Meor Hazayis Vayeilech 5786

מאור התשובה
מדת הרחמים
הרמח”ל במסילת ישרים (פרק ד) האריך לבאר את דרכי קנית הזהירות, להיות האדם זהיר בכל מעשיו לבל יכשל בחטא. וביאר, שהמביא לידי זהירות הוא לימוד התורה, וההתבוננות בחומר העבודה שחייב בה האדם. והתבוננות זו יש בה ג’ מדרגות, לשלמי הדעת, לפחותים מאלה, ולכל ההמון. כל אחד מאלו יתעורר ויבוא לידי זהירות על ידי התבוננות אחרת מחבירו.
ומבאר שם, שהמון העם יבואו לידי זהירות על ידי ההתבוננות בענין שכר ועונש, ובראותם עומק הדין עד היכן הוא מגיע, יזדעזעו ויחרדו ויבואו לידי זהירות בכל מעשיהם. והביא שם כמה וכמה דוגמאות שיש ללמוד מהם גודל דקדוק הדין של מעלה: אברהם אבינו, לא נמלט מן העונש על שאמר (בראשית טו, ח) “במה אדע כי אירשנה”; יעקב אבינו נענש על שחרה אפו ברחל וענה את המעוקות שלא כראוי; יוסף הצדיק נענש על שאמר לשר המשקים (שם מ, יד) “כי אם זכרתני אתך”. ועוד הביא שם הרמח”ל כהנה רבות.
ואחר הדברים האלה, הקשה הרמח”ל, אם כן שהקב”ה מדקדק בדין על כל דבר ודבר, מה הוא ענינה של מדת הרחמים, ולמה היא משמשת. וביאר הרמח”ל, כי מדת הרחמים משמשת לשלשה דברים, שמבלעדיהם לא יהיה קיום לעולם כלל. לפי שאם היה העולם מתנהג במדת הדין בלבד, היה ראוי שהחוטא יענש תיכף ומיד לחטאו, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף גדול, כראוי למי שממרה את פי הבורא יתברך שמו, ועוד בה שלישיה, שמצד שורת הדין היה ראוי שלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי איך יתקן האדם את אשר עיוות. אבל מאחר שהקב”ה מתנהג במדת הרחמים, על כן אף על פי שאת כל מעשה האלקים יביא במשפט, מכל מקום הוא מתנהג בשלשה ענינים אלו להיפך ממה ששורת הדין נותנת. הוא מאריך אף ונותן זמן לחוטא לשוב, ואינו מענישו מיד; אין הוא מעניש בחרון אף גדול עד לכלה; ובחסד גמור הוא נותן לחוטאים את היכולת לשוב מחטאם ולתקנו, ומחשיב את עקירת הרצון כעקירת המעשה. עד כאן דברי הרמח”ל.
והנה, הענין הראשון שנוהגת בו מדת הרחמים, ליתן לחוטא זמן, מובן היטב, כי אמנם מצד מדת הדין היה ראוי שהחוטא יענש מיד, וברחמיו נותן לו הקב”ה זמן, אך מכל מקום לא לקתה מדת הדין, לפי שאם לא שב בינתיים הרי סופו שיבוא על עונשו. והענין השלישי שנוהגת בו מדת הרחמים, ליתן לחוטא את כח התשובה, מובן גם הוא היטב, כי אף שמצד מדת הדין ראוי הוא ליענש על מה שעשה, אבל על ידי רחמי השי”ת הרי הוא כמי שלא עשה, כיון שנתחרט ושב לה’ בכל לבו, ועקירת הרצון חשובה כעקירת המעשה. אבל הענין האמצעי שכתב הרמח”ל שנוהגת בו מדת הרחמים, שלא להעניש את החוטא עד לכלה, צריך ביאור, כי אם אכן מצד מדת הדין ראוי הוא לקבל עונש חמור יותר, היאך ויתר לו הקב”ה על מקצת מעונשו אף על פי שלא שב מחטאו.
