Meor Hazayis Tetzaveh 5786

מאור המגילה
פרפראות מפירוש הגר”א על מגילת אסתר
בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה (א, ב).
איתא במדרש (אסתר רבה א, יב; ועי’ ילקוט שמעוני רמז תתרמו) שאחשורוש בקש לעשות כסא משלו דוגמת כסאו של שלמה המלך ע”ה. ופירש הגר”א, שזהו מה שאמר הכתוב “על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה”, כי לא היו אומנים היכולים לעשותו אלא בשושן ושם עשוהו, ומאחר שהיה הכסא גדול עד מאד, כמבואר בתרגום שני, לא היה אפשר להביאו לבבל אשר שם מושב המלכים, ועל כן העביר אחשורוש את מעון המלך לשושן. וכל זה הגיד לנו הפסוק כדי להראות את גדולת השי”ת, שסיבב את הסיבות כדי שיבוא אחשורוש לעיר מושבו של מרדכי, וכדכתיב (ב, ה) “איש יהודי היה בשושן הבירה”, כלומר שמרדכי היה שם כבר, ועל ידי זה נתגלגל כל הנס. וזהו אחד מהיסודות של נס פורים, שאף בשעת הסתר פנים הקב”ה עושה לנו ניסים, רק שהם אינם גלויים אלא מסובבים ומלובשים בתוך הטבע.
ויקצוף המלך מאד וחמתו בערה בו (א, יב).
הקשו בגמרא (מגילה יב, ב), “אמאי דלקה ביה כולי האי”, מפני מה בערה בו חמתו כל כך, ותירצו, שמלבד מה שמיאנה לבוא, גם שלחה ע”י הסריסים דברי בזיון, על שנשתכר במעט יין כהדיוט ואדם פשוט. וביאר הגר”א, כי שאלת הגמ’ היא למה לא נח מרוגזו כשסיפר ודיבר מכעסו ליושבים עמו, כדרך בני אדם שנחים מרוגזם בסיפור הדברים, ולמה “דלקה ביה”, שחמתו בערה “בו”, בתוכו ובפנימיותו. ועל זה תירצו, ששלחה לו דברי בזיון, ואת זה לא היה יכול אחשורוש להגיד לשרים אשר עמו, מכיון שבזיון הוא לו, ורק מה שמיאנה לבוא היה יכול לספר. וזהו ביאור הפסוק, “ויקצוף המלך מאד” – על מה שאמרו הסריסים בפרהסיא שלא רצתה לבוא, “וחמתו בערה בו” – על דברי הבזיון שמסרו לו הסריסים בחשאי, שדברים אלו בערו בקרבו לפי שלא היה יכול להוציאם החוצה ע”י הדיבור.
להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וגו’ ושללם לבוז (ג, יג).
ביאר הגר”א, שנכתבו בזה ד’ דברים שרצה המן לעשות ביהודים, שהם כנגד ד’ דברים שיש באדם: נפש [והגוף אחד הוא עם הנפש וכשותפים הם], רוח, נשמה, וקנינו ורכושו של האדם. והמן רצה לעקור את הכל, וזהו שאמר הכתוב שביקש המן “להשמיד”, היינו לאבד את הנשמה על ידי שיבטלם ממצוות. “להרוג”, היינו להרוג את הרוח הרוחני שבאדם. “לאבד”, היינו לאבד אף את גופם הגשמי, שלא ישאר שם ישראל בעולם כלל. “ושללם לבוז”, היינו קנינם ורכושם, שלא יהיה במקום אחד אלא יהיה לבוז ויתפזר בין הגויים, כדי שלא יזכר שמם עליו, וימחה שמם מן העולם ח”ו. וכנגד רצונו לעקור ד’ דברים אלו ניתנו לנו ביום הפורים ד’ מצוות. הראשונה, קריאת המגילה, כנגד רצונו לאבד את הנשמה, וכנגד זה נוספה לנו מצוה יתירה. השנית, מצות שמחה, כנגד רצונו לאבד את הרוח, שהרוח וגם השמחה בלב הן. השלישית, מצות משתה, כנגד מה שרצה לאבד את הגוף, וכנגד זה נהנה הגוף במשתה. והרביעית, מתנות לאביונים, כנגד מה שרצה לאבד את ממונם, וכנגד זה נצטווינו שביום זה גם לעניים יהיה ממון.
