Shabbos Gilyon Shoftim 5785

עלה דעת
עבודה דרגיית ולא דלגיית
מתוך דברי הגה”צ ר’ ישראל הלוי ליוואוויץ שליט”א נכד רבינו ירוחם הלוי זצוקלה”ה בתיאור קונטרס התשובה – אלול, למחותנו מחבר הקונטרס “הגאון הדגול והנעלה אלכסנדר הכהן זופניק שליט”א”
איתא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו) “בר”ח אלול אמר הקב”ה למשה ‘עלה אלי ההרה’, שאז עלה לקבל לוחות האחרונות, והעבירו שופר בכל המחנה וכו’, לכן התקינו חכמינו ז”ל שיהיו תוקעין בר”ח אלול בכל שנה ושנה”, וכן בכל החודש (עי’ בטור ריש הל’ ר”ה). ומבואר במדרש (שמו”ר כח, א) על הכתוב “ומשה עלה אל הא-להים” דהיינו מלשון עליה, ר”ל עליה רוחנית. וכן בכל שנה ושנה הקב”ה קורא אלינו ‘עלה אלי’, כי אדם כאשר יחטא, הנה ע”י עשיית איזו שהיא עבירה, עי”ז מתרחק הוא מקודשא בריך הוא, ותיכף הוא עם עצמה של המרכבה הטמאה, נעתק מ”מקומו”, נעזב מ”עצמו”, ומן הטובות אשר הטיב השי”ת עם ברואיו כי הכין להם הדרך לעלות מתוך פחת מעשיהם, להעתק מקומו מעולם הקטנות, ממדור החטאים אשר נפל שמה בעקבות פעולותיו וחטאיו, לעולם הגדלות; להעפיל לעלות אל ראש ההר, אל מקומו הראשון, מקום מחצב נשמתו, חלק אלוה ממעל, פסגת “עצמו” של האדם. כמבואר אצל זאמו”ר רבינו ירוחם הלוי זצ”ל כי סוד התשובה אינו הטיפול בפתיתים של החטא, אלא בחילוף עולמו, שיגביה עצמו ממעל לפשעיו, ויכנס במצב ועולם הגדלות, לשוב למקומו הראשון, היינו “עצמיותו”, כנאמר (הושע ה, טו) “אלך אשובה אל מקומי”.
ולזאת, הנה הקב”ה בגודל אבהותו ואהבתו אלינו, הקדים לנו לפני יום הדין של ר”ה את “חודש החביבות” (לשון הסבא מקלם זצ”ל ימים נוראים מאמר א), חודש אלול הקדוש, עת רצון, לשוב ולהתקרב אליו, להתקשר באהבתו ית’ ע”י לימוד התורה, כי “אורייתא וישראל וקודשא בריך הוא חד הוא”, ולבא עי”ז ליום הדין להמליך הקב”ה בכל אבריו וחושיו, “שתמליכוני עליכם”, באהבה וברצון, וכמבואר אצל זאמו”ר כי קבלת מלכות שמים שלמה אינה אלא במדת האהבה, כי במדת האהבה, שמה היא בחינת עול מלכות.
וצריכים לדעת את הדרך של עבודת ימי האלול דרך בנין, שלב על גבי שלב, מדרגה לדרגה להעפיל לעלות למעלה, כמבואר אצל זאמו”ר שעבודת תקון האדם צריכה להיות דרך בנין, דרגיית ולא דלגיית.

