Shabbos Gilyon Devarim 5785

עלה אגדה
ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס
ע”פ ספר מקדש ה’ כונני ידך על אגדות החורבן שבמסכת גיטין,
מאת הרה”ג ר’ יהודה דורמן שליט”א
במעשה של קמצא ובר קמצא (גיטין נו, א) הובא שבר קמצא הביא קרבן מאת הקיסר למקדש, אך הטיל בו מום, כדי שלא יקריבוהו ויוציא דיבתם רעה לקיסר. רצו חכמים להקריב את הקרבן או להרוג את בר קמצא מפני פיקוח נפש, אולם רבי זכריה בן אבקולס מנע מהם, כדי שלא יאמרו בעלי מומין קרבים, או מטיל מום בקדשים ייהרג. וסיימו בגמרא: אמר רבי יוחנן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
רש”י פירש ענוותנותו – סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו ע”כ [וכן פירש רש”י על התורה (במדבר יב, ג) ש’עניו’ הוא שפל וסבלן]. ורבי יוחנן בא ללמדנו שביהמ”ק נחרב מפני חשבונות של חסידות של רבי זכריה בן אבקולס.
גם במסילת ישרים (פ”כ) במשקל החסידות, כתב שבמעשי חסידות צריך לעיין עד היכן תולדות המעשים מגיעות, ואם התולדות רעות יתחייב להניחו, “והבית השני גם הוא חרב ע”י חסידות כזה אשר לא נשקל במשקל צדק” ומביא את דברי הגמ’ הנ”ל. משמע קצת שפירש “ענותנותו” – “חסידותו”.
אולם כמה מפרשים פירשו “ענותנותו” כפשוטו, ענוה ממש. והגמ’ מלמדת שרבי זכריה בן אבקולס השתמש במידת השפלות שלא לפי רצון השם, כמו שכתב בצדקת הצדיק לרבי צדוק הכהן מלובלין (אות מז). והיינו כמו שפירש המהר”ץ חיות בסוגייתנו, שמן הדין היה מותר לעבור על לא תעשה מפני אימת המלכות, וכן הותר להרוג את בר קמצא מפני שרדף אחר כלל ישראל, “אולם מפני גודל ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה, ולא החשיב עצמו לגדול כו’ וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור וכו'”.
וע”ע בספר כתר שם טוב (סימן קמה) בשם הבעש”ט וז”ל, שרוב ענותנותו של האדם גורם שנתרחק מעבודת השי”ת, שמצד שפלותו אינו מאמין כי האדם גורם ע”י תפלתו ותורתו שפע אל כל העולמות כו’, “והוא מעין שאמרו רז”ל, ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס גרם חורבן וכו'”.
והמהר”ל בנצח ישראל (פ”ה) פירש שהשם יתברך רצה להחריב הבית, ועשה הקב”ה שליחותו ע”י רבי זכריה בן אבקולס כדי שיתקיים רצון הקב”ה, עכת”ד. ולפ”ז אין כוונת חז”ל להאשימו על החורבן במה שהשתמש במידת הענוה שלא במקומה, אלא להודיע במי השתמש הקב”ה כדי לקיים גזרתו.
[הערת המערכת: יש להוסיף פירוש חדש ששמענו בשם הג”ר דוב לנדו שליט”א, שציין ללשון תוספתא שבת (טז, ז) “זכריה בן אבקילוס לא היה נוהג לא כדברי ב”ש ולא בדברי ב”ה וכו’ אמר רבי יוסי ענותנותו של רבי זכריה בן אבקילוס שרפה את ההיכל”, ומבואר שהכוונה שלא היה רוצה להכריע.]
* * *
ע”פ ספר בעקבי הגלות מאת הרה”ג ר’ יעקב ביער שליט”א
הג״ר אברהם ישראל ארנברג זצ״ל (אבני זכרון נדה עמ’ שמא) הביא ביאור בענין “ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס”, כפי ששמע מהג”ר מאיר שפירא זצ”ל שראה כתב יד מהמחבר ספר ערבי נחל.
דאיתא בסוטה (ה, א) א”ר חייא בר אשי אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית וכו’ א”ר נחמן לא מינה ולא מקצתה, מי זוטר דכתיב ביה (משלי טז, ה) “תועבת ה’ כל גבה לב”. ויש לומר דפליגי במשמעות הלשון ‘כל’, דר’ חייא סבר ‘כל’ – כולו משמע, אם כן ת”ח לכבוד תורתו צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית, ור’ נחמן סבר כל – אפילו מקצתו משמע, אם כן ס”ל לא מינה ולא מקצתה. והנה גם בקרבן כתוב “כל מום לא יהיה בו” (ויקרא כב, כא), והכי נמי תליא פלוגתייהו במשמעות המילה ‘כל’. ורבי זכריה שדחה הקרבן בגלל המום בניב שפתים או בדוקין שבעין, מפני שסבר “תועבת ה’ כל גבה לב” לא מינה ולא מקצתה, ולשיטתו דחה הקרבן בגלל מום קטן. ונמצא שענוותנותו של ר’ זכריה, והיינו סיבת ענוותנותו דדרש מילת ‘כל’, גרמה לשריפת בית אלקינו.
* * *
ע”פ דברי התפארת יעקב שבתוך קובץ מפרשים על מסכת גיטין ג’ חלקים, יו”ל ע”י מכון תורה הטהורה
ענוותנותו של ר’ זכריה. נראה לי דהכוונה דקי”ל דאסור לענות על רב, ולכך בדיני נפשות מתחילין מן הצד כדי שלא יענו על רב לסתור דבריו, ולכך ר’ זכריה היה חושב דהוא הקטן ואמר דעתו ראשונה, והם קבלו דבריו ולא סתרוהו לפי שאסור לענות על רב, כי באמת היה הגדול בהם. וזה שאמר ענותנותו של ר’ זכריה וכו’, כי אם היה מכיר גודל ערכו לא היה הוא אומר דעתו עד שיאמרו הקטנים, והיה מודה להם.

