Shabbos Gilyon Vayakhel Pekudei 5786

עלה מקדש
מקור דין מורא מקדש
ע”פ קונטרס שמן למאור שיעורי הרה”ג ר’ משה מאירפעלד שליט”א נערך ע”י הבה”ח יהודה קויפמאן נ”י
ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה’ מלא את המשכן (מ, לד).
כתב הרמב”ם (פרק ז מהלכות בית הבחירה הלכה ז) וז”ל, אף על פי שהמקדש היום חרב בעונותינו, חייב אדם במוראו כמו שהיה נוהג בו בבניינו וכו’, שנאמר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה שמירת שבת לעולם אף מורא מקדש לעולם. שאע”פ שחרב בקדושתו עומד, עכ”ל. מקור דרשה זו היא בספרא (קדושים פיסקא ז). ובנושאי כליו התעוררו דבגמרא (מגילה כח, א) דריש לה מדכתיב והשימותי את מקדשיכם, אע”פ שהם שוממים הם בקדושתם, ולמה לי תרי קראי, עיי”ש.
ועוד קשה, למה צריך דרשה מיוחדת לחדש שאפילו בחורבנו יש חיוב מורא, הרי פסק הרמב”ם (שם פרק ו הלכות יד-טו) ששלמה קידש העזרה וירושלים לשעתן וקידש אותן לעתיד לבא, לפיכך מקריבין הקרבנות ואוכלים קדשים אע”פ שאין בית בנוי, עיי”ש, הרי בלי דרשה זו יש חיוב מורא מקדש גם בחורבנו מצד שעדיין יש כאן קדושת בית המקדש.
והנראה ברור בזה דיש ב’ דינים. א. קדושת המקדש שבאה ע”י ששלמה קידש העזרה. ב. הקדושה שבאה מעצם הבית. והנה עיקר קדושת המקדש שייכת גם כשחרב הבית לענין הקרבת קרבנות, אבל הקדושה שבאה מעצם הבית אינה קיימת אלא בבניינו, וכשחרב בית המקדש ואין בית, אין דין ‘מקדש’. וא”כ י”ל שבנוגע לחיוב מורא מקדש אין מספיק קדושת המקדש הכללית, אלא רק כשיש בית יש חיוב מורא, וכשנחרב ליכא חיוב, ולכן בלי הדרשה לא היה חיוב מורא מקדש בחורבנו. וחידוש הקרא הוא, שכיון שמקום זה היה בית המקדש עומד עליו והוא מקום חורבנו, על ידי זה גופא הוא מיוחס ומשוייך למקדש ולבית עצמו, ויש חיוב מורא, שכשיש מורא ממקום שהיה עומד בית המקדש, זה גופא הוי ניהוג מורא למקדש ולבית שהיה שם קודם חורבנו.
אמנם קשה, דהרמב”ם (פרק ו הלכה טז) כתב שקדושת ירושלים וקדושת בית המקדש לא בטלה לענין קרבנות, מפני שקדושה זו היא מחמת כבוד השכינה והשכינה לא בטלה, ולמדים זאת מדכתיב והשימותי את מקדשיכם, ואמרו (מגילה כח, ב) אע”פ שהם שוממים בקדושתם עומדת, עכ”ד. והנה בגמרא שם הביא קרא זה למקור דיש חיוב מורא גם בחורבנו, ואילו הרמב”ם הוכיח מזה דיש קדושת המקדש גם בחורבנו. וקשה, שלדברינו הנ”ל הם ב’ נידונים אחרים לגמרי, שהרי חיוב מורא תלוי בעצם הבית, ואילו להביא קרבנות תלוי בקדושה  והנראה בזה דהרמב”ם סבירא ליה שהקדושה הכללית היא ‘תנאי’ לענין מורא מקדש, ששייך מורא רק אם עדיין יש קדושה למקום המקדש, אבל אם עכשיו ליכא קדושה, לא שייך לנהוג מורא לאותו מקום מחמת שהיה בו המקדש, כיון דליכא קדושה עכשיו לאותו מקום. וממה שיש חיוב מורא מוכרח דעדיין יש למקום הקדושה הכללית. ולפי זה נמצא דבדרשה דאע”פ שחרב בקדושתו עומד, לומדים ב’ דינים נפרדים, א. דיש חיוב מורא גם בחורבנו. ב. שקדושת המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, ואף על פי שחרב המקדש.
