Meor Hazayis Shemos 5786

מאור מעלת ישראל
בני בכורי ישראל
ואמרת אל פרעה כה אמר ה’ בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח את בני ויעבדני ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד, כב-כג).
צריך להבין מדוע נקראו בני ישראל בכינוי “בני בכורי”. מפני מה חשובים הם כבן הבכור של הקב”ה. ורש”י (ד”ה בני) פירש לפי פשוטו, שהוא לשון גדולה וחשיבות. אך צריך להבין לפי זה, מהי המידה כנגד מידה במה שהתרה הקב”ה בפרעה, שאם לא ישלח את בני ישראל יהרוג הקב”ה את בנו בכורו, ואיזו שייכות יש בין בכורה של חשיבות וגדולה לבין בכורה שענינה הוא שנולד ראשון לאביו ואמו. [ואמנם מפירוש רש”י (ד”ה שלח) נראה שהתרה בו במכה האחרונה שהיא קשה מכולן, ולא מפני שיש בכך הנהגה של מידה כנגד מידה.]
והגאון הנצי”ב מוולאז’ין זצ”ל בספרו “העמק דבר” כתב בזה ביאור נפלא. כי דרכו של עולם היא, שבנו הבכור של המלך, מאחר שהוא עתיד לישב על כסא אביו ולרשת את כתרו, הרי כבר בחייו של המלך הוא מעורב בעניני הממלכה, והוא עוזר ומסייע את אביו בהנהגת העם והמדינה.
ובדבר זה נתייחדו בני ישראל על פני כל אומות העולם. לפי שבעצם הדבר שישראל מכירים בכבוד ה’ ובמלכותו, וסרים למשמעתו ועושים את רצונו, הרי גם אומות העולם אינם מושללים מכך מכל וכל, כי גם בהם ימצאו בכל דור ודור איזה חסידי אומות העולם שמאמינים בהקב”ה ומשתדלים לעשות הישר בעיניו. אבל מעלת הבן הבכור, המסייע לאביו המלך בהנהגת ארצו, לא תמצא אלא בבני ישראל, המוסיפים כח בפמליא של מעלה, ובעבודתם הרי הם מסייעים כביכול למלכו של עולם בהנהגת הבריאה. אבל באומות העולם מעלה זו אינה בנמצא כלל וכלל, אפילו אצל ההגונים שבהם.
וזהו שהתרה הקב”ה בפרעה שאם ימאן לשלח את בני ישראל יהרוג את בנו בכורו, שעונש זה חמור הוא מכל יתר המכות, לפי שהוא נוגע בעצם סדרי המלוכה, והרי זה כפגיעה במלך עצמו, לפי שמלכותו והנהגתו נסמכת על בנו הבכור, ומבלעדי סיועו ועזרתו לא תצלח הנהגת המלך.
ובזה יובן גם שיש בכך הנהגה של מידה כנגד מידה, כי כנגד מה שפרעה משתעבד בבני קל חי אשר מסייעים את הקב”ה בנהגהת הבריאה כולה, וננמצא שפרעה פוגם כביכול בסדרי הנהגת העולם במלכותא דרקיעא, כנגד זה גמולו ישוב בראשו, שיפגע הקב”ה בסדרי הנהגת מלכותא דארעא של פרעה, ויהרוג את בנו בכורו אשר הוא לו לעזר ולאחיסמך בכל עניני הנהגת העם והמדינה.
ויסוד הדברים, שישראל מסייעים את הקב”ה בהנהגת הבריאה, נתבאר באריכות על ידי הגאון רבי חיים מוולאז’ין זצ”ל בספרו “נפש החיים” (שער א פרק ג), איך שכל מעשי האדם הישראלי משפיעים למעלה, וכתב שם: “ברא הוא יתברך את האדם והשליטו על רבי רבוון כוחות ועולמות אין מספר, ומסרם בידו, שיהא הוא המדבר והמנהיג אותם, על פי כל פרטי תנועות מעשיו ודבוריו ומחשבותיו וכל סדרי הנהגותיו, הן לטוב או להיפך ח”ו, כי במעשיו ודבוריו ומחשבותיו הטובים הוא מקיים ונותן כח בכמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים, ומוסיף בהם קדושה ואור וכו’, ובהיפוך ח”ו, על ידי מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו אשר לא טובים הוא מהרס רח”ל כמה כוחות ועולמות עליונים הקדושים לאין ערך ושיעור”.