עלה גדול
הגאון רבי אברהם אזבנד זצ”ל – ניצוצי אור מדרכיו
ע”פ הספדים על הגאון זצ”ל, מתוך ספר אבני זכרון, יו”ל ע”י ישיבת טעלז ריווערדייל
איך אשמחה עוד בחג, איך אעלזה עוד בפור, עד כי יבואון ימי ששון לפוריך (קינת ציון ידידות)
איך אחרד עוד באלול, איך אתחנן עוד בסליחות, איך אתפלל בראש השנה, איך אתודה ביום הכיפורים, איך אסעד במוצאי יום הכיפורים, איך ארקוד בשמחת תורה. (חתנו הרב דניאל פינקל שליט”א)
משנותיו הצעירות היה שתול בבית ה’, והיה שקוע בתורה בלבד. כאשר הגיע לארץ ישראל עם בני החבורה ללמוד תורה, כבר היו ניכרים עליו שקיעותו ועמלו בתורה, וכבר היה ברור לכולם כי בחור זה עדיו לגדולות להיות מרביץ תורה בישראל. (הרב אליהו ברודני שליט”א)
לפני שנים רבות סיפר לי כמסיח לפי תומו, שבהיותו בארץ ישראל היתה לו קביעות להיכנס אצל הרבה גדולי התורה. פעם אחת נכנס ליתן שלום להמשגיח הגה”צ רבי יחזקאל לעווינשטיין זצ”ל. רבי חצק’ל הסתכל למטה ונתן לו שלום, ושאלו ‘היכן אתה לומד’, והשיב לו ‘בישיבת בריסק’. שוב חזר המשגיח ושאלו תוך שהוא מסתכל כלפי מטה ‘ואיפה אתה מתפלל’, והשיבו ‘בישיבת חברון’. אז הרים המשגיח את עיניו הטהורות ואמר ‘אה, דאס איז אה מענטש – זה בן אדם’.
כדי לבאר את המעשה יש להקדים, בצעירותו למד כשלש שנים בישיבת בריסק, והיתה לו קביעות להתפלל בישיבת חברון מפני שלישיבת בריסק עדיין לא היה בנין בנוי, אלא למדו בביהכנ”ס ‘אחוה’, ולכן רוב התלמידים היו מתפללים בביהכנ”ס ‘זכרון משה’ וכיוצ”ב, וזה היה רגיל ומקובל אצל כולם. רק יחידים ממש לא עשו כן. ובאמת זו היתה מסירות נפש גדולה, משום שהורגל ללמוד בהתמדה ועמל עד שעה מאוחרת מאוד בלילה, ואעפ”כ טרח לקום להתפלל בשעה מוקדמת בישיבת חברון, מפני שרצונו לקבוע מקום לתפילתו היה אצלו עיקר גדול. (הרב שלמה בריסק שליט”א)
גם הקים בית שמגדלים בו לגמילות חסדים. היה סוחב על כתפיו את מצוקתם של אלמנות ויתומים ואנשים חולים רבים. (הרב בצלאל בוסל שליט”א)
הראש ישיבה זצ”ל נסע ללייקוואוד כדי להשתדל להכניס ילד לאחד מן החדרים. היה יכול להתקשר בטלפון. אבל זה לא הספיק לו רק הלך בעצמו. אצלו לא היו גבולות. עשה את כל אשר מצא בידו לעשות כדי להשיג את המבוקש לעזור את הנצרך. (הרב מלכיאל קוטלר שליט”א)
שמעתי מאחד שפעם דיבר עם מו”ח זצ”ל בענין איזה עסק-ביש שנפל בו אדם אחד ר”ל. ואמר לו מו”ח דע לך כשאתה מסתכל על אותו אדם אל תראה העבירה שלו, אלא בעיניך תראה אדם טוב. אכן הוא עבר עבירה, אבל לא יהיה דמותו בעיניך דמות של בעל עבירה. והוסיף ואמר, בעבודה שלי הנני יודע הרבה עבירות שבני אדם עושים ר”ל, ואי אפשר לך לשער כמה עמילות אני עמל כשאני רואה אדם, שאני לא רואה את העבירות שלו אלא אני רואה אדם טוב. זה כח נפלא, ואף שהיה בו כח הביקורת חזק מאד, מ”מ היה יכול להפריד הדברים ולראות הטוב. (הרב חיים איירנס שליט”א)
