Meor Hazayis Behaaloscha 5786

מאור החניה
על פי ה’ יחנו – חיים של חניה
ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל וגו’ על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו וגו’ (במדבר ט, יז-כג).
הכתוב האריך מאד לפרט כמה מיני שיעורים במשך זמן חניית בני ישראל במדבר, שפעמים שחנו יומם ולילה ונסעו, פעמים שחנו יומיים או חודש וכו’. והדבר צריך ביאור, לאיזה צורך האריך הכתוב בענין זה, ומדוע לא היה די לספר בכללות הענין, שכאשר נעלה הענן מעל המשכן נסעו בני ישראל, וכששכן הענן חנו.
והמפרשים (עי’ רמב”ן, ספורנו ואור החיים הק’) כתבו לבאר בזה, שכוונת הכתוב בזה לספר בשבחם של ישראל, וכל אופן שהוזכר בכתוב יש בו הדגשה מיוחדת במעלתם של ישראל. כי בתחילה סיפר הכתוב שבהאריך הענן על המשכן ימים רבים לא נסעו, אף אם לא היה המקום ההוא טוב בעיניהם והיו מתאוים לנסוע ממנו. ושוב סיפר הכתוב שאף כאשר היו צריכים לנסוע לאחר ימים מספר, ועדיין לא נחו כדי צרכם מטורח הדרך, בכל זאת נסעו על פי ה’ ולא מרו את דברו. ועוד הוסיף הכתוב לפרט כמה מיני זמנים של חניה, כדי להדגיש שפעמים שהיה להם מעט זמן לפרוק את כל משאם ולסדר את אהליהם, ומיד לאחר מכן הוצרכו לנסוע, ופעמים להיפך, שמרוב קוצר הזמן לא היה סיפק בידם לפרוק את משאם, ומיד הוצרכו להמשיך בטורח הדרך, ובכל האופנים נסעו על פי ה’.
אמנם יש לפרש בזה באופן נוסף, על פי מה מעשה שסיפר הגאון רבי חיים מרדכי אוזבאנד שליט”א ראש ישיבת עטרת שלמה, שבשנות השואה האיומה ברח דודו הגאון רבי ברוך סורוצקין זצ”ל עם אשתו מהעיר טעלז לכיוון ארצות המזרח הרחוק, יחד עם ישיבת מיר, ובטרם בריחתו הלך להיפרד מחמיו הגאון רבי אברהם יצחק בלוך זצ”ל הי”ד, רב העיר וראש הישיבה דשם.
הרב בלוך ליווה את חתנו ובתו לתחנת הרכבת, ובשעת פרידתם אמר להם, כי הנה עומדת לפניהם דרך ארוכה מאד עד אשר יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה, כי קודם כל עליהם לנסוע לוילנא, ומשם עליהם לעבור בכל שטח סיביר הקפואה, וממנה יגיעו עד לארצות המזרח הרחוק. וטבעו של אדם הוא, שכאשר סדריו הקבועים משתנים, והוא נתון במצב ארעי ובלתי מסודר, אזי אין בו את היישוב הדעת הנדרש כדי לנצל את הזמן והמקום באופן הטוב והנכון ביותר, אלא הוא נוטה לומר לעצמו שכעת באופן זמני אין הדבר מתאפשר לו לפי מצבו, ובהמשך, כאשר יבוא אל המנוחה וישוב לסדר יומו ומקומו הקבוע, יוכל הוא לחזור ולנצל את זמנו כראוי.
אבל באמת מחשבות אלו הינן טעות מוחלטת, כי מצבים זמניים וארעיים כאלו יכולים לקרות לאדם פעמים רבות, ואם בכל פעם ופעם יתנצל האדם שכעת אין הזמן והמקום מתאימים לעבודה הנדרשת ממנו, ועליו להמתין קמעא עד שישוב למסלולו הקבוע, הרי שהוא עלול לאבד לשוא זמנים רבים וטובים מימי חייו. אלא העצה היעוצה היא, להתייחס לכל מצב שהאדם נמצא בו כמצב של קביעות, שכעת זהו המצב שהאדם נתון בתוכו, וממילא עליו לפעול גם בזמן זה ככל יכולתו.
על פי יסוד זה יש לבאר את אריכות הפסוקים בענין מסען וחנייתן של ישראל, שבא הכתוב לומר שכל חנייתם היתה על פי ה’, ולא היה אצלם חילוק כלל בין חניה שנמשכה זמן רב לחניה שנמשכה זמן מועט ביותר, ולא נתפתו לומר שהחניה אינה אלא ענין זמני וקצר, ואין הזמן גרמא לעבוד את ה’ כדבעי ביישוב ובהרחבת הדעת, אלא השכילו להבין שכל ימי חיי האדם מורכבים הם מכמה מיני זמנים ארעיים ובלתי קבועים, ובכל זמן ובכל מצב יש ליישב את הדעת ולעבוד את הקב”ה באמת ובתמים.
וזהו הרמז במה שאמר הכתוב (פסוק יט) “ושמרו בני ישראל את משמרת ה’ ולא יסעו”, כלומר שבשעת המנוחה והחניה לא היה בדעתם על מה שהם עתידים לנסוע, אלא היה בדעתם כאילו לא יסעו כלל, אלא כאן הוא מקום קביעותם. וכן יש לרמוז ענין זה במה שאמר הכתוב (פסוק כ ופסוק כג) “על פי ה’ יחנו”, שכל חנייתם היתה על פי ה’, שבעת החניה היו בתכלית יישוב הדעת לעבוד את ה’ כראוי וכנכון.

