Shabbos Gilyon Parshas Eikev 5782

עלה תפילין
שיטת הגאון מווילנא ותלמידיו בהנחת תפילין דרבינו תם
ע”פ ספר יקר טוטפתא בענין תפילין דר”ת מהרב דוד קויפמאן שליט”א
וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם: (יא, יח)
לא נחשב כספק והוכרע כרש”י בענין הנחת תפילין של ר”ת, ידועים דברי הגר”א בביאורו על השו”ע (סימן לד סעיף א) שהביא דברי הרשב”א (מיוחסות סימן רלד) שהוכיח והכריע כרש”י, וכתב בסוף דבריו “וכן עיקר”. ועד”ז כתוב בכתר ראש (אות יג) וז”ל, שאל [הגר”ח מולוז’ין] מרבו הגר”א ז”ל, מו”ר אינו מניח תפילין דר”ת כדי שלא לבטל אף רגע מתפילין, ושל רש”י עיקר, ואני שבלאו הכי הנני מבטל כמה שעות מתפילין, מה בכך אם אניחם איזה שעות ביום ואצא ידי חובת תפילין לכל הדעות. והשיבו הגר”א, כשתרצה לצאת לכל הדיעות תצטרך להניח כ”ד זוגות, והיכן מצינו כ”ד חילוקי דעות בתפילין, אמר לו דוק ותשכח [ועיי”ש החשבון]. ואמר לו הגר”ח, שמצינו בזוהר על תפילין דר”ת שהם של עולם הבא. השיבו הגר”א, דפשט הזוהר אינו כן. והמהדר אחר עולם הבא יניחם, וכשמעו דברי אלוהים חיים מפי רבו ז”ל פסק מלהניחן.
תפילין דרש”י הם לעולם הזה ודר”ת לעולם הבא בתיקוני זוהר חדש (דף מו ע”ג במהדורה עם ביאור הגר”א) נאמר, שיש בתפילין בחינת ימין ויש בחינת שמאל, וכל המחלוקת היא בימין ושמאל, “אבל בעמודא דאמצעיתא לית תמן מחלוקת, בגין דאיהו עיקרא דגמרא”, ע”כ. וכתב בביאור הגר”א שם, שרצה לומר שימינא הוא רש”י ושמאלא הוא דעת ר”ת, אבל בעמודא דאמצעיתא אין שם מחלוקת כי הוא מכריע לימין כידוע, והוא כדעת רש”י. ועיי”ש שביאר שזהו כל מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שבית הלל הם ימין ובית שמאי שמאל, אבל ההלכה נוטה לימין וכבית הלל. ועיין עוד בביאורו לתיקוני זהר חדש (דף יד ע”א במהדורה עם ביאור הגר”א), שבעולם המעשה אין מקום להנחת תפילין דר”ת.
והגר”מ שטרנבוך שליט”א בספרו הלכות הגר”א ומנהגיו (סימן לג) ביאר כוונת הגר”א, שכמו שמשעה שנפסק כבית הלל הנוהג כבית שמאי לא עשה ולא כלום (ברכות יא, א), אף שהלכה כמותם בעולם העליון שהם מסיטרא דדינא, הוא הדין בענייננו ההלכה היא כרש”י, ולכך אין מקום להחמיר בתפילין דר”ת אף שהם שייכים לעולם הבא.
מנהג תלמידי הגר”א רוב תלמידי הגר”א ובני הישיבות נהגו כשיטת הגר”א, ולא הניחו תפילין דר”ת. אולם ידוע שהרבה מגדולי ליטא וראשי ישיבות הניחו גם של ר”ת, אבל הניחום בביתם בצנעא. וכן הקפידו לעשות תנאי שאחד מהם פסול, שחששו לבל תוסיף, וכמבואר בשו”ע.
