Meor Hazayis Pinchas 5786

מאור ההקרבה
שולחנו של אדם מכפר
את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו (כח, ב).
במדרש רבה (כא, כ) אמרו, זהו שאמר הכתוב (משלי יג, כה) “צדיק אוכל לשובע נפשו”, זה אליעזר שאמר (בראשית כד, יז) “הגמיאיני נא”, כדי גמיאה, “ובטן רשעים תחסר” (משלי שם), זה עשו שאמר (בראשית כה, ל) “הלעיטני נא”. ודברי המדרש צריכים ביאור, מהי השייכות של ענין זה לפסוק דידן.
הרה”ק החוזה מלובלין זי”ע בספרו זכרון זאת (ד”ה במדרש) ביאר את דברי המדרש, על פי דברי הגמרא (ברכות נה, א) על הפסוק (יחזקאל מא, כב) “המזבח עץ שלש אמות גבוה וגו’ וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'”, שהקשו שם, פתח במזבח וסיים בשלחן, ותירצו, שכל זמן שבית המקדש קיים המזבח מכפר על ישראל, ועכשיו שולחנו של אדם מכפר עליו.
והנה מפשטות דברי הגמרא נראה, שאין הכוונה שהמצוות שהאדם עושה על שולחנו פועלות את הכפרה, וכגון שלומד תורה על שולחנו או שנותן צדקה לעני בשעת אכילתו וכדומה, אלא האכילה עצמה היא המכפרת. וצריך להבין, הלא האכילה אין בה מצוה מצד עצמה, אלא אכילת רשות היא, ומדוע תכפר על האדם.
אמנם ביאור הענין הוא, שכאשר האדם משבר את תאוותו וממעט באכילתו, הרי הוא כאילו הקריב קרבן על גבי המזבח, כמו שדרשו חז”ל (סנהדרין מג, ב) על הפסוק (תהלים נ, כג) “זובח תודה יכבדנני”, שכל הזובח את יצרו ומתוודה עליו מעלה עליו הכתוב כאילו כיבדו להקב”ה בשני עולמים, העולם הזה והעולם הבא, וממה שנדרש ענין זה בלשון הכתוב “זובח תודה” יש לנו ללמוד שזביחת היצר חשובה כזביחת קרבן. ועל אכילה כזו אמרו חז”ל ששולחנו של אדם מכפר עליו כמזבח.
ועל פי זה יתבארו לנכון דברי המדרש. שהוקשה לו, שמלשון הכתוב “תשמרו להקריב לי במועדו” משמע שבכל מועד ובכל זמן יש להקריב את הקרבן, ואף בזמן שאין בית המקדש קיים, וקשה היאך אפשר שיהיה כדבר הזה. ותירץ בעל המדרש, שהוא מפני שבזמן שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר, על ידי שאוכל כדרך הצדיק האוכל לשובע נפשו וכובש את תאוותו בשעת האכילה. ועל כן אמר שזהו שאמר הכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו, וכאליעזר עבד אברהם שלא ביקש אלא מעט מים.
אולם עדיין צריך לבאר מדוע הוצרך המדרש להוסיף ולדרוש גם סיפא דקרא, “ובטן רשעים תחסר”. הרי כבר נתבאר הכתוב היטב, שהקרבת הקרבן בימינו היא על ידי אכילת הצדיק לשובע נפשו, ולאיזה צורך השמיענו בעל המדרש גם את צד ההיפוך.
וביאר בזה החוזה מלובלין, שהיה אפשר לומר שכדי ששולחנו של אדם יכפר עליו אין צריך דוקא למעט באכילתו, ולשבור את יצרו כל כך, אלא די בכך שהוא אוכל כדי הצורך, ואינו מרבה יותר מכדי צרכו מרוב תאוותו. ועל זה בא בעל המדרש לומר, שבטן רשעים תחסר זה עשו שאמר הלעיטני נא, ולמדנו מכך שמי שמבקש להרבות בתאות האכילה אינו רק נעדר מתואר צדיק, אלא הוא נקרא רשע כעשו, וממילא מי שאינו מרבה בתאוותו וגם אינו ממעט, אף שאינו בגדר רשע, מכל מקום גם בגדר צדיק אינו, ודוקא כאשר הוא כובש את יצרו כל כך וממעט באכילתו, אזי הוא בגדר צדיק אוכל לשובע נפשו, ושולחנו מכפר עליו כקרבן על גבי המזבח.

