשא, אע”פ שמעבירין על נשא קודם פינחס. וזה דומה ממש לשבוע הבא.
שלום פריעדמאן
* * *
בענין מעלת תדיר, ואם דוחים בשבילה הענין דאין מעבירין על המצוות [כשיש רק ס”ת אחד], ע’ שער אפרים (פ”ח סעי’ עה) שמ”מ מעלת תדיר עדיף, וחולק על פסק זה האדר”ת בספרו עובר אורח (סי’ ג) וכתב שאין מעבירין. וע”ע אג”מ (או”ח ח”ד סי צט) שתדיר קודם אפילו במקום טרחא דציבורא.
יעקב קאפעלנער
* * *
באתי בזה להעלות ארוכה להעלה נידף ולפתור שאלתו, ולהפנותו אל החיי אדם כלל ס”ח סעיף א ובנשמת אדם שם, שכאשר יש לפניו תדיר כנגד אין מעבירין, אין חוששים לאין מעבירין ויעשה התדיר. והאריך עיי”ש.
אליהו כהן
הערת המערכת: בגליון משפטים הבאנו שאלתו של הגרש”י יפה שליט”א בענין אלו שיש להם רק ס”ת אחד, בשבת שקלים שחל בר”ח, האם לקרוא כסדר הרגיל, דהיינו אחרי קריאת השבוע לגלול לקריאת ר”ח בפרשת פינחס, ואח”כ לחזור ולגלול אחורנית לפרשת שקלים בכי תשא, או שמא אין מעבירין על המצוות ויש להקדים קריאת שקלים לקריאת ר”ח. וקבלנו תשובתו הרמה, אולם מפאת חוסר מקום אי אפשר להעתיק כל התשובה, אמנם נביא את תמצית דבריו ומסקנתו העולה לדינא:
בדברי הגרא”ז זצ”ל בשערי אפרים (שער ח אות עה ופב) מבואר דלא נחית לחלק בזה, ושאף בספר תורה אחת יקדים פרשת פנחס ויקרא בראש חדש קודם לשל שקלים. והוא מגדולי הפוסקים, ובפרט בענינים אלו. וכן נקט כלאחר יד בחזון איש זבחים (סט”ו אות ג) דכן “עמא דבר לגלול”. אף שאין ידוע לי בדיוק מהיכן חזא ה”עמא דבר” הזה, ה”לא שכיחא” כ”כ. אמנם הגאון האדר”ת בעובר אורח (סימן תרפד) כתב להדיא שבכה”ג יקדימו פרשת שקלים לקריאת ראש חדש. וע’ היטב במקראי קודש פורים (סימן ג) ובהג”ה מש”כ בזה.
אמנם בהרבה ראשונים בסוגיא דמגילה (כט, ב) מבואר שיקדימו פרשת שקלים. דאיתמר בגמ’, חל להיות בואתה תצוה, אמר ר’ יצחק נפחא קרו שיתא מואתה תצוה עד כי תשא וחד מכי תשא עד ועשית. אמר אביי אמרי אוקומי הוא דקא מוקמי התם. אלא אמר אביי קרו שיתא מואתה תצוה עד ועשית, וחד תני וקרי מכי תשא עד ועשית. והנה יעוין בהרי”ף ורבינו חננאל בגליון והרא”ש שגרסו בסוגי’ זו איתמר ר”ח אדר שחל להיות בואתה תצוה. וכך הוא נמי לשון הרמב”ם (פי”ג מהל’ תפילה הל’ כב). ולפום ריהטא דברים אלו מרפסין איגרי ממש, הרי מי הוא זה אשר יאמר אוקומי הוא דקא מוקמי התם בר”ח אדר שחל להיות בשבת, והרי קורין של ראש חדש באמצע אתמהה. אלא צ”ל דס”ל להרי”ף והר”ח והרמב”ם והרא”ש וכן המאירי בבית הבחירה ובקרית ספר והר”י מלוניל ועוד רבוותא, דבראש חדש אדר שחל להיות בשבת קורא שקלים מיד אחר תצוה, ורק אח”כ של ר”ח. והיינו מטעם דאין מעבירין על המצוה אשר לפניו ממש. ואף שכרגיל מקדימין את התדיר היינו היכא דליכא אין מעבירין, אבל כאן אין מעבירין על המצוות. באופן אשר יהא לנו מזה שמנה ראשונים ויותר שמפורש בנדון דידן דכאשר הוא מגיע ופוגע בפרשת שקלים באמצע הגלילה אל פרשת פנחס, יקרא במקומו פרשת שקלים מקודם.