ובביאור הדבר יש לומר, בהקדם דברי רש”י ריש פרשת נצבים (דברים כט, יב ד”ה והוא), שהביא את דרשת חז”ל במדרש תנחומא (נצבים א), “למה נסמכה פרשת נצבים לקללות, לפי שכששמעו ישראל מאה קללות וכו’ הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה והרי אתם קיימים לפניו”.
והקשה הכלי יקר, מהו התנחומים בדברים אלו, הלא ממה נפשך, אם טרם נתמלאה סאתם של ישראל ועדיין אינם ראויים בחטאם לקבל את התוכחות, אין זה אלא תנחומים של הבל, ואין כל ראיה ממה שהרבה הכעיסו למקום ולא עשה אותם כליה, כיון שעדיין סוף הפורענות לבוא ח”ו כשתתמלא סאתם, ואם נתמלאה סאתם וכבר היו ראויים בחטאם לקבל עונשים הללו, אם כן מהו שאומר להם שאף על פי שהכעיסו לא עשה אותם כליה והם קיימים לפניו, וכי בא לעשות דבריו הראשונים פלסתר, ומעתה לא יפחדו עוד מלחטוא, כי כבר הבטיחם משה שלא תבוא עליהם הפורענות [ואם כוונתו שאף כשתבוא עליהם הפורענות, מכל מקום לא יעשה עמהם כליה, הרי כבר נאמר כן בתוכחה (ויקרא כו, מד) “לא מאסתים ולא געלתים לכלותם”].
אך הביאור בזה הוא על פי מה שמפורש במדרש תנחומא, שבאמת כבר היו ישראל חייבים כליה ואף על פי כן לא עשה עמהם כליה, ואחרי הדברים האלה אמרו שם עוד, “אם תאמר, מפני מה העכו”ם נתחייבו כליה ואנו קיימין, לפי שבשעה שבאו עליהן [על הגוים] יסורין, מבעטים בהם ואינם מזכירין שמו של הקב”ה, שנאמר (תהלים עט, ו) “שפוך חמתך אל הגוים אשר לא ידעוך”, אבל ישראל כשהיסורין באין עליהן הן נכנעין ומתפללין, שנאמר (שם קטז, ג-ד) “צרה ויגון אמצא ובשם ה’ אקרא” וכו’, וכך אמר להם משה, אף על פי שהיסורין הללו באין עליכם יש לכם עמידה”.
ומבואר בזה, שאף על פי שעשו ישראל דברים שהיו חייבין עליהם כליה, אינם כלים, לפי שגם אם טרם חזרו בתשובה והקב”ה מענישם, מכל מקום מיד כשהם מקבלים יסורים, הרי הם מכירים מי הוא המכה אותם, ונכנעים ומתפללים וחוזרים בתשובה, וכיון ששבו נתכפרו להם החטאים ושוב אינם כלים. ונמצא שלא ניחמם משה בתנחומים של הבל, אלא אמר להם, אל תתייאשו, כי מיד כאשר מתחילות הקללות לבוא, מכירים אתם בפשעכם וחוזרים בתשובה, ועל ידי זה הרי אתם קיימים לפניו. ואדרבה, יסורין אלו הם הם המעמידים אתכם.
ובזה יש לפרש את הענין השני שביאר הרמח”ל שמתנהג בו הקב”ה במדת הרחמים, שלא להעניש את החוטא עד לכלה, שאין הכוונה בזה שמוותר לו הקב”ה על מקצת מעונשו, אלא הכוונה בזה כי אף שמשורת הדין היה ראוי שיקבל את כל עונשו כאחת עד לכלה, כיון שלא שב מחטאו ולא תיקן את מעשיו, מכל מקום מצד הנהגת הרחמים מביא עליו הקב”ה את הפורענות קמעא קמעא, ומיד כשהוא מתחיל לקבל פורענות נכנע לבבו, ושב ורפא לו.