מאור הנסתר
מעלת המנורה יותר מן הקרבנות
כתב רש”י בראש הפרשה, “למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב”ה, חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות”. והמפרשים האריכו לבאר מפני מה עבודת הנרות גדולה ומעולה יותר מעבודת הקרבנות שהקריבו הנשיאים בחנוכת המזבח.
והגה”צ רבי יעקב גלינסקי זצ”ל למד מכאן יסוד נפלא, שכל דבר שנעשה בצנעא כוחו רב ועצום יותר ממה שנעשה בגלוי ובפרהסיא, ופעולתו והשפעתו גדולה יותר. ולכן עבודת המנורה שנעשתה באהל מועד, שלא בפרסום, גדולה היא מעבודת קרבנות הנשיאים שנעשתה בפרהסיא.
והביא סמך לדבר מדברי הגמרא (ברכות ה, ב), “רבי אלעזר חלש, על לגביה רבי יוחנן, חזא דהוה קא גני בבית אפל, גלייה לדרעיה ונפל נהורא”. ויש לשאול, וכי פניו של רבי יוחנן לא קרנו כזרועו, ואם כן, בהכנסו לבית “עמה שרא נהורא”, והואר הבית, ומדוע היה עליו לגלות זרועו כדי להאיר לרבי אלעזר.
אלא מוכח מכאן, שדוקא מה שמסתתר יש בכוחו להאיר, ולכן הוצרך רבי יוחנן לגלות את זרועו, אבל פניו המגולים אין בהם כח השפעה כזה, ואין ביכולתם להאיר את כל הבית.
(והגדת)

הגאון רבי אברהם יצחק בלוך זצ”ל הי”ד
(1890-1941)
נולד בעיר טעלז לאביו הגה”צ רבי יוסף יהודה ליב זצ”ל, שהיה חתנו של הגאון רבי אליעזר גורדון זצ”ל, ראש ישיבת טעלז ורב העיר. למד תורה אצל זקינו ראש הישיבה ואצל הגאון רבי שמעון שקאפ זצ”ל שכיהן כר”מ בישיבה. בשנת תר”ע, עם פטירת זקינו, נתמנה אביו למלא את מקומו בראשות הישיבה וברבנות העיר, ובהמשך, בשנת תרפ”א, נתמנה רבי אברהם יצחק לכהן כראש הישיבה לצד אביו. לאחר פטירת אביו בשנת תר”ץ, נתמנה לכהן גם כרב העיר. העמיד תלמידים גדולים בתורה ובמוסר. היה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. נהרג על קידוש ה’ על ידי הנאצים הארורים בשנת תש”א, יחד עם כל בני קהילתו. מקצת משיעוריו נדפסו במהלך השנים על ידי ישיבת טעלז שבארצות הברית.

מאור המנהיג
Humble Warrior
“I cannot carry this entire nation alone… And Hashem said to Moshe: ‘Gather for Me seventy men from the elders of Israel…’” (Bamidbar 11:14–16)
Why does the pasuk say “shivim ish,” in the singular form, rather “shivim anashim,” in the plural? The Midrash Rabbah (15:23) answers that these seventy elders were to resemble both Hashem and Moshe. The term “ish” alludes to Hashem, who is described as “Ish milchamah—a Man of war” (Shemos 15:3) and to Moshe, about whom it is written, “Ha’ish Moshe—The man Moshe was exceedingly humble” (Bamidbar 12:3).
What does this mean? In what way could the zekeinim resemble Hashem and Moshe?
Rav Yaakov Hopfer, rav of She’eiris Israel in Baltimore, offers a beautiful explanation. The seventy elders were now being introduced to leadership, and the Torah teaches them the two foundational qualities—the might of a warrior and the humility of a servant—that are essential to that role.
On one hand, a leader must be an ish milchamah—a fighter. He must fight to uphold his community’s standards, confront obstacles head-on and fearlessly remove whatever threatens his people’s wellbeing. This demands strength, resolve, and a readiness for battle.
On the other hand, a leader must embody the humility of Moshe. He must subordinate himself to his people and understand that his role is one of service, not status. His motivations must be pure, untainted by the pursuit of honor.
Rav Hopfer adds that this does not apply only to communal leaders. Every individual is a leader, in his own family, at least. Each person is called upon to carry both qualities: the courage to fight for those in our care, and the humility to serve them.