היה זה פלא לראות איך שמצד אחד היה מדקדק להמשיך את המסורה של הישיבה בטלז בלי שום נטיה, אך גם היה לו את הכח להיות בקי בכל המאמרים של הסבא המשגיח ר’ ירוחם זצ”ל, להשתייך לאותם דורות שלא היה חי בהם כלל, ושוב למסור מהלך זה לתלמידיו כאילו למד מהם בחיי חיותם. (הרב ירוחם ציילברגר שליט”א)
לפני כמה שנים אמר, הרי גם הבעלי בתים של קהילת ריווערדייל צריכים להיות עמלים בתורה, ולא נח ולא שקט עד שהקים כולל בוקר עבור הבעלי בתים. (בנו הרב אליהו אוזנבד שליט”א)
משה רבינו הנהיג את כלל ישראל ארבעים שנה. גם הנפטר זצ”ל נשא את הישיבה על כתפיו בדיוק ארבעים שנה. הוא פתח את הישיבה באלול תשמ”ד, ועכשיו אנחנו באלול תשפ”ד. השפעתו עלינו, על השכונה ועל הקהילה היתה עצומה. קיום הישיבה, הכולל, וגם הכולל בוקר, הכל הגיע מהרעיון והתמיכה שלו. כל יום טוב היה מגיע לבית הכנסת לדבר וללמד תורה, וכולם נתעלו מזה. (הרב מרדכי וויליג שליט”א)
הנהגתו היתה משולבת משני כתרים, כתר תורה וכתר מלכות. היה מיוחד בהרבצת התורה שלו, להגדיל תורה ולהאדירה, ומאידך התנהג בגינוני מלכות, ועל ידי זה נתרומם כבודה של תורה. בענין זה היה יחיד ומיוחד בדורו. (הרב אליהו ברודני שליט”א)

קול עלה
הכוונה המחוייבת בהנחת תפילין
בשבועיים האחרונים היה שו”ט בין הכותבים, איזו כוונה מעכבת לכתחילה בשעת הנחת תפילין. דמצד אחד יש לדייק מדברי הטור שכל הכוונה היא לכוון שהתפילין יביאו אותו לזכור יחוד ה’ ויציאת מצרים, וכן משמע להדיא מדברי הב”ח (סי’ תרכה). אבל מצד שני השו”ע הוסיף על דברי הטור, ע”פ רבינו יונה במס’ ברכות, שישעבד להקב”ה הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהוא עיקר התאוות והמחשבות וכו’.
ונראה הטור והב”ח סברו שמקיים המצוה לכתחילה בלי הכוונה לשעבד מוח ולב, ואולי השו”ע סבר שזה הוא חלק מעיקר כוונת הנחת תפילין. ותלוי האיך מפרשים הפסוק “למען תהיה תורך ה’ בפיך”, שהוא מקור החיוב לכוון בשעת הנחת תפילין מדכתיב “למען”.
הב”ח אזיל לשיטתו (סי’ לח) ש”תורת ה’ בפיך” לא קאי על כל התורה, רק על ד’ פרשיות אלו. והיינו שיהיו היסודות של פרשיות אלו דהיינו יחוד ה’ ויציאת מצרים, שגורים בפינו וברורים לנו. וכן מצאתי להדיא בפירושי רלב”ג ואברבנאל על התורה בסוף פרשת בא, עיי”ש. ולכן סבר דחיוב הכוונה הוא רק לכוון לזכור יחוד ה’ ויציאת מצרים.
אבל הרמב”ן (עה”ת) שביאר פשטות הכוונה של תורת ה’, דהיינו כל התורה כולה, שע”י זכירת יצי”מ של התפילין יביא לשעבד עצמו לקיים “כל התורה”. ונראה שזו דעת השו”ע, שענין זה לשעבד מוחו ותאוות לבו נכלל בהכוונה שצריכין לכוון בשעת הנחת התפילין. שהרי נכלל בביאור הפסוק “למען תהיה תורת ה’ בפיך”. ואכן רבינו יונה [שהוא המקור לדברי השו”ע] פירש באגרת התשובה (אות ה) את הפסוק כהרמב”ן, עיי”ש ודוק.