אמנם לכאורה אף דאיכא טירחא דציבורא ואיכא אין מעבירין לנגד התדיר דראש חדש, ויש הרבה ראשונים אשר נוטים לכאורה לקרות את שלפניו. בכל זאת הואיל ולפנינו הרמ”א והמג”א דאפשר דקא אזלי בתוקף עם מעלת התדיר או סדר הקריאה. ויש לדון דאפשר דליכא אין מעבירין בכה”ג בספר ומצוה אחד. ובפרט אשר כך פסק השערי אפרים. ממילא אף שבודאי המחליף ועושה כדברי הגאון האדר”ת זצ”ל יש לו על מי לסמוך, מ”מ לא אוכל להרים ידי בזה לנגד דעת השערי אפרים, ובפרט אשר מרן החזון איש בתיבותיו הספורות כתב על זה “עמא דבר לגלול”. ממילא נימא שהוא הדין כן תעשו לדורות. [הוספת הרב הלל שמעון שימינאוויטש: שמעתי מאאמו”ר ששמע מהגרצ”ש שאין לפסוק נגד דעת השערי אפרים שהוא המרא דשמעתתא בענינים אלו.] אך עצה טובה לענ”ד להשתדל ליזהר דכאשר גולל מסוף תרומה אל פנחס, יהי’ הספר “דבוקה וסגורה” עד שיגיע בגלילה לויקהל כי היכי שלא יהי’ “פתוח” בכי תשא באמצע. אבל לא לעשות ערעור אף על זה, כמובן.
* * *
האם גרים מקבלים המידות והטבע של זרע אברהם
לגבי השאלה אם גרים יש להם הטבע של ישראל (גליון יתרו ואילך), יעויין בפירוש האלשיך עה”ת על הכתוב “וגר לא תלחץ” (שמות כג, ט), וז”ל, וגר לא תלחץ כי הנה אתם ידעתם נפש הגר שהוא כקטן שנולד, והימים הראשונים יפלו כי תתחדש נפשו בו, כאשר ידעתם נפש הגר כי טובה הוא כאילו אז נולד וכו’, הנה כי נפש הגר טובה מלב ומנפש ולמה תחשבוהו לרמאי, עכ”ל.
אברהם דוד פארעצקי, ירושלים
* * *
בנוגע מה שכתב ב’עלה ספר’ אודות גרים ומדותיהם. כדאי לעיין בלשונות רמח”ל בדרך ה’ (חלק ב פרק ד אות ד-ה) בסופו. גם יש לעיין במה שכתב בסידור יעב”ץ (הנהגת ליל שבת חדר המטות מטות כסף פרק ו אות ח) המדבר ממש בזה הענין מלה במלה. ובספרי טללי אורות הארכתי בזה בכמה תשובות.
שמעון סילווער
* * *
לענין הנידון אם טבעם של גרים נשתנה בגירותם, יש לציין לתרגום יהונתן (דברים כג, ז) בענין עמוני ומואבי “דאפילו מתגיירין סנא נטיר בלבהון עד עלמא”, וע”ע באזנים לתורה (דברים כא, יב) שכתב שגם מי שנתגייר, גופו שאכל נבלות וטרפות הוא עכור ועלול לחטא, אלא שכעבור כמה חדשים כל האטומים (Atoms) של הגוף מתחלפים ונהיה לו גוף טהור וזך. ועי’ יעב”ץ (ברכות ח, ב) בענין מאמרם ז”ל דלא תנסבו גיורתא, שכתב כמה אפשרויות על טעם הדבר, ואחד מהם “ואולי משום הזרע שנשאר בו רושם מטבע השורש”. [ובעיקר הדבר סיים “ובשלהי הוריות אמרו מ”מ הכל רצין לישא גיורת”, ועיי”ש.]
דוד גראס
הערת המערכת: בשבוע שעבר הביא הרב הלל שמעון שימאנאוויטש ראיה מן הגבעונים שדוד גזר עליהם אע”פ שנתגיירו, מפני שלא היתה בהם מידת רחמים. יש לציין שכבר הביא הגרש”י יפה ראיה זו בספרו (כתב יוחסין סימן יז), ודקדק אדרבה, שדווקא בגבעונים לא היתה מידת רחמים, אולם אצל שאר הגרים יש מידת רחמים ע”י שהיו בהר סיני, וכמבואר בשבת (קמו, א). והאריך הרבה בנידון זה, עיין שם.
* * *
עניינו של יום ט”ו בשבט
במה שהעיר הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א (גליון משפטים) בענין ט”ו בשבט “למה היום מזניחים את העיקר ואוחזים את הטפל, לעשות דת היום כאילו הוא יום הדין על פירות האילן, שמפורש בחז”ל שלא כן”.
במחילה מכ”ת שגה בזה. חדא מנהג זה לא מהיום הוא וגם לא מתמול שלשום. כבר הובא להלכה במג”א (סי’ קלא) בשם תיקון יששכר “ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות”, והובא גם בכנסת הגדולה. [ועיין בספר ‘מועדים בהלכה’ שכתב, ואיני יודע למה תלה המנהג באשכנזים? דומה שהספרדים מדקדקים במנהג זה יותר, עי”ש שמביא מלוח א”י]. גם כמעט כל רבותינו הקדושים ההולכים לאורו של הבעש”ט ותלמידיו ידוע שעשו עסק גדול באכילת פירות ביום זה, ובפרט מפירות א”י, וחלילה לזלזל במנהגי ישראל של אבותינו.
גם לא הבנתי בכלל מה רצה מע”כ מיושבי חו”ל. בשלמא בני א”י יכולים לעסוק בתרומות ומעשרות, אבל אנו בני חוץ לארץ במה נחוג את החג? רק באי אמירת תחנון? סוף דבר הנח להם לישראל שיחזיקו במנהגי אבותינו ויאכלו פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת להם לעולם הבא.