תגובת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש: לולא דברי הרב שליט”א אפשר לומר שמצאנו בכמה מקומות שהרמב”ם הביא דרשות מחז”ל, ופעמים הביא דרשות שלא נודע מקורם, ולפום ריהטא נראה כאילו הן מקור להלכה שהעתיק הרמב”ם אע”פ שבבבלי יש מקור שונה. אבל האמת תורה דרכה שכבר יסד הרמב”ם בשורש השני שהרבה פעמים אין הדרשות מקור לדינים אלא שההלכה מסורה ממשה רבינו ומחכמת התורה שנמצא להם רמז במקרא. ולפי זה יתכן שהרמב”ם הסמיך הלכותיו על דרשות אחרות שיותר מתקבלות על הלב אע”פ שבגמרא הובאו דרשות שונות. ראה בענין זה מאמרו של הרב יהודה ראטה שליט”א בעלים שבועות תשפ”ד והערת הרב משה מיימון שליט”א בעלים בהעלותך תשפ”ד ותגובת הרב יהודה ראטה שם.הכללית של מקום המקדש, ואיך יש להוכיח תרתי מפסוק אחד.

עלה פסח
אור חדש זרח ללומדי מסכת עבודה זרה, יצא לאור ספר קרבן אליצור הכולל חידושים ועיונים על פרקים ג’ וה’ ממסכת עבודה זרה, מאת הגאון רבי מנצור מרזוק זצ”ל, מגדולי חכמי ירושלים בתקופת המהרי”ט אלגאזי, במהדורה חדשה מתוקנת ומפוארת, יוצא לאור ע”י הרב בנימין שפיגעל שליט”א. המהדורה נדפסה ע”פ דפוס ראשון בהגהה מדוייקת, ובהוספת מראי מקומות, כותרות, פיסוק, והערות מחכימות. כמו כן הבאנו תולדות חייו של הגאון המחבר זצ”ל ותורתו שהשאיר אחריו ברכה.
להשתכר מחמץ בפסח
ע”פ ספר קרבן אליצור על מסכת עבודה זרה, מאת הגאון רבי מנצור מרזוק זצ”ל
הטור (או”ח סימן תנ) כתב משם הרשב”א וז”ל הצריך לעניננו, ומיהו שרי לישראל להשכיר תנורו לגוי על מנת שיאפה בו מצה, ואם יאפה בו חמץ אינו זקוק לו, כדתנן (ע”ז סב, ב) שכרו לעשות לו מלאכה אחרת אע”פ שאמר לו העבר לי חבית של יין נסך שכרו מותר. וכתב מרן הב”י וז”ל, ונראה לי שהר”ש יפרש דהכי קאמר, אם שכרו לעשות מלאכה אחרת, אע”פ שאחר כך לא עשה אותה מלאכה אלא שאמר לו שיעביר חביות של יין נסך ממקום למקום, שכרו מותר, ע”כ. ופשט דבריו משמע דס”ל דשכרו לעשות מלאכה אחרת, ושוב חזר בו הגוי ואמר לו שבמקום מלאכה אחרת שהתנה עמו שיעביר לו חביות דיין נסך, דשכרו מותר. והטעם דכיון דמעיקרא לא התנה לעשות עמו מלאכת איסור, כן משמע מדבריו. וקשה דזה לא אתי לא כאביי ולא כרבא, דכאביי לא אתי דמוקי למתני’ באמר ליה לעיתותי ערב [היינו שהעביר את היין נסך מחוץ לזמן עבודתו ולכן שכרו מותר] ולעולם שכר האיסור אסור, וכרבא לא אתיא דמוקי למתני’ בחבית חבית בפרוטה, ופרוטה דחבית דאיסור אסורה.