יש להוסיף נקודה חשובה, כידוע מניחים תש”י על הזרוע כנגד הלב, ותש”ר על הראש כנגד המוח. אבל נראה ברור דיש בזה שני הבנות נפרדות. שרבינו יונה שביאר שהענין הוא לשעבד עצמו לגמרי להשי”ת, כתב שתש”ר לשעבד הנשמה שבמח, ותש”ר לשעבד תאוות הגוף. אבל הטור כתב שיכנסו יסודות האמונה יחוד ה’ ויצי”מ לתוך המח והלב, שהם שני משכנות המחשבה.
ולכאורה הביאור של שני זכירות אלו של המוח והלב הוא, דלא סגי שהנחת תפילין יביאו לידי זכירה שכלית במוח בלבד, אלא צריך להשתדל לעשות זכירה בלב, והיינו זכירה של הרגש הלב. ולפי”ז נראה דלהטור הענין הוא חיזוק אמונה בין בשכל ובין בהרגש, ויהיה שגור בפיו. אבל לפי רבינו יונה הענין הוא להתחזק בהשתעבדות להקב”ה, דהיינו בין גופו ובין נשמתו. והארכתי בכל זה בקובץ המאור (קובץ תקיט).
בהוקרה, שלום מתתיהו הערצבערג
* * *
הלום ראיתי בגליון פרשת ראה מה שהתרעם כבוד הרב יוסף אהרן ליכט שליט”א על דבריי בענין לסמוך על נוסח הלשם יחוד בכוונת הנחת תפילין. באתי להבהיר שמעולם לא מלאני לבי לדבר מלה או חצי מלה על עצם הנוסח שכידוע נכתבו נוסחאות אלו ע”י גדולי חכמי קדם, אמנם דא עקא, וכמו שהביא הגרמ”ב קופמאן ב”עלים” גליון סוכות דהאי שתא מספר שערי ציון, שהוא חיבר כמה וכמה נוסחאות ה”הנני מכוון” הנדפסים בסידורים וכגון לפני נטילת לולב ולבישת הטלית, והוא עצמו כתב שלא כלל בתוכן את הכוונה העיקרית (והמעכבת לפי הב”ח) ופשוט הוא שהכוונה העיקרית הוי פשיטא להו.
והנה הגם שנוסח ה”לשם יחוד” שלפני תפילין לא נכתב על כוונת חכמי הקבלה וכולל בו הרבה מהכוונות המובאות בשלחן ערוך, אמנם הכוונה העיקרית המובאת בקרא ובשו”ע לא כתוב במפורש, שהרי מתחיל הנוסח בביאור למה נכתבו ד’ פרשיות אלו בתוך התפילין שהוא משום שכתוב בהם ד’ ענינים אלו יחוד ה’, אחדות, ה’, יציאת מצרים, ושיש לו יתברך הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו וכו’, ואח”כ ממשיך בכוונת הציווי – וצוונו להניח על היד לזכרון זרוע הנטויה ושהיא נגד וכו’ לשעבד תאוות ומחשבות לבנו וכו’ – ומעולם לא כתב הכוונה המעכבת בה”של ראש” שהיא גם לזכור ניסי יציאת מצרים. והביאור הוא כנ”ל, שמעולם לא היתה כוונת מחברים אלו שהנוסח ישמש כאמצעי לצאת על ידו כוונת עיקר מעשה המצווה.
ומה שכתב הרב ליכט ששעבוד התאוות והמחשבות נכללין במצוות “למען תהיה תורת ה’ בפיך” וממילא גם הם לעיכובא לפי הב”ח, ערבך ערבא צריך.
נחום משה דלמן
* * *
בין כיסוי הדם לציצית
בנידון מה שהובא מהגרנ”ט בשבוע שעבר לחלק בין כיסוי הדם לציצית, שכיסוי הדם חיובו מצד עצם דם השחיטה, ועל כן אינו יכול לשחוט באופן שהדם לא יהא מכוסה, שאע”פ שהגברא אנוס על קיום המצוה. מה שאין כן מצות ציצית היא רק חיוב הגברא הלובש בגד להטיל בה ציצית, ואין הטלית טעונה ציצית מצד עצמה, לכן כשהגברא אנוס מקיום מצוה זו, אין עיכוב שילבש את הבגד בלי ציצית.
