Shabbos Gilyon Vayeilech 5786

עלה דין
חומר הדין בעבר ושנה
ע”פ ספר ברכת צבי על התורה ומועדים, מהדורת דוגמא – ימים נוראים
מאת הרה”ג ר’ ברוך צבי שלעזינגער שליט”א
המשך חכמה (פרשת ויקרא ד”ה אל תזכר) כתב ביאור נפלא בפסוק (תהלים עט, ח) “אל תזכר לנו עוונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד”. דהנה הנודע ביהודה (או”ח מהדו”ק סי’ לה) מביא בשם הספרים, שהשב על חטא שעשה פעמים רבות אינו צריך תשובת המשקל אלא על שלש הפעמים הראשונות, עפ”י דברי הגמ’ הידועים (קידושין כ, א) “דאמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה וכו’ נעשית לו כהיתר”. והביאור בזה, שהרצון וההרגל מטעה אותו עד שחושב שהוא מותר לגמרי, ועובר על זה בלא מרד, ואמנם גם זה צריך כפרה, ומ”מ הוא כמו שוגג, שזהו טבעו.
וזהו הביאור גם במה שמצינו בקרבן עולה ויורד הבא על עבירת טומאת מקדש וקדשיו, הקילה בו התורה שעני יכול להביא קרבן עופות, ובדלי דלות מביא קרבן מנחה. שכשם שחֵטְא ששנה בו אין בו מרידה, גם חטא זה של טומאת מקדש וקדשיו אין בו כוונה לחטוא, שהרי כוונתו היתה לטובה להיכנס לביהמ”ק, אלא ששכח שהוא טמא, ולכן הקילה התורה בכפרתו.
ועפ”י זה ביאר המשך חכמה כמין חומר את הפסוק הנ”ל, “אל תזכור לנו עוונות ראשונים”, דייקא הראשונים, כיון שעיקר המרד והפשיעה היו בפעמים הראשונות, וע”י כך ישארו רק העוונות האחרונים שלא נעשו במרד ובכוונה, וממילא מבקשים עוד “מהר יקדמונו רחמיך כי דלונו מאד”, כיון שבחטא שנעשה בלא כוונת מרד ראוי לחלק בין עשיר ועני ולהקל על הדל, כמו קרבן עולה ויורד, וכיון שדלונו מאד, יקדמונו רחמיך להקל עמנו ולזכותנו בדין.
ומקצת מן הדברים כתב גם הבית הלוי (פרשת בראשית ד”ה ויחר לקין), וביאר שזהו מה שאומרים “שאין אנחנו עזי פנים לומר צדיקים אנחנו ולא חטאנו אבל אנחנו ואבותינו חטאנו”, דהיינו שאין אנו מעיזים להצטדק ולומר שלא חטאנו, אבל זה אנו אומרים כי אנחנו ואבותינו חטאנו, נמצא שאנחנו כמו אנוסים ומוטעים, שכך היא דרכינו וכהיתרא דרב הונא. וזהו גם מה שאומרים בסליחות “כי ברוב אולתנו שגינו”.
וכעין זה כבר כתב הרה”ק ר’ לוי יצחק מבארדיטשוב זי”ע בספרו קדושת לוי (לראש השנה ד”ה או יבואר מאמר תדר”י הנ”ל), וכתב בתוך הדברים וז”ל, וזהו כונת תנא דבי רבי ישמעאל מעביר ראשון ראשון (ר”ה יז, א), ר”ל העון הראשון צריך הקב”ה למחול, ונמצא על העונות שעברו פעם שנית שלישית הם פטורים ממילא, כי כך היא המדה, ר”ל שהדין נותן שיהיו פטורים כי נדמה להם כהיתר כנ”ל, עכ”ל.
לעומת זה בספר כוכבי אור (בסוף ספר אור ישראל, מאמר ז) מהגה”צ ר’ איצל’ה מפעטערבורג זצ”ל נקט, דאע”פ שכלפי האדם נעשה החטא קל בעיניו יותר בכל פעם ופעם, אולם בדיני שמים הרי זה להיפך, כי דייקא משום שנעשית לו כהיתר תכבד חטאתו ועונשו יותר גדול. וציין לדברי רבינו יונה בספר שערי תשובה (שער א אות ה) שכתב וז”ל, השנית כי השונה בחטאו תשובתו קשה, כי נעשה לו החטא כהיתר, ובזה כבדה מאד חטאתו, כמו שנאמר (ירמיה ג, ה) “הנה דברת ותעשי הרעות ותוכל”, עכ”ל.