והנה הט”ז ז”ל (או”ח סימן תנ ס”ק ד) הקשה על הרשב”א וז”ל, וי”ל דשאני התם דאינו מוכח מילתא כלל שירצה ממנו העברת יין נסך, דיש הרבה מלאכות אחרות, מה שאין כן בתנור דודאי לא יאפה בו הגוי רק חמץ, הוה ליה כאילו השכירו בפירוש לחמץ, ע”כ. ולפי קוצר דעתי לא קשה מידי, דגם התנור חזי לבשל בו קדרות לחות ונותנין אותן בתנור ליבשן וכיוצא, ואינו מוכרח שיהיה דוקא לחמץ.
תו הקשה וז”ל, ותו קשה לי טובא, דהא כתב בסימן רמ”ו ס”ג [בהגה], אבל לא מהני אם מתנה עם הגוי שתנוח בהמתו בשבת שאין הגוי נאמן, ע”כ. כל שכן כאן שודאי יאפה בו חמץ וצ”ע, עכ”ל. ולפי קוצר דעתי נראה דלא קשה מידי, דדוקא גבי שביתת בהמה שהישראל מצווה שתנוח בהמתו בשבת מן התורה לפיכך אין הגוי נאמן, אבל בתנור דאינו מצווה שלא יאפה בתנור חמץ, דודאי אין איסור לאפות בו חמץ ואין איסור אלא להשתכר באיסורי הנאה, בהאי גוונא שמתנה לאפות בו מצה, כי הגוי אופה בו חמץ נמי אין כאן משתכר באיסורי הנאה, דאגרא דשקיל לאו משום חמץ, דכי נמי לא אפה בו כלל חייב, שפיר דמי, כיון דהתנה לאפות בו מצה, וק”ל.

קול עלה
הזכרת יציאת מצרים בקידוש, ואיסור עשיית העגל
בענין מה שהובא בגליון כי תשא מהרב מאיר צבי קליין שליט”א, בדעת הרמב”ם בחיוב הזכרת יציאת מצרים בקידוש, דס”ל שזה דין רק בהזכרת יציאת מצרים ולא דין בקידוש [וכן כתבו בכמה ספרים]. לענ”ד קשה לומר כן, דא”כ היה הרמב”ם מזכיר דין זה גבי חיוב הזכרת יציאת מצרים, שמלבד מה שיש חיוב סתם בלילות גם יש חיוב בשעת קידוש.
ובענין מה שהובא במאמרו של הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א מספר ברכת ישראל להרב אריאל אליעזר לפציק שליט”א בשם רבו הגרמ”ד הלוי דמשמע מהתרגום שבני ישראל עברו בחטא העגל על איסור עשיית פסל, לא הבנתי מה משמע מהתרגום יותר מהפסוק עצמו דכתיב “עשו להם עגל מסכה”, ומשמע שזה איסור שעברו.
אהרן פערל
הערת המערכת: אודות ההערה הראשונה, בפשוטו אין קושיא, משום שהרמב”ם מזכיר דין זכירת יציאת מצרים דרך אגב בדיני קר”ש ואין שם מקומו לכתוב כל דיני הזכרת יציאת מצרים [ובכלל אין לדייק הרבה מהמקום שכתב הרמב”ם ההלכות]. ואודות ההערה השניה, הנה בתרגום כתוב “סטו בפריע מן אורחא דפקדתינון בסיני לא תעבדון לכון צלם”, ומבואר שהכל המשך אחד, שעברו על הציווי לא לעשות פסל. ואילו בפסוק אפשר לפרש ש”עשו להם עגל מסכה” אינו גוף האיסור של “סרו מהר מן הדרך אשר צויתים”, אלא “סרו מהר” חוזר על ההמשך – “וישתחוו לו ויאמרו וגו'”.

Rabbi Schreck mentioned (Alim Ki Sisa) his rebbi Rav Ezra Neuberger’s observation that Terach played an important role in the lineage of Klal Yisrael, specifically with regard to the Imahos and Rus. He wonders why he merited this great privilege.