בכבוד הראוי, שלום דוב האכמאן
הערת המערכת: לא על מנהג אכילת פירות היתה טענתו של הרב שימינאוויטש, אלא שכוונת חז”ל במה שאמרו שט”ו בשבט הוא ראש השנה לפירות האילן הייני לענין מעשרות, ולא כמו שחושבין ההמון שהוא יום הדין על פירות האילן.

המנהגים נערכו ע”י הרב משה ברוך קופמאן ע”פ לוח ההלכות והמנהגים (ליטא), נוהג בחכמה (בית מדרש גבוה), ימינו כקדם (אויברלנד)
שבת ר”ח: ראה שו”ע סימן תכ”ה סדר התפילות לשבת ר”ח. וב’עלה מנהג’ לפרשת נח כתבנו כמה מנהגים לשבת ר”ח.
קריאת התורה: מוציאין ג’ ספרי תורה. קוראים ששה בפרשת תרומה, שביעי קורא בשל ר”ח מ”וביום השבת” עד “ונסכו”. ואומר קדיש על הס”ת השני ועל המפטיר. המפטיר קורא בפרשת שקלים בכי תשא. (שו”ע סימן תרפה). אם אין להם אלא שני ס”ת, מגביה וגולל השני, וחוזר וקרא פרשת שקלים בס”ת הראשון [שהוא יותר סמוך], וראה ביאור הלכה (סימן תרסח).
יש מחמירים שלא לעשות הוספות בשבת זו כדי שיהיה קריאת ר”ח ממנין שבעה קרואים (תורת הקורא בשם שו”ת בנין שלמה סימן כ’ בשם אחיו הג”ר בצלאל זצ”ל)
הפטרה: מפטירים בענין השקלים של יהוידע הכהן (שו”ע שם). האשכנזים מתחילים “בן שבע שנים” (מלכים ב, יב) והספרדים מתחילים לפני זה “ויכרת יהוידע”. אין מוסיפים פסוקים מהפטרת השמים כסאי (ימינו כקדם, נוהג בחכמה).
יוצרות ופיוטים: נתפשט המנהג בהרבה מקומות שאומרים פיוטים לשחרית וגם למוסף. יש אומרים היוצרות לשחרית אחר חזרת הש”ץ (הובא בחיי אדם, וכן נהג הגר”א), ואז ידלגו על הקטעים השייכים לאמירת קדושה כמו ‘ובכן ולך תעלה קדושה’ והחלק האחרון של הסילוק שהוא הקדמה לקדושה. לפי מנהג זה נחלקו בשבת ר”ח אם אומרים הפיוטים קודם הלל או אחר הלל, וכעת המנהג שאומרים אותם קודם הלל. היוצרות של מוסף אומרים אותם במקומם בחזרת הש”ץ. [והעירו בזה, שבפיוט למוסף בברכה אמצעית מסיימים רק מענין שבת ולא מענין ר”ח, ולכאורה הקליר תיקן הפיוט לרוב השנים שאינם ר”ח, ובדין היה להוסיף איזה מילים לר”ח כדי להיות מעין החתימה סמוך לחתימה, וצע”ג].
א’ אדר: משמיעין על השקלים ועל הכלאים (משנה שקלים פרק א משנה א). מי שיש לו דין עם עכו”ם ישפוט באדר (מג”א ומשנ”ב סימן תרפו).
ג’ אדר: יום טוב במגילת תענית שבו היתה חנוכת הבית בימי עזרא (ראה עזרא ו, טו), והקריבו לחנוכת המזבח (סידור יעב”ץ).
קריאת המגילה: המפרש בים והיוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו, יש אומרים שקורא אפילו מתחלת החדש [בלא ברכה]. ואם יזדמן לו מגילה אחר כך קורא אותה עוד פעם (שו”ע סימן תרפח סעיף ז).
הפסקות בד’ פרשיות: סימן הפסקות בשנה זו: זט”ו, שאין הפסקה בין שקלים לזכור או בין פרה להחודש, רק בין זכור לפרה ביום ט”ו אדר.

עלה קריאה
טלטול ספר תורה לצורך ס”ת שני בקריאת ד’ פרשיות
הרב משה ברוך קופמאן, מכון עלה זית
קראתי בעלה ספר בשבוע שעבר ספיקו של ידידי הגרש”י יפה שליט”א במקרה שאין לציבור כי אם ס”ת אחת, אם יש להקדים קריאת כי תשא לקריאת ר”ח. וכנראה ההלכה למעשה בזה שמקדימים של ר”ח מחמת תדיר, אף שיש ענין של אין מעבירין כמו שהעירו ב’קול עלה’ מהספר שערי אפרים (ח, עה). אבל מכל מקום ברצוני להציע עוד שאלה גדולה ואולי גם חמורה, עד שאתה שואלנו אם מותר לגלול, יש לדון האם מותר להביא עוד ס”ת בכלל.