עלה סוכה
זמן עשיית הסוכה
ע”פ ספר סוכת חיים על עשיית וישיבת סוכה, הלכות ד’ מינים ושאר ימי החג מאת הרה”ג ר’ שמחה בונם לונדינסקי שליט”א
כתב הרמ”א בסוף סי’ תרכ”ד וז”ל, המדקדקים במצוות מתחילים מיד במוצאי יוה”כ בעשיית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל מצוה, עכ”ל. ובסי’ תרכ”ה כתב וז”ל, ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יוה”כ, משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, עכ”ל.
והנה במשנת יעקב מביא בשם התוי”ט שאפילו הזריזין אין מתחילין בעשיית סוכה אלא במוצאי יוה”כ, ע”ש. וכן איתא בא”ר (סי’ תרכ”ה סק”א). והגר”מ שטערן זצ”ל (מדעברעצין) העיר דהלא בתוך שלשים שואלין ודורשין בהלכות החג, ולמה לא יהיו הזריזין מקדימין קודם ליוה”כ. ולכן כתב, דלולי דברי התיו”ט היה אומר שאכן יזרז עצמו להתחיל עשיית הסוכה לפני יוה”כ, שתהיה בידו זכות מצוה זו ליום הדין [וציין לדברי הלבוש שכתב כן לענין קידוש לבנה]. והוסיף, שבזמנינו שהדורות חלושים, ולרוב אין כח להתחיל עם עשיית הסוכה במוצאי יוה”כ, ע”כ טוב מאוד להתחיל קודם יוה”כ, ובמוצאי יוה”כ יוסיף דבר מה.
והנה יש לדון בהאי שתא, האם מותר וראוי לבנות הסוכה בערב שבת. ומצינו במהרי”ל (הל’ סוכה אות א’) שהמהר”ם סג”ל בנה סוכתו בערב שבת. ומ”מ כתב בפמ”ג (א”א סי’ תרכ”ה סק”א) שאין לעשות סוכה לאחר חצות בערב שבת. והמ”ב (סק”ב) הביא דבריו. [וצ”ע, שהרי כתב המ”ב (סי’ רנ”א סק”ג) דהסומך על המקילין להתיר לעשות מלאכה בערב שבת עד מנחה קטנה, לא הפסיד, א”כ למה החמיר לגבי בניית סוכה. ואפשר שכיון דיש לו עוד זמן לעשות הסוכה אחר שבת, לא הקילו בזה.] אולם הבכורי יעקב (סי’ תרכ”ה סק”ה) כתב להקל עד שעת מנחה קטנה. וכן דעת הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (הליכות שלמה פ”ז אות י”ג).
והבית השואבה (מצות עשיית הסוכה אות ז’) חולק על הנ”ל, וס”ל דאפילו מן המנחה ולמעלה יכול לעסוק בעשיית הסוכה, והביא ראי’ לזה מלשון המהרי”ל, ע”ש. וכן משמעות השו”ע (סי’ רנ”א סעיף ב’) שמלאכת מצוה מותרת כל היום, עיי”ש בבית יוסף ובלבוש.
עוד יש לציין לדברי האבני נזר (או”ח סי’ תנ”ט אות א’) שאם מחרת יוה”כ הוא ערב שבת, חייב מן הדין לעשותה בע”ש, משום שאין מעבירין על המצוות, דהואיל ועשיית הסוכה מצוה היא, ובשבת אין שייך לעשותה, נמצא שע”י מניעתו דוחה מצוה זו לזמן אחר, ויש בזה משום אין מעבירין על המצות, הואיל ושעת מצוה זו כבר הגיעה לפניו, וע”ש שהאריך בזה. אולם רבים מהאחרונים תמהו עליו, ולדינא פסק הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (הליכות שלמה פ”ז הערה 65) שאין חוששין לחידוש האבני נזר, ע”ש.

קול עלה
עוד בענין מחלוקת רס”ג ובן מאיר
ראיתי את דבריו הערבים של הגאון רבי משה ברוך קופמאן שליט”א (גליון כי תבא ואילך) בענין מחלוקת רבי סעדיה גאון ורבי אהרן בן מאיר, והביא כמה צדדים וביאורים לפרש חידושו של בן מאיר: ‘אמר”ת קובעין ובמר”ת דוחין’, שכל שחל המולד תוך תרמ”ב חלקים לחצות עדיין קובעים ראש השנה ביום המולד ורק כאשר חל אחר תרמ”ב חלקים נדחה למחר.