Both the Chasam Sofer (Vayeira) and the Sfas Emes (Lech Lecha) attribute this merit not to Terach, but to Haran. He merited being the forebear of the Imahos because he gave his life al kiddush Hashem when Nimrod threatened to throw Haran into the furnace if he refused to bow to avodah zarah.
Although Haran’s motivation may have been less than pure, the fact remains that he gave his life al kiddush Hashem. This act of mesiras nefesh was a zechus for him. It became part of his legacy and was transmitted to his descendants.
Boruch Yechiel Schreiber
Rabbi Kaufman Responds: Regarding Rabbi Schreck’s response (Alim Ki Sisa) to why specifically these nations were offered the Torah despite their also worshipping avodah zarah, and Rabbi Shreiber’s attributing it to Haran, I would like to add a few additional points.
1) The zechus of Terach may stem from the fact that he ultimately did teshuvah (see Rashi Bereishis 15:15). Yishmael also notably did teshuvah later, giving him a possible path to the Torah. Eisav may not have worshipped avodah zarah himself, but it was the bnos Cheis whom he married who brought avodah zarah into the home.
2) Chazal also attribute some merit to those who were descendants of Shem. Terach, being the leader of his generation, had this claim. In fact, the claim to certain lands associated with Eretz Yisrael — Kaini, Knizi, and Kadmoni — derives from their being Shem’s offspring.
3) As for their also worshipping avodah zarah, perhaps the avodah zarah of these nations was not as extreme as that of other nations (e.g., Mitzrayim and Canaan, descendants of Cham). Therefore, in theory, they could have pulled themselves away from it — as opposed to the other issurim of murder, immorality, theft, and falsehood.

עלה שבת
אופנים שהותרה אמירה לנכרי
ע”פ ספר עזר לשלחן על הלכות אמירה לנכרי
מאת הרה”ג ר’ אברהם שלמה דיקמאן שליט”א
וביום השביעי יהיה לכם קדש (לה, ב).
בין השמשות בין השמשות מותר לומר לנכרי לעשות כל מלאכה שהיא לצורך מצוה, וכן כל דבר שהוא טרוד ונחפז עליו, או במקום הפסד מרובה, או לצורך גדול. [שו”ע סי’ שמב ס”א, ומשנ”ב סי’ רסא ס”ק טז]
צרכי חולה חולה שנפל למשכב מחמת חליו, או שיש לו מיחוש שמצטער וחלה ממנו כל גופו, אע”פ שאין בו סכנת מוות, מותר לומר לנכרי בשבת לעשות לו רפואה ואפילו במלאכה דאורייתא. וכן עושין צרכי קטן ע”י נכרי, דצרכי קטן כחולה שאין בו סכנה דמי. [שו”ע סי’ שכח סע’ יז]
הכל חולים אצל הקור בארצות קרות, מותר לומר לנכרי לעשות מדורה או להסיק תנור בבית אם הקור גדול, שהכל חולים אצל צינה. ובשביל קטנים מותר גם כשאין הקור גדול. [שו”ע סי’ רעו ס”ה, ומשנ”ב ס”ק לח-מא]
ישוב ארץ ישראל מותר לקנות בית בארץ ישראל מן הנכרי בשבת גם באופן שיעשה הנכרי מלאכה דאורייתא, משום ישוב ארץ ישראל. [שו”ע סי’ שו סע’ יא, ומשנ”ב ס”ק מה, מז]