עלה הלכה
חיוב תענית ביולדת
ע”פ קונטרס אור השלחן על הלכות בין המצרים, מאת הרה”ג ר’ אהרן יחיה עזר שליט”א
חיוב תענית ביולדת תוך ל’ יום מהלידה: פסק הערוך השלחן (ס”ק ח) שבזמננו שהנשים חלשות יותר יש להקל לגמרי שאין צריכה להתענות, וכן פסק הגר”ש קמנצקי שליט”א הובא בקובץ הלכות (עמ’ רח). וכ”כ באור לציון (ח”ג עמ’ רנט) שלדינא יולדת תוך ל’ יום מהלידה פטורה מלהתענות, רק נהגו שיולדת מז’ עד ל’ תתחיל להתענות במקום שאפשר לה, וברגע שמרגישה שנחלשת יש לה לאכול ולשתות. [וכן הורה לי מו”ר הגרש”י פעלדער שליט”א שיולדת בתוך ל’ אינה מתענה כלל בט’ באב, ואף אינה צריכה לשיעורים.]

קול עלה
שמיעת שירים במטוס
ראיתי בגליון פרשת מטות-מסעי ב’עלה שירה’, מקונטרס ‘חג להשם מחר’ באנגלית להרב יחזקאל גרין, בשם הגר”ד קאהן, שהנוסע במטוס והוא משועמם שאין לו מה לעשות, מותר לשמוע כלי שיר, שהרי אינו עושה כן לתענוג, רק כדי ‘להעביר את הזמן’.
ולענ”ד המחבר שליט”א כדרכו בקודש כתב דברים אלו רק בהערה, וטעמו ברור ופשוט, שאין ליתן התורה ביד כל אדם לומר ‘משועמם אני’ ולהתיר לו לשמוע כלי שיר. ודאי שכוונת הגר”ד קאהן היא רק במצב לא רגיל, שנוסע להרבה שעות במטוס, ואין לו שום דבר לשמוע כגון ‘פודקאס”ט’ הכשרים, או ספר ללמוד או לקרות, והדבר היחיד שיש לו הוא כלי שיר, ובזה סובר שיש ‘מקום להקל’ [כלשון הגר”ד קאהן שגם אני שמעתי מפיו]. אבל באופן רגיל, שיש לכל אדם הרבה דברים כשרים לשמוע שאינם כלי שיר, או ספר ללמוד ולקרות, רק שרצונו לשמוע כלי שיר, בודאי כל כוונתו לתענוג, ודבר זה לא התיר שום מורה הוראה. וכן כוונת הגר”ש גיסנגער בכתר שלמה. וכן כתב בעמח”ס ‘חג להשם מחר’. ויפה עשה המחבר הנ”ל לכתוב הדברים רק בהערה, ולא יפה עשה העלון השבועי לכתוב דברים הנ”ל לפסק הלכה לרבים.
חיים וייס
* * *
האם שייך מנהג בשנה שחל ר”ח אב בשבת
קראתי בגליון מטות-מסעי מה שהאריך הג”ר משה ברוך קופמאן שליט”א לברר איזה הפטרה לקרות בשבת ר”ח מנחם-אב, וכדרכו בקודש כתב באורך וברוחב מן המקורות עד למעשה. ואין לי מה לעורר על תוכן הענינים, רק אזכיר דבר צדדי בענין זה שעמדתי עליו היום.
כתב הרמ”א וז”ל “וי”א השמים כסאי וכן עיקר במקום שאין מנהג”. והנה בספר פורים משולש (ר”ש דבליצקי, בפרק מכתבי הרבנים) הביא מכתב מהגרי”ש אלישיב זצ”ל בנוגע למנהג בירושלים בט”ז אדר שחל ביום ראשון, אם נוהג בו דיני שבעה של אבילות או לא, והשיב הגריש”א ש”מסתברא שזהו בכלל הדברים אשר לא שייך בזה מנהג, וכמ”ש הש”ך יו”ד ק”צ סק”ג ‘דהדבר ידוע דדבר שאינו מצוי אין שייך בו מנהג’ “. [הערת המערכת: ראה מה שדנו בזה בעלים ויקהל לענין קביעות מנהג בפורים המשולש וערב פסח שחל בשבת.] נידון דידן של הפטרה בשבת ר”ח אב שייך רק בשנה של פורים משולש וערב פסח שחל בשבת [שיום ראשון של פסח לעולם חל באותו יום בשבוע של ט’ באב], ולכן זה שכתב הגריש”א שלא שייך בו מנהג בט”ז אדר ביום ראשון כיון שאינו מצוי, לכאורה ה”ה נמי בנוגע לקריאת ההפטרה בשבת ר”ח אב אין שייך בו מנהג. ולפום ריהטא דבריו נסתרים מדברי הרמ”א שכתב שרק במקום שאין מנהג יקרא השמים כסאי, ונראה שבכגון דא ודאי שייך בו מנהג! וצ”ע.
אלא שלכאורה צ”ל שדברי הגריש”א זצ”ל נאמרו רק על הציור דאיירי ביה, דהיינו דיני אבילות בירושלים, שזה דבר שאינו מצוי שיהיו שבעת ימי אבילות בציור זה. אבל סתם מנהגים והנהגות שנוגעות בכל פעם ששושן פורים חל בשבת ור”ח אב חל בשבת, לא נקרא ‘אינו מצוי’, ושייך בהם מנהג. ודו”ק.
