Meor Hazayis Chukas Balak 5786

מאור המזון
קידוש ה’ משפיע ברכה במדרגה עליונה
והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם וגו’ ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם (כ, ח-יא).
יש להבין, מדוע בדברי הקב”ה למשה אמר לו בסתם “והוצאת להם מים מן הסלע”, ובסיפור הדברים שאירעו הדגיש הכתוב שיצאו מים רבים. עוד צריך להבין, מדוע בפרשה זו הוזכרה השקאת הבהמות בנפרד, ואילו בפרשת בשלח (שמות יז, ו), כשאמר לו הקב”ה למשה להכות בצור ולהוציא ממנו מים, כתוב רק “ויצאו ממנו מים ושתה העם”, ולא הוזכרה שם שתיית הבהמות.
המשך חכמה מבאר בזה, כי הנה עיקר ברכת השובע אינה בריבוי הכמות, אלא באיכות דוקא, וכאשר האדם מגיע לידי שביעה במזון מועט, והוא מרוה את צמאונו במעט שתיה, הרי זו ברכה מעולה ונשגבה יותר. וכמו שמצינו בכתוב (ויקרא כו, ה) “ואכלתם לחמכם לשובע”, ופירש שם רש”י, “אוכל קמעא והוא מתברך במעיו”, ואמרו חז”ל שלא נתקררה דעתם של ישראל עד ששמעו את ברכת “ואכלתם לחמכם לשובע”, וטעם הדבר הוא, מפני שהברכה באיכות הדבר היא הברכה המעולה ביותר. ועל כן כשדיבר הקב”ה עם משה לא הזכיר לו כלל שיוציא מים רבים, לפי שרצה שהוצאת המים תהיה באופן שיתקדש שמו לעיני בני ישראל, וכשברכה מושפעת מתוך קידוש שמו יתברך הרי היא בודאי מושפעת בחפץ ובהארת פנים, וממילא הברכה חלה באיכות הדבר, ובמעט מים יוכלו כולם להרוות את צמאונם. אבל לאחר שלא נתקדש שמו יתברך כראוי בהוצאת המים, היתה השפעת הברכה בדרגה נמוכה יותר, ולא חלה באיכות המים אלא בריבוי הכמות, והוצרכו לצאת מים רבים כדי שיספיקו לכולם.
והנה אם היה שמו יתברך מתקדש כראוי במעשה הזה, והיתה הברכה נשפעת במדרגה גבוהה, לא זו בלבד שהיו מעט מים מספיקים להרוות את צמאונם, אלא שהמים עצמם היו מקודשים ורוחניים, ופעולתם היתה להרוות את נפשו הרוחנית של האדם, וממילא גם הגוף הגשמי היה בא על סיפוקו. וכדוגמת מעלת המן, שהיה מזון רוחני המכלכל את הנפש והגוף.ולכן בתחילה אמר הקב”ה למשה “והשקית את העדה ואת בעירם”, ולא אמר “את העדה ובעירם”, לפי שבא לחלק ביניהם [וכמו שאמרו בגמרא (בבא קמא סה, ב) “את פסקיה קרא”], ולהדגיש ששתי השקיות שונות יהיו במים, הבהמות ישתו מהם שתיה גשמית, לפי שלא שייכת בהם שתיה רוחנית, אבל שתיית בני ישראל תהיה נבדלת משתיית הבהמה, ולא יהיה בה צד גשמי כלל, אלא שתיה רוחנית בלבד. אבל לאחר שבסופו של דבר לא היתה הברכה במדרגה הגבוהה, יצאו מים גשמיים פשוטים, והושוו בהם שתיית בני ישראל ושתיית הבהמות, ולכן כתוב “ותשת העדה ובעירם” בלא תיבה המחלקת ביניהם, לפי שמדרגת שתיית העדה היתה שוה למדרגת שתיית בעירם.

מאור הרגלים
הנך יפה עיניך יונים
מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים (כב, כח).
רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה (רש”י).
הגה”צ רבי יעקב גלינסקי זצ”ל ביאר הרמז על פי מעשה שהיה עם הגאון רבי חיים ברלין זצ”ל בהיותו בירושלים. בערב שבת אחד עלה לביתו תלמידו הצדיק רבי אריה לוין זצ”ל, ושמע אותו קורא “שיר השירים”. בהגיעו לפסוק (א, טו) “הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים”, זלגו עיני רבי חיים דמעות. נרעש רבי אריה ושאל את רבו לפשר בכיו. סיפר לו רבו, כי בעת שכיהן כרבה של מוסקבה עלה למעונו אדם מרוחק משמירת תורה ומצוות, ושח בפניו כי נולד לו בן והוא מבקש שהרב ימול אותו, אך על הדבר להישמר בסוד, משום שהוא סוחר עם הנכרים בתשמישי עבודה זרה שלהם, ואסור שתיוודע להם יהדותו. לאחר ברית המילה שאל אותו רבי חיים, כיצד באמת הוא מוכן לסכן את מעמדו ופרנסתו עבור מצות המילה, בעוד שהוא התרחק כל כך ממורשת אבותיו. השיב לו היהודי, “בני זה כבר לא יגדל בין היהודים, לפיכך רציתי כל כך שיהיה מהול, כדי שידע לכל הפחות שהינו יהודי, ואם יתעורר בו רצון לשוב למורשת אבותיו יהיה בידו לעשות זאת”.
אמר רבי חיים לתלמידו, כך אני מפרש את הפסוק “הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים”, כי גם כאשר אין את מתנהגת כרעיתי, עדיין הנך יפה מפני שעיניך יונים, כדרך היונים שאינם מתרחקים אלא כשיעור שעיניהם עדיין שולטות בשובך, כך גם היהודי המרוחק אינו מוכן להתנתק לגמרי, ועדיין עינו פקוחה על יהדותו.
הוסיף על כך הרב גלינסקי ואמר, הלא מבואר בגמרא (בבא בתרא כד, א) שפעמים שהגוזל מוצא את מזונו במקום אחר ומתרגל למקומו החדש עד שהוא מתנתק לגמרי ממקום מוצאו, ומה יערוב לבני ישראל שלא יקרה להם כדבר הזה. אולם לצורך זה נתן לנו הקב”ה את שלשת הרגלים, שאם התרחקנו מן השובך יבוא השובך אלינו, והזמנים המקודשים משיבים לנו את פקיחת העין, ומושכים אותנו חזרה אל שורשנו ואל מקור מחצבתנו.
וזהו מה שרמזו לבלעם הרשע, וכי סבור אתה לעקור את בני ישראל על ידי שתזכיר את חטאיהם, הלא הם חוגגים שלש רגלים, ובכל זמן שהם מתרחקים מעט, הרי מיד עם בוא המועד הבא הם חוזרים למוטב.