הצלת כתבי הקודש שבות דאמירה לנכרי מותר מפני בזיון כתבי הקודש, ואף גמרות ושאר ספרים הם בכלל זה. [שו”ע סי’ שלד סע’ יח, ומשנ”ב ס”ק מט, סח]
צער בעלי חיים מותר לומר לנכרי לחלוב לו את בהמתו בשבת, משום צער בעלי חיים, שהחלב מצערה, אך טוב שיחלוב הנכרי לתוך אוכל, דאז הוי שבות דשבות. [שו”ע סי’ שה ס”כ, ומשנ”ב ס”ק עא-עב]
אמירה לנכרי לצורך מצוה דעת בעל העיטור היא, דאמירה לנכרי מותרת אפילו במלאכה גמורה במקום מצוה. ויש סומכים עליו למעשה, ומוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. אך יש להחמיר במקום שאין צורך גדול, והשל”ה החמיר בכל ענין. ובמקום מצוה דרבים כדאי בעל העיטור לסמוך עליו. [שו”ע סי’ רעו ס”ב, משנ”ב ס”ק כ, כג-כה, ושונה הלכות ס”א]
שבות דשבות דבר שאיסורו משום שבות, מותר לישראל לומר לנכרי לעשותו בשבת, והוא שיהיה שם מקצת חולי, או במקום הפסד גדול, או צורך גדול, או צורך מצוה. [שו”ע סי’ שז ס”ה, ומשנ”ב ס”ק כ, כב]
הפסד הבא פתאום כשיש היזק הבא פתאום, כגון גשמים שירדו לפתע על גבי סחורה הנפסדת בשבת, אע”פ שכדי להציל צריך לעשות מלאכה דאורייתא, מותר לקרוא לנכרי הגם שיודע ודאי שהנכרי יציל את הממון. וכן מותר לומר לנכרי “כל המציל אינו מפסיד”, אבל לא יאמר בלשון נוכח “אם תציל לא תפסיד”. [שו”ע סי’ שז סע’ יט, ומשנ”ב ס”ק סח, ע]
אמירה לנכרי לומר לנכרי אחר יש מתירים אמירה לנכרי שיאמר לנכרי אחר לעשות לו מלאכה בשבת, ובמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילין. [משנה ברורה סי’ שז ס”ק כד]
דבר שיש אופן לישראל לעשותו מעשה שיכול הישראל עצמו לעשותו בדרך היתר, מותר לצוות לנכרי לעשותו, אע”פ שיעשהו בדרך איסור. כגון לומר לנכרי לטלטל נר להאיר, שיכול הישראל לטלטלנו לאחר יד. [שו”ע סי’ רעו ס”ג, ומשנ”ב ס”ק כט-לא]
פסיק רישיה ע”י נכרי מותר לומר לנכרי לעשות מעשה באופן שאינו מכוין למלאכה, אע”פ שהוא פסיק רישיה שתיעשה המלאכה. [רמ”א סי’ רנג ס”ה, ומשנה ברורה ס”ק צט]

עלה משכן
היריעות הן המשכן
הרב יהודה יברוב, מכון עלה זית
ויחבר את היריעות (לו, יג).
בפרשת ויקהל בסדר עשיית המשכן על ידי בצלאל, מצינו חילוק בין יריעות המשכן ליריעות האהל. שביריעות המשכן כתוב (לו, יג) “ויעש חמשים קרסי זהב ויחבר את היריעת אחת אל אחת בקרסים ויהי המשכן אחד”, ומשמע שבצלאל בעצמו חיבר את היריעות על ידי הקרסים, וביריעות האהל כתוב (שם, יח) “ויעש קרסי נחשת חמשים לחבר את האהל להיות אחד”, ומשמע שרק עשה את הקרסים כדי לחבר בהם היריעות אבל לא חיברם, ורק משה חיברם כשהקים את המשכן. וראיתי בהעמק דבר ובמשך חכמה שהעירו כן, עיין שם מה שכתבו בזה.
והנה בפרשת יריעות המשכן שבפרשת תרומה, כתוב (כו, א) “ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו'”, וצריך ביאור למה קרא הכתוב ליריעות ‘משכן’. ורש”י שם כתב “להיות לו לגגו וכו'”, ונראה שהרגיש בזה, ופירש שכוונת הכתוב שיעשה יריעות בשביל המשכן, אולם פשטות לשון הכתוב משמע שהיריעות עצמן נקראו משכן. וביותר הדבר צריך ביאור, ממה שבציווי על הקרשים כתוב (שם, טו) “ועשית את הקרשים למשכן וגו'”, ולא אמר ‘קרשי המשכן’, אף שהם גופו של משכן, ואיך יתכן שהיריעות ששימשו כיסוי למשכן נקראו ‘משכן’ על שמו, והקרשים שהיו גופו של משכן לא נאמר בהם קרשי המשכן, אלא “קרשים למשכן”.