והנה ראיתי רבים מביאים דברי הגרי”ש אלישיב בנוגע לתחנון או בגדי שבת ביום ראשון בשנה של פורים משולש, שלא שייך בזה מנהג. אולם לפי האמור, מבואר ברמ”א שכן שייך מנהג, ואינו דומה להכרעת הגריש”א בדיני אבילות.
משה צבי דנציגר
הפטרת ר”ח אב שחל בשבת
מה שכתב ידידי הרב משה ברוך קופמאן מנהגים שונים כשחל ר”ח אב בשבת, אם להפטיר השמים כסאי או שמעו, ראיתי בשו”ת דברי יציב (או”ח סימן קפג) שנשאל על זה, וכתב להכריע שמי שנוהג בכל ר”ח בשמחה וסעודה מיוחדת, א”כ נקיט לדידיה להחמיר כהרמב”ם שראש חודש הוא מן התורה והוי לגביה בכלל מועד, לכן לא יאמר פורענותא אלא יפטיר השמים כסאי. וכן היה מנהג אדמורי”ם שאכלו גם בשר בסעודת ר”ח אב להנוהגים כרבותינו תלמידי הבעש”ט שמרבים בסעודה ברבים בכל ר”ח עיין שם [הערת המערכת: ראה ספר אגרות סופרים (מהדורת עלה זית, עמוד תעח)]. אך מי שאינו מדקדק לנהוג שמחה בכל ר”ח, יפטיר שמעו, כפי מסקנת הרמ”א בהגהת שו”ע. ולכן אתי שפיר מנהג החסידים היום שמפטירין השמים כסאי לשיטתם שיש שמחה וסעודה בר”ח.
בברכה, לייב זיטמן
* * *
ברכת התורה ע”י בקשה
בגליון בלק יצאתי לדון שיוצאים ידי חובת ברכת התורה גם ע”י בקשה, וביארתי שמפני זה יוצאים בברכת אהבה רבה. והעירו כמה מעירים שיש לפרש בדרכים אחרות איך יוצאים או נפטרים באהבה רבה.
אולם נראה שסוף סוף נתבאר שאין ברכת התורה שוה לחובת ברכה רגילה, כי חובת ברכה צריכה למטבע הידועה של ברכות והזכרה מפורשת של הענין המתברך, ולא נפטרים מהחיוב על ידי משהו אחר מהברכה. אי לכך, אפשר לצעוד צעד נוסף ולצדד, שגם שייך שיוצא ידי חובה ע”י בקשה, כפי שמבואר מדברי רבי יוחנן בגמ’ לכמה גירסאות. [ומה שהעיר הרב חיימאוויטש (גליון מטות-מסעי) על דבריי מדברי הרמב”ן בהשגות, לא כתבתי מעולם דעת הרמב”ן אלא הראב”ן.]
אשר רווח

דיני שבת חזון: 1) ערב שבת אין לרחוץ בחמין אלא בפושרין. ומי שטובל בכל ערב שבת טובל גם בערב שבת זו. ומותר ליטול צפרנים לכבוד שבת. 2) המקדימים לקבל שבת מבעוד יום יכולים לאכול אז בשר, אבל לא יאכלו בשר לפני קבלת שבת. 3) קבלת שבת כרגיל, ובזמננו נתפשט המנהג ברוב מקומות שלא לנגן לכה דודי בניגון של קינות, מטעם אבילות בשבת. וכן המנהג ללבוש בגדי שבת [דלא כמנהג ק”ק האשכנזים משנים קדמוניות]. 4) שחרית מתפללין כרגיל. שני מסיים אחר “ככוכבי השמים לרוב”. פסוק “איכה אשא לבדי” בניגון איכה. מפטיר בחזון ישעיהו בניגון איכה עד קרוב לסופו. אומרים אב הרחמים, אבל במנחה אין אומרים צדקתך.
ערב תשעה באב שחל בשבת: ראה מאמרי באנגלית בעמ’ 4 בארוכה.
מנהגי תפילה בתשעה באב:
ערבית: נוהגים שמסירים את הפרוכת על שם “בצע אמרתו” (איכה ב, יז) ומכבין רוב הנרות על שם “במחשכים השיבני” (שם ג, ו). אחר שמו”ע אומרים קדיש שלם עם תתקבל ואחר כך איכה וקינות[ומוסיפים קינה ב ויהי נועם נשבת במוצ”ש]. כשמגיע לפסוק ‘השיבנו’ הקהל אומר תחילה ואחר כך הש”ץ. וכן עושים פעם שנית קהל וש”ץ אחר פסוק כי אם מאס מאסתנו (נוהג בחכמה). ואתה קדוש. ומדלגים ויהי נועם. קדיש שלם בלא תתקבל. ואין אומרים ויתן לך.
שחרית: משכימין לבית הכנסת (מג”א סי’ תקנט סק”ה), אבל המנהג היום שאין משכימים כל כך כדי לאחר את קינות עד קרוב לחצות היום. אין לובשים הטלית ואין מניחין תפילין בשחרית, וטלית קטן לובשים בלא ברכה (ראה פתחי עולם בשם היעב”ץ שיש שישנים עם הטלית קטן מחמת הספק).
ברכות השחר: המנהג הפשוט כרגיל. ויש מדלגים ברכת “שעשה לי כל צרכי” עד הלילה כשנועלים מנעליהם. כמו כן יש מדלגים “עוטר ישראל בתפארה” עד מנחה כשמניחים תפילין (סידור יעב”ץ). נוהגין לומר את סדר היום, ואף פרשת תמיד וקטרת ושאר פרשיות לאלו שאומרים אותן בכל יום. פסוקי דזמרה כרגיל ואומר מזמור לתודה. מתפללים בקול נמוך ואין מדליקים האור כמו בלילה. השליח ציבור אומר עננו בין גואל לרופא (ראה משנ”ב סימן תקנז סק”ג), ואין אומרים ברכת כהנים רק שים שלום [ואם התחיל הש”ץ ברכת כהנים נראה שאין להפסיקו, וצ”ע]. חצי קדיש, ואין אומרים אבינו מלכנו ולא תחנון.