שאלה מצויה שהזמן גרמא בתקופה זו בשנה מוציאים בכמה שבתות שני ספרי תורה – באחד קוראים פרשת השבוע ובשני קוראים בד’ פרשיות, כמבואר בשו”ע (סימן תרפה). בפרט בשבת זו יש לנו הזדמנות נדירה לקרוא ב’שלשה ספרים נפתחים’ היינו פרשת השבוע, ר”ח, ופרשת שקלים. נשאלת השאלה, בהרבה בתי כנסיות שאין להם רק שני ס”ת ולמקצתם יש רק ס”ת אחד, האם מותר להביא עוד ס”ת ממקום אחר לצורך זה כדי להיות להם ס”ת שני.
ומה שמביאים בהרבה מקומות ס”ת שני ביו”ט להיות המפטיר, בדרך כלל יש להתיר כי אז הס”ת נשאר שם על כל ימי היו”ט וקוראים ממנו כמה פעמים. אבל כאן השאלה חמורה יותר, כי בדרך כלל לוקחים בערב שבת הס”ת מישיבה [כי אין להם מנין בשבת], ומחזירים הס”ת למקומו מיד אחר השבת לצורך קריאת שני וחמישי בישיבה. ומה גם שמנהג ישראל שלא לטלטל ס”ת למקום חדש אלא א”כ יש ג’ קריאות, וממילא חוששני מחטאת כאן, שלכל היותר אין להם אלא שתי קריאות.
טלטול ס”ת למנוע ‘טירחא דציבורא’ הנה עיקר ענין שמוציאים שנים או שלשה ס”ת, כפשוטו הטעם מחמת טירחא דציבורא, שלא יצטרכו לגלול הס”ת הראשון עד מקום השני. וכל זה מבואר ביומא (ע, א) שלפיכך הכהן הגדול היה קורא מפרשת פינחס בעל פה, כי הוא טורח לגלול מפרשת אמור עד פרשת פינחס אף שאינו אלא חומש אחד. וכל שכן בענייננו, שאם אין להם רק ס”ת אחת יצטרכו לגלול מפרשת תרומה עד פרשת פינחס לקריאת ר”ח, שהוא שני חומשים, ושוב לגלול מפינחס עד כי תשא. ובפרשת זכור יצטרכו לגלול עוד יותר – מפרשת תצוה עד פרשת כי תצא, הרי גלילת שלשה חומשים. ונשאלת השאלה האם מותר לטלטל ס”ת מחמת טירחא דציבורא.
בספר אוצר הלכות טלטול ס”ת (אות טו) מידידי הרב אברהם קריגער [בעמח”ס אוצר מצות כתיבת ס”ת ואוצר הלכות יחוד, מכון עלה זית] הביא שנראה משו”ת בית שלמה (סימן לד) שיש להתיר במקום טירחא דציבורא. שכתב שבכל מקום שהוא לכבוד אין בזה שום איסור, וכבוד הציבור שלא יהיה להם טורח הוא ג”כ ענין גדול. והביא סמך לזה מגמ’ יומא (ע, א), שכל אחד היה מביא ס”ת שלו מביתו להראות חזותו לרבים אע”פ שלא היו קוראים בו. הרי שלכבוד הידור מצוה בעלמא מותר להוציא ס”ת אפילו מבית אחר. וראה גם בספר אמרי צבי (סימן יז) שמתיר הוצאת ס”ת במקום טורח הציבור.
לעומת זה בשו”ת אגרות משה (או”ח חלק ג סימן כח) החמיר מאוד בדבר זה. שנשאל באופן שמחמת שמירה צריכים להחזיק הס”ת בבית ולא בבית הכנסת, וכתב וז”ל, ואם אפשר לילך בשבת למקום שנמצא הס”ת יצטרכו לילך לשם מאחר שאז אין זה לצורך מצוה, ומצד טירחא דצבורא אין להתיר זה, וגם מצד מצוה להתפלל בביהכ”נ אין להתיר אם יכולין להתפלל בהבית אשר יהיה שם הס”ת, עכ”ל.
תקנו חז”ל שיוציאו ס”ת מיוחד לד’ פרשיות אבל לכאורה כד נעיין במילתא ייראה שיש מקור להוציא ס”ת אחר אפילו לולי הסברא של טורח הציבור. שהרי הרמב”ם (הלכות תפילה פרק יג הלכה כב) הביא הציור שחלה פרשת שקלים בכי תשא עצמה, ועם כל זה כתב שקורא בספר שני פרשת שקלים. ובודאי יש יותר טורח לציבור להוציא ס”ת שני מלגלול פרשה אחת. וכן המנהג הפשוט כשחל שקלים במשפטים או ויקהל בשנה מעוברת [כשאינו ר”ח], שמוציאים ס”ת שני לפרשת שקלים אף שאין הגלילה רק שתי פרשיות, בדומה למה שהכהן גולל מאחרי מות עד אמור, וא”כ למה מוציאים ס”ת שני. [ובאמת כתבו שהגר”נ אדלער זצ”ל רבו של החת”ס וכן הגר”ש מסלנט לא היו מוציאים שני ס”ת בכה”ג]. וכן נראה המנהג פשוט, שאפילו אם לא גללו הס”ת למקומו הראוי ויצטרכו לגלול יותר, אעפ”כ מוציאין שני ספרי תורה. ומכל מקורות אלו משמע שחז”ל קבעו תקנה מיוחדת להוציא ס”ת נפרד לקריאה שניה, ולא מחמת הטעם של טורח הציבור.