ושמעתי פעם ביאור נפלא המבאר את הדברים לאשורם, [רמז על כך הרב אשר רווח במכתבו]. כידוע נחלקו רבי אליעזר ורבי יהושע (ראש השנה י, ב) אם בניסן נברא העולם או בתשרי נברא העולם, ואנו נוהגים להלכה בחשבון המולדות כדעת רבי אליעזר ובחשבון התקופה כדעת רבי יהושע (ועיין ביאור הגר”א ריש סימן תקפא). ובזאת נחלקו רס”ג ובן מאיר, הלכתא כמאן.
והנה יסוד החשבון שלנו בחשבון המולדות מיוסד על מולד שנת בריאת האדם שהיה ביום ו’ בשעה י”ד והוא המכונה ‘מולד וי”ד’, ומתוך חשבון מולד זה חישבו את מולד שנת תוהו שהיא השנה שבה התחילה בריאת העולם בכ”ה אלול, שהיה ביום ב’ שעה חמישית עם ר”ד חלקים, והוא הנקרא ‘מולד בהר”ד’. והנה לפי חשבון זה, אם נחשב המולד של חודש ניסן בשנת תוהו יעלה לנו שחל ביום ד’ בשעה תשיעית עם תרמ”ב חלקים. והרי זה מתאים היטב עם היום הרביעי שהוא יום תליית המאורות, ובשעה התשיעית ותרמ”ב חלקים.
ואמנם אם בניסן נברא העולם הרי יותר נראה שהיה המולד הראשון בשעות שלמות ולא בחלקים, וכפי שקבעו במולד ראש השנה הראשון שהיה ביום ו’ עם י”ד שעות שלמות ולא בחלקים. ואם כן יש לחשב מולד ניסן הראשון ביום ד’ ושעה תשיעית בלא אותם תרמ”ב חלקים. וכיון שממנו מתחיל חשבון המולדות א”כ נמצא החשבון שלנו כולל תרמ”ב חלקים עודפים, ובכל חשבון המולדות צריך להפחית מן החשבון מנין תרמ”ב חלקים. אלא שאין לכל זאת נפק”מ בחדשים כתיקונם, מלבד כאשר הנידון הוא במולד זקן שחל אחר חצות היום, שבזה כל שחל המולד בתוך תרמ”ב חלקים לחצות לפי חשבוננו הרי שלפי החשבון האמור שיש להפחית מן החשבון תרמ”ב חלקים, חל המולד עוד קודם חצות היום. וזו היתה שיטתו של בן מאיר שבניסן נברא העולם, ובזאת חלק עליו רבי סעדיה גאון שהלכה כרבי אליעזר שבתשרי נברא העולם ולא בניסן, וממילא חשבון המולדות הוא בשעות שלמות מתשרי ולא מניסן, ומולד ניסן היה ביום ד’ שעה תשיעית עם תרמ”ב חלקים.
וידועים דברי הר”ן בראש השנה (טז, א) שהביא מחלוקת בין תפוצות ישראל האם הלכתא כרבי אליעזר או כרבי יהושע, עיי”ש.
יישר כוח עצום בברכת כוח”ט,
אברהם סופר, בני ברק
***
I read Rabbi Dr. Dickman’s article about לא אד”ו ראש with great interest. Another question on the Rambam is that it seems that the different days on which Rosh Hashanah can’t be, were established in different times. From Bavli Rosh Hashanah 20a, it is clear that the rule that Rosh Hashanah can’t be on Wednesday or Friday existed already in the times of Ula and Rav Acha bar Chanina in the late third and early fourth centuries, and it probably supplanted an earlier rule that Elul is almost never מעובר. However, in Bavli Niddah 67b, Rav Yeimar, who lived in the early fifth century, seems to assume that Rosh Hashanah can be on Sunday. In Bavli Succah 43b there is a machlokes about whether this rule was observed. A date written in Igeres R’ Sherira Gaon seems to imply that Rosh Hashanah in year 505 was Sunday. Past the era of the tannaim (Menachos 11:7 and Shabbos 15:3) there is no mention of Rosh Hashanah on Wednesday or Friday, but Rosh Hashanah did occur on Sunday (See also Yerushalmi Avodah Zarah 1:1 and Yerushalmi Megillah 1:2.).
In addition, since the Gemara seems to give explanations for these rules, why did Rambam give his own? Possibly, Rambam’s aim is to explain why it was eventually accepted to avoid Sunday, Wednesday and Friday, while in earlier times Sunday was allowed. Rambam suggests that new reasons were applied to the rule.