קריאת התורה: מוציאין ס”ת וקורין ג’ גברי בפרשת ואתחנן ‘כי תוליד בנים’. [יש מקומות שאומר העולה בלחש ברוך דיין האמת (סידור יעב”ץ).] חצי קדיש אחר הקריאה קודם ההפטרה. קורין בנביא ‘אסוף אסיפם’ עד ‘ואין מאסף’ בניגון של איכה, ומסיים ‘כה אמר ה’ אל יתהלל’ וגו’ בניגון הרגיל. ברכות הפטרה עד מגן דוד. ומחזירים ס”ת להיכל, ואומרים קינות כנהוג עד גמירא [ויש מוסיפים קינה עבור חורבן אירופה]. אשרי ובא לציון, ואין אומרים למנצח יענך. ובא לציון, מדלגים פסוק ואני זאת בריתי. קדיש שלם בלי תתקבל. עלינו [שיר של יום אומרים במנחה]. ומנהג יפה לחזור לקרא מגילת איכה ביום (משנ”ב סימן תקנט ס”ק ב). מילה, יש נוהגים תיכף אחרי קינות אף קודם חצות היום, ויש ממתינים עד אחר חצות היום, ונהרא נהרא ופשטיה.
מנחה: אחר חצות מחזירין הפרוכת למקומה ויושבים על כסא כרגיל. יש מזדרזים להתפלל מנחה גדולה כדי להניח תפילין מיד, ויש מאחרים כמנהגם להתפלל מנחה בסוף היום. מניחים טלית ותפילין [ואף תפילין דר”ת להנוהגים כן בכל יום], ואין אומרים פרשיות קדש והיה לי שאינם חיוב [ויש מקילין בזה]. שיר של יום. סדר קריאת התורה ותפילת מנחה כמו בכל תענית ציבור, רק מוסיפים נחם בבונה ירושלים, ואין אומרים תחנון או אבינו מלכנו. המתפללים מנחה בסוף היום יזדרזו לחלוץ התפילין קודם הלילה.

עלה גאולה
דמיון הגאולה העתידה לגאולת מצרים
הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית
כתב רבינו בחיי (בראשית מט, א) “וקבלה ביד הנביאים שעתידה גאולתנו זאת שתהיה בדמיון גאולת מצרים בהרבה ענינים”. וכן מבואר בכמה מקומות בספרי רבינו בחיי [עיין ספר ‘עת לחננה’ להג”ר אלחנן אשר הכהן אדלר שליט”א, הוצאת עלה זית (קונטרס קדושה של מוסף פרק ט) שקיבץ דברי רבינו בחיי בענין זה]. וכן מבואר בספרים שגלות מצרים והגאולה ממנה היא השורש לגאולה העתידה.
בא וראה איך בכל שלב של הגלות והגאולה במצרים יש השוואה לגלותנו ולגאולה העתידה:
א] ירידה לגלות ע”מ שלא להשתקע. “ויגר שם – מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע אלא לגור שם” (הגדה של פסח). ופירש המשך חכמה (ויקרא כו, מד) שיעקב אבינו קבע הנהגה זו לדורי דורות, שבכל גלות ידעו שירדו רק לגור שם. אמנם כאשר מתיישבים ומצליחים ושוכחים שהם גרים אז “וירעו אותנו המצרים” כמ”ש הבית הלוי (ריש פרשת שמות).
ב] ירידה בשבעים נפש. כתב רבינו בחיי (שמות א, ה) שכנגד מה שירדו למצרים בשבעים נפש, “בסוף הגלות האחרון עתידים לירש שבעים אומות”.
ג] הצלחת האומה השולטת על ישראל. כתב האור החיים הק’ בפרשת שמות (א, ט), “ואין לך אומה ששלטה בישראל שלא היתה מעולה על כל האומות, בסוד (איכה א) ‘היו צריה לראש'”.
ד] בירור ניצוצי קדושה. כתוב בספרים שתפקיד ישראל בארץ מצרים היה להוציא ממנה כל ניצוצי הקדושה, וזהו שנאמר “וינצלו את מצרים”, “ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”. ומשום כך אסור לשוב מצרימה כי כבר התבררו ניצוציה. וכן הוא בכל הגלויות, וכמו שכתב באור גדליהו (ליקוטי דיבורים לחג השבועות אות ז) שמשום כך רואים בהרבה תקופות שבני ישראל ישבו זמן רב במדינה אחת, ואח”כ נהפך לב המלכות וגלו משם, כי כבר קבצו הניצוצות.
ה] שכינתא בגלותא. במגילה (כט, א) איתא, “בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב”ה שבכל מקום שגלו שכינה עמהן. גלו למצרים שכינה עמהן, (שמואל א’ ב, כז) שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים וגו’. גלו לבבל שכינה עמהן שנאמר (ישעיהו מג, יד) למענכם שלחתי בבלה, ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן וכו'”.
ו] ‘תכבד העבודה על האנשים’ – ריבוי צרות לפני הגאולה. כתב רבינו בחיי (שמות ה, כב), “וכאשר יתקרב הקץ תהיינה צרות רבות ומתחזקות [-כמו שאירע במצרים] והוא סימן הישועה לישראל”.
ז] הבה נתחכמה לו. כתב הרמב”ן על הפסוק “הבה נתחכמה לו” (שמות א, י) שהתחכמו ללכת בהדרגה – תחילה הטילו מס על היהודים וכו’. ובספר מעשה אבות סימן לבנים להגאון רבי דוד קאהן שליט”א (עמוד מו) העיר, שכן אירע בגרמניה, שהתחכמו להתחיל בחוקים נגד היהודים וכו’ ולאט לאט באו לידי השמדה ר”ל.