משכן הוא היריעות ואשר יראה בזה, שבאמת גופו של משכן היה היריעות ולא הקרשים. וכן יש ללמוד ממה שבציווי הקדים הכתוב את היריעות לקרשים, והיינו משום שהיריעות הן עיקר המשכן, והקרשים באו כדי להעמידן שלא יפלו. וכמו שהקדים הכתוב ציווי הארון לשאר הכלים ולמשכן, משום שהוא עיקר החפץ במשכן והוא מקום השראת השכינה, כמו שכתב הרמב”ן (כה, א).
וביאור הדבר הוא, שהמשכן הוא מקום השראת השכינה, וכמו שכתוב “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, ועיקר הדבר שהשכינה שרתה בו היה על ידי היריעות ולא על ידי הקרשים. וכיוצא בדבר מצינו בסוכה, שהשכינה שורה בה כידוע מהספרים הקדושים, ועיקרה הוא הסכך, הרי שעל ידי הסיכוך שורה השכינה. וכן במשכן, השראת השכינה היתה על ידי יריעות המשכן שהיו פרושות מלמעלה, ולא על ידי הקרשים. והרי עיקר קדושת המשכן היה באהל מועד ולא בחצר המשכן, ואין ביניהם אלא כיסוי, שהרי סביב החצר היתה מחיצת קלעים, הרי שהכיסוי גורם. [הערת המערכת: וכן נאמר במשכן שילה “ויאמר המלך אל נתן הנביא ראה נא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה” (שמואל ב’ ז, ב).]
ולפי זה מבואר היטב מה שכתב רש”י במנחות (צט, א ד”ה ויקם), שכשהיה משה מקים את המשכן היה פורס היריעות ולא היה מורידן עד שהקים כל העמודים והאדנים, ומבואר שפרש היריעות תחילה ואחר כך העמיד הקרשים תחתיהן, ולמד כן מהפסוק כמבואר בגמרא שם, וצריך ביאור למה עשה כן. ולהנ”ל מבואר היטב, שכיון שהיריעות היו עיקר המשכן, העמידן תחילה ואחר כך העמיד הקרשים תחתיהן כדי שלא יפלו וכמו שנתבאר. ושוב מצאתי את שאהבה נפשי בספורנו (מ, יח) שכתב כן להדיא, וז”ל, “עשר היריעות מעשה חושב שנקראו ‘משכן’ הוקדמו קודם הקמת הקרשים, אם בידי אדם מחזיקין בו, ואם על דרך נס כדבריהם זכרונם לברכה וכו’, כי אמנם אותן עשר יריעות הן היו עיקר בנין המשכן, ושאר הנכנס באותו הבנין, והם האדנים והקרשים וכו’ היו להעמיד המשכן ולכסותו”, עכ”ל.
בין יריעות המשכן ליריעות האהל ועל פי זה נוכל לבאר שינוי הלשון בין יריעות המשכן ליריעות האהל, שאת אלו חיבר בצלאל ואת אלו חיבר משה וכמו שמדוקדק מלשון הכתובים כמבואר לעיל, שכיון שיריעות המשכן הן המשכן בעצמו, חיבר אותן בצלאל על ידי הקרסים כדי שיחול עליהם שם משכן, שזהו מעיקר מלאכת המשכן, [ובודאי בעומק הדבר היה צורך בזה לענין הכוונות שכיוון בצלאל בעשיית המשכן, אשר היה צורך בהן בעניין זה של חיבור יריעות המשכן משום שזהו גוף המשכן ובחיבורן נעשה המשכן כמו שנתבאר]. אבל יריעות האהל שהיו לכיסוי בעלמא, לא ראה בצלאל לחברן, שחיבורן הוא רק מענין הקמת המשכן, ובצלאל הלא רק עשה את חלקי המשכן ולא חיברם יחד להקימו, ומטעם זה גם לא חיבר את יריעות האהל.