However, it is important to note that Rabbi Dickman’s theory, that ADU is avoided in order to match Rosh Chodesh with first visibility rather than conjunction, does not represent an objective statistical argument (as noted by the authors in a letter to Hakirah 20). This is because there are several problems with the sample size used to determine the distribution of the molad and conjunction. Rather, it is an attempt to show that if the Rambam had observed the many molados before his time, he may have discovered patterns according to which he would formulate his reasoning.
Yehuda Haber

יום הכיפורים
א) בערב יוה”כ בשחרית ממעטים בסליחות, ואין אומרים מזמור לתודה ולא תחנון ולא אבינו מלכנו ולא למנצח. ומרבין בסעודה כל היום. לאחר חצות קודם סעודה המפסקת רוחצין וטובלין. מנהג מלקות בביהכ”נ קודם מנחה. מתפללין מנחה, ואחר ‘המברך את עמו ישראל בשלום’ אומר יהיו לרצון (מט”א שם סעי’ ה), ואח”כ וידוי ועל חטא כביום הכפורים בתפלת לחש. והש”ץ חוזר השמונה עשרה כבכל עשי”ת בלא וידוי. ומרבין בצדקה בביהכ”נ. סעודה המפסקת מפסיקין מלאכול מבעוד יום. בהדלקת הנרות הנשים מברכות להדליק נר יוה”כ ושהחיינו. במקום שנוהגין שכל אחד מוליך נר לביהכ”נ לא יברכו שם על הדלקת הנר. במנהג הדלקת נר נשמה, די בנר א’ איש וביתו. ומברכין הבנים.
ב) המנהג להתעטף קודם חשיכה בקיטל וטלית ויברך עליו. מקדימין לביהכ”נ בכדי לומר כל נדרי קודם שקיעת החמה לכתחילה. ונוהגין לומר מקודם תפלה זכה. ומבקשין מחילה כל אחד מחבירו. פיוטי יום הכפורים מבוארין במחזורים ולא ישנו מהמנהג ומהניגונים. הש”ץ אומר כל נדרי והציבור עונה בלחש. אחר כל נדרי אומרים החזן והקהל שהחיינו, ויסיימו קודם הש”ץ כדי שיוכלו לענות אמן. הנשים שאמרו שהחיינו בשעת הדלקת הנר לא יברכו עוד הפעם.
ג) ערבית, מתחיל ברכו וכן בכל שבת ויו”ט כר” ה. בקריאת שמע אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד בקול רם, כי ביום הזה יכפר, חצי קדיש, שמו”ע, ‘יום צום הכפורים הזה’, וחותם מקדש ישראל ויום הכפורים. קודם אלהי נצור יאמר יהיו לרצון ואח”כ וידוי ועל חטא, וכן בכל התפלות. אחר שמונה עשרה, פיוטים, על חטא עם הש”ץ, אבינו מלכנו, ויש אומרים לדוד מזמור, קדיש תתקבל, עלינו, לדוד ה’ אורי, קדיש יתום, [יש אומרים אדון עולם]. והמהדרים מרבים בתפלות ותהלות בשיר היחוד ושיר הכבוד. יש נוהגין לומר ד’ מזמורי תהלים הראשונים קודם שישכב [והרבה אומרים אותו אחר התפילה בבית הכנסת].
ד) התפלות והפיוטים דשחרית מבוארים במחזורים. ואין ראוי להקדים התפילה יותר מדאי, שלא לצער את החלשים בצום ארוך. שחרית [יש] נוהגין לומר קודם התפילה שיר היחוד ושיר הכבוד ושיר של יום (ערוה”ש סי’ תרכ סעי’ א), ברכות השחר, פסוקי דזמרה, המלך, תפלת יוה”כ, וידוי קודם אלהי נצור. בחזרת הש”ץ אומר קדושת מוסף בכל תפלות יוה”כ, ואומר סליחות ווידוי בחזרת הש”ץ, ואחר חזרת הש”ץ אבינו מלכנו, קדיש תתקבל.
ה) קריאת התורה. י”ג מדות, רבש”ע, וקורין ששה גברי מתחלת אחרי מות, חצי קדיש, מפטיר בספר שני בפינחס ‘ובעשור לחדש’, וקורא הפטרה בישעיה (נז יד) ‘ואמר סלו סלו’. בברכת הפטרה מזכיר יום הכפורים. הזכרת נשמות נודרים לצדקה, אב הרחמים, אשרי, יהללו, ומחזירין הס”ת לארון הקודש.