מה שאלתך וינתן לך ומה בקשתך עד חצי המלכות ותעש (ה, ו).
ביאר הגר”א שההבדל בין שאלה ובקשה הוא, ששאלה היא מה ששואל האדם בעד עצמו, ובקשה היא מה שמבקש בעד אחרים. ולפיכך אצל שאלה נקט לשון “וינתן לך”, שינתן לך מה שחסר לך, ואילו אצל בקשה נקט לשון “ותעש”, שיעשה עם האחר כפי שתבקשי בעבורו.
ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב וכראות המן את מרדכי וגו’ וימלא המן על מרדכי חמה (ה, ט).
ביאר הגר”א שההבדל בין שמח וטוב לב הוא, ששמח הוא שמחה כפשוטה, וטוב לב היינו שאין לו מורא כלל מאחרים. והדגיש הכתוב כאן את טוב לבו, מפני שעד עתה היה המן מתיירא לנגוע במרדכי, שמא אוהבת אותו אסתר לפי שגדלה בביתו, אבל לאחר שראה שאסתר קראה לו למשתה ולמרדכי לא קראה, היה בטוח שאסתר אוהבת אותו יותר, ושוב לא נתיירא מלנגוע בו. לפיכך עכשיו כשראה את מרדכי בשער המלך ולא קם ולא זע ממנו, נתמלא המן על מרדכי חמה, כי עכשיו על מה יש לו לבטוח.
ולדברי הגר”א יבואר המשך הפסוקים כמין חומר. כי הנה מיד לאחר מכן שב המן לביתו והתלונן באזני בני ביתו על מרדכי. ולאחר שנתנו לו את עצתם לתלות את מרדכי, סיימו דבריהם ואמרו “ובא עם המלך אל המשתה שמח” (פסוק יד). ולכאורה קשה, מכיון שכראות המן את מרדכי נתמלא עליו חמה, ובזה נתבטלו שמחתו וטוב לבו, ממילא עכשיו שנתנו לו עצה, יחזור להיות גם שמח וגם טוב לב, ולמה הזכירו רק את חזרת השמחה. ולדברי הגר”א אתי שפיר, כי מה שראה את מרדכי בשער המלך לא ביטל ממנו אלא את השמחה בלבד, ואדרבה, כל רוגזו עליו היה דוקא מפני טוב ליבו, שהיה בטוח באהבתו של אסתר אליו, וענין זה לא נתבטל ממנו כלל. ועל ידי עצתם היה יכול לשוב לשמחתו.
ותאמר אסתר איש צר ואויב המן הרע הזה (ז, ו).
אמרו בגמרא (מגילה טז, א) שבתחילה היתה אסתר מראה בידה כלפי אחשורוש, ובא מלאך וסטר את ידה כלפי המן. ותמה הגר”א, למה היתה מראה בתחילה כלפי אחשורוש. וביאר, שכח המחשבה והדמיון עושה רושם באדם, כמו שאנו רואים לפעמים שאדם רוצה לקרות לחבירו בשמו, וטועה וקורא לו בשם של אדם אחר מפני שהיה חושב עליו באותה שעה. והנה כל הצדיקים היה דרכם בעת דברם לפני מלכים ושרים, להיות מחשבתם דבוקה להשי”ת, וכן כאן היו כל מחשבתה ולבה להקב”ה, והתפללה אל ה’ להצילם מידי אחשורוש, ומחמת אותה המחשבה שהיתה תפוסה בה טעתה והראתה בידה כלפי אחשורוש.