א] זמן הקץ. כתב רבינו בחיי (שמות יב, מ), “מצינו בגאולת מצרים ג’ קצים, והם: ת’ שנה, ת”ל שנה, רד”ו שנה וכו’. וכן תמצא בגאולתנו העתידה ג’ קצים בספר דניאל (פרק ח): אלף ק”נ, אלף ר”צ, אלף של”ה וכו'”. וכתב שכל זה כדי לחזק ידינו הרפות בגלותנו זה, שכשם שנתברר שכל ג’ הקיצים במצרים היו אמת, כך עלינו להאמין שעתידין ליגאל וכל הקיצין אמת, ע”ש. גם יש השוואה בתאריך הגאולה, לדעת רבי יהושע (ראש השנה יא, א) שבניסן עתידין ליגאל.
ב] המושיע בא מפלטרין של פרעה. כתב רבינו בחיי (כד הקמח ערך חנוכה), “כשם שמצינו במשה המושיע הראשון שגדלתו בתיה בת פרעה בתוך פלטרין שלו, ומשם יצא והחריבו וכו’, כן תמצא למושיע האחרון שיתגלה במהרה בימינו שהוא עתיד לצאת מתוך מטרפולין של רומי ומחריב”.
ג] המושיע נגלה וחוזר ונכסה. עוד כתב רבינו בחיי (שמות ה, כב), “וכשם שמצינו שנדחקה להם השעה לישראל במצרים מעת בא הגואל הראשון לפני פרעה, ואמר לו בדבר השי”ת “שלח את – עמי ויחוגו לי במדבר”, ואחרי זאת כבדה עליהם העבודה ונתעוררה עליהם השנאה ונתוספה ביניהם מאד על מה שהיתה, כן בגאולתנו זאת העתידה בהגלות הגואל האחרון תתעורר השנאה בין העכו”ם לישראל ויוסיפו שעבוד על שעבודם, ויהיה הגואל נגלה וחוזר ונכסה כדי להתעות את העכו”ם ולהקשות את לבם, שכן מצינו בגאולת מצרים שנגלה להם משה וחזר ונכסה מהם וכו'”.
ד] משה רבינו ואליהו הנביא. בפסיקתא רבתי (פיסקא ד, ויקח אליהו, והובא בילקוט שמעוני מלכים א רמז רט) האריך להשוות ענייני משה ואליהו, ומונה והולך בסך הכל עשרים ותשע דברים שבהם הם שוים.
א] ויאנחו בני ישראל מן העבודה. כתב רבינו בחיי (שמות ב, כג) שזה רמז לגאולה העתידה “שהיא תלויה בתשובה ובתפילה”.
ב] ויאמן העם. כתב בכד הקמח (ערך אמונה) שלא נגאלו אלא בשכר האמונה שנאמר (שמות ד, לא) ויאמן העם, וכן לעתיד לבא.
ג] נשים צדקניות. בשכר נשים צדקניות נגאלו ממצרים (סוטה יא, ב). וכן מצינו לעתיד לבא כדאיתא במדרש זוטא (רות פרשה ד), “ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור”.
ד] עסק בקרבן פסח. במצרים נצטוו ליקח שה לקרבן ולשומרו ד’ ימים מפני ש”לא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו” (רש”י שמות יב, ו). וכתב בהעמק דבר (שם יז) שכמו כן אנחנו נצטוינו בטיפול מרובה במצה כדי שנהיה מוכשרים לגאולה ביום הפסח.
ה] חמשה דברים. במדרש (דברים רבה ב, כג) איתא, “אמר ר”א כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא מתוך חמשה דברים אלו: מתוך צרה, ומתוך תשובה, ומתוך זכות אבות, ומתוך רחמים, ומתוך הקץ וכו’. ואף לעתיד לבא אין נגאלים אלא מתוך חמשה דברים הללו וכו'”.
א] פרעה סירב לשלח את העם, עד שנכנע ע”י המכות. איתא בזהר הק’ (תזריע דף נב, א) לגבי הגאולה העתידה [מתורגם]: “וכולם [-כל האומות] ילקו במכות עליונים כפלים ממה שהיה במצרים, בשביל שיסרבו כולם בישראל [כלומר שיסרבו להוציא בני ישראל מרשותם]”.
ב] עשר מכות. רש”י בישעיה (כג, ה) כתב שעתיד הקב”ה להביא עשר מכות על אדום דוגמת עשר מכות שהביא על מצרים, והדברים מפורשים במלואם במדרש (תנחומא פרשת בא סימן ד).
ג] קריעת ים סוף. איתא בפסיקתא רבתי (הוספה א פיסקא א), “אמר הקב”ה עתיד אני לייבש את הים הגדול לפני גליות, מניין, שכן כתיב והחרים ה’ את לשון ים מצרים והניף ידו אל הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים (ישעיה יא, טו). [ועתיד] לעשותו שבילים לפניהם, מניין, שכן כתיב והיתה מסלה לשאר עמו וגו’ (שם טז). והבריות תומהים לומר אפשר לדבר הזה. והקב”ה משיבם ולא כבר עשיתי כן בעולם הזה כשיצאו ישראל ממצרים וכו’, ע”כ. וכ”כ הרמב”ן בספר הגאולה ורבינו בחיי בכד הקמח (ערך חנוכה).
ד] ואכבדה בפרעה. איתא בזהר הק’ (תזריע דף נב, א) [מתורגם]: “מה בין גאולה זו [דלעתיד לבא] לגאולת מצרים, גאולת מצרים היתה במלך אחד ובמלכות אחת [דהיינו מצרים], אבל כאן [לעתיד לבא] יתכבד הקב”ה בכל העולם וידעו כולם השלטון של הקב”ה”.