ו) מוסף כנהוג, הנני העני, חצי קדיש, שמו”ע של מוסף יום הכפורים, וידוי על חטא, חזרת הש”ץ, קדושה, פיוטים, סדר העבודה, סליחות ווידוי, נשיאת כפים, אחר מוסף קדיש תתקבל.
ז) מנחה אין אומרים אשרי ובא לציון, מוציאין ס”ת וקורין ג’ גברי בפרשת עריות באחרי, והשלישי מפטיר ביונה, ויש שמוסיפין פסוקי מי אל כמוך, ברכות הפטרה עד מגן דוד כמו בתענית ציבור. יהללו ומכניסין ס”ת להיכל, חצי קדיש, שמו”ע בלחש כמו בשחרית, בחזרת הש”ץ אומרים פיוטים סליחות ווידוי, אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו, שים שלום, אבינו מלכנו, קדיש תתקבל.
ח) וכשהחמה בראשי האילנות, כחצי שעה או פחות קודם השקיעה, יתפללו נעילה. אומרים אשרי ובא לציון חצי קדיש, שמונה עשרה של נעילה, ואומרים ‘וחתמנו’ ‘וחתום’ ‘ונחתם’. וידוי, אתה נותן יד, והש”ץ חוזר התפילה. נוהגין לפתוח ארון הקודש בכל תפלת נעילה (מט”א שם סעי’ ז) ואומרים כמה פעמים י”ג מדות. אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו, ואין נושאין כפים [בחו”ל], שים שלום, אבינו מלכנו ‘חתמנו בספר’. שמע ישראל, בשכמל”ו ג’ פעמים, ה’ הוא האלקים ז’ פעמים. קדיש תתקבל, ותוקעין תקיעה אחת, ואומרים לשנה הבאה בירושלים.
ט) מתפללין ערבית בנחת ובכוונה. מבדילין על היין בורא פרי הגפן בורא מאורי האש והמבדיל, ואין מברכין על הבשמים. ובמוצאי יוה”כ אין מברכים על האש אלא אם כן הודלק מערב יוה”כ. ויכול לצרף הנר שהודלק עכשיו.

עלה סליחות
הסליחה של “שלש עשרה מידות”
הרב משה ברוך קופמאן, מכון עלה זית
כבר הארכנו כמה פעמים אודות שנה זו הנדירה – עשרה בטבת בערב שבת, פורים משולש, ערב פסח בשבת, ר”ח אב בשבת, ועוד. כעת אנו באים לשלב האחרון של מחזור השנה – והוא יום כיפור שחל ביום חמישי.
כתב המטה אפרים (סימן תרג סעיף ז) וז”ל, ביום שלפני ערב יום כיפור, משכימין קצת יותר משאר הימים לפי שאומרים אז סליחות של י”ג מדות אזכרה אלהים כו’ ואומרים אותה בבכי ובכוונה רצויה ביותר, עכ”ל. ובאלף המגן (שם ס”ק י) הוסיף שיש נוהגים גם להתענות ביום זה. בקהילות החסידים נהוג גם שאומרים פרשת הקרבנות שהם לכפרה, וגם הולכים אל הנהר ואומרים סדר תשליך שהוא גם כן מיוסד על הי”ג מידות.
באלף המגן (שם) הוסיף עוד, שגם נוהגין הרבה מקומות כאשר חל יוהכ”פ ביום ב’ או ביום ה’ [-כמו בשנה זו], שמקדימין לומר סליחות של הי”ג מדות ביום ב’ או ביום ה’ שלפניו, כדי שלעולם יאמרו הסליחות של הי”ג מדות ביום שיש בו קריאת התורה. ומכל מקום כתב שיש מקומות שאין משנין בשום פעם, וכל מקום יחזיק כמנהגו עכ”ד. ולכאורה טעמם של אלו שאין משנים, כי ענין הי”ג מידות הוא כמו ה’נעילה’ של ימי הסליחות, וזמנו דווקא סמוך ליו”כ. גם יש לומר, דהתינח בשאר ימות השנה יש חשיבות לימי שני וחמישי שהם ימי רחמים ותענית, אבל בימי הסליחות הלא כל הימים ימי רחמים ותענית.
עוד מקור נאמן שיש להחליף סדר הסליחות מצינו בשו”ת מלמד להועיל (חלק א או”ח סימן קיח) וז”ל, אם חל יוה”כ ביום ב’, מקדימין הסליחות דשלש עשרה מדות ליום ה’, כן נהג מו”ר מהר”ם שיק והרבה גדולים, עיין שו”ת רשב”ן [-להרב שלמה צבי שיק] או”ח (סימן רלג), עכ”ל. ושם מבואר שכבר נהג כן המהר”ם שיק ובעל אמרי דוד .
