Meor Hazayis Savo 5785

מאור הטובה
הכרת כל הטוב
ואמרת אליו הגדתי היום לה’ אלקיך וגו’ ארמי אובד אבי וירד מצרימה וגו’ ויוצאנו ה’ וגו’ ויביאנו אל המקום הזה וגו’ ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה וגו’ ושמחת בכל הטוב וגו’ (דברים כו, ג-יא).
טעם מצות הבאת הביכורים וקריאת הפרשה הוא כמו שפירש רש”י (פסוק ג ד”ה ואמרת), “ואמרת אליו, שאינך כפוי טובה”. שכאשר הטיב הקב”ה לאדם וברכו בפירות משבעת המינים, צריך האדם להביא מראשית פרי האדמה מנחה לה’, ולומר לפניו דברי שבח והודאה על הטובה שגמל עמו.
אמנם לכאורה יפלא, אם כן מדוע יש לו לאדם להתחיל מ”ארמי אובד אבי”, להאריך בסיפור גלות מצרים והגאולה, ולהודות לה’ על הצלת יעקב אבינו מיד לבן והצלת בני ישראל מיד מצרים, וכי איזו שייכות יש לענינים אלו לפירות אשר נתן לו ה’, לא היה לו אלא להודות להקב”ה על הארץ ועל פירותיה.
הגה”צ רבי ירוחם הלוי ליבוביץ זצ”ל, המשגיח דמיר, למד מכאן יסוד נפלא בגודל חיוב הכרת הטוב. וכך ביאר בספרו דעת תורה, כי בבוא האדם להכיר טובה להקב”ה על הטוב אשר גמלו, לא די בכך שיודה ויהלל על הטובה עצמה, אלא צריך להודות ולהלל להקב”ה אף על כל הסיבות אשר מהן נשתלשלה טובה זו, ואשר בלעדיהן לא היתה טובה זו יכולה שתבוא לעולם.
ועל כן נצטווינו במצות מקרא ביכורים להזכיר תחילה את חסדי ה’ בהצלת יעקב אבינו מיד לבן אשר בקש לעקור את הכל, שהרי לולא הצלה זו לא היינו זוכים לנחול ארץ זבת חלב ודבש, לאכול מפריה ולשבוע מטובה, וכן להזכיר תהלות ה’ אשר גאל את אבותינו ממצרים שאילו לא הוציא הקב”ה את אבותינו ממצרים הרי לא היתה לנו נחלת שדה וכרם ולא ירשנו את הארץ הטובה. ואין להסתפק בשבח והודאה על ירושת הארץ ועל שהארץ נתנה יבולה, אלא צריך להודות על כל הפרטים אשר גרמו וסיבבו את הטובה הזאת.
ומבאר המשגיח רבי ירוחם זצ”ל, שכך מצינו גם בברכת המזון, שבברכת הארץ אנו מודים להקב”ה תחילה על הארץ הטובה שהנחיל לאבותינו, ועל שהוציאנו מארץ מצרים ופדאנו מבית עבדים, ובהמשך אנו מודים אף על המזון שזן ומפרנס אותנו בכל עת ובכל שעה. ולכאורה צריך להבין, מפני מה יש להודות להקב”ה על יציאת מצרים בברכה זו, הרי ברכת המזון כשמה היא, שנתקנה להודות לה’ על המזון. אלא הביאור בזה הוא, כי יציאת מצרים היא הסיבה לכך שנחלנו את הארץ הטובה ונתברכנו במזון, ועל כן כשבאים להודות להקב”ה על המזון צריך להודות לו גם על הסיבות שגרמו לכך.
ויש להוסיף, שמפני זה כתוב בסוף פרשת מקרא ביכורים “ושמחת בכל הטוב”, לפי שהשמחה וההודאה להשי”ת אינה רק על הטובה הזאת אשר לפנינו, אלא השמחה היא “בכל הטוב” דייקא, גם בכל הטובות שקדמו לה, אשר על ידיהן נסתובבה טובה זו.