עוד מצינו, שכאשר אין לציבור ס”ת שלישי כשחל שקלים או החודש בר”ח, עושים הגבהה וגלילה בס”ת שני, ושוב לוקחים הס”ת הראשון לקריאה שלישית, כמו שכתב הרמ”א (סימן תרסט). ואף שבביאור הלכה (שם) הביא מהחמד משה שאין לנהוג כן מחמת טורח הציבור, מ”מ נראה שהמנהג כהרמ”א. ולכן אפילו כשחל שבת חנוכה בר”ח, אם יש לציבור רק ב’ ספרים, לוקחים לקריאה השלישית את הס”ת הראשון של פרשת השבוע אף שיש בו עוד טורח לגלול ממקץ עד נשא. ומנהג זה בעי טעמא.
ובערוך השלחן (סימן תרסט) כתב הטעם, שאין אנו קוראים שני קריאות מס”ת אחד זה אחר זה. אבל בקובץ לתורה והוראה ביאר הגר”ד פיינשטיין זצ”ל, שאנו רוצים לקיים דין ג’ ספרי תורה, ולכן כאשר מצניעים הס”ת השני ושוב מניחים את הראשונה למפטיר הרי זה דומה טפי לג’ ספרי תורה. ומזה לומדים שיש קפידא להחשיב את הקריאה הזאת כאילו יש ס”ת מיוחדת לקריאת הפרשה.
פרסומי מילתא ויתכן הענין בזה שחז”ל תקנו ס”ת מיוחד, לא מיבעי בחנוכה שיש כאן פרסומי ניסא, אלא גם בד’ פרשיות יש ענין פרסום ולכן תקנו כל זה דוקא בס”ת ובציבור. בשבת שקלים רצו להשמיע על ידי קריאה זו את חיוב השקלים שצריך כל אחד להביא. בפרשת זכור כמובן תקנו לפרסם מצות זכירת עמלק. וכן בפרשת פרה והחודש לטהר ולהכין עצמם לחג הפסח. והפרסום אינו רק בקריאה בעלמא אלא גם נקבע שיהא במפטיר ובהפטרה מיוחדת. וגם נוהגים שאין אומרים אב הרחמים בד’ פרשיות, והטעם כי היא שבת אחרת מחמת הקריאה המיוחדת.
וע”פ זה אפשר ליישב הנוהגים לטלטל הס”ת בשביל ד’ פרשיות, כי חושבים זה למצוה, משום שבס”ת מיוחד יש כבוד יתירה בעד הפרשה. והיינו כי בציור של האגרות משה אין שום כבוד נוסף בשעת מעשה הקריאה, אלא זה בשביל נוחיות בעלמא שלא יצטרכו לילך, וא”כ אין זה כלום. וכן ביום כיפור אין הוספה בכבוד היום במה שמוציאים עוד ס”ת. אבל כאן על ידי מה שקוראים בספר מיוחד איכא חשיבות לפרשה זו. וכשם שקבעו להוציא עוד ספר תורה בשביל זה, כמו כן אפשר לטלטל ספר תורה בשביל זה. אבל כל זה לענין ס”ת שני, משא”כ לס”ת שלישי קשה להתיר, כי ע”י שקוראים שוב מהספר הראשון [כדברי הרמ”א] כבר נראה כס”ת מיוחד לשקלים.
נוסף על זה מטעם הספק העצום שהביא ידידי הגרש”י יפה שליט”א מה יעשה בדין אין מעבירין נגד מעלת תדיר, אשר כדי לינצל ממחלוקת ראוי ונכון להשיג ס”ת שני לשבת זו.
[ולולי דמסתפינא הייתי אומר קצת סמך במה שנתפשט המנהג בהרבה מקומות להוציא ס”ת מארון הקודש בשביל קריאת הנשים לפרשת זכור. ורבים תמהו על זה, כי אינן חייבות לפי הפוסקים במצוה זו ולמה נטלטל ס”ת בחנם. אבל לפי הנ”ל יש לומר שאינו מחמת המצוה, רק כדי לפרסם הענין. והואיל והני נשי קיבלו על עצמן לקיים מצוה זו, אף שפטורות, מכל מקום הוי צורך כמו שמוציאים שופר ולולב בעדן. ובפרט שעיקר התקנה היא לפרסם ענין זה, מה שאינו שייך רק על ידי שבאות יחד ועם ספר תורה דוקא. וכמובן כל זה רק להוציא ס”ת מארון הקודש באותו ביהכ”נ, אבל לא שמענו להתיר להוציא ס”ת ממקום למקום אחר בשביל הנשים].