הגאון רבי חיים ברלין זצ”ל (1832-1912)
נולד לאביו הגאון רבי נפתלי צבי יהודה זצ”ל, הנצי”ב מוואלאז’ין. בגיל 9 החל ללמוד בישיבת וואלאז’ין, אצל זקנו ראש הישיבה הגאון רבי איצ’לה זצ”ל. בשנת תרכ”ה התמנה לכהן כרבה של מוסקבה, שם פעל רבות לטובת רוחניותם וגשמיותם של יהודי רוסיה, עד ליום בו גורשו היהודים ממוסקבה. במשך השנים כיהן כר”מ בישיבת וואלאז’ין וברבנות ערים שונות. בשנת תרס”ה עלה לארץ הקודש והתיישב בירושלים, ועם פטירת הגר”ש סלנט זצ”ל בשנת תרס”ט נתמנה לכהן כרבה של ירושלים. נפטר בשנת תרע”ג ונטמן בהר הזיתים. לאחר פטירתו יצאו לאור מקצת מחידושי תורתו בספר “שו”ת נשמת חיים”.

מאור הדבקות
Clinging with
Heart and Mind
וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף יְיָ בְּיִשְׂרָאֵל: (במדבר כה, ג)
And Yisrael clung to Baal Peor, and Hashem’s wrath flared against Yisrael.
The term employed to describe Bnei Yisrael’s attachment to Hashem is “davuk.” Pesukim in Parshas Va’eschanan (Devarim 4:4), Eikev (ibid. 11:22), Re’eh (ibid. 13:5), Nitzavim (ibid. 30:20), and in numerous places in Navi discuss Bnei Yisrael clinging to Hashem, saying that they were “davuk” in Him.
But in relating that Bnei Yisrael clung to Baal Peor, the term “tzamud” is used. Tehillim (106:28) references this unfortunate event, too, saying that Bnei Yisrael were “tzamud” to Baal Peor.
Moshe Rabbeinu (Devarim 4:3-4) juxtaposed Bnei Yisrael’s attachment to Baal Peor with their attachment to Hashem:
כִּי כָל הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל פְּעוֹר הִשְׁמִידוֹ יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִקִּרְבֶּךָ: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם:
These are two opposites, and strikingly, while to Peor they were “nitzmad,” to Hashem they were “nidbak.” Apparently, the term “davuk” contains a nuance that makes it suitable for referring to clinging to Hashem, whereas “tzamud” matches better with cleaving to Baal Peor.
In his monumental work Yerios Shlomo on Hebrew synonyms, Rav Shlomo Pappenheim (1740–1814) explains that “tzamud” is reserved for an attachment between no more than two objects, as opposed to “davuk,” which refers to any number of objects strongly attached to one another.
Perhaps there is another difference. The term tzamud, which appears almost thirty times in Tanach, is never used to describe a relationship between people. The only time it is used in connection with people is in the two pesukim describing Bnei Yisrael’s attachment to Baal Peor. This leads to the conclusion that this term is reserved for physical connection.
In Parshas Chukas, the cover of a vessel is described as being “tzamud” to the vessel (Bamidbar 19:15):
וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא:
The vessel and its cover are not drawn to one another. Their connection is based on that one fits perfectly on the other.
A pair of animals working in tandem is also referred to as a “tzamid” (see Shoftim 19:10, Shmuel I 11:7, and many more instances). The two animals are not drawn to one another; they are physically compatible to one another.
Similarly, two parts of a bracelet joined by a clasp is described as “tzemidim” (Bereishis 24:22 and many more places in Tanach). The connection is physical compatibility.
The term davuk is more inclusive, and is also used to describe an emotional connection between human beings. A man should forsake his father and mother and cling to his wife (Bereishis 2:24). Shechem was emotionally drawn to Dinah (ibid. 34:3). A man should stick to his shevet (Bamidbar 36:7,9).
When Bnei Yisrael clung to Baal Peor, the Torah stresses, it wasn’t because of an intellectual pull to its ideology or an emotional draw to its spirituality. It was merely an outlet compatible to their physical animalistic desires; hence the term “tzamud.” In contrast, their attachment to Hashem was rooted in their minds and souls. Thus, the term “davuk” is used.