אציין למשמרת חיים להגרח”פ שיינברג זצ”ל (ציצית אות יז) שתירץ באופן אחר, שגבי ציצית אין הלבישה מחייבת את הציצית, אלא הלבישה גורמת שחשוב ‘כסותך’ וכיון דחשוב כסות ממילא מתחייב בציצית, נמצא כשהוא לובש בגד בלי ציצית אינו עושה מעשה המחייב אותו בציצית וגורם למצב של אונס, אלא רק גורם שיהיה כסות, וממילא נגרם מצב של אונס, וע”ז כתב המרדכי שמותר. אבל גבי שחיטה, השחיטה עצמה מחייבת כיסוי הדם, וממילא כששוחט הוא עושה בידים מצב של אונס לגבי הכיסוי, ואסור אפילו לדעת המרדכי הנ”ל.
אברהם יונתן ווייס

מי שברך לשומרים פיהם בעת התפילה: שבת זו ו’ אלול היא יום הסתלקותו של התיו”ט. בקצת מקומות אומרים [בכל שבתות השנה או עכ”פ בשבת זו] ה’מי שברך’ שתיקן אחר גזירות ת”ח ות”ט לברך אלו שאין מדברים בשעת התפילה וקריה”ת. יש אומרים המי שברך לפני קריה”ת, ובאיזה סידורים נדפס קודם תפילת מוסף אחר יקום פורקן.
קידוש לבנה: יהיה זריז ביותר בחודש הזה בקידוש הלבנה שהיא מצוה עוברת. וזמנה היותר ראוי הוא אחר שיעברו שבעת ימים אחר יום המולד (מט”א שם סעיף י). ויש מקדשים במוצ”ש זה, בפרט שכבר נכנס ליל ז’ [בארה”ב].
ז’ אלול: יש אומרים שהיום תענית צדיקים, שבו מתו מוציאי דיבת הארץ (שו”ע סימן תקפ). גם היום יום טוב במגילת תענית על חנוכת העמדת שערי חומת ירושלים בימי נחמיה (סידור יעב”ץ).
מנהגי חודש אלול [ב] (ע”פ ספר מט”א)
רמזי אלול (מסידור יעב”ץ): הראשונים נתנו בו סימנים בר”ת. א’ני ל’דודי ו’דודי ל’י (שיר השירים ו, ג). וכן רמוז בפסוק א’נה ל’ידו ו’שמתי ל’ך (שמות כא, יג). ובפסוק ומל ה’ אלקיך א’ת ל’בבך ו’את ל’בב. גם ‘אלול’ גימטריא ‘בינה’, על ידי בינה באה תשובה ככתוב (ישעיה ו, י) ‘ולבבו יבין ושב ורפא לו’. ובכתבי האריז”ל דרש את הכתוב (דברים כא, יג) ‘ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים’, שזה ירח אלול המוכן לתשובה מכל השנה, אביה הוא הקב”ה, אמה כנסת ישראל, ותבכה על עונותיה.
ברכת שנה טובה באיגרת: כתב במנהגי מהרי”ל בשם מהר”ש, משנכנס אלול כשכותב אדם לחבירו אגרת שלומים צריך לרמוז שמבקש עליו שנה טובה (מט”א שם סעיף ט). היום נהגו לברך בכתיבה וחתימה טובה.
הכרזה לתשובה: יש שנוהגין בכל חודש אלול אחר המנחה שמכריז השמש שובו בנים שובבים. ומנהג יפה הוא (מט”א סימן תקפא סעיף ז).
תהלים: בכל יום של ימי החול מר”ח אלול ואילך אחר התפלה, יש נוהגים לומר [בצבור] עשרה מזמורים כדי לגמור התהלים פעמיים בחודש אלול (משנ”ב שם ס”ק ג בשם המט”א). סימן לדבר כפ”ר בגמטריא ש’, כנגד ש’ מזמורי תהלים שאומרים.