בעל ‘קרן אורה’, שהיה מגדולי ליטא, הגה בתורה בתפילין דר”ת עד חצי היום (הקדמת קרן אורה לזבחים). וכן באגרתו של הגאון רבי יצחק בלאזער זצ”ל בספר כוכבי אור (אגרת יא, עמוד רג-רד) משמע להדיא שהניח של ר”ת, ועיי”ש. ובספר ‘תורה יבקשו מפיהו’ כותב, שבערוב ימיו של הרה”ג ר’ שמעון שקאפ זצ”ל הניח תפילין דר”ת, ונימוקו עמו שאינו רוצה שבעולם העליון ר”ת ישאל עליו מיהו אדם זה שהוא “קרקפתא דלא מנח ביה תפילין”, ועיי”ש. וכן מובא מהקהלות יעקב (אורחות רבינו חלק א עמוד צה–ק), שכאשר הגיעו לידיו תפילין מהודרים דר”ת הניחם בביתו, ואמר, שהגם שאין כן דעת הגר”א, מכל מקום כדאי הוא ר”ת להניח תפילין שלו, כי בעולם האמת ישאלו למה לא הנחת תפילין דר”ת, עיי”ש. ובאגרות משה (אורח חיים ח”ד סימן ט) כתב שאביו נהג כן כל ימיו, וגם הוא עצמו כשנזדמנו לפניו תפילין מהודרים דר”ת הניחם, ועיי”ש בתשובתו להאדמו”ר מוהרמ”מ שניאורסאן מליובאוויטש ז”ל.
כידוע, גם החפץ חיים זצ”ל הניחם לעת זקנותו, ורבו הגרסאות והטעמים בדבר. ועיין בספר ‘התפילין’ מר’ צבי כהן שליט”א (חלק ב) שמביא נידון זה בהרחבה. ויש שאמרו שהניחם משום שראה בירושלמי על קדשים שנתגלה מחדש שסדרן כר”ת, אך ירושלמי זה נמצא לבסוף כזיוף גמור, ומכל מקום החפץ חיים כבר לא פסק להניחם. ובספר מאיר עיני ישראל (חלק ב עמודים 124-914) הביא בשמו, שכשיבא לעולם העליון ישאלו ר”ת למה לא הניח תפיליו. ועוד הביא שם מהרה”ג ר’ נתנאל קווין ז”ל, שתלמידיו הבינו שהניחן משום שנוכח לדעת שעל פי קבלה יש להניח של ר”ת.

קול עלה
אם טוטפות היא לשון הקודש או לשון עם זר
בגליון פרשת ואתחנן-נחמו, הובא בשם ספר עיון תפלה, לפרש הפיוט לשבת נחמו: ‘דין נשמע תורת שמע בכל לשון להתמלל הלא נודעה בארבעה אשר פרשו זקנינו’, והדברים סתומים. מקריאת שמע עצמה מוכח דשמע נאמרת בכל לשון, שהרי מנין ד’ פרשיות נלמד ממה שנאמר ‘לטוטפות’, ואמרו טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, נמצא שנאמר בקריאת שמע עצמה שאר לשונות, עכת”ד.
ונתקשיתי בזה, מהא דפירש הט”ז בספרו דברי דוד עה”ת (פרשת ואתחנן ו, ט) וז”ל, טט בכתפי שתים – אין הפשט שהתורה תדבר בלשון אפריקי ח”ו לומר כן, אלא טט הוא לשון הקודש אלא שאין אנו יודעים פירושו, ואמרינן שכמו שבלשון כתפי ואפריקי טט הוא שתים ופת הוא שתים, הכא נמי בלשון הקודש כן. וכן מצינו בהרבה מקומות שיש בלשון הקודש ובלשון לעז פירוש אחד, ע”כ.
וכן כתבו עוד הרבה אחרונים: ראה של”ה (כללי התלמוד כלל יד אות שפה. ומס’ פסחים דרוש ג אות שמא), וספר באר מים חיים עה”ת (לרבינו חיים אחי המהר”ל, פר’ ואתחנן), ופירוש צדה לדרך על פרש”י (פרשת בא יג, טז). [וכדבריהם מפורש גם בדרשות ר”י אבן שועיב (תלמיד הרשב”א, סו”פ נח ד”ה והודיענו) עי”ש]. וא”כ איך נוכל לומר שנאמר בקריאת שמע עצמה שאר לשונות, הא לא נאמר אלא בלשון הקודש, ורק מביאין ראיה משאר לשונות שזהו פירושו של תיבת ‘לטוטפות’ בלשה”ק.
שוב ראיתי בחיד”א (נחל קדומים פר’ ואתחנן אות יד, ציינו לדבריו בהערת מכון עלה זית) שמביא בשם מהר”ל מפראג שהגידו לו בחלום פירוש זה לפרש דברי הפייטן. ויעוי”ש בחיד”א שאף הוא נתקשה בזה כנ”ל, וגם הוא הביא בשם ‘המקובלים’ שהתורה אינה מדברת בשאר לשונות, אלא אדרבה שאר הלשונות לקחו מלשון הקודש עיי”ש. ונדחק החיד”א שם לתרץ וז”ל, ובכל זאת יש מקום לפירוש מהר”ל מפראג, דממה שנקט הכא לשון זה דהעולם סוברים שהוא מכתפי ואפריקי וכו’ למדנו דשמע בכל לשון, עכ”ל.