מאור מעלת אבותינו
בן יכבד אב
שח הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ”ל: שמעתי מעשה נפלא מפי ראש ישיבת תורה ודעת, הגאון רבי יעקב קמינצקי זצ”ל. פעם אחת חזר ראש הישיבה מביקור בארץ ישראל, ובמושב שלצידו במטוס ישב מזכיר הסתדרות העובדים, ירוחם משל. אל ראש הישיבה התלווה במסעו אחד מנכדיו, אשר ישב מצידו השני במטוס, ובמהלך כל הנסיעה היה הנכד דורש ומתעניין בשלומו ובצרכיו של סבו הגדול. שאל את הסבא אם ישיבתו נוחה לו, בירר אם הוא זקוק שיסיט לו את המושב אחורנית, התעניין אם הוא חפץ לאכול דבר מה או לשתות, הציע לכבות עבורו את הנורה, וכיוצא באלו.
מזכיר ההסתדרות השתומם למראה עיניו ושטח את פליאתו בפני ראש הישיבה: “גם אני נוסע עם נכדי, אני לוקח אותו לטיול בחו”ל, והוא לא הגיע אף לא פעם אחת להתעניין האם נוח לי, והאם אני זקוק לדבר מה… אתם הדתיים, אשריכם! איך הצלחתם לחנך כך את בניכם?!”. השיב לו ראש הישיבה: “ראה, אתם החדרתם לצאצאיכם שמוצא האדם הוא מהקוף, שבהמשך ירד מהעצים, ובמשך דורות התפתח והתקדם עד אשר נהיה מתורבת יותר ויותר. אם כן, הנכד רואה בסבו כעין חוליה המקשרת בינו לבין הקוף, ומדוע איפוא ירחש לו כבוד?… אדרבה, הסב חייב בכבודו, כי הוא מתקדם יותר, יצור מפותח ממנו… אבל אנו מאמינים ויודעים שהקדוש ברוך הוא ברא את אדם הראשון, בחיר היצורים, ואברהם אבינו היה האדם הגדול בענקים, ומשה רבינו היה אבי הנביאים, ודורו דור דעה היה, ומני אז הדורות הולכים ומתמעטים. לבם של ראשונים כפתחו של אולם, של אחרונים כפתחו של היכל, ואנו כמלא נקב מחט סדקית. אם הראשונים כבני אדם, אנו כחמורים. וממילא רוחש הנכד כבוד עצום ורב לסבו, שהוא החוליה המקשרת בינו לבין הדורות הקודמים, עד למעמד הר סיני!”.

רבי נפתלי צבי יהודה ברלין זצ”ל, הנצי״ב מוולאז’ין (1816-1893)
נולד במיר בשנת תקע”ז לאביו רבי יעקב. בילדותו כבר החל ללמוד בישיבת וולאז’ין. בגיל 31 נשא לאשה את הרבנית ריינה־בתיה, בתו של ראש הישיבה הגאון רבי איצל’ה מוולאז’ין זצ”ל, והמשיך להתמסר ללימוד התורה בשקידה רבה. לאחר פטירת חמיו בשנת תר”ט, נתמנה חתנו הגדול הגאון רבי אליעזר יצחק פריד זצ”ל למלא את מקומו בראשות הישיבה, והנצי”ב נתמנה למשנה שלו, ובשנת תרי”ג, לאחר פטירת גיסו, נתמנה הנצי”ב לראש הישיבה. תחת הנהגתו התפרסמה הישיבה למרחקים ומנתה מאות תלמידים. סירובו לדרישות השלטון הרוסי להרחבת לימודי החול בישיבה הביא אותו לסגור אותה בשנת תרנ”ב. לאחר פטירת אשתו הראשונה נשא לאשה את הרבנית בתיה־מרים, בתם של אחותו וגיסו הגאון רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין זצ”ל בעל ערוך השולחן. שיטתו של הנצי”ב בלימוד שילבה מסורת ופלפול, עיסוק בגאונים ובראשונים וחקר נוסחאות. כמו כן עסק רבות בלימוד המקרא. חיבר ספרים רבים, בהם: העמק שאלה, העמק דבר, שו”ת משיב דבר, מרומי שדה ורינה של תורה. נפטר בשנת תרנ”ג ונקבר בבית הקברות בוורשה, ושנים רבות לאחר מכן נקבר לצדו נכדו [בעל נכדתו] הגר”ח סולובייצ’יק זצ”ל מבריסק. היו לו חמישה ילדים, ביניהם הגאון רבי חיים ברלין זצ”ל רבה של מוסקבה, והרבנית שרה־רשא, אשת הגאון רבי רפאל שפירא זצ”ל מוולאז’ין.