ה] הליכה במדבר. רבינו בחיי בפרשת מסעי (לג, ב) כתב, “וכשם שיצאו ישראל בגאולה ראשונה ממצרים אל המדבר, כן בגאולה האחרונה עתידים שיצאו הרבה מישראל אל המדבר ויעברו במקומות האלה [-המסעות הכתובות בפרשת מסעי], והקב”ה יכלכלם וינהלם שם כמו שעשה לישראל במדבר”.
ובמדרש תנחומא (דברים סימן א) איתא “שכל הנסים שעשה לישראל במדבר, כך עתיד לעשות בציון”, עיין שם. וראיתי בספר שירת יעקב להרב אלעזר ברנשטיין שליט”א (עומד לצאת לאור בהוצאת עלה זית) שהביא מה שכתב ביסוד ושורש העבודה (שער ט הצאן פרק ו) שלעתיד לבא “יעשה לנו הבורא ית”ש ויתעלה ג”כ כל הנסים ונפלאות וגבורות כמו שעשה לאבותינו ביציאת מצרים, בקריעת שבע נהרות ובהליכת עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם קדוש הישראלי ושאר נפלאות וגבורות לעיני העמים”.
ונסיים בדברי חיזוק מרבינו בחיי בכד הקמח (ערך נר חנוכה) שכתב וז”ל, “וכמו שאירע לנו בשעבוד מצרים שסבלנו כמה יסורין וכמה שעבוד ועינוי, והקב”ה ברחמיו הרבה נפלאותיו ומופתיו בפרעה ובכל מצרים והוציאנו ביד רמה, כן הוא עתיד לעשות בגלות המחודש הזה מכל שאר הגליות, אשר סבלנו בדורות שעברו כמה צרות וכמה יסורין וגזרו עליהם כמה גזירות מחודשות וכמה מיני שמדים וכמה מישראל שמסרו עצמם להריגה על יחוד השי”ת, על אחת כמה וכמה שעתיד הקדוש ברוך הוא לכפול שכרנו ולחדש נסים ונפלאות לעיני הגוים יותר ויותר מביציאת מצרים”.

קול עלה
לימוד זכות על שמיעת כלי זמר בזמננו
בגליון מטות מסעי הביא הרב פינחס שלבי שליט”א בשם הפוסקים טעם שלא מצינו לאיסור כלי זמר בימי המצרים, שהוא משום דבלא”ה אסור כל השנה.
ודבר פלא הוא, דהא נהגו בכל תפוצות ישראל שלא להקפיד בכלל באיסור זמר כל ימות השנה ורק בימי הספירה ובין המצרים נהגו לאיסור, ונראה הדבר כפריצת גדר שלא אליבא דהילכתא לעבור על דברי חכמים, ולמה באמת לא מיחו חכמי דורנו. ואין לומר דסמכי על דברי הרמ”א (סימן תקס סעיף ג) וז”ל, וי”א דוקא מי שרגיל בהם כגון המלכים שעומדים ושוכבים בכלי שיר או בבית המשתה, עכ”ל, דהא מקילין האידנא גם בבית משתה. ועוד דהרי גם אחינו בני ספרד נוהגים בהאי קולא, והרב המחבר כתב לאיסור זה בהחלט.
ונראה להביא לימוד זכות גדול, והוא על פי מה שביארתי בספרי על מסכת סוטה (תורת הנסתרת, מכון עלה זית), דהנה ברמב”ם (הלכות תענית פרק ה, סוף הלכה יד) כתב וז”ל, וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות לאל וכיוצא בהן על היין, עכ”ד.
ואיכא למידק בזה דמשמע דאין זה קולא שהיתה בזמן התלמוד, אלא דיש להקל בזה מכיון דכבר נהגו כל ישראל לעשות כן. וצ”ע דלא מצינו כזה הוראת היתר בשום מצוה או גזירת חכמים, דמאחר שכבר נהגו העם לעבור על הגזירה נעקרה בזה גזירתם, ואיננו מצוווים להחזיר העטרה ליושנה.
ואולי אינו מן הרחוק לומר, דמה שנהגו עכשיו להקל אין זה מחמת חולשות דורנו וירידת הדורות אלא דשאני גזירה זו משאר גזירות דתקנו זכר לחורבן, דלא אסרו בתור גזירה אלא מסרו הדבר לחכמי כל הדורות לשקול בדעתם עד כמה להקפיד על כמות ואיכות קיום התקנה. וכן מדויק מלשון המשנה, שבשאר התקנות השתמש התנא בלשון גזירה (סוטה מא, א), ואילו כאן במתניתין (שם מח, א) לא תנא אלא משבטלה סנהדרין בטל השיר דמשמע שבטל ממילא, וכמו שאר העניינים שנמנו במשנה כגון האורים ותומים והשמיר. וכוונת המשנה שבטל השיר וכן מן הראוי, דאיך נשיר את שיר ה’ על אדמת נכר, אבל לא שגזרו באיסור חכמים. וכן משמע ממה שדנו אמוראי בגמרא בגדר האי איסור, וגם נחלקו בחומר הדבר ואם יש למחות בדבר, ורב חסדא זלזל בה, ומשמע שאינו תקנת חכמים ממש.
אברהם לעזער
* * *
רוח ה’ על הסנהדרין לשמרם מן הטעות
בגליון מטות-מסעי כתב הרב גרינעס סמך לדברי המהרש”א ש”בלשכת הגזית היתה השכינה שורה בבית שני”, מדברי הרמב”ן בפרשת שופטים שכתב “כי רוח ה’ יתברך על משרתי מקדשו ולא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו מן הטעות ומן המכשול”.