צדקה: נהוג ליתן צדקה בחודש אלול, כי בזכות הצדקה נזכה בדין. ונתנו על זה סימן בראשי תיבות א’יש ל’רעהו ‘ומתנות ל’אביונים, רמז לנתינת צדקה בחודש זה.
בדיקת סת”ם: יש אנשי מעשה נוהגין שבחודש הזה מפשפשים בדקדוקי מצוה להיות בודק ובוחן תפילין ומזוזות שלהם, וכל אשר ימצא שם בדק בשאר מצוות, והוא מנהג טוב (מט”א שם).
הספדים: מותר להספיד בתחילת חודש אלול אף שהוא שלשים יום קודם ראש השנה. אך מט”ו אלול ואילך אין להספיד מחמת שהוא ל’ יום קודם חג הסוכות [ראה משנה ברורה סימן תקמז ס”ק ד בשם הפרמ”ג שמסתפק מר”ח ועד ט”ו אלול, אבל הישועות יעקב מיקל, וכן הוא ברמב”ן. ועיין שם עוד פרטים בזה] (לוח הומ”נ).
נישואין: באיזה מקומות מלפנים לא היו עושים חתונות בחודש אלול, שלא להפריע בעבודת חודש זה בהכנה ליום הדין. הנוהגים לעשות חתונה סוברים שאלול ימי רצון ורחמים, ועל כן מסמנא מילתא להתחתן אז. ולכן אפילו הנוהגים שלא להתחתן בסוף החודש, מכל מקום באלול מקילין מחמת שהחודש הוא רחמים. היום בדרך כלל רק בעשי”ת נוהגים שלא לעשות חתונות, ואף זה אינו אלא מנהג. בכל אופן כאשר עושים חתונה באלול יש לשים לב שהשקיעה מתקדמת בכל יום, וע”פ רוב מתחילים החתונה כשעדיין הוא יום ואילו הנשואין בלילה, וצריך ליזהר שלא יהא תאריך הכתובה מיום הקודם באופן שתהיה בכלל שטר מוקדם.

עלה גלות
גלות התלמיד עם רבו
ע”פ ספר שירת הלוי על התורה
מאת הרה”ג ר’ משה הלוי באמבערגער שליט”א
הוא ינוס אל אחת הערים האלה וחי (יט, ה).
כתב הרמב”ם (הל’ רוצח ז, א): “תלמיד שגלה לעיר מקלט מגלין רבו עמו. שנאמר ‘וחי’, עשה לו כדי שיחיה. וחיי בעלי החכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין. וכן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו”. וראיתי שכתב הגאון מרוגוטשוב (שו”ת צפנת פענח, ח”א סי’ כא) ע”ד הרמב”ם הנ”ל שהוא טעם רוחני ולא טעם הדין, ולכך מפרש בדרך אחרת וז”ל, “אך בפשטות כך, דזה ר”ל הגמרא (מכות י.) דלא ילמד אדם לתלמיד שאינו הגון, והוא פשע בזה לכן הוא משועבד” עיי”ש.
והנה לפי זה יש לנו לדון בדין השני, שהרב שגלה מגלין ישיבתו עמו, מה הטעם לדין הזה. ואולי י”ל דכשם שיש דין שאסור ללמד לתלמיד שאינו הגון, כן י”ל דאסור ללמוד מרב שאינו הגון, וכדאיתא בחגיגה (טו:) אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. ולכן התלמידים פשעו בזה וחייבים לגלות עם רבם. ושוב ראיתי שבס’ בניהו בן יהוידע על מכות שם הקשה למה הגמ’ לא אומרת ברב הגולה ‘מכאן שלא ישנה אדם מן רב שאינו הגון’ ע”ש בדבריו, אבל נראה מעיקר דבריו שיש סברא כזו גבי רב.
ואגב יש לצרף לכאן מה דמטו משמיה דמרן הגר”א קטלר זצ”ל דהטעם שראשי ישיבה מורגלים לנסוע מביתם וישיבתם מחמת פרנסת הישיבה, משום שכשם שההורג נפש בשוגג הולך לגלות להתכפר, כן הוא בראש ישיבה שבאיזשהו שיעור יתכן שלא נהג כהוגן עם תלמידיו, והמביישם כאילו שפך דמם בשוגג, עד שמגיע לו עונש גלות לכפר, עכת”ד.