מאור בחושך
Within Reach
כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא. (דברים ל’, י”א)
The Ramban explains that this passuk refers to the mitzva of teshuvah, teaching us that the mitzva of teshuvah is indeed easily accessible and within reach.
Rav Sraya Deblitzky zt”l illustrated this with a personal story. Early one Rosh Hashanah morning he went to immerse in the mikvah. He had been told that the mikvah would have kosher electricity (electricity supplied by a generator,) over Rosh Hashanah, and so he assumed there would be light. As he entered the hallway, however, he noticed that it was completely dark. Assuming that upon entering the mikvah he would find light, he groped around until he found the key and opened the door, but alas, inside was also completely dark.
Since he had already come, he decided to manage in the pitch black. As he made his way toward the mikvah, the darkness was so thick that he suddenly lost all sense of orientation. He groped along the walls but could not even find the mikvah. He wandered until his feet suddenly touched the water. Having found the mikvah, he immersed and came out, but now he could not locate the dressing room again. He felt along the walls without any sense of direction. After a short time he managed to find the dressing room , and he then tried to head out—but again, he could not find his way to the door. He resigned himself to his fate and assumed he would need to wait until other members would begin arriving closer to shacharis time. After a short time he heard footsteps approaching and someone entered, allowing in some light and enabling him to make his way out. Upon exiting, he realized that all along he had been just a few inches away from the exit but had not sensed it in the darkness.
A Yid may be very close to the derech hateshuvah, sometimes only a hair’s breadth away, yet he feels lost in the utter darkness and despairs. However, when he allows in a small ray of light, a small hisorerus d’teshuvah, he can easily see the way to exit the abyss.
As Chazal teach, “Pischu li pesach ke’pischo shel machat, vaAni eftach lachem pesach she’egolos u’kranos nichnosos bo.”
This applies even more so, now during the aseres yemei teshuvah. For as Chazal (Rosh Hashanah 18a) teach us, the passuk of דרשו ה’ בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב (Yeshayahu 55:6) refers to the days of aseres yemei teshuvah, for in these days Hashem is especially close to us and prepared to accept our tefillah and teshuvah easily.
The Midrash (Koheles 7:15) tells us a story of a group of bandits who were once apprehended and locked up in prison. One of them dug an escape tunnel and all but one escaped to freedom. When the prison guard returned and took in the sight, he raised his stick and began beating the hapless prisoner who had remained. “You miserable fool! There is a tunnel available; why didn’t you escape?”
So, concludes the Midrash, Hashem will ultimately confront the resha’im: “The escape of teshuvah was before you; why didn’t you take advantage?” How much more does this obligate us now, during the aseres yemei teshuvah, when Hashem awaits our teshuvah. We must take it very seriously and seize the opportunity granted to us.
The Pnei Menachem (Quoted in Rav Shaul Alter on Moadim, Aleh Zayis edition) added that not only is he punished for passing up the opportunity of escape, but also because by not seizing the opportunity to escape, he has demonstrated that he does not view his imprisonment as a punishment. A person must recognize the detriment of his current state and seize the opportunity given him to do teshuvah.

מאור דרך הטוב
As a young bochur in Yeshivas Chevron, Rav Shlomo Hoffman zt”l was once walking down the hallway during aseres yemei teshuvah when he was approached by the Rosh Yeshiva, Rav Yechezkel Sarna. The Rosh Yeshiva stopped him and asked why he looked so serious. Rav Shlomo responded, “How can one not be apprehensive when sensing the tremendous obligation of teshuvah during the days of repentance? As the Rambam (Hilchos Teshuvah 2:2) states, true teshuvah is only when a person has repented to the point that Hashem can testify that he will never again sin the way he did.”
The Rosh Yeshiva responded firmly: “Why do you assume the halachah follows the Rambam? We pasken like Rabbeinu Yonah (Shaarei Teshuvah, Shaar 1), that as long as a person is מתיצב על דרך טוב — heading in the direction of repentance — he is considered among the shavin, for whom Yom Kippur is mechaper.”