Meor Hazayis Haazinu-Sukkos 5786

מאור הסוכה
השראת השכינה
ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו’ פרים בני בקר שלשה עשר וגו’ פרים בני בקר שנים עשר וגו’ (במדבר כט, יב-יז).
כתב רש”י (פסוק יח ד”ה ומנחתם), “פרי החג שבעים הם כנגד שבעים אומות וכו’ ובימי המקדש היו מגינין עליהם מן היסורין”. ויסוד דבריו הוא במה שאמרו בגמרא (סוכה נה, ב), “אמר רבי אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות וכו’, אמר רבי יוחנן אוי להם לגויים שאבדו ואין יודעין מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים מזבח מכפר עליהן ועכשיו מי מכפר עליהן”.
ולא כתבו חז”ל בפירוש על איזה חטא מכפרים פרי החג לאומות העולם. אמנם לגבי שעירי החטאת הקרבים במועדות אמרו חז”ל (שבועות ב, א) שהם מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, וכתב המשך חכמה (פסוק יח-יט ד”ה בגמרא סוכה), שמסתבר שכמו כן אף פרי החג הבאים לכפר, על טומאת מקדש וקדשיו הם מכפרים. והקשה, כיצד שייך חטא טומאת מקדש וקדשיו אצל אומות העולם, הרי אין מצוי הדבר כלל שיאכל גוי קדשים או שיכנס למקדש, ולא שייך לומר שעל זה נקבע קרבן מיוחד לכפר.
וביאר המשך חכמה, שעיקר המקדש הוא בני ישראל, וכמו שדייקו הקדמונים (מובא באלשיך שמות כה, ח) מלשון הכתוב (שם) “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”, שלא נאמר “בתוכו”, כלומר בתוך המקדש, אלא “בתוכם”, דהיינו בתוך כל אחד ואחד מבני ישראל. וכן מצינו שאמר הכתוב (ויקרא כ, ג) “כי מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי”, ופירש שם רש”י, “למען טמא את מקדשי, את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי”. והחטא של טומאת מקדש השייך אצל אומות העולם הוא, מה שהגויים מקלקלים את ישראל בדעותיהם, ומכשילים אותם בחטאים ועוונות, ובזה הם מטמאים ומחללים את קדושת ישראל, שהיא מקום השראת השכינה בעולם, ועל זה באים פרי החג לכפר עליהם.
ויש להקשות, מפני מה באים קרבנות אלו בחג הסוכות דוקא, ומהי השייכות של חג הסוכות לתיקון החטא של חילול קדושת ישראל. אמנם הביאור בזה הוא, כי אכן חג הסוכות נקבע על קדושתם של ישראל והשראת השכינה שבקרבם, שהרי טעם מצות סוכה נתפרש בתורה (ויקרא כג, מג) “כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”, ופירשו חז”ל (סוכה יא, ב לשיטת רבי אליעזר, והכי קיימא לן בשו”ע סי’ תרכה) שהכוונה בזה לענני הכבוד שהקיף בהם הקב”ה את ישראל במדבר.
ובפירוש הגר”א לשיר השירים (א, ד) כתב דבר נפלא, ליישב את הקושיא המפורסמת (עי’ טור סי’ תרכה) מדוע נקבע חג הסוכות בתשרי, הלא יציאת מצרים בניסן היתה. ותירץ הגר”א, כי ענני הכבוד שזכו בהם ישראל בצאתם ממצרים, נסתלקו מהם בחטאם בעגל, וכשנתרצה להם הקב”ה ביום הכיפורים, וציווה למשה רבינו שיעשו לו משכן, אזי למחרת יום הכיפורים ציווה משה רבינו לבני ישראל להביא את נדבת המשכן, וכתיב (שמות לו, ג) “והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר”, דהיינו בי”ב תשרי ובי”ג תשרי, ולמחרת נטלו כל איש חכם לב בעושי המלאכה את כל הנדבה, וביום המחרת, שהוא ט”ו בתשרי, החלו בבניית המשכן, ובו ביום חזרו ענני הכבוד לשכון בישראל, ועל כן נקבעה מצות סוכה לזמן זה, זכר לענני הכבוד שחזרו לישראל באותו היום.
ובעבודת הגרשוני (שיר השירים ג, ד) הביא את הדברים בשם דודו הגר”א ביתר ביאור. כי מצינו שאמר לו הקב”ה למשה (שמות כג, כ) “הנה אנכי שולח מלאך לשמרך בדרך”, והיינו שמפני חטא העגל לא יזכו עוד להיות מושגחים ע”י הקב”ה בעצמו ושתשרה שכינתו ביניהם, אלא ינהיגם על ידי מלאך. וכשנתרצה הקב”ה למחול לישראל, וציוום לעשות משכן, הבטיחם הקב”ה בזה כי לעולם ועד ישכון בינותם ולא תסור שכינתו מהם, וכדכתיב (ויקרא טז, טז) “השוכן אתם בתוך טומאותם”. והתחלת ענין זה היתה בט”ו בתשרי, כשהחלו בבניית המשכן וחזרו ענני הכבוד, ובזה נקבע כי הקב”ה שוכן לעולם בתוך בני ישראל. עכ”ד. ועל כן נקבע חג הסוכות לכפר בו על טומאת מקדש וקדשיו של אומות העולם, על שטמאו וחללו את קדושת ישראל, מקום השראת השכינה בעולם. מפני שאז מאירה בתוקף קדושתם ומעלתם של ישראל, שהקב”ה משרה את שכינתו עליהם, ומסתירם תחת כנפיו בצלא דמהימנותא, ולעולם לא יסיר את שכינתו מהם.
על פי זה יובן גם מה שכתבו המפרשים בטעם מצות סוכה, שנצטווינו לצאת מדירת קבע ולישב בדירת עראי, כדי לעוררנו על עיקר מטרת החיים, שהוא לימוד התורה וקיום המצוות, ועל כן אנו מניחים את נכסינו הקבועים לשבעה ימים, כדי לקבוע בנפשותינו כי העיקר והקבע הוא עבודת ה’, וענייני העולם אינם אלא דבר חולף. והקשו על כך, מדוע שייך ענין זה לחג הסוכות דוקא, ולא נצטווינו על כך בזמן אחר בימות השנה. אבל על פי הדברים האלה יתבאר היטב, כי באמת בלב כל איש ישראל קבועה ההכרה כי לא נברא אלא לשמש את קונו, אלא שאומות העולם המקיפים את ישראל משפיעים רוחות והשקפות זרות החודרות לתוככי לבו ומחשבתו של היהודי. ועל כן בחג הסוכות, שבו מתגלה תוקף כוחם של ישראל, שהקב”ה בחר בהם לחלקו ומשרה שכינתו עליהם, ונשבר כוחם של אומות העולם לפגום בקדושתם של ישראל, זהו הזמן הראוי ביותר לקבוע את הדברים בנפשותינו לכל השנה כולה, ולכן נצטווינו לישב בסוכה בצלא דמהימנותא, בכדי להסיר מעלינו את ההשפעות הזרות של אומות העולם, ולההביל את כל ענייני העולם ולהידבק אך ורק בהקב”ה.