מאור פורים
Right is Left
Rav Dessler, in a shmuess in sefer Michtav M’Eliyahu (vol. 1, p. 75) entitled Michtav B’dvar Emunas Chachamim, points out that the concept of emunas chachamim is at the very heart of the miracle of Purim, and the story of Megillas Esther.
The events in the Megillah did not take place in quick succession. A full nine years elapsed between Achashverosh’s banquet and the Jewish victories against their enemies, including Haman’s execution. At the beginning of the story, it seemed obvious to the people that their leader, Mordechai, was making wrong decisions for them. And for nine long years, the people seemed to be correct. Only at the end of the story, did the truth of Mordechai’s actions come to light.
When Achashverosh invited the Jews to his royal banquet, many of them said: “This king is a madman. Who knows what he will do if provoked? It’s dangerous not to go.” But Mordechai Hatzaddik gave forth his ruling: “We are not permitted to go. Going to the party may not entail any specific issur, but it is nevertheless forbidden.” The people felt that Mordechai was being unwise, and that his ruling was reckless. So they went to the banquet, and all was well. Or so it seemed…
The scene repeated itself when Haman rose to power and everyone was commanded to bow to him. Everyone did — except for Mordechai. Again, the people told Mordechai, “You are being rash, you are inciting Haman’s wrath! He’s going to take revenge for what you’re doing.” But, as the pasuk (Esther 3:2) says: וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה — Mordechai would not bow and would not prostrate himself.
And what happened? Exactly what the people had predicted, Haman was enraged. He planned his murderous revenge to wipe out the Jewish nation. And the people must have thought, “Mordechai is a talmid chacham and a tzaddik, but he’s not politically correct. He doesn’t know how to live in this world. Oy, why didn’t we force him to bow to Haman?”
When the Jews of Shushan attended Achashverosh’s banquet, no immediate repercussions were evident. But the sin of נֶּהֱנוּ מִסְּעוּדָתוֹ שֶׁל אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, of partaking in Achashverosh’s wanton feast, was actually the catalyst of Haman’s terrible decree of annihilation. Mordechai’s refusal to bow and the public opposition to his action were a classic example of עַל יָמִין שֶׁהוּא שְׂמֹאל. The people were convinced that they knew what was “right,” and indeed, to all outward appearances, it seemed that they had an accurate perception of the events. Mordechai’s refusal incited Haman just as they had predicted.
But, as we read in the Megillah (Esther 4:1): וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה — And Mordechai knew all that had occurred.
Mordechai knew the truth. Chazal refer to gedolim as einei ha’eidah — the eyes of the people. They have a certain vision that allows them to see what others don’t see. And, Rav Dessler suggests, it was Mordechai’s mesirus nefesh not to bow to Haman that repaired the damage done when the Jews were not moser nefesh to stay away from the feast.
Throughout the nine years, the people thought, “Mordechai is a great tzaddik, a wonderful person, but he doesn’t know how to live in the real world. We can’t follow his advice.” Suddenly, at the end, they realized that what they thought was the problem was, in fact, the solution. What they thought caused the churban, וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע, brought the geulah. What they understood to have caused the tzarah was really the hatzalah that saved them.
What was the end of the story?
Rav Dessler explains: The terror of Haman’s decree brought the Jews to teshuvah, and they re-evaluated their loyalty to their gadol, Mordechai. When Mordechai devised his plan of action, which entailed a national three-day period of fasting and prayer, the Jews followed his lead wholeheartedly. It was this teshuvah and loyalty which brought about the awesome hatzalah and the eternal day of לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.
The nes of Purim teaches us that when we listen to gedolim, we will not be misled. That’s the greatest strength of a Yid. When we discuss emunah, we need to internalize that emunas chachamim is an integral part of emunah.
(Life’s Ladder – Machon Aleh Zayis)