עלה שמועה
שמועות ממרן הגר”מ פיינשטיין זצ”ל
ע”פ הליכות שמואל מאת הרה”ג ר’ חיים שמואל הלוי ניימאן זצ”ל נערך ע”י הרה”ג ר’ יעקב חיים קיר שליט”א
שיעור כזית מצה לענין שיעורי המצוות, כמו מצה ומרור בליל הסדר, שמעתי ממורינו רבי משה פיינשטיין שלא צריכים לשקול את החפצא של המצווה לראות אם משקלה כזית, אלא רק לשער במראית העין את המצה או המרור אם הם נראים כזית, ודי בזה. שכל שיעורי חז”ל לא נאמרו בדיוק, אלא צריך שיהיו נראים כשיעור, ואפילו אם באמת המשקל חסר מכזית. אבל בנו רבי דוד פיינשטיין ס”ל שמדות חז”ל נאמרו בדיוק, ולכן כתב בספרו קול דודי את כל השיעורים בדיוק כמו המשקל שלנו היום.
בדיקת חמץ בליל י”ד כשכבר בדקו מקודם שני בחורים שכרו דירה וכמה ימים לפני ליל י”ד בדקוה לאור הנר, ואחר כך שמעו שמורינו רבי משה פיינשטיין ס”ל שלכתחילה יש חיוב לבדוק דוקא בליל י”ד, אם לא במקום טרחה. ושאל הגרח”ש ניימאן זצ”ל לרבינו האם הם מחויבים לחזור ולבדוק, או שמאחר שהם עסוקים בעזרה בבית וכדומה נחשב הדבר כטרחה יתירה להם. והגדיר רבינו, שהמושג של ‘טרחה’ תלוי בהרגשה שלהם, שאם הם מחשיבים את זה כטרחה גדולה הם פטורים, ואם לא חייבים.
האם להביא ישיבה לארץ ישראל כשיש שם רוחות מלחמה פעם בא הגרח”ש ניימאן זצ”ל עם הגאון רבי העניך ליבוביץ זצ”ל ראש ישיבת חפץ חיים, ועמם כמה מהרמי”ם והתלמידים בישיבה, להתייעץ עם מורינו רבי משה פיינשטיין האם כדאי לישיבתם לעלות לשנה לארץ ישראל, ועיקר חששם ממה שהתפרסם בעיתונים שיש חשש שתתחדש שם מלחמה השנה.
ובתוך דבריו אמר רבינו כך. שהיהודים בארץ ישראל, גם כשהם מנצחים במלחמה, באמת הם מאבדים הרבה. והערבים תמיד מרויחים קצת גם כשהם מפסידים את המלחמה, וממילא תמיד כדאי להם להילחם. וממילא יש חשש שיצאו פתאום למלחמה, כמו שעשו במלחמת יום הכיפורים. ואם אומות העולם לא היו עומדים על ישראל להכריחם להחזיר כל מה שכובשים, היה אפשר לנצח. והוסיף רבינו, שגם מה שבלבנון נלחמו הערבים אלו באלו, גם זה כהצלה לנו.
ולמעשה אמר שאפשר לעלות לארץ ישראל, ואם תהיה מלחמה נסמוך על שומר ישראל. והרי גם אם עולים בשעת שלום יכול לקרות משהו, אבל ה’ שומר ומציל, דהלא יש שם בארץ ישראל הרבה יהודים. והוסיף הגרמ”פ שמצד עצה טובה, כדאי לחכות כמה שבועות שיתברר המצב. אולם אלו שצריכים כבר לשכור דירות בא”י וכיו”ב, אין להם ברירה, ומצד הספק ישכרו, שעכשיו המצב אינו של מלחמה.

עלה מצה
Chaburah Matzah Baking
Rav Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
The Minhag of the Rosh The Rosh had the practice of baking matzos himself. He would oversee the baking, hurry the workers and help prepare the matzah (Shulchan Aruch 460:2).
