Meor Hazayis Korach 5786

מאור גנות המחלוקת
דרכם של בעלי מחלוקת
כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’ ומדוע תתנשאו על קהל ה’ (טז, ג).
בפסוק זה מבואר שקרח לא בקש את טובת עצמו, אלא את טובת הכלל, שרצה שלא תהיה התנשאות של איש אחד על כל הציבור, כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה’. וכיוצא בזה כתב רש”י (לקמן פסוק יט), “ויקהל עליהם קרח, בדברי ליצנות. כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופיתה אותם, כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כולכם, אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כולם”.
אולם לאידך גיסא מצינו שקרח נתכוון רק לטובת עצמו, ואת כבוד עצמו היה דורש, וכמו שכתב רש”י (לעיל פסוק א), “ומה ראה קרח לחלוק עם משה, נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבור. אמר קרח, אחי אבא ארבעה היו וכו’, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את השניה, לא אני שאני בן יצהר שהוא שני לעמרם, והוא מינה נשיא את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו”.
ועוד מצינו כן במה שכתב רש”י (לקמן פסוק ז) בשם מדרש תנחומא (סימן ה), “וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן, אמר, בשבילו אני נמלט וכו’, לכך נשתתף לבוא לאותה חזקה, ששמע מפי משה שכולם אובדים ואחד נמלט, אשר יבחר ה’ הוא הקדוש, טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה, לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה”. ומבואר בדבריו, שאילו היה קרח חושש שימות, לא היה נגש למחלוקת זו, ולא היה מסתכן בנפשו כדי לברר במי בחר ה’, ורק מפני שתלה בעצמו שהוא ימלט הסכים לדברי משה רבינו, אף שידע שכל מאתים וחמישים האנשים אשר עמו ימותו, ולא חשש לכך, כי לא נתכוון אלא לטובת עצמו. ולכאורה הדבר נראה כסתירה למה שטען קרח לפני משה ואהרן שאת טובת הכלל כולו הוא דורש.
וביארו בזה הגאון רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ”ל בספרו ברכת פרץ, ובנו הגאון רבי חיים קניבסקי זצ”ל בספרו טעמא דקרא, כי אכן כך היא דרכם של בעלי מחלוקת, שבתוך לבם אינם דורשים אלא את טובת עצמם בלבד, אבל מן השפה ולחוץ ידברו כאילו אין כוונתם אלא להגן על טובת הכלל ולהלחם עבור הצדק והיושר, כי אם יגלו את צפונות לבם שאין כוונתם אלא לצורך עצמם, לא יעלה בידם להלהיב אנשים אחרים שיבואו לעזרתם ויצטרפו למחלוקת, ועל כרחם הרי הם מעמידים פנים כאילו אין דאגתם אלא לכלל כולו.
והוסיף הגר”ח קניבסקי לבאר, שאף על פי שקרח לא הזכיר בדבריו כלל שהוא מבקש כהונה לעצמו, אלא טען רק שכל העדה כולם קדושים ושלא יתנשאו עליהם, מכל מקום משה רבינו השיב כנגדו “המעט מכם כי הבדיל וגו’ ובקשתם גם כהונה”, כי הוא ידע אל נכון את מה שבתוך לבם של בעלי המחלוקת, שבפיהם יכזבו כאילו אינם חושבים על עצמם כלל, אבל באמת אין בלבם אלא קנאה ותאות השררה.
* * *
בענין מחלוקת קרח ועדתו הקשה בספר טעמא דקרא, שהרי אמרו חז”ל (יומא עה, א), “צדיקים ירד על פתח בתיהם, בינונים יצאו [אל מחוץ למחנה] ולקטו, רשעים שטו [למקום רחוק] ולקטו”, ובודאי למשה רבינו ירד המן על פתח ביתו כמידת הצדיקים, וקרח וכל עדתו הוצרכו לצאת למקום רחוק ללקוט את המן, והרי זה סימן מובהק לצדקותו של משה רבינו ורשעותם של קרח ועדתו, וכיצד יכלו העם לטעות ולהסתפק בדבר זה.
והביא שבשבט מוסר (פרק לז) כתב בשם חז”ל, שבאותו היום שנחלק קרח על משה רבינו לא ירד המן כלל, ולמד מכך כמה גדולה רעת המחלוקת, שבגללה הפסידו בני ישראל את המן באותו היום. ולפי זה מיושב היטב, שהרי קרח מתחילתו היה צדיק, ורק באותו היום נפל ממדרגתו וחטא, ומאחר שבאותו היום לא ירד המן לא היו יכולים בני ישראל להיווכח בדבר על ידי זה.
והגר”ח קניבסקי תירץ, שכן היא דרכם של בעלי מחלוקת, שאי אפשר לשנות את דעתם על ידי הוכחות וסימנים, לפי שהם אדוקים כל כך במחלוקת ויש בידם דחיה ותירוץ על כל דבר, ואדרבה, הם יראו בכך סימן משמים שהם מתרפים במחלוקת ואינם נלחמים מספיק.

