Meor Hazayis Eikev 5786

מאור השביעה
וזכרת את ה’ אלוקיך
ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך (ח, י).
חז”ל למדו מכאן שמצות עשה מן התורה לברך ברכת המזון לאחר האכילה והשביעה. אבל קודם האכילה אין חיוב לברך מן התורה, אלא רק מדרבנן (ברכות כא, א). וטעם הדבר הוא כמו שכתב החינוך (מצוה תל), שבהודאה על מזון גשמי יכול להשתתף גם החלק הגשמי שבאדם, לפי שגם הוא נהנה מן המזון, אמנם חלק זה שבאדם יכול להצטרף להודאה רק לאחר שכבר הרגיש את ההנאה, ולכן נצטווינו להודות דוקא לאחר האכילה והשביעה. ועולה מן הדברים, שהשביעה מביאה את האדם להכיר בטובתו של הקב”ה, עד שאפילו החלק הגשמי שבאדם מצטרף להודות ולהלל למי שאכלנו משלו.
אולם לאידך גיסא אנו מוצאים בהמשך הפסוקים (יב-יז), “פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת וגו’ וכל אשר לך ירבה ורם לבבך ושכחת את ה’ אלקיך וגו’ ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה”, ונראה מכך שהשביעה וריבוי הטובה גורמים לאדם לשכוח ח”ו את הקב”ה ולייחס את הטובה לעצמו, וכמו שדרשו חז”ל (ספרי לקמן יא, טו-טז), שאין אדם מורד במקום אלא מתוך שובע.
אמנם באמת אין סתירה בדבר, אלא אדרבה, כנגד סכנת שכחת ה’ ניתנה לנו מצות הברכה, כדי להתבונן בכך שכל השפע אינו אלא מידו הרחבה והמלאה של הקב”ה, ולהודות לו ולשבחו על כך. שכאשר יש לאדם ריבוי של שפע טובה וברכה, הרי הוא עלול להתפתות אחר יצרו המסיתו לחשוב שכחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה, אבל בידו הבחירה לשלוט ברוחו וביצרו, ולזכור שהקב”ה הוא הנותן לאדם כח לעשות חיל, וכשישים אל לבו שכל השפע בא אליו מאתו יתברך, אזי השביעה וריבוי הטובה יגבירו אצלו את השבח וההודאה להקב”ה, ואפילו החלק הגשמי שבו יכיר בטובתו של מקום.
ומעין זה כתב המשך חכמה, לפרש מדוע הברכה שלאחר המזון היא מן התורה, והברכה שלפניו אינה אלא מדרבנן, והלא בגמרא (ברכות מח, ב) אמרו שהדברים קל וחומר, כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן, ואף על פי כן למסקנת הגמרא (שם כא, א) אין זה קל וחומר גמור, ואין הברכה שלפניה אלא מדרבנן, והדברים צריכים ביאור.
וביאר המשך חכמה, שעיקר מצות הברכה על המזון אינה בתורת תודה וברכה על הגמול שגמל עמו השי”ת, אלא עיקר תכלית הברכה היא כדי שיזכיר האדם לעצמו שהקב”ה הוא הזן ומפרנס לכל, ומידו הטובה בא אליו השפע, ולכן דוקא לאחר שהאדם אכל ושבע, שאז הוא עלול לשכוח את ה’ אלקיו ולחשוב בדעתו כי כחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה, מחוייב האדם להזכיר שם אלקים בתודה ולשעבד את עצמו להקב”ה.
על פי זה ביאר המשך חכמה את דברי הגמרא (ערכין ד, א), “הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים, פשיטא, לא צריכא דקאכלי קדשים, סלקא דעתך אמינא “ואכלו אותם אשר כופר בהם” (שמות כט, לג) אמר רחמנא, והא כפרה היא, קא משמע לן “ואכלת ושבעת” אמר רחמנא והא איתנהו”. וסברת הסלקא דעתך אינה מובנת לכאורה, וכי מה בכך שאכילתם כפרה היא, הלא סוף סוף אכלו ונהנו, ומדוע לא יצטרכו ליתן שבח והודאה להקב”ה על המזון שאכלו.
אולם לפי מה שנתבאר, שעיקר תכלית מצות הברכה אינה משום הכרת טובה גרידא, אלא כדי שלא תזוח דעתו עליו מרוב טובה, הדברים מיושבים היטב, כי היה אפשר לומר שאכילת קדשים אין בה סכנה כלל שתגרום לחטא ועוון, וממילא אין מחוייבים בברכה לאחריה. וקא משמע לן שבכל אכילה ושביעה עלול האדם לבוא לידי שכחת ה’ מרוב טובה, ואף שמצוות לאו ליהנות ניתנו, מכל מקום הרי יש כאן הנאת הגוף עם המצוה (ראש השנה כח, א), ויכול האדם להשתקע מחמת זה בגסות ובחומריות, ולכן חובה עליו לברך את הקב”ה שהוא הזן ומפרנס לכל, שיהא מורא שמים עליו.