מאור הענוה
RISING TO THE CHALLENGE
וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל־הָאלקים
Moshe hid his face, for he was afraid to gaze toward God (Shemos 3:6)
Hashem appeared to Moshe at the burning bush and said, I am the G-d of your father, the G-d of Avraham, the G-d of Yitzchok, and the G-d of Yaakov (Shemos 3:6). However, Moshe hid his face for he was afraid to gaze toward G-d. The Gemara (Brachos 7a) relates that Moshe was rewarded for his fear of gazing toward Hashem, but he was also punished for it.
Rav Moshe Feinstein explains what appear to be two contradictory consequences of the same action. Due to Moshe’s great humility, he felt that he was not ready to perceive Hashem with such clarity. Humility is a very extraordinary trait and Hashem demonstrated his approval by rewarding him. However, Moshe erred because such opportunities to rise to spiritual greatness should not be forsaken. Humility should never prevent someone from growing spiritually and achieving what he is truly capable of. Therefore, he was punished for failing to avail himself of this momentous opportunity to connect with Hashem.
Rav Moshe cites the Gemara (Sotah 22a) that a talmid chacham who is qualified to make halachic decisions and refrains from doing so is held accountable for shirking his responsibility to the tzibbur. Furthermore, even if there are those who disagree with him, once he has given due consideration to their objections and is still convinced that he is right, he is not permitted to back down. (See Sanhedrin 7b.)
Due to his humility, Moshe resisted Hashem’s exhortation to confront Pharaoh and redeem Bnei Yisrael from bondage. He questioned his adequacy to fulfill this mission. Who am I that I should go to Pharaoh and that I should take Bnei Yisrael out of Mitzrayim?… I am not a man of words…for I speak with difficulty (Shemos 3:11,4:10). However, Moshe would ultimately recognize that there is no contradiction between humility and greatness. Indeed, he was the greatest prophet, the greatest leader of Bnei Yisrael and the most humble person who ever lived.
We find a similar phenomenon with Rabi Akiva. While Rochel the daughter of Kalba Savua saw his remarkable potential, Rabi Akiva himself was not convinced. Only after he had seen a droplet of water penetrating deep into a rock, did he conclude, If water can penetrate a rock, then certainly Torah can penetrate my heart (Avos D’Rabbi Nosson 6:2). Eventually, Rabi Akiva became one of the greatest Tanna’im and also demonstrated great humility when he told his 24,000 students, My Torah and your Torah belong to her (his wife Rochel).
Very often, humility — real or feigned — prevents people from utilizing their talents and skills to achieve their true potential. However, Rav Avraham Pam maintains that in many cases the real obstacle is fear of failure. One may have talents to be successful in the field of kiruv, but is afraid to try. Another may have skills of elocution but is afraid to stand up before an audience to deliver inspiring speeches. And there are those who could be very successful teachers who never enter a classroom.
Each of us has our own unique talents, skills and personality which were provided to us by the Ribono Shel Olam. We are expected to develop them to their fullest potential and utilize them in the service of Hashem.
(Mishulchan Shlomo – Rabbi Shlomo Kaplan)