אמנם יש לציין שבעיקר מה שכתבו האחרונים, שהתורה אינה מדברת בלשון כתפי ואפריקי, רק שמאלו הלשונות מביאין ראיה שכן הוא הלשון בלשון הקודש, נראה מבואר מדברי התוס’ בזבחים (לז, ב ד”ה טט) דלא כזה, שהקשו שם בתוס’ דלבעי תרי סרי בתי בתפילין, דהא שלש פעמים כתיב טוטפות בתורה, ובכל אחד דרשינן טט בכתפי שתים ופת באפריקי שתים. ותירצו התוס’ (בתירוץ השני) וז”ל, וה”ר יהודה מקורבי”ל מפרש, דחד טטפת לגופיה, ואינך תרתי אתו למנין בתים בלשון כתפי ובלשון אפריקי, עכ”ל. וכן כתבו התוס’ בסנהדרין (ד, ב), והיד רמ”ה (שם) ביתר ביאור עי”ש. ופירש דבריהם בעל ברכת הזבח (זבחים שם) וז”ל, ור”ל דתרי ט”ט הוא ד’ בלשון כתפי, ותרי פ”ת הוא ד’ בלשון אפריקי, בכל לשון בפני עצמו רומז על ד’ בתים, עכ”ל. וכן פירש הצאן קדשים שם.
ולפי מה שכתבו הט”ז ושארי אחרונים, דברי התוס’ אינם מובנים לכאורה, שלדעתם מעולם לא דיברה התורה בלשון כתפי ובלשון אפריקי, רק דאותם הלשונות מגלים פירוש התיבה בלשון הקודש, וא”כ למה הוצרכה התורה למיכפל ליה ב’ פעמים כדי ללמדנו מנין ד’ בתים. ומוכח מדברי התוס’ שלמדו שאכן התורה כתבה בלשון כתפי ובלשון אפריקי. ובשיעורי רבנו יחיאל מיכל (מנחות לד, ב) ביאר שבזה גופא נחלקו ב’ התירוצים בתוס’ זבחים, עיי”ש.
ולפי המבואר בדברי הר”י מקורבי”ל, יש לקיים דברי הפייטן כפי שהגידו בחלום למהר”ל וכמו שפירש בעיון תפלה בשם הגר”א בלי דוחק, שכיון שטוטפות נאמר בלשון כתפי ובלשון אפריקי, נמצא שאכן בקריאת שמע עצמה נאמר שאר לשונות, ומזה למדנו שיכול לקרות קר”ש בכל לשון.
בכבוד רב, חזקיהו פייבל ראזענבערג
תגובת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש:
רבות נהניתי מדבריך האמורים בבקיאות ובבהירות. לענ”ד נחלקו במחלוקת זו הגר”י אייבשיץ והגר”י עמדין זכר צדיקים לברכה. שבספר ‘נפש יהונתן’ מרבי יונתן אייבשיץ (שמות יג, טו) נקט כדבר פשוט שכל הברכות צריכות להיות בלשון המקרא, ועל פי זה תמה על נוסח הברכה של תפילין וז”ל, בתרגום אונקלוס “ולתפילין בין עינך” ע”כ, וקשה לי דלפי זה למה אנו מברכין “על מצות תפילין” שהוא לשון תרגום, יותר הו”ל לברך “על מצות טוטפת” וכו’ וזה קושיא עצומה לכאורה, עכ”ל. ותירץ דאדרבה טוטפת לשון נכרי הוא ותפילין הוא לשון הקודש, עיי”ש. והוא כדברי האומרים שטוטפת היא באמת לשון עם זר.
אמנם מאידך גיסא הוכיח מכאן הגר”י עמדין זצ”ל (לוח ארש הקדמה) שהברכות נתקנו בלשון חכמים ולא בלשון המקרא וז”ל, וכן נראה למי שאינו סומא וכו’ [שהברכות אינן בלשון המקרא]. והנה אנו מברכים ‘להניח תפילין’ שהוא לשון תרגום ובלשון הכתוב נקראין ‘טוטפות’. גם המשקל [-תפילין] אינו על דרך דקדוק עברי, שלא תבוא נו”ן לסימן הרבים אם לא בדרך זר. ונוסח הברכה הוא בלשון הקודש כמבואר. ובספר ה’כתב והקבלה’ (דברים ו, ח) כתב שצריכים להבין למה לא קבעו מסדרי הברכות את הברכה על מצוה זו בלישנא דקרא “על מצות טוטפות” ובחרו בלשון תפלין, עכ”ל ועיי”ש תירוצו. ונכפל הדברים בפירושו ‘עיון תפילה’ [לבעל הכתב והקבלה] על הסידור. הרי לך שהגאונים הללו נקטו שטוטפות היא אכן לשון המקרא.