מאור הממון
קל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא
הגאון רבי מיכאל בער וייסמאנדל זצ”ל אמר להסביר מה שראינו בחורבן האחרון בתקופת השואה האיומה, שאף שתחילת שורש הפורעניות היתה בדייטשלאנד, ומשם התפשטו לשאר המדינות, אמנם במציאות זכו אחינו בית ישראל שבדייטשלאנד להנצל הרבה יותר כפי ערך מאחינו בית ישראל בשאר המדינות, וגם זכו להציל את ממונם ורכושם, ואילו בשאר המדינות הגיע כל הממון והרכוש ליד הגוים השכנים ל”ע. ואמר, שהסיבה לכך היא, כי היהודים בדייטשלאנד היתה להם ישרות יתירה במשאם ומתנם עם הגוים במשך כל השנים, ולא התנהגו בערמימות, ולכן היה הממון שבידם שלהם, ולא היה מעורב בתוכו חלק מהגוים, מה שאין כן בשאר המדינות שסבלו מעניות ודחקות באופן נורא ל”ע, והתירו לעצמם לפעמים להתנהג בערמומיות בדברים שבממון במשאם ומתנם עם הגוים, לכן ביום זעם הגיע הרכוש אל השכנים הגוים, כדי שישוב הרכוש אל בעליו הראשונים, ומשמים הסתובב הדבר שיגיע אל היורשים וכדומה.

הגאון רבי חיים מיכאל דוב בער וייסמאנדל זצ”ל (1903-1957)
נולד בשנת תרס”ד בדעברעצין שבהונגריה לאביו רבי יוסף. למד בגאלאנטא אצל ראש הישיבה ורב העיר הגאון מהרי”ץ דושינסקי זצ”ל, ובטירנוי אצל ראש הישיבה ורב העיר הגאון רבי שמואל דוד אונגר זצ”ל. כאשר הרב אונגר החל לכהן כרב העיר נייטרא ועבר לשם עם ישיבתו, הצטרף אליו הרב וייסמאנדל, וכעבור כמה שנים הוא הפך לחתנו. עמד לימין רבו-חותנו בהנהגת הישיבה, והרביץ תורה לתלמידים. השתדל בהעתקת כתבי יד קדמונים, ובסוף ימיו הוציא לאור מחדש את הספר “קיקיון דיונה”. בשנות השואה האיומה פעל במסירות עצומה להצלת יהודים מידי הצוררים. לאחר השואה היגר לאמריקה, והקים בה מחדש את ישיבת נייטרא בראשותו, שם הרביץ תורה ויראה לתלמידיו. לאחר פטירתו הוציאו לאור את ספרו “תורת חמד”, הכולל מכתבים, דרשות וחידושי תורה, ובו מובאת גם דרכו הייחודית בחישוב צירופי האותיות שבתורה, ואת ספרו “מן המיצר”, שבו מתאר את פעולותיו בתקופת השואה. נפטר בשנת תשי”ח.
(איש חמודות, מובא גם בספר אורחות חיים להרב אהרן לופיאנסקי שליט”א)

מאור היראה
Foundation of
Avodas Hashem
ועתה ישראל מה ה’ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה’ אלקיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה’ אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך. (דברים י’, י”ב)
Moshe tells Klal Yisrael, “What does Hashem ask of you? Only that you fear Him, that you follow in His ways and that you serve Him…” Is acquiring true fear of Heaven a small thing? The pasuk implies that building yiras Shamayim is an easy task. The Gemara (Berachos 33b) answers that, indeed, for Moshe Rabbeinu it was a small task (the meforshim deal at length with the explanation of this answer).
Analyzing the rest of the pasuk, Rav Elya Lopian points out that the subsequent requirements are no less difficult to achieve. Each one begs explanation as to why Moshe made it sound simple. Why, then, does the Gemara only ask about yiras Shamayim?
Laleches b’chol derachav: This refers to the thirteen Middos of Hashem that one is obligated to emulate (Sifri Eikev). The entire sefer Tomer Devorah, authored by Rav Moshe Cordovero, is devoted to this concept. Is it an easy task?
Ul’ahava Oso: How does one come to love Hashem? Chazal (Sifri Devarim 6:5) ask this question with regard to the pasuk “V’ahavta es Hashem Elokecha,” and they refer to the next pasuk in Shema for the answer. “V’hayu hadevarim ha’eileh asher Anochi metzavecha hayom al levavecha,” say Chazal, refers to limud haTorah. Through learning Torah one comes to recognize Hashem. Is limud Torah an easy task?
V’laavod es Hashem Elokecha b’chol l’vavcha u’vchol nafshecha: The usage of the term “levavcha,” as opposed to “libecha,” teaches that one most love Hashem with both his yetzer tov and his yetzer hara (Mishnayos Berachos 9:5, on the pasuk V’ahavta es Hashem Elokecha b’chol levavcha). The word has a similar meaning in this pasuk. It teaches that one must serve Hashem both with his yetzer tov, his spiritual energy, and with his yetzer hara, his physical energy. In other words, one must act for the sake of serving Hashem even while fulfilling his physical needs.
The same Mishna says that the command of “B’chol nafshecha” includes the mitzvah of mesiras nefesh, sacrificing one’s life al kiddush Hashem.
These mitzvos all require tremendous effort. Why do Chazal only ask about the first item in the pasuk, yiras Shamayim?
Chazal’s message, Rav Elya teaches, is that yiras Shamayim is the basis and the key to all lofty madreigos in serving Hashem. A person who has learned to properly fear Hashem will naturally aspire to and achieve the other madreigos mentioned in the pasuk. Without yiras Shamayim, it is impossible. When the Gemara asks, “Is yiras Shamayim a small task?” the question inherently includes all the other requirements, because fear of Heaven is the foundation of it all.