מאור ההודאה
נסיעה טובה
בנו של הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ”ל, הגיע לאמריקה בעת מלחמת העולם כפליט חסר כל, והגאון רבי אליעזר סילבר זצ”ל סייע לו בכל צרכיו. לימים, כששהה הרב דסלר באמריקה, הגיע הרב דסלר למעונו של הרב סילבר, לאחר נסיעה שארכה 9 שעות, אולם בדיוק באותה העת יצא הרב סילבר להתפלל. בסיום התפילה נעמדו אנשים רבים לשוחח ולהתייעץ עם הרב סילבר, וגם הרב דסלר המתין עמהם. בהגיע תורו, שאל אותו הרב סילבר מה בקשתו, והרב דסלר נענה ואמר שאינו צריך דבר, והגיע הנה רק בכדי להודות לרב על כל מה שעשה למען בנו, ועל שהיה לו כל כך לעזר. הרב סילבר, ביודעו שהרב דסלר הגיע ממרחקים ונסע אליו נסיעה ארוכה, התקשה להאמין, וחזר ושאל את הרב דסלר: “נו, למה באתם?”, והרב דסלר נענה לעומתו שוב ואמר: “באתי רק להודות!”. כל כך היה חדור במידת הכרת הטוב, עד שנסע בשביל זה 9 שעות!
(דרשו)

הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ”ל (1873-1936)
נולד בשנת תרל”ד בעיר ליובאן לאביו רבי אברהם. למד בישיבת סלבודקה אצל הסבא רבי נתן צבי פינקל זצ”ל, ובשנת תרנ”ז, עבר ללמוד אצל הסבא מקלם רבי שמחה זיסל זיו זצ”ל. משנת תרס”ז ואילך כיהן כמשגיח בכמה ישיבות, ובכללם ישיבות מיר, ראדין וסלבודקה. בשנת תרפ”ג חזר לכהן כמשגיח בישיבת מיר, והמשיך בכהונתו זו עד להסתלקותו. בשנותיו האחרונות הגיעו לישיבת מיר תלמידים רבים מארה”ב וגרמניה, ובעבורם יסד ועד מיוחד שבו מסר שיעורים בחומש עם פירוש רש”י. שיעורים אלו היו הבסיס לסדרת הספרים “דעת תורה”. נפטר בשנת תרצ”ו.
הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ”ל (1892-1953)
נולד בהומל בשנת תרנ”ב לאביו רבי ראובן, ולאמו מרת חנה פריידל נכדתו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ”ל. למד בישיבת קלם אצל הגאון רבי צבי הירש ברוידא זצ”ל. בשנת תר”פ נשא את הרבנית בלומה בתו של רבי נחום זאב זיו זצ”ל ונכדתו של הסבא מקלם. בשנת תרפ”ח נסע לאנגליה ונתמנה שם לרב. בשנת תש”ב הקים וייסד את הכולל לרבנים בגייטסהד, ומני אז השקיע כוחות רבים בפיתוח הכולל. בשנת תש”ז, נתמנה לכהן כמשגיח רוחני בישיבת פונביז’. נפטר בשנת תשי”ג ונקבר בבני ברק.