* * *
שיטת הגרי”ז בגדר צפייה לישועה
ודעת הגרי”ז בענין הנחת תפילין כל יום
לכבוד מערכת עלים והר”ר צבי פינקלשטיין שליט”א
ראיתי בגליון פרשת דברים במאמר ציפי’ לישועה שכתב כבודו, בקטע המתחיל דידוע מה שכתב הרמב”ם שהאמונה בביאת המשיח היא אחד מן הי”ג עיקרים, והביא בשם הגרי”ז והחפץ חיים שלא די להאמין, אלא החיוב גם לחכות לביאתו ‘בכל רגע’, והוסיף לבאר מהגרי”ז שהחסרון לחכות לביאת משיח נובע מחסרון האמונה שיכול לבא בכל רגע, וזה גופא הוי כפירה. (ומש”כ מהח”ח לבאר, לא ירדתי לעומק כוונתו כלל, שלא כתבת אלא דברי הח”ח שצריך לחכות ולא להתייאש, ולא הבאת תוספת ביאור בזה כלל.). עכת”ד כפי הבנתי הדלה.
והנה אף שבאמת ביאור זה כתוב בספר פניני הגרי”ז משמו, נראה ודאי שטעות סופר נפל שם וחסר איזה קטע, שהרי תלה תניא בדלא תניא, שהרי הרמב”ם כתב להדי’ (פי”א מלכים ה”א) מי שאינו מחכה לביאתו הוי כופר, ולא הזכיר את החיוב להאמין שיכול לבא בכל רגע, ואם הרמב”ם סובר חידוש זה שהוא הרבה יותר מחודש שגם זה נחשב לכפירה, היה הרמב”ם צריך להזכיר את זה.
ועוד יותר תמוה, הרי החיוב לחכות לביאת משיח נובע מקרא דחבקוק (ב, יג) כי עוד חזון למועד וגו’ אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר, ופשטי’ דקרא דקאי על גלות בבל שהי’ לו קץ מסוימת לע’ שנה, והחיכוי שלא יאחר היינו מאותו הקץ הקבוע לו לבא (עי’ בפרש”י, רד”ק, ספורנו, מצודות). וע”ע במלבי”ם שכתב להדי’ כן וז”ל, ויש מתמהמה ובלתי מתאחר אם נקבע הזמן לאלף שנה ובא בְעִתָה. עכ”ל. הרי לן להדי’ שחיכוי הכתוב אפי’ כשאינו יכול לבא עכשיו, וזהו סתירה למ”ש מהגרי”ז דחיכוי תלוי דוקא בזה שאין הקץ ידוע ויכול לבא בכל רגע, וצע”ג.
ואציע לפני כבודו הרהור דברים שהיו לי בזה ויואיל נא בטובו להעמידני בקרן אורה. והוא שיש כאן ב’ נקודות נפרדות לא שייכי אהדדי כלל. א: שמבואר ברמב”ם הל’ מלכים שחלק מחובת אמונת ביאת המשיח הוא החיכוי, ומקורו לכאו’ מקרא דחבקוק הנ”ל חכה לו כי בא יבא וגו’, ולמד הרמב”ם שנאמר דרך ציווי, והוא נמי פשטות לשון הגמ’ ציפית לישועה, שצריך לצפות ולא רק להאמין, ולשונות כאלו מצוים לרוב בדברי רבותינו הראשונים ז”ל. וע”ע במהרש”א (כתובות קיא, א) שלא ירחקו את הקץ וז”ל, ועוד יש לפרש שלא יהי’ בעיניהם הקץ רחוק, דהוה לי’ כאילו מתיאשין מן הגאולה אלא יהי’ בעיניהם זמן הגאולה קרובה כמו שכתוב כי קרובה ישועתי לבא וגו’ וק”ל, עכ”ל. ומשמעותי’ ודאי דלא איירי בהאמונה שיכול לבא אלא באופן הסתכלותו על מצבו והרגש לבו.