אור גדול בריבוי ספרי תורה בשולי הגליון אציין מספרי חסידות לענייננו בענין מעלת שבתות אלו כאשר יש ס”ת שני. באמרי פינחס לרבי פינחס מקאריץ זצוק”ל (פרשת תרומה אות קכא) הביא, שכאשר קוראים בתורה האור הגנוז מתגלה, ולכן בשעת קריאת התורה [או אפילו בהוצאת ס”ת] יש עת רצון והשערים נפתחים. ולכן כל יום טוב נקרא ‘טוב’ כי אז מוציאין שני ס”ת והרי אז יש עוד גילוי והארה. ובשמחת תורה שמוציאין שלשה ס”ת ועוד שקורין בלילה הרי האור רבה. לכן בכל ד’ פרשיות שזוכים להוציא ס”ת שני האור גדול מאוד ויש עת רצון. ולכן העולם קוראים שבתות אלו ‘שבתות טובים’, עכ”ד. והוא כפי מה שבארנו שאין אומרים אב הרחמים בשבתות אלו כי הן כעין יום טוב. בשנת תשע”ו פרסם הרב אלימלך בידרמן שליט”א ענין של שלשה ספרים נפתחים ע”פ האמרי פינחס, שלכן כאשר חל שבת חנוכה בר”ח וכן פרשת שקלים או החודש, יש אור גדול כעין שמחת תורה.

קול עלה
שורש תקנת יקום פורקן
הרב שלמה הלוי ברנאי שליט”א (גליון יתרו) האיר מהלך חדש בתפילת יקום פורקן, ותלה מחלוקת המשנה ברורה והשער אפרים אם יקום פורקן בכלל איסור שאלת צרכים בארמית ביחידות, במחלוקת המרדכי והרז”ה ביסוד יקום פורקן. שלשיטת המרדכי עיקרו הוא תפילה “אקצירי ואמריעי” ועל כן אסור לאמרו ביחידות, ולשיטת הרז”ה עיקרו ברכה ונטילת רשות מהנשיא, ועל כן אין בזה איסור שאלת צרכים או תחינה בכלל.
כשהרציתי הדברים לחברי השיעור (שעכשיו למדנו סימן ק”א על שאלת צרכים בארמית), הוספתי שדבריו מאוד מתאימים עם דברי תוספות בברכות (ג.), שהסבירו שהטעם שאומרים קדיש בארמית הוא משום שתיקנוהו לציבור שמתאספים לשמוע הדרשה בשבת ואינם מבינים לשון הקודש. א”כ, נמצא שיקום פורקן נתקן בארמית כפתיחת הדרשה, וקדיש דרבנן כסיום הדרשה.
אולם הקשה דר. דוד גרינבלט על דברי הרב ברנאי, איך אפשר לומר שמפני שיסוד יקום פורקן הוא נטילת רשות קודם הדרשה, לכן סובר השער אפרים שאומרים אותו ביחידות, הלא אדרבא, לשיטת הרז”ה כל עצמו של יקום פורקן שייך רק בציבור [קודם הדרשה], ואין טעם לאומרו ביחידות אפילו אם היה בלשון הקודש!
אליעזר איזנברג, שיקגו
* * *
ביאור דברי הרמב”ם בחזרת גר מגרותו
ראיתי מה שנדפס בגליון (פרשת יתרו) בנוגע לדברי הרמב”ם בענין חזרת גר מגרותו. וזה כבר שנים ששמעתי מפי מו”ר הג”ר ישעיהו לוי שליט”א ביאור אמיתי בדברי רבינו משה אלו. מצינו בכתובות (יא.) בדין גר קטן “הגדילו יכולים למחות”. והרמב”ם ס”ל שאינו מפאת הלכות “זכין לאדם” דנימא שעכשיו נתבאר ממחאתו שאין זו זכות, אלא זו הלכה מהלכות גרות שיכולים למחות. וראיה לכך, שלדעתו ביטול הגרות אינו חל למפרע אלא רק מזמן שהוא גדול ואילך, כמבואר בדבריו (מלכים י:ג). והענין מבואר עם הבנת הרמב”ם בכל תהליך הגרות, שאין זה ‘חלות שם’ ישראל, אלא הוא סיפוח לברית שיש לישראל עם ה’, ואכמ”ל בראיות לזה. ולכן הו”א שאפילו נתגייר כשהוא גדול, יכול ללכת לב”ד שהכניסו אותו ליהדות, ולהסתלק מלהיות בברית עם ה’. לזה אמר רמב”ם “אין שומעין לו” היינו הב”ד, כי באמת כוונת הגר היתה לטעון על הב”ד, השוערים בישראל שהכניסוהו פנימה, שיפתחו לו השער החוצה.
אמנם סובר הרמב”ם שאף אם מפאת מושג הגרות יכול לעשות טקס חדש של ביטול הסכם הגרות, עדיין יש בעיה מצד הלכה אחרת (מלכים ח:י), “וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל כל מצות שנצטווה נח וכל שלא יקבל יהרג” עכ”ל. וביאור הדברים שאין מקום בעולם למי שאינו מקבל מצות ה’, ולזה הורגים את כל שלא מקבלים. והרוב יבחרו מכח הסייף להיות רק גר תושב, אבל יש שיבחרו להיות ישראל כשהם נגד הסייף.
