Meor Hazayis Rosh Hashana 5787

מאור התשובה
עבודת הבינונים בעשרת ימי התשובה
אמר רבי כרוספדאי אמר רבי יוחנן, שלשה ספרים נפתחין בראש השנה, אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים, רשעים גמורין נכתבין ונחתמין לאלתר למיתה, בינוניים תלויין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים, זכו נכתבין לחיים, לא זכו נכתבין למיתה (ראש השנה טז, ב).
יש מן הראשונים (עי’ חידושי הר”ן על הרי”ף) שפירשו, ששלש הדרגות שהוזכרו בגמרא, צדיקים, בינונים ורשעים, אין הכוונה בהן למדרגת האדם בקיום המצוות, שהרי עינינו הרואות שיש צדיקים שזכויותיהם מרובות מעוונותיהם ואף על פי כן הם נכתבים למיתה, וכן לאידך גיסא, יש רשעים שעוונותיהם מרובים מזכויותיהם ואף על פי כן הם נכתבים לחיים, אלא הכוונה להגדרת האדם בדין, שמי שזוכה להיכתב לחיים מחמת איזו זכות שבידו, אף על פי שעוונותיו מרובים, הרי הוא נקרא צדיק בדינו, וכן להיפך.
אולם הרמב”ם פירש את דברי הגמרא, שהכוונה למדרגת האדם בקיום המצוות, שהצדיקים הם אלו שזכויותיהם מרובות מעוונותיהם, והרשעים הם אלו שעוונותיהם מרובים מזכויותיהם, והבינונים זכויותיהם ועוונותיהם שקולים.
וכך כתב הרמב”ם (פרק ג מהלכות תשובה הלכה א-ג), כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכויות ועוונות, מי שזכויותיו יתרות על עוונותיו צדיק, ומי שעוונותיו יתרות על זכויותיו רשע, מחצה למחצה בינוני וכו’. אדם שעוונותיו מרובין על זכויותיו מיד הוא מת ברשעו וכו’, ושיקול זה אינו לפי מנין הזכויות והעוונות, אלא לפי גודלם, יש זכות שהיא כנגד כמה עוונות, שנאמר (מלכים א’ יד, יג) “יען נמצא בו דבר טוב”, ויש עוון שהוא כנגד כמה זכויות, שנאמר (קהלת ט, יח) “וחוטא אחד יאבד טובה הרבה”, ואין שוקלין אלא בדעתו של א-ל דעות, והוא היודע היאך עורכין הזכויות כנגד העוונות וכו’. בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכויותיו ביום טוב של ראש השנה, מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה, והבינוני תולין אותו עד יום הכפורים, אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה, עכ”ל.
והמפרשים האריכו לדון לפי פירוש זה, מהו הביאור במה שאמרו חז”ל שהצדיקים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים והרשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה. יש שכתבו שהכוונה לחיי העולם הבא, ויש שכתבו שהכוונה כלפי ימי חייהם שנקצבו להם מתחילה, ואין כאן המקום להאריך בזה.
ומדברי הרמב”ם עולה, שמה שאמרו חז”ל על הבינונים, שאם זכו נכתבים לחיים, אין הכוונה שהוסיפו עוד זכות אחת ונעשו לצדיקים שזכויותיהם מרובות מעוונותיהם, אלא פירוש הדבר הוא שעשו תשובה על עוונותיהם.
והגה”צ רבי איצל’ה בלאזר מפטרבורג זצ”ל (כוכבי אור אות ה) הקשה על כך, מדוע באמת הצריך הרמב”ם שהבינוני יעשה תשובה על חטאיו, ולמה לא די בכך שהוסיף לעצמו זכות אחת, וכך יצא מכלל בינוני ובא לכלל צדיק.
וביאר בזה רבי איצל’ה, על פי המבואר בספרי יראה ומוסר בגודל רעת המתאחר לשוב מחטאו, שמלבד מה שהוא נתבע על עצם מעשה העבירה, הרי הוא מוסיף להיות נתבע על כך שלא שב בתשובה, לפי שהוא יודע שהחתירה פתוחה לפניו, ובידו לתקן את אשר עיוות ולהציל את נפשו, ואף על פי כן הוא אינו חושש לכך כלל, והרי המרידה בזה גדולה ועצומה לאין שיעור.
וכמו שכתב רבינו יונה בשערי תשובה (שער א אות ב), “ודע כי החוטא כאשר יתאחר לשוב מחטאתו יכבד עליו מאד ענשו בכל יום, כי הוא יודע כי יצא הקצף עליו ויש לו מנוס לנוס שמה, והמנוס הוא התשובה, והוא עומד במרדו והנו ברעתו, ובידו לצאת מתוך ההפכה, ולא יגור מפני האף והחמה, על כן רעתו רבה. ואמרו רבותינו ז”ל על הענין הזה (ילקוט שמעוני איוב תתקו), משל לכת של לסטים שחבשם המלך בבית האסורים, וחתרו מחתרת, פרצו ויעבורו ונשאר אחד מהם, בא שר בית הסוהר וראה מחתרת חתורה והאיש ההוא עודנו עצור ויך אותו במטהו, אמר לו, קשה יום הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מהרת המלט על נפשך”.
ועל אחת כמה וכמה בעשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אשר ימים אלו מוכשרים ביותר לעבודת התשובה, מפני שהקב”ה מצוי וקרוב, והתשובה מתקבלת בהם בנקל, אם לא יחוש האדם לשוב בתשובה על עוונותיו, מה רבה אשמתו. ובפרט אחר שהקב”ה ברוב ענוותנותו מקרב וממציא עצמו לפנינו בימים אלו, כדי שנוכל לשוב אליו בנקל, אזי אם האדם אינו מתפעל מכך, אלא מתעלם וממשיך במנהגו, יש בדבר מרידה גדולה.
ולכן כתב הרמב”ם שהדרך שבה יכול הבינוני לזכות בדין היא דוקא על ידי שישוב בתשובה, ולא די בכך שיוסיף לעצמו זכות אחת וזכויותיו תהיינה מרובות על עוונותיו. מפני שאם הבינוני נשאר על עמדו בעשרת ימי תשובה ולא שב מחטאיו, הרי זה גופא מגדיל עד מאד את משקל עוונותיו, ולא יוכל האדם לדעת כמה מצוות להוסיף, כדי שיהיו שקולים יותר מהעוון הגדול של מניעת התשובה. על כן העצה היעוצה היא, שיעזוב הבינוני את כל חטאיו וישוב אל ה’ וירחמהו, וכך יזכה להיחתם לאלתר לחיים.