מאור הצדיק
דרכם של מוציאו דיבה
הרה”ק רבי יצחק מווארקי זצ”ל נזדמן פעם לווארשא לרגל השתדלותו בצרכי הכלל. כשהגיע עם משמשו בערב לבית המלון, ראו שאי מי קשקש על הדלת כולה דברי זלזול וחירופים על הרבי. המשמש עמד משתומם, ונרתע מבושה וכלימה. אמר לו הרבי, “אל תתרגש ואל תיפול רוחך מזה, כי קבלה בידי ממורי העילוי [כך היה מכנה את הרה”ק רבי אברהם משה בן הרבי רבי בונם מפרשיסחא זצ”ל], שבעלי המחלוקת מוציאים דיבה על איש דוקא במידה שהוא מושלם בה ביותר”. והביא לכך ראיה מן התורה, ממה שעדת קרח התלוננו כנגד משה רבינו “ומדוע תתנשאו על קהל ה'” והאשימוהו בגאוה ובהתנשאות, בזמן שהתורה הק’ מעידה עליו (לעיל יב, ג) “והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה”.
(יגדיל תורה)

הגאון רבי שמריהו יוסף חיים קניבסקי זצ”ל (1928-2022)
נולד בפינסק בשנת תרפ”ח לאביו הגאון רבי יעקב ישראל זצ”ל, בעל ספרי “קהלות יעקב” על הש”ס. בהיותו בן 6 עלתה משפחתו לארץ ישראל והתיישבה בבני ברק. למד תורה אצל אביו, וכן בישיבת תפארת ציון ובישיבת לומז’ה שבפתח תקוה. כמו כן גדל בצלו של דודו הגאון בעל חזון איש זצ”ל. בשנת תשי”ב נשא לאשה את בתו של הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ”ל. היה ידוע ומפורסם כמי שלא פסיק פומיה מגירסא וכל רז לא אניס ליה. מגיל צעיר היה נוהג לסיים בכל שנה בתענית בכורים את כל התורה כולה, עד שנותיו האחרונות. חיבר ספרים רבים במקצועות התורה, והידועים שבהם: “דרך אמונה” על רמב”ם סדר זרעים, “קרית מלך” לציון כל מקורותיו של הרמב”ם, “שונה הלכות” על או”ח, “נחל איתן” על הלכות עגלה ערופה, “טעמא דקרא” על התורה, ביאור לתלמוד ירושלמי ולמסכתות קטנות, ועוד. רבים נהרו לפתחו לקבלת עצה וברכה. נפטר בשושן פורים תשפ”ב ונטמן בבני ברק.

מאור פרשה
A Dual Personality
A close look at Parshas Korach reveals two separate but concurrent narratives.
The Levi’im formed a rebellion, demanding the coveted privilege of kehunah, which was currently reserved for their cousins, the sons of Aharon. The Bnei Levi were motivated by a desire to have a loftier role in avodas Hashem.
Simultaneously, another rebellion broke out: The Bnei Reuven demanded a superior leadership role. The descendants of the firstborn, Reuven, resented the elevated position given to Moshe of Shevet Levi. Dasan and Aviram represented Reuven’s descendants, demanding the preeminence they felt entitled to.
Besides for their very different intentions, the location and the nature of the respective confrontations with Moshe and Aharon were also unalike. The confrontation with Korach, who championed the cause of the Levi’im, during which he was tested with ketores, took place “lifnei Hashem” (Bamidbar 16:7), at the Mishkan. The confrontation with Dasan and Aviram and their followers took place at the entrance to their private tents, representing their earthly possessions.
Their respective punishments also differed greatly. The two groups were eliminated by two different modes of destruction. A fire emanating from before Hashem consumed the Levi’im, while Dasan and Aviram and their ilk were swallowed by the earth. The punishments fit the crimes. The Levi’im, who were striving for more kedushah, surrendered their neshamos to a divine fire. The Bnei Reuven, whose aim was earthly gain, ended up in the earth.
Korach was the only one who straddled both camps. As a central figure in the Levi camp he led the charge for more kedushah. His neshamah yearned for more avodas Hashem. But Korach had another motive. Ibn Ezra explains that Korach stored his amassed wealth near Shevet Reuven. He was a rosh yeshivah who did business on the side; he was pulled to kedushah but also to earthly matters.
The Gemara (Sanhedrin 110a) discusses whether Korach was consumed by the fire or swallowed by the earth. The conclusion is that he suffered both. Rashi (s.v. min) explains that his neshamah was burnt and his body remained intact, only to roll to where the earth was to swallow it. A neshamah engaged in a misguided pursuit of kedushah was consumed by a holy fire and a body engaged in a misguided pursuit of earthly gains was swallowed by the earth.