Meor Hazayis Bo 5786

מאור הכבוד
הערכה אמיתית
גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם (יא, ג).
יש להבין, מאחר שהזכיר הכתוב את משה רבינו בשמו, מפני מה הוצרך להוסיף ולכנותו בתואר “איש” – “גם האיש משה גדול מאד”, לא היה צריך הכתוב לומר אלא “גם משה גדול מאד”. ומצינו גם לאידך גיסא, שלאחר שהתרה משה רבינו בפרעה במכת ארבה, אמרו עבדי פרעה אליו (י, ז) “עד מתי יהיה זה לנו למוקש”, ולכאורה היה ראוי יותר לומר “עד מתי יהיה איש זה לנו למוקש”, וצריך להבין מאיזה טעם נמנעו עבדי פרעה מלכנותו בתואר “איש”.
הגאון רבי מאיר שמחה הכהן זצ”ל מדווינסק, בספרו משך חכמה, מבאר את הדברים באופן נפלא. כי הנה ידוע שעל ידי דרכים יכול האדם להיות נערץ על הבריות ונכבד בקרב עמו. הדרך האחת היא, על ידי חכמתו המרובה, הנהגותיו הישרות ומידותיו הנאצלות והנעלות. שכאשר יכירו כולם בגודל המעלות הללו הנמצאות בקרבו, יחשיבוהו לאיש מורם מעם ולאדם השלם, ויעריצו אותו עד למאד. והדרך השנית היא, על ידי מעשי פלא היוצאים מגדר הרגיל ומטבעו של עולם. שכאשר יראו את כוחותיו הבלתי טבעיים, יחשיבו אותו לאיש אלוקי, ויחרדו ממנו חרדת קודש.
וחילוק גדול יש בין שתי דרכים אלו. כי כאשר זוכה האדם להיות נכבד ונערץ מחמת חכמתו ואצילות הנהגתו ומידותיו, תחילה יבוא לו הכבוד מן החכמים והמעולים שבעם, שהם יודעים ומבינים בטיב מעלותיו, כי הם היודעים להוקיר חכמתו ועל ידי זה מתפרסם שמו גם בקרב המון העם, והוא נעשה לנכבד ונערץ אצל כולם. אבל כאשר זוכה האדם להיות נכבד ונערץ מחמת מעשי הפלא שבידו לעשות, סדר הדברים הוא להיפך, שבתחילה יתפעלו מכך המון העם, אשר חיש מהרה יאמינו לכל אשר יסופר אודותיו, ויראו בכך אות ומופת שהוא איש פלא קדוש ונשגב, אבל החכמים והמשכילים לא במהרה יתפעלו מן הדברים, אלא יטילו ספק ויפקפקו בכל אשר יסופר אודותיו, ואף יוסיפו להתחבט בנפשם שמא מעשי הפלא לא ממקור קדוש יהלכון אלא מצד הטומאה, ועוד על זה הדרך, ורק לאחר שכבר נתפרסם שמו כל כך אצל המון העם, יפעל הדבר גם בלב החכמים והמשכילים, ויאמרו בלבם כי ודאי לא לחנם נתפרסם שמו כל כך, אלא מפני שאיש קדוש ונשגב הוא.
והנה משה רבינו עליו השלום נקרא “איש האלקים” (תהלים צ, א), מפני שזכה לשתי המעלות הנזכרות. שמצד אחד היה מיוחד ונעלה בחכמתו ואצילות מידותיו, עניו מכל האדם ורועה נאמן לעמו, עד שרק הוא ראוי להיות נקרא בתואר “איש”, וכל שאר בני אדם כבהמות נחשבו כנגדו. ומצד שני, היה אלקי ובלתי טבעי, ועשה מעשי פלא בשינוי טבעו של עולם.
ולכן כשבאו עבדי פרעה אליו ואמרו “עד מתי יהיה זה לנו למוקש” לא כינוהו בתואר “איש”, כי על אף שבתחילה רק המון העם נתפעלו מן האותות והמופתים, אבל עבדי פרעה החרטומים פקפקו בדבר, וחשבו שעל ידי כישוף הוא עושה כן, מכל מקום בהמשך כבר הודו וקיבלו שאצבע אלקים היא, ולכן הדגישו בדבריהם כי אינו בגדר איש, אלא הוא אלקי מעל לגדרי הטבע. ולאידך גיסא הדגיש הכתוב “גם האיש משה גדול מאד בעיני עבדי פרעה ובעיני העם”, כי מצד מעלותיו האנושיות וגודל חכמתו ואצילות הנהגתו ומידותיו, היה משה רבינו גדול ונערץ בתחילה בעיני עבדי פרעה החכמים והמשכילים, ולאחר מכן התפשטה הכרת גדולתו גם בעיני המון העם.

מאור הכח
כחו של כבוד
המשגיח הגה”צ רבי ירוחם הלוי ממיר זצ”ל מביא בספרו (דעת תורה פרשת שלח) מעשה שהיה בוילנא בימי הגר”א, שהיה שם איש אחד שהיה מתענה משבת לשבת, ובכל משך ימות השבוע לא הכניס מאומה לפיו, מצאת השבת עד כניסת השבת הבאה. הדבר היה לחידוש ולפלא בעיני כולם, והיו מתפעלים מאד מכחו הגדול של האיש לעמוד בתענית ארוכה כל כך מדי שבוע בשבוע. כאשר באו הדברים לאזני הגר”א, חקר ודרש אודות מעשיו של האיש, עד שסיפרו לו כי בכל ערב שבת לאחר צאתו מבית המרחץ נאספים סביבו ילדים רבים מכל העיר להסתכל עליו בהתפעלות ובהערצה. הגר”א ציוה להרחיק את הילדים ממנו ושלא להניחם להתקרב אליו, ומני אז והלאה סר כחו ממנו, וחדל מלהתענות עוד. או אז נתברר, כי הכבוד שקבל האיש מן הילדים נסך בו כל כך הרבה כח ותעצומות, עד שהיה בכחו לסבול את כל הצער והסיגופים שיש בתענית הפסקה משבת לשבת.