אך המעיין בשו”ת רשב”ן (שם) בסוף דבריו יראה שהביא מקור מהספר מנהגים למהרי”א טירנא כמנהג זה, אולם באמת סניגרו נעשה קטיגורו. כי לשון ספר מנהגים “כשמסיימין הסליחות ביום ח’ תשרי או ז’, אומרין גם אזון תחן ופזמון י”ג מידות”. כלומר, אפילו כשגומרים סליחות בערב שבת ז’ תשרי, שחל יו”כ בשני, אומרים באותו יום הי”ג מידות. ואילו לפי מנהג המחליפין נמצא שפעמים הוא ביום ו’ תשרי. ואילו לרשב”ן היתה גירסא משובשת ביום ח’ או ו’, ופירש הכוונה שכאשר חל יו”כ בשני מקדימין ליום ה’. גם מה שהאריך הרשב”ן מצד שהסליחות נגררות אחר התענית, קשה לומר כן בזמננו שבלא”ה רק יחידים ממש מתענים, א”כ לכאורה הסברא שהוא סמוך ליו”כ וסוף הסליחות עדיפא. [ובדומה לזה שמעתי על המנהג הקדום שהש”ץ לסליחות היה מתפלל כל התפילות, והטעם משום שעכ”פ הש”ץ היה מתענה. אבל היום שכולם אין מתענים, ממילא אין אצלינו המנהג שהש”ץ לסליחות מתפלל כל היום].
והנה כאמור, המציאות של יו”כ ביום חמישי הוא דבר נדיר שאינו רק בשנה שחל ערב פסח בשבת, ועל כן קשה לידע המנהג בזה. ואף שיש מנהגים גם על דברים שאינם שכיחים כמו ער”פ בשבת, מכל מקום דבר זה שלא נזכר בפוסקים קשה לדעת ההנהגה בו. אכן התופעה של יו”כ ביום ב’ הוא דבר השכיח [כשחל יום א’ דר”ה בשבת] וא”כ לכאורה יכולים בקל לידע המנהג באותן שנים.
האלף המגן הביא רק שני מנהגים – או שלעולם מחליפים סדר הסליחות, או לעולם אין מחליפים הסליחות. ולא הביא צד לחלק בין כשחל יו”כ ביום ב’ להיכא שחל ביום ה’. אולם המלמד להועיל הנ”ל כתב שמהר”ם שיק נהג כשחל יו”כ ביום ב’ הקדים הסליחות של י”ג מידות ליום ה’, ומשמע שאם חל יו”כ ביום ה’ אין מקדימין.
ויש ב’ סברות לחלק ביניהם: א) כאשר חל יו”כ ביום ב’ אז חל ח’ תשרי ביום השבת, ובלאו הכי מקדימים את הסליחות לערב שבת. ובזה יש לומר הואיל דנדחה ידחה ליום חמישי. אבל כאשר חל ח’ תשרי ביום שלישי למה נדחה אותו ממקומו. והרי זה דומה לערב פסח שחל בשבת שמקדימים התענית ליום חמישי, אבל אם חל ערב פסח בערב שבת מתענים בו ביום. ב) בשנים קדמוניות היו הרבה מתענים ביום י”ג מידות דוקא, ע”כ רצו לקבוע הסליחות של י”ג מידות ביום שמתענים. וכיון שאין קובעים תענית בערב שבת [באופן שאין התענית אלא משום מנהג], ממילא היו מתענים ביום חמישי, כלומר אפילו אם היה ח’ תשרי בערב שבת, מ”מ לא היו מתענים בערב שבת. משא”כ ביום שלישי ודאי היו מתענים באותו יום.
עד כאן בארנו טעם שאין להקדים הסליחות כאשר חל יו”כ ביום ה’, משום שהוא גמר הסליחות. אמנם באמת יותר מזה מצינו, שיש מעלה מיוחדת ליום ח’ תשרי. והוא בספר בני יששכר שייחד מאמר מיוחד בענין חינוך בית המקדש שהיה ביום זה, וז”ל בפתיחת המאמר, “בו יבואו דרושים לכל חפציהם ליום ח’ מימי התשובה, הוא הנקרא בפי בני ישראל יום י”ג מדות, ובו ביום התחילו בני ישראל לחנך את בית המקדש בימי שלמה, ובו התפלל שלמה תפלתו על כל ישראל בזמן שיהיה הבית בנוי וגם על כל הזמן שיהיו ישראל בארצות אויביהם, הוא היום המסוגל מאד לתשובה ולתפלה ולקריאה בתורה בפרשיות הקרבנות וכו’, עכ”ל. ושם האריך בתפילת שלמה, ובכלל זה התפלה לסליחת עון וקבלת התפילה.