עלה גיטין
חיישינן לשני יוסף בן שמעון
ע”פ ספר עיונים בשמעתתא על שמעתתא ז
מאת הרה”ג ר’ אלכסנדר יוסף אסטרייכער שליט”א
הקשו בגמרא (גיטין ב, ב), לרבה דסבר דהטעם דצריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם משום דאין בקיאין לשמה, א”כ ליבעי ב’ עדים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, ומתרצינן בגמרא, דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ורבנן הוא דאצרוך.
ופירש רש”י, דסתם סופרי הדיינים יודעין דגט אשה בעי לשמה, אלא דרבנן הוא דאצריכו לחוש דשמא ימצא הבעל גט כתוב ועומד שנכתב לשם אחד מבני עירו ששמו כשמו ושמה כשמה ויקח הבעל גט זה וימסרנו לשליח לגרש את אשתו, ולפיכך הצריכו רבנן שיאמר בפני נכתב ונחתם לשמה.
והקשו בתוס’ שם, דע”כ איירי באופן דהוחזקו שני יוסף בן שמעון באותו העיר, דהא בלא”ה ליכא למיחש למידי, וכיון שיש עוד יוסף בן שמעון בעיר זו ממילא לא מוכח מתוך הגט למי נכתב, ולפי ר”מ דסבר דעידי חתימה כרתי וצריך להיות מוכח מתוך הגט שנכתב לשם הבעל והאשה, א”כ אפילו נכתב הגט לשמו עדיין פסול, דהא אין מוכח מתוכו מי הבעל.
וביישוב שיטת רש”י כתב השמעתתא, דרש”י סבר בהא דהיכא דלא הוחזק לא חיישינן ליוסף בן שמעון אחר, זה דוקא היכא דידעינן בודאי שאין עוד יוסף בן שמעון, אבל היכא דלא נודע לנו אם יש עוד יוסף בן שמעון אחר באותה עיר, לעולם חיישינן ליוסף בן שמעון אחר.
ולפ”ז שפיר י”ל דמיירי שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר, ולכן הוי מוכח מתוכו, ומ”מ כתב רש”י דיש לחוש שמא ימצא הבעל גט כתוב ועומד לאיש אחר ששמו יוסף בן שמעון, דהא חיישינן לזה גם כשאין ידוע לנו בודאי שאין עוד יוסף בן שמעון בעיר.
והביאור בדברי השמעתתא, דמאי דס”ל לרש”י דאי לא ידעינן בודאי שאין עוד אחר עדיין חיישינן ליוסף בן שמעון אחר, זה דוקא לגבי עדות מיתה או בגט שנאבד [והוה חשש חומרא דרבנן]. אבל מ”מ הוה מוכח מתוכו, כיון דאין ידוע שיש יוסף בן שמעון אחר, והיינו דרק היכא דבודאי ידוע שיש יוסף בן שמעון אחר חשיב שאינו מוכח מתוכו.

עלה משנה
The Tosfos Yom Tov and Mishnah Study
Rav Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
Rav Yom Tov Lipman Heller (1579-1654) zt”l, whose yahrtzeit is observed on 6 Elul, authored many sefarim. He is, however, most associated with his magnum opus, the “Tosfos Yom Tov,” and is referred to by its name. This work is an extensive commentary on the entire shishah sidrei Mishnah.
In his classic introduction, Rav Heller points to the Gemara Bava Metzia (33b) regarding the learning of mishnah. The Gemara seems to say that the study of mishnah is praiseworthy, and one should continuously pursue it. On the other hand, in a few places (e.g. Sotah 22b), the Gemara appears to place those who study mishnah in a negative light, because they lack the skills to resolve contradictions. Those who focus on learning mishnah only, may come to render halachic decisions without realizing that the mishnah may be following a minority opinion or is contradicted by another mishnah. One must therefore study Gemara, through which he will thoroughly learn the subject and get to the bottom of it, and he will not err in the halachah.