ב: שהמשיח יכול לבא בכל יום ובכל רגע, והוא מפורש בחי’ רי”ז הלוי עה”ת פרשת בא ד”ה ומושב בני ישרא’ ומבואר שם בדבריו שמקורו מדברי הגמ’ שאמר אלי’ הנביא לריב”ל היום אם בקולו תשמעו, שיכול לבא בכל יום וזהו זמנו הקצוב לנו, וא”כ מי שאינו מאמין שיכול לבא בכל רגע הרי מדחה אותו הקץ הנאמר, וכן כתב במבי”ט בספרו בית אלקים (שער היסודות שער נ) שמהגמ’ הנ”ל מבואר שצריך להאמין שיכול לבא בכל יום. עיי”ש.
וב’ הנקודות חלוקות לגמרי לכאו’ ויתכן להיות מאמין בביאתו כל רגע, ולא לחכות עליו. וכן להיפוך יתכן לחכות, ולא ידע שיכול לבא עכשיו ממש. [וצריך להדגיש שודאי ב’ הנקודות אמיתיים ואין שום אי-התאמה ביניהם רק דב’ נקודות נינהו, ונכון מאד לערבם יחד כלשון דסידור שיחכה לו בכל יום שיבוא.]כך הצעת הדברים הנראה לי לע”ע והרחמן יצילנו משגיאות, ואשמח מאד לשמוע חוו”ד בזה.
ומענין לענין באותו גליון, כשראיתי מ”ש ידידי הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א, חידושו של רבנו הגרי”ז זצ”ל בשיעור הנחת תפילין, שאינה מצוה יומית, הזכרתני אותן הימים לפני כעשרים שנה שישבנו בצוותא בפרוזדור מחוץ לחדר השיעורים אצל מזוזת הפתח  לשמוע שיעורי ראש ישיבת בריסק שליט”א, וזכינו לשמוע שיעוריו בסוגיות דסת”ם, ואמרו אז (כמדומני בשיעור עצמו) מ”ש כבודו מהגרי”ז והוסיפו שכל ירושלים תמהו על חידושו הנפלא רק שאח”ז מצאו כדבריו מפורשים בקרן אורה, (והכוונה לכאו’ למ”ש מנחות לו. ד”ה תוד”ה וכשיגיע זמנו בסו”ד עיי”ש).
בכבוד ובהוקרה ברוך הלוי אייזענמאנן
* * *
ביטול יצר הרע בימות המשיח
בקשר למאמרו של ידידי הרה”ג ר’ צבי פינקלשטיין שליט”א (בגליון ‘עלים’ פרשת דברים). יש”כ גדול על המאמר הנפלא! כבר מילתי אמורה שהד”ת שלכם משמחים את ליבי ומאירים את עיני בכל שבוע מחדש! קראתי בעיון ובהנאה את דבריכם, במה שכתבתם דהרמב”ם אזיל לשיטתו דס”ל דלא יהיה ביטול יצה”ר לימות המשיח, באתי בזה להעיר ב’ הערות:
א. לכאו’ יש להעיר ממש”כ הרמב”ם (פרק ט מהלכות תשובה הלכה ב): “ומפני זה נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח… לפי שבאותן הימים תרבה הדעת והחכמה והאמת… ונאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם”, עכ”ל. ו’לב האבן’ היינו כדאיתא בגמ’ (סוכה נב, א), שבעה שמות יש לו ליצר הרע וכו’ יחזקאל קראו אבן שנאמר והסירותי את לב האבן מבשרכם, הרי דס”ל להרמב”ם שיבטל היצר הרע בימות המשיח! [ולפי מש”כ בלח”מ בפ”ח אין בכך סתירה למש”כ הרמב”ם דעולם כמנהגו נוהג, דהרמב”ם לא פסיק לגמרי כשמואל אלא רק בדברים שהם היפך מנהג העולם, כביטול החרבות והרמחים כדמוכח שם, וא”כ אפשר שאין ביטול יצה”ר בכלל זה שהוא ביטול רוחני בידי הקב”ה, ובפרט שכבר היה זה לעולמים בתחילת ימי בית שני שביטלו ליצה”ר דע”ז].
ועוד יש להעיר, שלהרמב”ם לא יתכן לכאורה להעמיד את ביטול היצה”ר לעולם הבא, שהרי עוה”ב לית ביה גוף וגויה כמ”ש הרמב”ם בפ”ח מהל’ תשובה, ומאי שייך ביה יצה”ר שיצטרכו לבטלו, וע”כ דאיירי לימות המשיח.