לפי דבריו פשוט דיומא קגרים שלא להחליף הסליחות מח’ תשרי. ואף שביום שני מקדימין, היינו כי בלא”ה אין אומרים הסליחות בח’ תשרי, ממילא מקדימים ליום ו’ תשרי.
כדברינו לחלק בין יו”כ ביום ב’ ליו”כ ביום ה’ ראיתי בחוברת לתורה והוראה (חוברת ז אלול תשל”ז) שיצא לאור על ידי ישיבת תפארת ירושלים, ויש שם הערה זו מהגר”ד פיינשטיין זצ”ל, שבשנה זו שהיה יו”כ ביום חמישי אומרים הסליחות של י”ג מידות ביום שלישי ח’ תשרי. ורק כשחל יו”כ ביום שני שבלא”ה מקדימין הסליחות, אומרים הי”ג מידות ביום חמישי. אך במנהגי ישיבת טלז (פרק ג אות פה) ראיתי שמקדימים לעולם, היינו אפילו כשחל יו”כ ביום ה’ מקדימין ליום ב’. ואולי באותן מקומות שאומרים בעת הוצאת הס”ת י”ג מידות, מן הראוי שגם יאמרו הסליחות של י”ג מידות.
ובנוהג בחכמה הביא שהמנהג בבית מדרש גבוה להחליף הסליחות בין כשחל יו”כ בב’ ובין כשחל יו”כ בה’. וכתב שאחד מוותיקי תלמידי הגאון רבי אהרן קוטלר זצ”ל העיר שרק פעם אחת חל יוה”כ ביום ה’ [בשנת תשט”ו] ולא החליפו הסדר. (שוב יצא לאור נוהג בחכמה מהדורה חדשה ושם כתב שבשנת תשפ”א ישבו על המדוכה בבמ”ג והחליטו שלא להחליף בשנה זו ורק כשיו”כ ביום ב’ מחלייפם) והרי זה מבואר כהחילוק הנ”ל בין כשחל ביום ב’ בין חל ביום ה’. והעולה מזה שגם בישיבות ומנהגי ליטא יש מבוכה.
גם בקהילות החסידים מצינו חילוקי מנהגים. בבעלז לא היו מקדימים הסליחות בשום אופן, ואפילו כשחל יו”כ בשני היו אומרים הסליחות של י”ג מידות בערב שבת, וכן יוצא לדעת הבני יששכר הנ”ל. ודבר פלא ראיתי בקובץ בית אהרן וישראל מנהגי סטאלין קרלין (קובץ קמה), שלעולם אומרים סליחות י”ג מידות בסיום הסליחות, וע”כ בשנה זו שהיו מקדימין הסליחות ליום הקודם, ממילא לא אמרו סליחות למחרתו בכלל.
יש לציין עוד שאצל החסידים הדבר יותר נוגע, כי רובם עושים סדר תשליך ביום י”ג מידות. לכן נשאלת השאלה אצלם בשנה זו האם דוקא הסליחות נגררות אחר שני וחמישי, או גם מנהג אמירת תשליך.
אסיים ברמז נאה על מה שיו”כ אינו חל ביום ה’ בדרך כלל, ע”פ מה שאמר היהודי הקדוש מפשיסחא זצ”ל סימן שיו”כ חל רק בימים של טהרה. והוא ע”פ המשנה בכלים (פרק יז משנה יד) “יש במה שנברא ביום הראשון טומאה, בשני אין בו טומאה, בשלישי יש בו טומאה, ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה, חוץ מכנף העוז וביצת נעמית המצופה. וכל שנברא ביום הששי, טמא”. והנה יו”כ חל רק בימים ב’ ד’ ה’ ז’, שאין בהם טומאה. וטומאת יום חמישי דרבנן, ומדאורייתא אין בו טומאה וחשיב יום טהרה” לעומת זה פורים שנתהפך מטומאה לטהרה, חל רק בימי טומאה א’, ג’, ה’, ו’ [וחמישי נחשב יום טומאה לזה, כי טומאתו מדרבנן ופורים דרבנן]. ויש לומר שעכ”פ מחמת שיש בחמישי טומאה מדרבנן, יו”כ חל בחמישי רק בשנים מועטות. ובדרך צחות אומרים “כי ביום הזה יכפר וגו’ תטהרו” כי עצם היום מבריאת העולם הוא יום של טהרה.