In resolving this contradiction, many mefarshim (Bava Metzia ibid.) explain that Rabi Yehudah HaNasi realized that with knowledge only of Gemara, one will not have sufficiently broad knowledge in all areas of Torah. Therefore, he encouraged others to study mishnah first. Maharsha explains that it refers to the young learner; he should first learn mishnah, as he isn’t yet skilled in Gemara.
Chevrah Lomdei Mishnah The Tosfos Yom Tov continues by relating that the great “Rabbeinu Yehudah” of his day, known as the Maharal of Prague (1560-1609), instituted a system for people to study mishnah together. Rav Heller quips that in a sense, “the latter Rabbeinu Yehudah’s institution was even greater than the first Rabbeinu Yehudah’s,” as the Maharal succeeded in establishing a formal framework for mishnah study.
Until recent times the chevrah lomdei mishnah, as they were known, continued to study together daily. Usually, an entire perek was learned daily; at the very least, two mishnayos. Nowadays, this chevrah has generally been replaced with Gemara or halachah shiurim. Unfortunately, common mishnah study has largely been promoted for yahrtzeits, when the material is learned quickly and superficially, only as a segulah for the neshamah.
Parenthetically, the Shelah (1560-1630) encouraged the study of Maseches Yoma on Yom Kippur, in line with the dictum that one who studies the halachos of the avodah is considered as if he brought the korbanos. Eliyah Rabbah, the rosh yeshivah in Prague, says that it is proper to learn Mishnayos Yoma on Yom Kippur with its commentaries. The mishnah discussing each Yom Tov (Pesachim, Yoma, Rosh Hashanah and Sukkah respectively) is printed in certain machzorim, and it was customary to study mishnah at the table during each Yom Tov meal.
Turning Mishnah into Gemara After the Rambam and Rav Ovadia of Bartenura, known as the Rav, wrote commentaries on the mishnah, the danger of ruling on halachic matters based on the mishnah decreased somewhat. Now, with the clarity brought by these mefarshim, one could know the Gemara’s conclusion. This was noted by the Shelah, the rav of Prague, who succeeded the Maharal.
However, the commentary of the Bartenura was still somewhat superficial and not extensive enough, and therefore Rav Heller enhanced and elaborated on it. He named his commentary “Tosfos Yom Tov,” as it is a tosefes, an addition, to the earlier commentaries. This name is reminiscent of the Tosafos commentary on Rashi, whose purpose is similar. Later commentators followed his example, calling their additions “Tosfos,” including Rav Akiva Eiger. The printers even formatted the mishnah page similar to a daf of Gemara: The text of the mishnah is flanked by the commentaries of the Bartenura and Tosfos Yom Tov, corresponding to Rashi and Tosafos on the Gemara page.
Rav Yaakov Emden, who also wrote an extensive commentary on the mishnah, called Lechem Shomayim, and the Gra, mention another advantage of mishnah study. They explain that many braisos and halachos taught the Gemara are hinted in the mishnah. We can glean certain halachos from the specific language and order used by the mishnah.
Noda B’Yehuda’s Path to Teshuvah Another Rav of the city of Prague, Rav Yechezkel Landau (Orach Chaim Vol. 1 #35), details the teshuvah process for one who has transgressed serious aveiros. He writes that fasting and hurting oneself isn’t the appropriate way, but rather one should increase Torah study as well as tefillah and tzedakah. The opinion of the Noda B’Yehuda that Torah study and tefillah are the ikar is echoed in the Chasam Sofer (Shu”t Y.D. #155) and Igros Moshe (O.C. Vol. 4 #116, Y.D Vol. 3, #96 and O.C. Vol. 6 #40).
The Noda B’Yehuda adds that when deciding which subject to learn, the first item on the list should be studying mishnah in depth, with עומק העיון, along with the commentary of the Tosfos Yom Tov. Interestingly, the Mishnah Berurah (1:9) when discussing learning in the early morning hours (following tikkun chatzos), rules that mishnah takes precedence over other limudim.