ועם הקדמה זו, מובנים דבריו בפ”י ה”ג, שאם נתגייר ממש, ועכשיו “רצה לחזור מאחרי ה’ ולהיות גר תושב בלבד כמו שהיה מקודם” [אין הכוונה שהיה גר תושב ממש, אלא משפט זה מקשר בחירה זו עם הבחירה הקודמת שהיתה לו, שאז בחר להיות ישראל], “אין שומעין לו”, אין ב”ד יכולים להסכים לזה, שמכיון שנגד הסייף בחר להיות ישראל, הפסיד היכולת להיות גר תושב, וכל נסיגה מישראל הויא עכשיו נסיגה “מאחרי ה'”, ונחשב כעכו”ם, וכל עכו”ם חייב מיתה, “אלא יהיה כישראל לכל דבר [-ולא רק גר תושב] או יהרג”, כדין עכו”ם שאינו מקיים שבע מצוות, כיון שאין לו יכולת לבחור להיות גר תושב עכשיו. ועיי”ש המשך דברי הרמב”ם. וניכרים דברי אמת.
אשר רווח
* * *
ייחוד מנעלים לשבת
בענין מה שדנו בגליון (פרשת שמות ואילך) בענין “נעלים של שבת”, על אף שראיתי שהרבה כתבו הערות בזה, אמנם לא ראיתי מי שמביא ראיה זו על כן לא מנעתי מלכותבו . שנינו במתני’ כתובות (סד, ב) דבעל שמשרה לאשתו ע”י שליש צריך ליקח מנעלים חדשים בשביל אשתו בכל מועד ומועד, ומסיק הגמ’ (סה, ב) דהאי תנא קאי בהרים שצריך ג’ נעלים לשנה [משום האבנים], ו”נתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגווייהו”. הרי משמע שיש בנעלים חדשים משום “שמחת יו”ט” כמו שאר בגדים, א”כ מסתבר שהם בגדר “בגדים” נמי ל”בגדי שבת” (וע”ע רש”י במהדו”ק הובא בשיטמ”ק ד”ה האי תנא). וכבר הוכיח בס’ תרומת הדשן (סי’ לו) מהגמ’ הנ”ל בכתובות, שמברכין “שהחיינו” נמי על מנעלים חדשים, כשיטת הרא”ש בברכות (פ”ט סי’ טז) ודלא כשיטת הר”י בתוס’ (ברכות נט, ב).
עוד ראיתי (גליון יתרו) הערת הרב משה בלום שהביא מהגר”ב פאלער, דהברכה ד’שעשה לי כל צרכי’ דקאי על נעלים, היינו משום שנעלים אינן “בגדי כבוד” אלא רק דבר שהוא ‘צורך’ לאדם. ורציתי לעורר, דבחכמת שלמה על השו”ע (סי’ מו) ביאר לשון הברכה בענין אחר, ע”פ מה דאיתא בשבת (קכט, א) לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו, ופירש”י שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק. א”כ כשיש לו מנעלים ואין צריך למכור כל נכסיו הרי מברך ‘שעשה לי כל צרכי’ על כל שאר הצרכים שיש לו ונעלים בכלל, א”כ לא קאי “כל צרכי” בדוקא על מנעלים.
דוד בלויא
* * *
תלמוד תורה לנשים
ראיתי מאמרו של הרב אברהם שמעון פריינד שליט”א בענין תלמוד תורה לנשים, ורציתי לציין למאמרו של הגאון ר’ דויד יצחקי שליט”א בקובץ אור ישראל (חלק יא, שנה ג, ג, בתגובות עמ’ רג), שכתב שמזה שלא כתוב במשנה “ר’ אליעזר אומר אסור לאדם שילמד את בתו תורה שכל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות”, אלא רק כתוב “כל המלמד את בתו תורה [כאילו] מלמדה תיפלות” משמע שזו רק הדרכה ועצה טובה לא דין ואיסור. וכן משמע לשונו של הרמב”ם “ציוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה” ולא נקט “אסרו חכמים וכו'”, והראה שם שכן משמעות הלשון “ציוו חכמים” בשאר מקומות ברמב”ם. ומביא שם עוד ראיות לזה. וכן מביא בשם שו”ת מהר”י אסאד (סוס”י מח) שאין איסור לאשה ללמוד תורה. ועיי”ש מה דמסיק מכל זה למעשה, ולא באתי רק להעיר.
ישראל יואל מערמעלשטיין
* * *
שירת הים בזמן טביעת המצרים
הרב חיים דוב גרינעס (גליון יתרו) ביקש מקור למה שכתבתי בשם הראשונים שאין גומרין את ההלל בז’ של פסח משום בנפול אויביך אל תשמח. הכוונה היא למש”כ הבית יוסף (או”ח סימן תצ) בשם השבלי הלקט (סימן קעד), והכלבו (סימן נב), ומהרי”ל (סדר תפילות של פסח אות ט), ועי’ בלבוש (סימן תצ סק”ד).
ומש”כ הרב גרינעס דלפי”ד המג”א דיוצאין ידי חוב בזכירת יציאת מצרים ע”י שירת הים א”כ קריעת ים סוף היא בכלל יציאת מצרים וגם עליה נאמר חייב אדם לראות את עצמו וכו’, וממילא נחשב דנעשה לנו הנס ולא רק לאבותינו, לענ”ד מילתא דפשיטא הוא שאינו נכון, דאפילו אם נפרש שיטת המג”א כמו שהבין הרב גרינעס דקריעת ים סוף נכללת ביציאת מצרים, מ”מ פשוט דדין חייב אדם וכו’ הנלמד מקרא דוהגדת לבנך אינו אלא בליל ט”ו, ואולי יטעון הרב גרינעס שגם בז’ של פסח יש מצות סיפור יציאת מצרים. ידועים דברי הרמב”ן בהקדמה לספר שמות שלא נחשבו גאולים עד שקבלו התורה בסיני ושבו למעלת אבותם, והאם גם מתן תורה בכלל חייב אדם לראות את עצמו וכו’.