לפענ”ד לפי הבנת החתם סופר בדברי הרמב”ן לית לן על מה לסמוך. שבתשובותיו (סוף חלק חושן משפט בהשמטות סימן קצא) האריך להסביר דברי הספרי (המובאים ברמב”ן שם) “אפילו אומר על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין ומכש”כ שהוא אומר על ימין שהוא ימין ועל שמאל שהוא שמאל”, ופירש הכוונה שאפילו אם באמת בי”ד טעו, מ”מ כיונו האמת לדעתם, והקב”ה מסכים לטעותם ולכן אין זה נחשב טעות, ומכש”כ שיש לנו להבין שלא טעו, “ומיהו בטעם זה האחרון לא סגי לומר חזקה על היושבים לפני ה’ שלא יטעו כי הקב”ה לא יניחם לטעות, זה אינו, כיון דלפי טבע האנושי יכולים לטעות וכו’, על כרחך עיקר הסמיכה היא על סברא ראשונה שאפילו טעו ח”ו ויתר הקב”ה טעותם, וממילא לא נחשד את הקב”ה ית”ש שהניחם בטעותם להכשיל כל ישראל, זה פירוש הברור בספרי והמעיין בנימוקי הרמב”ן על החומש יבין לאשורו כי לזה נתכוון גם הוא” עכ”ל. מבואר להדיא שאין כונתו משום השראת השכינה וכדומה, רק כן היא השגחתו שלא להטעות את ישראל.
יוסף אהרן הלוי ליכט, קווינס
* * *
הפטרת שבת ראש חודש אב
ראיתי בגליון מטות-מסעי מאמרו של הרב משה ברוך קופמאן שליט”א שהאריך בענין הפטרת שבת ראש חודש אב. ואכתוב כמה הערות:
מה שכתב שלכאורה יש לילך אחר התוס’ במגילה להפטיר ‘שמעו’ מפני שהוא עיקר מקומו וכו’. אין לזה טעם, שהרי שני דיבורי התוספות לא באו ללמד מה לעשות, אלא רק הזכירו מה המנהג, והעירו שהמנהג הוא דלא כהגמרא. ולענין ידיעת המנהג, מה לי תוס’ הכא ומה לי תוס’ התם.
מה שכתב טעם שלא להקדים לקרות הפטרת מסעי יחד עם הפטרת מטות משום שיש בזה טורח ציבור, הוא בנותן טעם, אבל הוא בטל ברוב, שהרי כתבו הפוסקים שבשגג בפרשת פנחס ולא קרא הפטרת מטות, יש לו לקרוא בפרשת מסעי שניהם ביחד, עיין משנ”ב (סי’ תכח ס”ק כב). והרי חזינן שלא חששו בכגון זה לטירחא דציבורא. ולכאורה הטעם הנכון הוא משום אקדומי פורענותא לא מקדמינן, ובהוספה, שהרי בני ישראל מצפים לישועה, ולא יהא צורך לקרוא הפטרת מסעי, ולכן אין להקדימו.
בענין השאלה שהזכיר, בביהכ”נ שנוהגים לקרוא ‘שמעו’, אבל יש להם רק קלף לספר ישעיה ולא ירמיה, מה יעשו, האם יקראו ‘שמעו’ מתוך הדפוס, או יקראו ‘השמים כסאי’ מתוך הקלף. נראה לי להציע צד שלישי, שאולי יעשו כדעת הרמב”ם (פי”ג מהלכות תפלה הי”ט) שמחלק הפטרת חזון לשנים, וכתב ששבת ראשונה קוראים בדברי ירמיהו, ובשניה חזון ישעיהו עד כי פי ה’ דיבר, ובשלישית איכה היתה לזונה. ומרוויחים בזה שני דברים, חדא שמקיימין ענין הפסיקתא של שלש פורענותא, וכדברי הרמב”ם, וגם מרוויחים בזה שמקיימין דין הגמרא לקרוא חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי בשבת זו. ובפרט שכל השאלה היא להסוברים כהגר”א שיש לקיים דינא דגמרא, וא”כ ודאי מסתבר שיעשו כן.
יהודה אריה לייב שרייבער

עלה קינות
דם מבצבץ מן הפרוכת
ע”פ הערות על הקינות מאת הרה”ג ר’ פנחס גרוס שליט”א,
בתוך קונטרס בשובי לירושלים שיצ”ל ע”י קהילת דרך חיים בבולטימור
זכור אשר עשה צר בפנים וכו’ כיצא מן הבית וחרבו מליאה דם (קינה טז).
כוונת הפייטן למעשה המובא בגיטין (נו, ב) גבי טיטוס ש”תפס זונה בידו ונכנס לבית קדשי הקדשים והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה ונטל סייף וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא כסבור הרג את עצמו” עכ”ל.
והדברים צ”ע, לאיזה צורך עשה הקב”ה נס כדי שיהיה נראה כאילו הרג את עצמו חלילה, למה יעשה ה’ נס לרעה [וע’ תוס’ שם].
וביאר הג”ר מאיר שפירא באופן נפלא ע”פ המבואר ביומא (נז, א) שבכל שנה כשהיו מזין על הפרוכת ביום כיפור, היה נעשה נס והיה הדם נבלע בתוך הפרוכת כדי לשמור על נקיות הפרוכת. אבל בשעה שטיטוס גידר את הפרוכת, חיללו והוציאו מקדושתו, וממילא בטל הנס שהיה נעשה כל השנים שהיה נבלע הדם [וכמ”ש “ובאו בא פריצים וחיללוה”], ויצא הדם של ההזאות לחוץ. ומיושב שלא עשה הקב”ה נס לרעה, שלא היה כאן נס חדש כלל, אלא ביטול הנס הישן ע”י שחילל את קדושת הפרוכת, עכת”ד.