At first glance, the Rosh seems to be concerned that the matzos would not be baked quickly enough. By overseeing the production himself, he ensured that the process was done in the quickest manner possible. This is in line with the general opinion of the Rosh that the dough should not remain idle for even a moment once it has been worked on. Shulchan Aruch (459:2) rules in accordance with the Rosh’s opinion; therefore, many only eat matzos that follow “shitas haRosh.”
To Make Sure the Baking is Lishmah However, the Rosh might have supervised the baking for an entirely different reason. The Gemara (Arvei Pesachim 116a) says that matzah is called “lechem oni” because it is baked in the manner of a poor man’s bread. Since a poor man is reluctant to waste wood on heating an oven, he engages in heating the oven while his wife bakes. In other words, he is involved in the process. Rashbam extrapolates that the matzah must therefore go directly into the oven, without allowing time for it to become chametz. The Rosh (Pesachim Perek 2 #26), on the other hand, explains that this teaches that one should be involved in the baking himself.
The context of the Rosh’s ruling (ibid.) involves the idea of lishmah. In the opinion of some geonim (i.e. Rav Hai Gaon), it is sufficient to stand next to the one kneading or baking and declare that it is being done lishmah. The matzos are kosher even if the baker doesn’t have this intent. However, other geonim maintain that the kneader and the baker themselves must have this kavanah.
The Rosh cites the Gemara about lechem oni as a source for the concept of baking matzos oneself. He mentions those who were scrupulous and satisfied all opinions by doing so. According to his interpretation, the rule only applies to the matzos used at the seder. Indeed, the Tur and the Shulchan Aruch quote the Rosh in siman 460, along with other halachos pertaining to the matzah used specifically at the seder.
Doing the Mitzvah Oneself Interestingly, Magen Avraham (460:1) explains that the Rosh supervised the baking in line with the principle of “Mitzvah bo yoser mib’shlucho.” It is preferable that one perform mitzvos himself, not through others. A similar concept is taught in Shulchan Aruch (OC 250) regarding preparing for Shabbos. This is based on Maseches Kiddushin (41a), that the amoraim involved themselves in preparing for Shabbos.
Obviously, the Rosh held that matzah baking is a mitzvah, the fulfillment of the commandment “U’shmartem es hamatzos.” It is at least a hechsher mitzvah, which one should also do himself. Although one could send a reliable shaliach to oversee the process, it is still better to go oneself.
Why is the mitzvah of baking matzos different than all other mitzvos?
Klal Yisrael Carried the Matzos Themselves When the Bnei Yisrael left Mitzrayim, they carried their matzos on their shoulders (Shemos 12:34). The Mechilta explains that although they could have put them with their other belongings, they chose to carry them themselves out of love for the mitzvah. The Maharil (Hilchos Afiyas Matzos #14) teaches that, similarly, one should involve oneself personally in matzah baking.
In addition, on Pesach we recall that Hashem saved us “b’Chvodo uv’Atzmo;” likewise, we strive to do the mitzvos ourselves.
Summary The reasons for the importance of baking matzos, specifically with a chaburah, can be divided into three categories.
Kashrus of the matzah: When baking with a chaburah, the standard is inevitably higher, with less shehiyos and more dikdukim, especially if the chaburah follows “shitas haRosh.”
L’shem matzos mitzvah: Especially important while baking the seder matzos, the workers are reminded by the bnei hachaburah to have the right kavanah. Furthermore, the members of the chaburah may do certain parts of the baking and have this intention.
Chavivus Hamitzvah: Involving oneself in the mitzvah conveys more chavivus hamitzvah. This is not so when performing the mitzvah via a shaliach.
Reading the Shulchan Aruch Carefully These three concepts shed light on the language the Tur and the Shulchan Aruch use to describe the practice of the Rosh.
The Rosh would:
Oversee the baking—to ensure that everything is done lishmah. As the Shulchan Aruch explains in the previous se’if, one should “stand above them [the workers]” to make sure they have proper intent.
Hurry the workers—to ensure that it does not become chametz according to his standard.
Assist in preparing the matzah—in keeping with the concept of involving oneself.