הגאון רבי מאיר שמחה הכהן זצ”ל
נולד בליטא בשנת תר”ג. כיהן כרב למתנגדים שבעיר דווינסק קרוב ל-04 שנה. היה מפורסם כאחד מגדולי הדור, ועד היום ספריו “משך חכמה” ו”אור שמח” נמנים בין הספרים החשובים והמפורסמים ביותר, על התורה, ועל הרמב”ם. שבחל”ח בשנת תרפ”ו.

מאור העבודה
Dynamic Bread
The Mishnah states, אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל משום ישוב ארץ ישראל (Bava Kamma 79b). Chazal were concerned that raising sheep and goats, which graze on crops, would be detrimental to the yishuv of Eretz Yisrael.
Raising livestock is a form of livelihood as well; it can also be considered yishuv. Why did Chazal give precedence to the growing of crops over other forms of making a living?
Shortly before Yetzias Mitzrayim, Hashem instructed Moshe Rabbeinu in the halachos of Pesach (Shemos 12). The pesukim focus primarily on the halachos of korban Pesach. Only in passing is it mentioned that ומצות על מרורים יאכלוהו, the korban should be eaten with matzah and maror.
Then, when Hashem taught Moshe about Pesach l’doros, the Pesach of future generations, it says והיה היום הזה לכם לזכרון לדורותיכם וחגתם אותו חג לה’ לדורותיכם חקת עולם תחגוהו, שבעת ימים מצות תאכלו וגו’ (Shemos 12:14-15). Hashem placed greater emphasis on the mitzvah of matzah.
When Moshe Rabbeinu repeated Hashem’s instructions to Bnei Yisrael in Mitzrayim, he omitted the mitzvah of matzah entirely and taught them only the halachos of korban Pesach. Only after they left Mitzrayim, when Moshe discussed celebrating Pesach in Eretz Yisrael, did he tell them “Shivas yamim tochal matzos” (Shemos 13:6, in the parshah of “V’hayah ki Yeviacha”).
Apparently, in Mitzrayim the primary focus of Pesach was the korban. Regarding Pesach l’doros, the matzah is the focus.
When the shevatim descended to Mitzrayim, Yosef prepared a feast of meat for them (Bereishis 43:16). Yet a few pesukim later (43:25), the pasuk says they ate lechem.
Rashi and Ibn Ezra (Tzefaniah 1:17) note that the Arabic word for meat is lahm [لحم]. This is because the word lechem refers to the staple that is relied on to sustain oneself. Perhaps in Mitzrayim, lechem refers to meat. [According to this assumption, the meaning of Bereishis 43:32 is that it was beneath the dignity of the Egyptians to feast with the Hebrews (Rashbam). But according to many rishonim (Ibn Ezra, Radak, and others) the ancient Egyptians didn’t eat any meat.] When Klal Yisrael lived in Eretz Yisrael, their staple was bread. Thus, in Lashon Kodesh, lechem refers to bread.
Ateres Zekeinim in Shulchan Aruch explains that while the word eretz in the berachah of HaMotzi means the earth, on a deeper level it refers to Eretz Yisrael. We thank Hashem for giving us our lechem min ha’aretz, in Eretz Yisrael, in the form of bread.
One must serve Hashem with his very best. While Bnei Yisrael were in Mitzrayim and their staple food was meat, the most significant part of Pesach was the korban Pesach, offering their livestock for Hashem. On the other hand, once Klal Yisrael settled their land and became an agricultural society relying primarily on crops, the focus was matzah, made of produce.
The Mishnah is based on this idea as well. Once they settled in Eretz Yisrael, Klal Yisrael’s sustenance depended primarily on agriculture. Chazal, therefore, did not allow raising beheimah dakah at the expense of crops.

מאור הגמ”ח
Only the best
A needy individual once knocked on the door of the Tzemach Tzedek—the illustrious grandson of the Baal Hatanya—to ask if he might borrow a pair of tefillin. The man was impoverished and didn’t own a set. Without hesitation, the Tzemach Tzedek ascended to the attic and took out the tefillin of his saintly grandfather, the Baal Hatanya, to lend to the humble visitor.
Naturally, those who observed the scene were taken aback. “Why give this man your most treasured pair of tefillin, that of the Baal Hatanya,” he was asked, “when any ordinary pair would suffice?”
The Tzemach Tzedek’s answers showed halachic clarity and principle. He cited the Rambam’s teaching at the end of Hilchos Issurei Mizbeach, where he states that every mitzvah done for the sake of the Almighty should be performed using the finest and best one has. Therefore, the Tzemach Tzedek explained, it was only fitting that he fulfill the mitzvah of gemilus chassadim with the most precious tefillin he owned.
This story was shared by Rav Pam, zt”l, who recounted it as an example of doing a mitzvah in the most elevated and wholehearted manner.