מיהא דאכתי יקשה לשי’ הרמב”ם מה יענה בזה שמואל עצמו דס”ל דאין בין עולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד, ומשמע בגמ’ (שבת קנא, ב) דס”ל שלא יבטל יצר הרע לימות המשיח, וא”כ אימתי יהיה אותו ביטול שעליו נאמר “והסירותי את לב האבן מבשרכם”. ונראה, דהנה בגמ’ בשבת שם איתא “אלו ימי המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה, ופליגא דשמואל, דאמר שמואל אין בין וכו’ אלא שיעבוד מלכויות”, ע”כ. ואפשר שיפרש הרמב”ם ‘לא זכות ולא חובה’ כמ”ש רש”י שם, שיהיו כולם עשירים ולא יהיה דבר לזכות בו ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד, ולא כמו שפי’ הרמב”ן דהיינו ביטול יצה”ר, וא”כ אין הוכחה משם שלשמואל לא יבטל יצה”ר. ולהרמב”ם באמת גם יבטל יצה”ר אבל המקור לכך הוא אחר, וצ”ע בכל זה.]
פינחס לובלינג’, קרית ספר
* * *
עוד בענין אחכה לו
תודה רבה על העלון החשוב, ואני נהנה ממנו מאד. ברצוני להעיר ולהוסיף על דבריו הנעימים של הרב צבי פינקלשטיין בגליון פרשת דברים – תשעה באב בענין ציפיה לישועה.
הרב הנ”ל הביא בשם הגרי”ז דמה דמשמע מהרמב”ם שאם אינו מחכה לביאת המשיח הוי כופר זהו משום שמה שאינו מחכה הוא מפני חסרון אמונתו שיכול לבא בכל רגע, ודכעין זה ביאר החפץ חיים. והנה כמדומה שענין “חיכוי” משמע לאינשי שהוא רגש של השתוקקות וכדומה, נוסף על האמונה, וא”כ קשה איך יש כפירה בחסרון חיכוי, ולכאורה משום כך כתב הח”ח בקונטרס צפית לישועה דעל כרחך ר”ל שמתייאש ממנו.
והרמ”מ שולזינגר זצ”ל מסר בהרבה מספריו בשם הגרי”ז ד”חיכוי” היינו להאמין שיכול לבוא בכל רגע, (ואז לכאורה מובן בפשיטות הקשר לכפירה), וכתב דזהו גופא כוונת הח”ח, שמתייאש שלא יבא כעת.
אבל יש שנקטו בכוונת הגרי”ז דגם לדידי’ חיכוי הוא ענין של השתוקקות, כגון ר’ ליב גורביץ ז”ל כפי שמובא בפנינים משלחן גבוה (דברים ל, ג), (וכן משמע קצת משיעורי הגרמ”ד הלוי עה”ת במדבר טז, כח אות ה), וביאר ר’ ליב שם דהוא כופר משום שמי שאינו מצפה ומחכה למשיח או שאינו מאמין שיכול לבא בכל רגע, או שאינו מאמין כמה הכרחית היא הגעתו.
עוד כתב שם הרב פינקלשטיין, די”ל דמה שלא הביא הרמב”ם כל הטעמים של הרמב”ן הוא משום שמטרתו שם בהל’ תשובה היתה בעיקר לברר ענין שכר מצוות, ויש להעיר שהרמב”ם כתב כעי”ז גם בפי”ב מהל’ מלכים ה”ד בדברו בענין משיח, (ושם ג”כ מפורש כמו שדייק הרב הנ”ל מהרמב”ן דאין עיקר הצפיי’ משום הטוב הגשמי, ועי’ גם בדברי הרמב”ם בפיה”מ לסנהדרין פ”י לפני הי”ג יסודות).
ברכה והצלחה, אליקום פליישמאן
* * *
צפייה לישועה היא מצוה גדולה ולא אמונה
ידידי הרה”ג ר’ צבי פינלקשטיין שליט”א הזכיר בתוך דבריו את דעת הגרי”ז, שלא די להאמין בביאת המשיח אלא צריך גם לחכות לביאת המשיח. ויש להעיר, שהלא שלש עשרה היסודות שיסד הרמב”ם בפירושו למשנה בפרק עשירי שלסנהדרין, הם יסודות באמונה ולא בעשיית המצוות. ואיך יתכן לומר שמי שאינו מחכה, שהיא פעולת המחשבה, נחשב שאינו מאמין, שהיא אמונה בדעת. וראיתי שידידי הנ”ל השתמר מזה, והוסיף ביאור בשם הגרי”ז “שאם אינו מחכה לביאתו בכל רגע ממש היינו מפני חסרון אמונתו שיכול לבוא בכל רגע, וזה גופא הוי כפירה”.