ובלא”ה בביאור שיטת המג”א וליישב השגת הגרעק”א והחת”ס עליו, לכאורה נראה שאין כוונת המג”א דיוצאין ע”י הזכרת קריעת ים סוף כיון דהוא חלק מיציאת מצרים, ובדוקא כתב המג”א דיוצאין ע”י שירת הים, דשירת הים נאמרה על היציאה ממצרים מעבדות לחירות וכמבואר ברש”י (מגילה יד, א), וע”י שירת הים שפיר נחשב זכירה של יום צאתך ממצרים, ואכ”מ להאריך.
אהרן ד. פרידמן

עלה מעשה
Memories of the Rosh Yeshivah
Based on Collected Essays of Harav Yechiel Yitzchok Perr zt”l,
from the pages of The Jewish Observer, 1969-2003
Between courses of the Shabbos meal, the Rosh Yeshivah would request ah gloz tai – a glass of tea. One Friday night his request for a glass of tea was used as the opportunity to ask him a question. How is it permitted to take hot water from the urn? In the Mishnah Berurah (318:118) we find a quote from the Yerushalmi to the effect that it is forbidden because of the gezeirah to take any water from an urn that contains coals, for the owner may be then tempted to add fresh water to the urn in order to protect it from being damaged. In the yeshivah, too, this gezeirah should apply, since the urn cannot be removed from the flame to protect it from damage.
The Rosh Yeshivah’s immediate response was, “Why is this din not brought in the Rambam? [In an unrelated conversation in Shevat 5727 his son, Rav Shneur Kotler, told me that it was habit of his grandfather Rav Isser Zalman Meltzer to ask when hearing of a new chumra, “Why is it not brought in the Rambam?”] This is a halachah that is of concern to everyday living – why does the Rambam leave it out? And furthermore,” he continued,” samovars were used by everyone all over Russia, and no one ever raised a question about this.
“But the question should be asked: Why would a person be tempted to add water to the urn and thereby transgress an issur d’Oraisa? Let him just extinguish the flame and he would transgress only an issur d’Rabbanan; for extinguishing the flame in this case would be a melachah she’einah tzrichah l’gufa.
“The answer is that the Yerushalmi (Shabbos 7:2, see Korban Ha’eidah, see also Yefe Einayim, Shabbos 73b) here is consistent with its own view that melachah she’einah tzrichah l’gufa is chayav and therefore an issur d’Oraisa. That is why the Yerushalmi forbids him to remove any of the water, for he may be tempted to transgress an issur d’Oraisa in order to prevent damage to the urn.
“We, however, follow the Talmud Bavli and hold that melachah she’einah tzrichah l’gufa is an issur d’Rabbanan. Accordingly, there can be no such decree forbidding use of the water, for it would then be a gezeirah l’gezeirah; therefore, it is permissible to use water from the urn. A glass of tea, please.”
All this was said without a moment’s pause, the words pouring out of the Rosh Yeshivah’s mouth with the rapidity of a machine gun. In the matter of a few seconds he had overturned the words of the Mishnah Berurah and had answered a question halachah l’ma’aseh. It was an exhibition not only of his Torah greatness but also of his thought process.
The Rosh Yeshivah never did get a glass of tea that Friday night. For immediately a new and technically complicated question was raised… When water is taken from the urn, the level in the glass tube on the side of the urn goes down, and that water rejoins the water in the urn. Whether that water was ever cooked before was unclear, and the question remained unresolved.
* * *
After a wedding in Chicago, I accompanied the Rosh Yeshivah on the flight back to New York.
While in Chicago he stayed with the Kaplan family, and before he left, Mrs. Kaplan put six little pieces of strudel into a small cardboard box so that the Rosh Yeshivah would have something to eat on the trip. After helping the Rosh Yeshivah adjust his seatbelt, I placed the box in the pocket in front of me, intending to offer him the food later in the flight.
It seemed to me that I had just closed my eyes for a moment or two to rest them. Then I reached forward, took out the box and opened it. There were only three pieces of strudel in the box! I looked from the box to the Rosh Yeshivah with surprise, realizing that I had been dozing and that he had managed to help himself despite his seatbelt, without disturbing me.
“Take,” he said with a smile. “Take. I left it for you.”
“I can’t do such a thing,” I said. “It is meant for the Rosh Yeshivah.”
“No, I have already had,” he answered.
“The Rosh Yeshivah will have the rest later,” I said.
“Later we will have arrived in New York. Take one,” he insisted. “Take one.”
I took one.
“Now you must have another one in order to say a brachah acharonah,” he said, his face beaming with a smile.
“So I won’t make a brachah acharonah,” I argued.
“No, there is a safek k’zayis in one (a doubt about the required measurement). So you must take a second one.”
I took the second one.
As I swallowed it he said with barely suppressed laughter, “There is still a safek.”