Meor Hazayis Matos Masei 5785

מאור הקדושה
פה קדוש
איש כי ידור נדר וגו’ לא יחל דברו (ל, ג).
פירש”י (ד”ה לא), “כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דבריו חולין”. וצריך ביאור, וכי דבריו קדושים הם, שעל ידי שעובר עליהם הם מתחללים מקדושתם. עוד צריך להבין, שמצינו בחז”ל (עי’ נדרים לה, א) שעל ידי שאדם נודר מאיזה דבר חלה קדושה בדבר הנדור, ונעשה הדבר כעין הקדש שיש בו מעילה, וצריך ביאור כיצד יש בכוחו של האדם לפעול מציאות חדשה של קדושה בדבר חולין.
הגה”צ רבי שמואל מסאכטשוב זצ”ל בספרו שם משמואל (מטות תר”ע) מביא בזה ביאור נפלא בשם אביו האבני נזר זצ”ל, על פי מה שכתב רבינו יונה (אבות פרק א משנה יז ד”ה שמעון) שפה קדוש של לומדי תורה הרי הוא ככלי שרת, והדין הוא שכלי שרת מקדשים את מה שבתוכם (זבחים פו, א), וכלי שרת מקדש את המנחה המונחת לתוכו להיות ראויה למזבח (סוטה יד, ב), ועל כן גם פיו של יהודי הנשמר בקדושה, שהוא ככלי שרת, מקדש את הדיבור היוצא ממנו, וכשעובר על דיבורו הוא מחללו מקדושתו, וכמו כן, מפני שהדיבור עצמו קדוש, בכוחו לפעול מציאות חדשה של קדושה בדבר שהדיבור מתייחס אליו.
וטעם הדבר שדוקא פה של יהודי שמשמש לתורה ועבודת ה’ נעשה ככלי שרת, יותר משאר אברי האדם, אשר אף אם משתמשים בהם בקדושה אין הם נעשים ככלי שרת, מבאר השם משמואל שהוא על פי הכתוב (ישעיה מג, כא) “עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו”, דהיינו שעיקר תכליתם של בני ישראל היא לספר תהלות ה’ בפיהם, ולכן נתייחד הפה במעלה זו להיות ככלי שרת.
ועל פי זה מוסיף לבאר את דברי הילקוט שמעוני (רמז תשפג) בשם הספרי זוטא, שדוקא בני ישראל מוזהרים בבל יחל ואין אומות העולם מוזהרים בבל יחל. כי הגוי לעולם לא יוכל לקדש את פיו להיות ככלי שרת, שהרי דוקא בני ישראל נתייחדו במעלה זו שתכלית בריאתם היא לספר תהלות ה’, “עם זו” דייקא, אבל פיו של הגוי לא נועד למטרה קדושה זו.
עוד מבאר השם משמואל על פי זה, דברי רשב”י (ירושלמי ברכות פ”א ה”ב), אילו הייתי בהר סיני בשעת מתן תורה הייתי אומר לפני הקב”ה שצריך לברוא את האדם עם שני פיות, אחד לדברי תורה ואחד לדברי חול [ולבסוף חזר בו ואמר, שעם שני פיות היה מתפתה יותר לדבר דיבורים אסורים], כי הנה כלי שרת שנטמא יצא מידי קדושתו וצריך לחזור ולמשחו בשמן המשחה כדי לקדשו (רש”י עבודה זרה נב, ב ד”ה והקדשנום), ולכן אף שהפה הוא ככלי שרת מחמת עצם היותו מיועד למטרה קדושה של סיפור תהלות ה’, מכל מקום על ידי ההשתמשות בו לצורך חול הרי הוא ככלי שרת שנטמא, שנפגמת קדושתו ושוב אינו ככלי שרת, ולא יתקדשו הדיבורים היוצאים ממנו.

מאור הדיבור
אמת ויציב
בסוף ימיו של הגאון רבי מרדכי קאטץ היו חברי הנהלת ישיבת טעלז מתכנסים בביתו לדון בעניינים שעמדו על הפרק בניהול הישיבה. ביום גשום אחד התאספו בביתו כל ראשי הישיבה, שרובם ככולם היו אחייניו. לאחר שהסתיימה האסיפה, והמשתתפים כבר חזרו איש איש לביתו, הבחינה הרבנית שמישהו שכח זוג נעלי גומי (גלושעס) בדירתה.
היא התקשרה אחד אחד לרבני הישיבה כדי לברר למי שייכות הנעליים. וכל אחד ענה בשלילה עד שהגיעה אל הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ”ל, שגם הוא ענה שלא היו הנעליים שלו מעולם. הרבנית, כבר מעט מתוסכלת, תהתה בקול: “אם כן, למי שייכות הנעליים הללו?”
ענה לה רבי מרדכי גיפטר: “דודתי היקרה, אני זוכר שהדוד אמר שיש לו שני זוגות של נעלי גומי (ער האט צוויי גאלאשען).” הרבנית הכחישה ואמרה בהחלטיות: “אני יודעת בוודאות שאין לו שני זוגות.” אך הרב גיפטר התעקש: “אני במו אוזניי שמעתי את הדוד אומר שיש לו שניים.”
פתאום הבינה הרבנית את פשר העניין ושאלה: “אמור לי בבקשה, האם הוא אמר שיש לו ‘שני זוגות של נעלי גומי’ או ‘שני נעלי גומי’?” רבי גיפטר השיב מיד: “גראדע, הוא אמר ‘שני נעלי גומי’, אבל מי מדבר כך? הרי אדם שיש לו שני נעליים אומר שיש לו זוג נעליים, ורק כשיש שני זוגות הוא יאמר שיש לו שניים.”
חייכה הרבנית והסבירה: “פעם קנה הדוד זוג נעלי גומי ואיבד אחד מהם. הוא קנה זוג נוסף, ואז איבד נעל אחת גם מהזוג השני. נמצא שיש לו שני נעליים בודדים, ואינו יכול לקרוא להם זוג. לכן הוא נזהר בלשונו לומר ‘שניים’ ולא ‘זוג’.” כך היה הגאון רבי מרדכי קאטץ מדייק ונזהר בכל מילה שיצאה מפיו.