מאור האכילה
ליתן לשני משלו פועל כפרה
הרה”ק המגיד מטריסק זי”ע היה דרכו בקודש לתת משלו מאכל ומשתה לכל החסידים שהיו באים להסתופף בצל קדשו, לימים, כאשר התקבץ בשבתות ובימים טובים ציבור גדול, הוצרך המגיד ללוות מאחרים כדי שיהיה בידו לספק את כל הוצאות הסעודות, עד שהוצרכו לקבץ אחר כך מעות מהחסידים עצמם כדי לשלם את החובות. פעם אחת נכנסו אליו המקורבים ושאלו את פי קדשו, הנה מחמת ההוצאות המרובות מסעודות החסידים נעשה הרבי לבעל חוב גדול, ומוכרחים לשלוח ולקבץ מעות מן החסידים כדי לפרוע את החובות, והלא יותר טוב היה שהרבי לא יתן לחסידים לאכול על חשבונו, וממילא לא יצטרכו לקבץ מהם מעות אחר כך בכדי לסלק את החובות. המגיד לא השיב על כך מאומה, והשואלים סברו כי השתיקה הרי היא כהודאה. בהמשך נכנסו שוב לדבר עמו מענין זה, שמהנכון לשנות את הסדר הנהוג בזה. או אז פתח המגיד את פי קדשו ואמר להם, הנה בזמן שבית המקדש היה קיים היה כל אחד מביא קרבן ומתכפר לו, ועכשיו שאין בית המקדש קיים שולחנו של אדם מכפר עליו במקום המזבח (ברכות נה, א), וכך הנני דורש את הפסוק “את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי וגו'”, “את קרבני”, מה הוא הקרבן שלי, “לחמי לאשי”, מה שאני נותן לחם לאכול לאנשים שנוסעים אלי, ובזה יהיה “ריח ניחוח לה'”, שתהיה סליחה ומחילה לי ולכל החסידים.

הרה”ק רבי יעקב יצחק הורוויץ זצ”ל, החוזה מלובלין
(1745-1815)
נולד בשנת תק”ה לאביו רבי אברהם אליעזר. למד בצעירותו אצל הגאון רבי משה צבי הירש מייזליש זצ”ל מזאלקווא בעל “חמדה גנוזה”. לאחר מכן למד בשינאווא אצל הגאון רבי שמעלקא מניקלשבורג זצ”ל, דרכו התקרב לחסידות ונעשה לתלמידו של המגיד ממעזריטש זצ”ל. לאחר פטירת המגיד הסתופף בצילם של רבי שמעלקא מניקלשבורג, רבי לוי יצחק מבארדיטשוב והמגיד רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב. בהמשך היה לתלמידו של הרבי ר’ אלימלך מליז’ענסק זצ”ל. עוד בחיי רבו מליז’ענסק החל להנהיג עדה בלאנצהוט, ובהמשך הקים את בית מדרשו בעיר לובלין. העמיד תלמידים רבים וחשובים בדרך החסידות, וגדולי הצדיקים בפולין ובגליציה היו נוסעים אליו ומסתופפים בצילו. גם המון העם נהר לפתחו לקבלת ברכה וישועה. נודע כבעל עינים צופיות למרחוק, אשר לפניו נגלו כל תעלומות, ועל שם כך נקרא בפי כל “החוזה מלובלין”. דברי תורתו נדפסו בשלשה ספרים: “דברי אמת”, “זאת זכרון” ו”זכרון זאת”. נפטר בתשעה באב תקע”ה ונטמן בלובלין.

מאור הנצירה
Standby Pays
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר: יִפְקֹד ה’ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה… וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה’ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וגו’: (במדבר כז:טו-יח)
With Moshe Rabbeinu about to leave the world, Klal Yisrael needed a new leader. According to Yalkut Shimoni (Pinchas 776), Yehoshua bin Nun was a surprise pick. The Midrash explains the unexpected choice with a pasuk in Mishlei: “Whoever tends a fig tree will eat its fruit, and one who watches over his master will be honored.” This pasuk describes Yehoshua.
Why was Yehoshua not the obvious successor of Moshe? And if there was a reason he should not have been chosen, how does comparing him to a person tending a fig tree justify the choice?
With regard to most fruits, the entire yield can be harvested at once. After waiting for the orchard to ripen, the farmer can harvest the whole crop quickly. Figs, by contrast, do not ripen all at once. They also must remain on the tree until fully ripe, as they do not ripen well after they are picked. Harvesting the fig crop, therefore, is a drawn-out job. The farmer is compelled to examine the tree every morning and gently pick only the figs that have fully ripened. On the other hand, he must not pick them too late, as overripe figs split, spoil, ferment, or are eaten by birds. The picking itself must also be done very delicately so as not to squash the soft ripe fruit.
Thus, tending a fig tree involves quiet, patient work, done over and over every single morning for weeks. (See Aderes Eliyahu Mishlei ibid.)
The Malbim (ibid.) points out that the pasuk does not use the word “shomer,” the more common term meaning “one who guards.” The stronger term “notzer” is used, because the owner of a fig tree must be especially vigilant.
Rav Yisrael Salanter writes in a letter (Ohr Yisrael letter 27) that talmud Torah includes two distinct elements: the act of learning Torah and the act of acquiring Torah.
Acquiring Torah, he further explains, has two parts. One is acquiring bekius and the other is acquiring the tools for understanding Torah. Rav Yisrael Salanter adds that because acquiring Torah is the more dominant element of the mitzvah, it is worthwhile to interrupt the act of learning for the sake of acquiring. For example, it is worthwhile to leave one’s town and travel far away to find a great rebbi to learn from, to acquire his derech, his way of learning and thinking even if it involves interrupting the act of learning.
This was the greatness of Yehoshua — and conversely the mistake of the less worthy zekeinim of his generation.
Others reasoned, “Surely it is better to sit and learn without interruption than vigilantly tend to Moshe Rabbeinu. Why waste all that time?” But Yehoshua never moved away from Moshe’s tent. He understood that serving his rebbi, thereby standing ready to receive his wisdom, was worth more than any amount of uninterrupted learning.
When it was revealed that Yehoshua was to be the new leader, his peers cried out, “Alas for that embarrassment, alas for that shame!” They had miscalculated.