Meor Hazayis Shmini 5786

מאור המסורת
חסרון בהתבטלות אל משה ואהרן
“ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אותם” (י, א).
הספורנו הביא את דברי הגמרא (עירובין סג, א), שחטאם של נדב ואביהוא היה שהורו הלכה בפני משה רבם. ובספר אוהבי יש מהגאון הרב שמעון אלסטער זצ”ל הקשה דלכאורה הדבר צריך ביאור, שהרי התורה פירשה להדיא את הטעם שמתו נדב ואביהוא, מפני שהקריבו אש זרה אשר לא צוה אותם, ולמה באו חז”ל וביארו באופן אחר, שמתו מפני שהורו הלכה בפני משה רבם. ולא עוד, אלא שאם מתו מחמת שהורו הלכה בפני רבם, נמצא שיתכן שעפ”י האמת ההלכה כמותם, רק שחטאו במה שהורו אותה בפני רבם, מבלי לשאול תחילה את דעתו של משה.
הרב דסלר זצ”ל במכתב מאליהו (חלק ב עמ’ רמד) הביא רשימה ארוכה של ביאורים מדברי חז”ל ביסוד חטאם של נדב ואביהוא. תחילה הביא הרב דסלר את דברי הגמרא בעירובין שם שהורו הלכה בפני רבם, ואח”כ שנכנסו לפני ולפנים, ועוד כמה טעמים. ואחר כך הביא את דברי התורת כהנים (מכילתא דמילואים אות כא), וכן הוא במסכת סנהדרין (נב, א), “שראו [נדב ואביהוא] את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחילה, הן באים אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא, עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל. אמר הקב”ה, נראה מי קובר את מי, הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל, ע”כ.
והביא שם את קושיית החפץ חיים בביאורו לתורת כהנים (שם), איך יתכן שאנשים גדולים כאלה יהא דיבורם כאנשים פחותי ערך. וביאר החפץ חיים, שהם בוודאי לא אמרו דברים אלו כמו שפלים ונבזים, אלא כמו שאנו אומרים בלשוננו, הם היו מציאותיים, דהיינו שכך הוא דרכו של עולם, דור הולך ודור בא, וכאשר ימותו הזקנים עול ההנהגה יפול על כתפינו, ואנו נהיה מוכרחים להנהיג את הציבור. ולכאורה קשה, אם כן מהו החטא שבזה, וכי דיבור זה גרוע כל כך עד שנתחייבו בנפשם. אלא הביאור בזה הוא, כי היה להם לומר את זה ביותר עדינות, “פן” חס ושלום ימותו משה ואהרן ועול ההנהגה יפול על כתפינו.
וביאר הרב דסלר בעומק הענין, שהואיל וכבר היה בלבם שהם ראויים להנהגת הדור, אף שהיה זה במקום עמוק מאוד שהם לא הכירו בו בחוש, מכל מקום זה גרם להם לדבר בחוסר הכבוד הראוי.
ולפי זה יש לבאר את השייכות של כל זה לחטאם המפורש בכתוב “ויקריבו לפני ה’ אש זרה אשר לא צוה אותם”, מפני שנדב ואביהוא באמרם “מתי ימותו שני הזקנים הללו”, היה בזה בדקי דקות חיסרון בהכנעתם אל משה ואהרן, ונמצא שאף שהשתוקקו ברוב התלהבותם לעבודת ה’ ולהקטיר הקטורת, מכל מקום עבודתם נחשבה כאש זרה מחמת החיסרון בהכנעתם למשה רבינו, שהוא חיסרון בהתבטלות שלהם לקבלת המסורה. שהרי אין לנו אלא את המסורה של “הזקנים הללו” מדורות הקדמונים אשר מפיהם אנו חיים, ואנו חייבים לבטל לגמרי את דעתנו לדעתם, ובלי התבטלות מוחלטת זו, עם כל הכוונות הטובות שלנו, אין זה כי אם אש זרה אשר לא צוה ה’. כי אמנם דבר ה’ הוא אך ורק מה שנמסר לנו ע”י זקני הדור.

הגאון רבי ישראל שמעון אלסטער זצ”ל (1946-2023)
נולד בניו יורק ביום י”ב אדר א’ תש”ו לאביו ר’ יוסף שמואל ולאמו מרת גיטל. בילדותו התייתם כאשר אביו נהרג בתאונת מטוס .בגיל ארבע עשרה עלה לארץ ישראל ללמוד בישיבת “קול תורה” שבירושלים, שם זכה להסתופף בצילם של גדולי תורה. בין רבותיו נמנו הגאון רבי יהושע נויבירט זצ”ל, מחבר הספר “שמירת שבת כהלכתה”, והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ”ל אשר קירבו וחיבבו. לאחר מכן המשיך את דרכו בלימוד בישיבתו של הגאון רבי בנימין פאלער זצ”ל, שם נעשה לתלמידו המובהק וקנה ממנו את דרך הלימוד שליוותה אותו כל ימי חייו. בשנת תשכ”ט נשא לאשה את הרבנית אסתר קריינדל, בתו של הגאון רבי אברהם יוסף ווייס זצ”ל, ראש ישיבה ורב בית הכנסת “מוריה” בניו יורק. שנה לאחר מכן, בהיותו בן עשרים וארבע בלבד, מונה לר”מ בישיבת לאנג ביטש, שם כיהן שנים רבות וחינך מאות תלמידים. בשנת תשנ”ה התמנה לרב קהילת “תורה ותפילה” בפלטבוש. בשנת תשס”ד ייסד את הישיבה הגדולה בקליפוואוד, בה המשיך במסירות נפש עצומה להרביץ תורה ולהעמיד תלמידים לאלפים. שיחותיו נדפסו לאחר פטירתו בספר “אוהבי יש”, שנערך ויצא לאור על ידי תלמידיו. נפטר ביום ו’ בחשוון תשפ”ד.

מאור עבודת ה’
סיפר חסיד שהיה נוכח בסדר של האדמו”ר בית ישראל מגור בפסח הראשון אחרי מלחמת העולם, שכשהגיעו למאמר ההגדה “יכול מראש חודש” (מכילתא יג, ח), אמר ביאור יפה בדרך רמז, שמדבר על בני אדם המרוצים לעבוד את ה’ רק בזמנים המיוחדים שיש בהם יותר מרץ והתלהבות לעבודת ה’. ועל זה אמר, שומע אני מראש חודש, שיכול רק בחודשים וזמנים אלו חייב לעבוד את ה’, תלמוד לומר “ביום ההוא”, שחייב לעבוד את ה’ בכל יום ויום. וממשיך, יכול מבעוד יום, דהיינו רק בזמנים המאירים שהשמש זורחת עליו והדברים מתנהלים כשורה. תלמוד לומר “בעבור זה”, בשעה שמצה (לחם עוני) ומרור – הרומזים לקושי השעבוד – מונחים לפניך. שאף בזמנים הקשים שאינם נוחים, חייב לעבוד את ה’.