עלה תשובה
The Listening Ear
Based on Life’s Ladder
by Rav Zev Smith shlita
The pasuk (Yeshayahu 55:3) says: שמעו ותחי נפשכם — Listen and you will give life to your soul.
The Midrash (Shemos Rabbah, Yisro 27:9) expounds on the pasuk. When a person falls off a roof and is injured “from head to toe,” each of his 248 limbs requires its own treatment. The ear, for example, is only one of them. The spiritual makeup of a Jew comprises 248 eivarim, limbs. One might assume that by treating the spiritual counterpart of the ear, only that limb is healed. But, says the Midrash, this is incorrect. If a person treats his spiritual ear, and makes it into an ozen shoma’as, a receptive ear, he grants a healing life force to his entire nefesh. שמעו ותחי נפשכם — if a person treats his ear by learning to listen, that treatment is an effective cure-all. A person who tunes into receiving messages effects a total transformation within his soul.
Rabbeinu Yonah (Sha’arei Teshuvah 2:10) writes that when a person hears something inspiring, ברגע קטן יוצא מאפלה לאור גדול — In a split second, he can leave the darkness and enter the great light. A person often experiences a “moment of truth.” If he hears the message and takes it seriously, he can transform his life.
The Gemara in Maseches Yuma (86a) asks, היכי דמי חילול השם — What is chillul Hashem on a practical level? אמר רב, כגון אנא— Rav said, “I am an example of chillul Hashem. If I buy meat and do not pay for it immediately, it is a chillul Hashem, because people will say, ‘The rabbi is not paying for what he takes.’” Rav Yochanan also responded, “כגון אנא — Like me. I cause a chillul Hashem if I walk daled amos without Torah or tefillin, because people will think less of talmidei chachamim.”
When the great amoraim heard about something that calls for change, they automatically examined themselves. “כגון אנא, it’s me! How can I improve? I must be careful not to buy without paying. I must take care to be constantly immersed in Torah.”
A listening person hears, “People must…” or “Yidden should always…” and changes those words to, “I must…” “I should always…” He thinks, the speaker is talking to me!
Rav Pam recounted an incident that occurred when his father Rav Meir Zanvil was the rav of Beis Midrash Hagadol in Brownsville. A member of the kehillah did something that warranted strong reproof. Rav Meir Zanvil felt it would be counterproductive to rebuke him directly. Instead, he made his point in his next drashah. Without attacking the guilty party, the rav made it very clear that the person’s deed was unacceptable. After the lecture, the man approached Rav Meir Zanvil and said, “Rebbi, oy hust du zey gut areingezugt — you really told them off!” The man missed the point. He heard the entire drashah, but was not listening.
I once heard a Chodesh Elul shmuess from Rav Shlomo Wolbe. He closed with what he said was the most important point: “With regard to everything I said tonight, ich mein du, mit du, mit du, mit du… — I mean you, and you, and you, and you…” He symbolically pointed to everyone in the audience.
A traveling maggid came to a town to deliver a drashah. In front of the crowded shul, he thundered, “The time to do teshuvah is now. We won’t live forever! Every single member of this town is destined to eventually pass on from this world.” The maggid could see that his words had an effect on his audience — except for one man sitting in the back who seemed unmoved. In fact, he was smiling. The maggid repeated himself. “Each and every person in this town will die one day.” Phrasing the thought in such a blunt manner brought many to tears, but the man in the back was now smiling broadly!
The maggid focused a severe look at the man, and cried out with great emotion, “Is there anyone here who does not realize with absolute certainty that everyone in this town will eventually die?” The people now wept, but that man was chuckling softly.
The maggid could not contain himself. When he finished his drashah, he approached the man who laughed and asked him, “How could you laugh when hearing such ominous words?”
“Oh, you don’t understand,” responded the man. “I’m not from this town. I’m only here for Shabbos.”
The pasuk (Hoshe’a 14:2) says: שובה ישראל עד ה’ אלהיך — Return, Yisrael, to Hashem, your G-d.
The Chafetz Chaim pointed out that every Yid gets inspired in Elul. If so, he asked, why don’t great waves of change happen in Elul? Why do people harbor the purest thoughts of self-improvement, and then fail to improve?
The Chafetz Chaim answers that this happens when the person hears the call of שובה ישראל but fails to follow through with the next pasuk: קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ו — Take words with you and return to Hashem. If a person doesn’t follow the inspiration with concrete steps of improvement, it will dissipate. One must sit down and think, “I’m inspired. I’m uplifted. Now I must take action.”