ואם כך היתה דעתו של הגרי”ז, מי יפקפק בזה. אבל רציתי להעיר שהחפץ חיים במאמרו “צפית לישועה” כפי הנראה כבר התקשה בהנ”ל, כיצד יתכן לומר שכפר ביסוד אמונה ע”י שאינו עושה מעשה של ‘חיכוי’, ולכן הוסיף (שם פרק שני) שאינו מחכה היינו ש’מתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא’. וז”ל, והנה כל מי שאינו מאמין כלל בביאת המשיח ידוע לכל שעונו גדול מנשוא, שחסר לו עיקר אחד מן השלשה עשר עיקרים. וכן מי שאינו מחכה לביאתו, דהיינו שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא – הוא חבירו של האיש הזה וככופר בתורה יחשב. דז”ל הרמב”ם פרק יא מהלכות מלכים וכו’, וכל מי שאינו מאמין בו או שאינו מחכה לביאתו [ע”כ ר”ל שמתייאש ממנו מאיזה סיבה שהיא] לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו, עכ”ל. ונראה בכוונת הסבא קדישא, שרק אם מחליט בדעתו שלא יבוא, רק אז הוא אינו מאמין בביאתו.
ובאמת כן הדברים נוטים באגרת הרמב”ם, שמדובר במי שמחליט בדעתו שלא יבוא, והיינו שאינו מאמין עוד בביאתו. ולפי זה כוונת הרמב”ם להבהיר, שלא רק מי שאינו מאמין בביאת המשיח כלל, אלא גם מי שמאמין בו אבל מאמין שזה היה בעבר (כגון הנוצרים וכדומה), או שכבר נתאחר השעה כיון שלא הגיע הקץ שאחד ממחשבי קצין הבטיח עליו, לקה באמונה זו. אבל אין זה ענין למצות צפייה לישועה.
וז”ל באגרת תימן (מהדורת עלה זית עם עיונים וציונים ‘אמונתך בפי’ מהרב מרדכי מאיר עבאדי שליט”א, עמוד קכט), וכבר באר ה’ על ידי נביאיו כי אנשים רבים יחשבו קצין למשיח ויכזיבו ולא יתקיימו, והזהירנו מלפקפק על ידי כך, ואמר, אל יטעכם כזוב חשבונם [של מחשבי קצין], אלא כל מה שיוסיף להתמהמה הוסיפו בו תקוה, והוא אמרו ‘ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא ולא יאחר’, עכ”ל.
לאחר כתבי את זה, הראה לי ידידי עוז הרה”ג ר’ מלכיאל קרופניא שליט”א את דברי דודו הדגול, הגאון רבי ארון רייך שליט”א, שנדפסו בקובץ ישורון מספר לג ושם בא בדו”ד עם הגרמ”מ שולזינגר ז”ל, וגם הוא תמה כנ”ל, דאע”ג דיש חיוב של צפייה לישועה כמבואר במסכת שבת (לא, א) דשואלין ע”ז ביום הדין, אבל מנין ליתן על מי שאינו מחכה לביאתו חומר הדין של כופר בתורת מרע”ה וכו’, וגם הוא הביא את דברי החפץ חיים הנ”ל, עיי”ש בכל דבריו הברורים.
הלל שמעון שימאנאוויטש
תגובת הרב צבי פינקלשטיין:
יישר כוחם וחילם של הכותבים החשובים, מקוצר הזמן וקוצר היריעה לא אוכל להשיב על כל הנקודות בגליון זה, אך אגיב על שתי הערות. מה שהעיר הרב אייזענמאנן שליט”א שקצרתי יותר מדי בהבאת דברי החפץ חיים, ראה בתשובת ידידי הרב שימאנאוויטש שליט”א שביאר דברי הח”ח בטו”ט. ומה שהעיר הרב אליקים פליישמאן שליט”א על מה שכתבתי דאולי י”ל דמה שלא הביא הרמב”ם כל הטעמים של הרמב”ן הוא משום שמטרתו שם בהל’ תשובה היתה בעיקר לברר ענין שכר מצוות, על זה העיר הרב פליישמאן שהרמב”ם כתב כעי”ז גם בפי”ב מהל’ מלכים ה”ד בדברו בענין משיח, ושם לא מיירי בענין שכר המצוות. על זה אודה ולא אבוש שאין היישוב נכון לאור דברי הרמב”ם בהל’ מלכים, והדרא קושיין לדוכתה מדוע צמצם הרמב”ם ענין ציפיה לביאת המשיח לזכייה לחיי עולם הבא, ולא הזכיר עצם השגת קירבת אלקים וגילוי כבודו יתברך בעולם. וצ”ע.