מאור המצוה
מעשה בלולב
סיפר הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ”ל, כי שנה אחת נסע לשוק בפתח תקוה על מנת לקנות לולב, ופגש שם שני נערים אשר הציעו לו לקנות מן הסחורה שבידיהם, שהיא משופרא דשופרא, כלשונם. רבי אברהם בחן את הלולבים בעיון, בחר מתוכם שני לולבים, ושילם עבורם מחיר גבוה מן הרגיל, כדרישת הנערים. בדרך נסיעתו חזרה הבחין כי באחד מן הלולבים נחלקה התיומת לגמרי, ועלתה בלבו מחשבה כי לבטח רימוהו הנערים והדביקו את התיומת, וכעת הוסרה ההדבקה ונתגלתה התרמית. מיד סבר לחזור אליהם ולנזוף בהם קשות, אך שוב נמלך בדעתו להבליג על כך, ופנה למוכר אחר לקנות ממנו לולב מהודר. כשחזר לביתו, ראה בנו של רבי אברהם את הלולבים, ושיבח מאד את הלולב הנחלק. תמה רבי אברהם, “וכי אינך מבחין בחסרונו?”, ובנו השיב כי אין כאן חסרון כלל, אלא שתי תיומות יש כאן, וכל אחת מהן סגורה למהדרין. או אז חשב רבי אברהם לעצמו, “אילו לא הייתי מבליג, והייתי נחפז אחר יצרי לנזוף בנערים, אלו פנים היו לי כשהייתי מגלה את טעותי”…