הגאון רבי איצל’ה בלאזר מפטרבורג זצ”ל (1837-1907)
נולד בשנת תקצ”ז בעיירה שניפישוק שליד וילנא. כבר בילדותו היו ניכרים כשרונותיו הגדולים, ובגיל ארבע עשרה הדפיס אביו קונטרס מחידושיו על מסכת בבא קמא. בגיל חמש עשרה, לאחר נישואיו, עבר להתגורר בקובנה, שם החל ללמוד בבית מדרשו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ”ל, ונעשה לתלמידו המובהק, עד שנתעלה להיות אחד מגדולי תנועת המוסר. בשנת תרכ”ב נתמנה לרבנות העיר פטרבורג וכיהן שם במשך שש עשרה שנה. בשנת תרס”ד עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים. נפטר בשנת תרס”ז בירושלים ונקבר בהר הזיתים.

מאור התענית
Nidrei Taanis
After hataras nedarim on erev Rosh Hashanah, the minhag is to be moser modaah—to declare that any nedarim one makes in the future are canceled.
The nusach printed in our siddurim includes the phrase: חוץ מנדרי תענית בשעת מנחה—except for nidrei taanis that I accept upon myself during Minchah.
This declaration originates in the Shalah. However, the original nusach in the Shalah does not contain the phrase excluding nidrei taanis; that phrase was added in later siddurim.
The need to specify that nidrei taanis are excluded from the modaah may depend on a machlokes Rishonim.
The reason for this exception is based on the Gemara in Taanis (12a), where Shmuel states: Any fast that one did not accept on himself on the previous day is not called a fast. We learn this from the pasuk: קדשו צום —sanctify a fast (Yoel 1:14). Therefore, one who intends to fast must accept the fast during Minchah on the preceding day.
If ones kabalas taanis were canceled, leaving him without a valid kabalah, his fast would become meaningless. This is why nidrei taanis are excluded from the modaah of erev Rosh Hashanah.
The Rambam writes in Hilchos Nedarim (3:9) that one who makes a neder to fast on Shabbos or Yom Tov must fulfill it, because a neder takes effect even when it conflicts with a dvar mitzvah. The Raavad comments that this applies only when the fast was accepted with the phrase הרי עלי, but not when it was accepted with הריני בתענית. The Kesef Mishnah shows that the Rambam agrees with this distinction. He explains that the expression of הרי עלי is a yad for a neder which forbids food on the person. The expression הריני בתענית however does not forbid anything on the person, therefore although it constitutes a kabalos taanis it does not have the force of a neder, and therefore cannot override a mitzvah.
From these Rishonim, it appears that kabolas taanis does not require a neder; a declaration is enough to fulfill the requirement of קדשו צום.
By contrast, Tosfos in Avodah Zarah (34a) relates that someone came before Rabbeinu Tam after fasting many taaneisim without making a formal kabolas taanis, and he feared that those fasts had no value. Rabbeinu Tam ruled that because he had resolved the previous day to fast, his acceptance was valid even without verbalizing it. Since גמר בלבו is enough to create a neder for tzedakah, the same principle applies to a neder to fast. This suggests that Rabbeinu Tam viewed kabolas taanis as requiring a neder.
The nusach that does not exclude kabolas taanis accords with the Rambam and Raavad, who do not require a neder for kabolas taanis. By contrast, the nusach that includes this exception reflects the view of Rabbeinu Tam.
(Based on Chikrei Ahron. Rav Ahron Notis. Machon Aleh Zayis)