עלה דרך
Hilchos Tefillah While Traveling and on Vacation
Rabbi Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
Tefillah B’Tzibbur
Ideally, it is best to plan a vacation at a place where there will be a shul and a minyan, as tefillah is more readily accepted in a shul and with a tzibbur (Shulchan Aruch 90:9).
If there is no minyan where the traveler is staying, he should at least try to daven at the same time as he davens with his regular minyan at home (ibid.).
If the only available minyan davens before sunrise, it is preferable to daven with the minyan at that time rather than davening b’yechidus later. However, if it is possible to daven at sunrise (k’vasikin), many Poskim say to daven then.
In a place where no local minyan is readily available, it should be ascertained if there is a minyan within driving distance of a mil (18-24 minutes). On the road, if there is a minyan on the way, one should travel up to an additional 72 or 90 minutes to get to the shul (S. A. 90:16).
It is not necessary to travel to a shul for Krias HaTorah (on Monday or Thursday), as that is not an obligation for an individual.
Even if there is no minyan available, it is still preferable to daven in a shul rather than in a house or a hotel room.
If there is a minyan on a plane but it will be hard to concentrate there, it is preferable to daven b’yechidus.
Zmanei Tefillah
Ideally, one should not travel before davening Shacharis, unless of course he is on the way to a shul (Shulchan Aruch 89:2). The same is true for Minchah and Maariv (Mishnah Berurah 89:19)
Someone who normally davens after Minchah Ketanah (as per S.A. 233:1) may daven Minchah Gedolah if he plans to be traveling.
If the only minyan in the area davens Minchah-Maariv before and after sunset, which he usually doesn’t rely on, many Poskim say to daven with the minyan then, especially because he may forget to daven later. Others say that he should daven Shemoneh Esrai with the minyan and say Birchos Krias Shema later (after tzais).
If the minyan is davening Maariv at sunset and he didn’t daven Minchah yet, he should daven Shemoneh Esrai of Minchah with their Maariv, as that is preferable to davening b’yechidus.
Someone who will be unable to daven Maariv before chatzos should be sure to say Krias Shema earlier.
If an early morning flight is scheduled, it is better to daven before sunrise (after mi’sheyakir) at home/shul rather than later on at the airport or on the plane, as it will be harder to daven there (S.A. 89:8, Mishnah Berurah # 40).
Similarly, if it is possible to daven before boarding the plane, even if that is prior to sunrise, it is preferred rather than davening on the plane afterwards.
When flying eastbound, the traveler should hurry to daven sooner rather than later as the zman is calculated according to the time directly below him (Igros Moshe O.C. Volume 3 Siman 96).
Mekom Ha’Tefillah
If one must daven while on the road (at a rest stop, for example), he should daven in a secluded place so that he will not be disturbed. Additionally, he should try to daven in an enclosed area (indoors if possible) and not in an open area (S.A. 90:5).
If one cannot ascertain which direction is east, he should concentrate on Makom HaShechinah (S.A. 94:3). It is preferable to face another direction if facing east will compromise his kavanah (כן נ”ל פשוט).
A brachah/Tefillas Haderech may be said while driving if it is difficult to stop because this might cause a delay; but Krias Shema and certainly Shemoneh Esrei, since they require a higher level of concentration, may never be said while driving.
One may daven in a “prayer-room” in an airport, hospital, etc. even though others pray there as well, provided that it is not designated for any specific religion and there is no display of avodah zarah.
A traveler may daven sitting down (on a plane or bus) if he can’t concentrate while standing. For example, if he is concerned that at any time someone may interrupt him or ask him to sit down, then he should daven sitting down (Igros Moshe O.C. Volume 4 #20).
Even when davening sitting down, he should stand up for the כריעות in the first brachah and Modim (Igros Moshe, ibid.).
If he began davening on a plane standing up but must now sit down (due to turbulence, etc.) it isn’t considered a hefsek because it is litzorech hatefillah (Shoshanas Yisrael 21:28).
One should not daven in a pool area if he isn’t completely covered (Mishnah Berurah 91:1). However, if he already davened there, he has fulfilled his obligation.
When davening b’yechidus and not in a shul, Tachanun is said, but nefilas apayim is not done. It is preferable to be sitting while saying Tachanun.