מאור הצל

ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון יסובבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו.
He found him in a desert land, in the wastes of a howling wilderness; He encircled him, He granted him understanding, He guarded him like the pupil of His eye (Devarim 32:10).
Rashi and the Ibn Ezra explain the words “יסבבנהו יבוננהו,” to mean that Hashem surrounded the Bnei Yisroel with the clouds of glory and imparted upon them the wisdom of His Torah.
The Tur (OC 625) begins hilchos sukkah with the explanation that the sukkah mentioned in the passuk refers to the ananei hakavod. Its main function, the Tur explains, was to protect the Bnei Yisrael from the elements.
In addition to providing physical protection, the ananei hakavod also provided spiritual sustenance. It wasn’t just “yesovevenhu,” but was followed with a “yevoneniehu” – its root meaning understanding. The ananei hakavod created the perfect environment to be imbued with Hashem’s infinite wisdom, the Torah.
The Sefas Emes (Haazinu 5637) explains that during Rosh Hashanah and Yom Kippur, one undergoes a purification process. He now has a clean but empty slate. To gain the light of the Torah, one must enter the sukkah. Yesovevenhu is the sukkah, and yevoneniehu stems from the lulav which is symbolic of Hashem extending his wisdom to the Bnei Yisroel.
We recently read in the haftorah of Shuvah:
ארפא משובתם אהבם נדבה… ישבו ישבי בצלו.
I (Hashem) will rectify their waywardness, love them gratuitously… and those who dwell in His shade will return.
After teshuvah comes dwelling is His shade. After cleaning our slate on the Yamim Noraim, we enter the sukkah which symbolizes the shade of Hashem’s wings.
At the conclusion of Yom Kippur davening, we say “יחביאני צל ידו תחת כנפי השכינה.” The Bnei Yissaschar cites Rav Tzvi Hirsh of Zhiditchov, explaining that this refers to the sukkah. This piyyut is also recited during the aseres yemei teshuvah, and some tzaddikim would build their sukkah specifically on the day it is recited.
The Zohar (Parshas Tzav 35a) explains Yeshayahu’s words “ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך” as referring to someone who is learning Torah. According to the Zohar, a person sitting and learning is sitting in the protective shade of Hashem’s “wings.”
According to halachah, one should learn Torah in the sukkah. More than all other daily activities that should also take place in the sukkah, Torah learning is one of the central functions of sukkah, yevoneniehu.
The Sefas Emes adds that this is why Sukkos culminates with Simchas Torah. After imbibing the wisdom of Torah over Sukkos, a Torah celebration is in order.

מאור שי”ח
One year on Rosh Hashanah, Rav Shneur said over a Chasam Sofer to the talmidim. Later, on Simchas Torah, after drinking some wine, the Rosh Yeshivah shared that the Chasam Sofer he had said over had changed his Rosh Hashanah.
The Chasam Sofer says that the cry of the shofar isn’t a cry of sadness—on the contrary, it’s a cry of joy!
Dovid Hamelech says in Tehillim 33a, “Sing Him a new song, play well, with sounds of teruah!” The teruah of the shofer is a song to Hashem. Elsewhere (144:9), Dovid Hamelech refers to the “new song” and adds “on a ten-stringed harp will I play to You.” This refers to the ten days of repentance—the aseres yemei teshuvah. What is the source of this deep happiness that brings tears of joy? The answer lies in the next pasuk: “He who grants salvation to the kings.” Hashem gives kapparah for Klal Yisrael, a nation of kings, and this is the source of our joy.
When Rav Shneur taught this to his talmidim, he internalized it so deeply that on Simchas Torah he was still overcome with emotion from this lesson.
(Heard from Rav Yaakov Licht.)