הגאון רבי חיים מרדכי קאטץ זצ”ל (1894-1964)
נולד בליטא בשנת תרנ”ד. למד בצעירותו אצל הגאון הרב יוסף ליב בלוך זצ”ל רבה של טלז, ואצל הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ”ל. נשא בתו של הג”ר יוסף ליב בלוך וכיהן כראש המכינה בטלז. בתחילת מלחמת העולם השניה, נסע לארה”ב עם גיסו הגאון רבי אליהו מאיר בלוך, והקימו ישיבת טלז בקליבלנד. נפטר בשנת תשכ’ה ונקבר בהר המנוחות.

מאור הארץ
Bein “Hametzarim”
ויקצף משה על פקודי וגו’ (לא, יד)
“And Moshe became angry with the commanders of the army…” (Bamidbar 31:14)
Rashi (31:21) notes that since Moshe became angry, he fell into error, forgetting the laws of kashering utensils acquired from gentiles. This phenomenon repeats in other instances: During the chanukas haMishkan, Moshe became angry at Elazar and Isamar (Vayikra 10:16), and then too, he made a halachic error. Likewise, at mei merivah, when Moshe angrily exclaimed, “Listen now, you rebels!” (Bamidbar 20:10-11), his anger led to another mistake, and he struck the rock.
Midrash Rabbah offers another example, noting Moshe’s anger when some of the Bnei Yisroel left over mann against orders. This anger caused him to forget to teach crucial halachos of Shabbos.
The Rambam in Shemonah Perakim asserts that Moshe’s anger at mei merivah was why he was denied entry into Eretz Yisrael.
While we might struggle to comprehend how Moshe Rabbeinu can have any flaw, the Torah teaches that on his lofty level this imperceptible shortcoming neede to be addressed. Its lesson to us on our level is to take heed and reign in our perceptible anger.
There is a rule that a punishment needs to fit the crime. What connection exists between Moshe’s anger and the punishment of being denied entry into Eretz Yisrael?
The Gemara in Nedarim (22a) tells that Ulla, while traveling to Eretz Yisrael, witnessed a man killing his companion at the border of Eretz Yisroel. To save his own life, Ulla feigned his approval. Later, troubled by his complicity, he consulted Rabbi Yochanan, who reassured Ulla that he had acted correctly in self-preservation. Rabbi Yochanan then expressed bewilderment, quoting the pasuk (Devarim 28:65): “And Hashem will give you there [in exile] an agitated heart,” explaining that agitation is associated specifically with life outside Eretz Yisrael. If so, how can someone have been so angered in Eretz Yisroel to the point of committing homicide? The Gemara answers that this took place on the East bank of the Yarden which isn’t Eretz Yisroel proper.
It can be gleaned from this Gemara that in Eretz Yisrael there is no place for anger. Understanding this, we see clearly the principle of midah k’neged midah: Moshe, on his unparalleled spiritual level, was held accountable for even the slightest trace of anger, a trait incompatible with Eretz Yisrael. Consequently, he was denied entry into the land.
During these days of bein hametzarim, when we yearn intensely to return fully to Eretz Yisrael, it is essential that we strive to eliminate any anger from our hearts.

מאור שי”ח
כי מציון תצא תורה
Rav Shneur was a talmid muvhak of Rav Baruch Ber and of his illustrious father, Rav Aharon. In addition to this, he also enjoyed a uniquely close relationship with his grandfather, Rav Isser Zalman. During WWII, when Rav Shneur was a chosson in his early twenties, he made his way to Eretz Yisroel while his father journeyed to America. This move enabled him to reconnect with his grandfather, who had left Europe when Rav Shneur was just a boy of seven.
While studying at Etz Chaim under Rav Isser Zalman’s tutelage, Rav Shneur assisted his grandfather in preparing Even Ha’azel for publication. Rav Isser Zalman credits his “beloved grandson, the gaon moreinu Chaim Shneur,” with skillfully crafting concise summaries of Even Ha’azel on Mishpatim and Shoftim. Rav Shneur distilled extensive, complex essays into their essential core ideas. Moreover, Rav Isser Zalman cites several chiddushei Torah from his grandson, not only in Mishpatim and Shoftim but also regarding inyanei Kodshim, a topic in which Rav Shneur was particularly renowned for his mastery.
Reb Shaya Gerstel and his father once visited Rebbetzin Rischel, the almanah of Rav Shneur. The senior Rabbi Gerstel had been a close talmid of Rav Shneur. It was shortly after the publication of Rav Shneur’s sefer Siach Arev and the Rebbetzin was very excited to show the sefer. At that time she related that Rav Isser Zalman had strongly encouraged Rav Shneur to record his chiddushei Torah, to the extent that Rebbetzin Baila Hinda had personally sewn a notebook for him.