מאור הנביאה
Multifaceted, Yet One
וְהָיָה בַּיּוֹם אֲשֶׁר תַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וַהֲקֵמֹתָ לְךָ אֲבָנִים גְּדֹלוֹת וְשַׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד: וְכָתַבְתָּ עֲלֵיהֶן וגו’ וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה’ אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה’ אֱלֹהֶיךָ וגו’.
Twelve stones were collected at the Yarden, upon which the Torah was inscribed and from which a mizbeyach was fashioned. The Meshech Chochmah points out a curious grammatical pattern in the pesukim describing these stones.
In Devarim 27:2, the pasuk first calls the stones avanim ‘gedolos’, using the feminine form, as is proper for even, yet immediately continues vesadeta ‘osam’ basid, using the masculine pronoun ‘osam.’ The same switch recurs in the following pesukim: In 27:3 the Torah says vekasavta ‘aleihen,’ feminine; in 27:4 again vesadeta ‘osam,’ masculine; and in 27:5 lo sanif ‘aleihem’ barzel, masculine.
The Meshech Chochmah explains that when each stone is regarded individually it is feminine, as befitting even. But when joined as a structure, a mizbeyach, the collective takes the masculine form.
Thus, in 27:2, before being plastered, the stones are still individual gedolos, feminine. Once plastered, they are a collective, hence the masculine osam. In 27:3, the Torah is written on each stone separately, feminine aleihen. In 27:4, plastering again, masculine osam. And in 27:5, the prohibition of metal applies to the mizbeyach as a unit, masculine aleihem.
However, a difficulty remains. If the masculine is used for the collective mizbeyach, why does the Torah speak in the plural, using osam and aleihem, rather than in the singular, oso and alav?
To resolve this, we must distinguish between a mizbeyach and a matzeivah. The Torah forbids a matzeivah, calling it “hated by Hashem” (Devarim 16:22). Rashi explains that although beloved in the days of the Avos, it became despised once adopted by the Kena’anim. The Ramban wonders, why should a matzeivah be worse than a mizbeyach? After all, the mizbeyach too was used for avodah zarah.
A matzeivah, a single stone, symbolizes a single, exclusive mode of worship. Avodah zarah generally focuses on one force, such as the sun, the moon, the rain. Lehavdil, in the days of the Avos before the Torah was given, each tzaddik was able to devote himself to a particular channel of avodas Hashem, chesed, tefillah, etc., and this was beloved by Hashem. But now, after Matan Torah, all 613 mitzvos need to be fulfilled. From the single Avos came many banim, many shevatim. Each shevet had a distinct mission, yet all together they form one picture of avodas Hashem.
In Parshas Vayeitzei, the Midrash describes how Yaakov took twelve stones which became one stone, a matzeivah. But when Klal Yisrael crossed the Yarden, they again took twelve stones—one per shevet—and this time fashioned a mizbeyach. Unlike Yaakov’s single matzeivah, this mizbeyach remained many separate stones joined into one structure. It was united, yet multi-stoned.
Therefore the Torah’s language is masculine, because it is one structure, yet plural, emphasizing that its essence is the joining of many.
Each shevet, and each person, has a unique avodah. However, no one may choose only one aspect of Torah to the exclusion of the rest. A matzeivah, a single-stone service, is despised. What Hashem expects from us is the mizbeyach—many stones, many facets, many elements of avodas Hashem, all bound together in one avodah.

מאור שי”ח
But I Committed
At the shalom zachor of Rabbi Mordechai Mandelbaum’s third son, Moreinu the Rosh Yeshiva Rav Shneur zt”l came to wish him mazel tov. Rabbi Mandelbaum asked the Rosh Yeshiva if he would be willing to be sandek at the bris the next Friday, and he agreed, IY”H. That Monday, however, he told Rabbi Mandelbaum that he had to travel to Los Angeles and he didn’t know how long he’d be gone, but IY”H, he hoped to be back in time.
By Thursday afternoon, he still wasn’t back. Rabbi Mandelbaum went over to Rav Shneur’s son-in-law, Moreinu Rav Dovid Schustal and asked, “Rav Dovid, what’s the Rosh Yeshiva’s situation?”
“Right now he’s in California,” Rav Dovid responded, “so practically speaking, it’s going to be hard for him to be here tomorrow morning.”
Rabbi Mandelbaum was in a quandary. Should he look for a different sandek? But then what if the Rosh Yeshiva does show up? He decided not to make any changes.
Friday morning, as Rabbi Mandelbaum was walking to the yeshiva, who did he see walking toward him but the Rosh Yeshiva himself!
“Oy, I must have bothered the Rosh Yeshiva,” he said by way of apology, realizing that the Rosh Yeshiva must have worked hard to be there on time.
The Rosh Yeshiva answered simply, “But I committed.”
Later he found out that the Rosh Yeshiva had been up traveling the entire night, just so he could keep his word and be sandek. He did whatever it took to fulfill his commitment.