אמנם הפשטות היא שהיה זה דם חדש שיצא באופן ניסי כדי להודיע כמה קשה חורבן המקדש וכמ”ש התוס’ שם. ונראה הביאור בזה דכל היכא שיש דם, יש חיות. כי הדם הוא הנפש. ואם יצא דם מן הפרוכת, אז מוכח מזה דאין המקדש סתם איזה בנין בעלמא, אלא מקור החיות ממש, לב האומה, ובית חיינו.
ובזה יש לבאר דבר שנתקשיתי בו. שהמעיין יראה שרוב רובן של הקינות אינן מדברות אודות המקדש עצמו, אלא מתארות את הצרות הגדולות שאירעו לישראל בזמן החורבן או כתוצאה מן החורבן, ועל השפלות הגדולה שבה אנו נמצאים מחמת החורבן. וצ”ע למה לא מקוננים על העיקר, דהיינו על המקדש עצמו, ובמקום זה מקוננים על התוצאות של החורבן.
ונראה לבאר ע”פ משל לאדם שהיה חולה בלבו ועבר התקף לב, ועמל הרופא להחיותו, והכל ידידיו שנוכחים שם מצפים לראות אם הלב יחזור ויפעל או לא. אמנם לדאבון לב לא הועילו מאמצי הרופא והחולה מת. מיד געו כל העם בבכיה על האבידה הגדולה. אבל על מה הם בוכים, בודאי שלא יבכו על הלב עצמו, אלא בוכים הם על האדם עצמו שנאבד להם. וזהו ממש ענין המקדש שנחרב, שהמקדש הוא לב האומה. וע”י חורבן המקדש הרי שבת הלב מלפעול, וממילא יש ענין של מיתה על כלל ישראל. אולם עיקר הצער והבכי אינו על אבדן הלב עצמו, אלא על האבדן של כלל ישראל שנגרם מחמת שהלב הפסיק מלפעול. שאם מכירים שהמקדש הוא הלב של כלל ישראל, ממילא חורבן המקדש הוא חורבן האומה. וממילא רוב הקינות סובבים על נקודה זו של חורבן האומה והצרות והשפלות של האומה, שהם התוצאה ממה שנלקח ממנו הלב, דהיינו המקדש.

עלה מועד
Tishah B’Av on Sunday
Rav Moshe Boruch Kaufman,
Machon Aleh Zayis
Based on Sefer Shoshanas Yisrael, Hilchos Bein Hametzarim, Psakim of Hagaon HaRav Shlomo Miller shlita, by Rav Mordechai Kanner
Erev Tishah B’Av learning
1. Although the minhag is to refrain from learning on Erev Tishah B’Av after chatzos, many poskim permit it on Shabbos, especially if this will lead to bitul Torah (see Mishnah Berurah 553:10). Therefore, many shuls have the regular scheduled Daf Yomi shiurim and Avos Ubanim learning. However, the usual pirkei avos is omitted.
2. Many poskim permit learning shnayim mikra v’echad targum on Shabbos afternoon if one who didn’t complete it earlier.
3. One may learn the “Tishah B’Av sugyos” or Hichos Aveilus on Shabbos.
Minchah
4. Minchah is scheduled earlier to give people ample time to finish eating by shkias hachamah. One should be sure that 5½ or 6 hours have passed between eating meat and milk.
5. Tzidkasecha is not said at Minchah.
6. One may drink hydrating drinks (vitamin water, powerade) or even take a time-release aspirin or caffeine pill on Shabbos. However, he should not state that he is doing so in order to fast properly because of issur hachanah.
7. One may eat meat even if he isn’t normally accustomed to doing so (see Igros Moshe Vol. 4 #112).
8. Shalosh Seudos zemiros are sung just as one does every Shabbos.
9. All prohibitions begin with shkiah (eating, drinking, washing, learning) with the exception of wearing shoes and sitting on regular chairs which are permitted until the zman of Motza’ei Shabbos.
Birchas Hamazon
10. Bentching is done with a zimun even if recited after shkiah. Although one may bentch after shkiah, it is preferable to bentch beforehand.
11. When bentching before shkiah, one need not have in mind that he isn’t accepting the taanis since one wouldn’t start a fast on Shabbos.
Motza’ei Shabbos
12. Immediately when Shabbos ends, one says Boruch Hamavdil, removes his shoes and sits on a low chair. In the past this was done in shul, but recently it has become common to do this at home.
13. Since one ends Shabbos with Boruch Hamavdil at home (as per the more prevalent minhag today), the minhag is to change to weekday clothes before Maariv.
14. One may also light fire at home to be motzi his family in Borei Meorai Ha’eish (as there is a question if women are obligated, however Rav Shlomo Miller ruled that women may say Borei Meorai Ha’eish on their own.)
15. Ideally, one shouldn’t clean up from Shabbos or wash dishes until after chatzos on Tishah B’Av. However, if one is bothered by the untidiness or is concerned about insects, he may clean up what is necessary. In all circumstances, washing dishes should be done with gloves because of the issur of rechitzah.
Maariv
16. In Maariv, Atah Chonantanu is said as usual. The importance of remembering to say Atah Chonantanu should be stressed because one will not be making Havdalah on a kos this Motza’ei Shabbos. (Some even suggest that women should daven Maariv on Leil Tishah B’Av in order to say Havdalah in tefillah.) Nevertheless, one need not repeat Shemoneh Esrei if forgotten.
Havdalah on Tishah B’Av
17. After Shemoneh Esrei, Kaddish Shaleim is said, followed by Eichah. V’yehi Noam is omitted, and we commence straight with V’Atah Kadosh. V’yiten Lecha is also omitted.
18. One may fold his tallis after Maariv on Tishah B’Av (Shoshanas Yisrael #13).
17. A choleh who must eat on Tishah B’Av recites Havdalah, omitting the pesukim of Hinei Keil and the besamim. It is preferable to use grape juice or even chamar medinah rather than actual wine on Tishah B’Av.
18. If a choleh is unable to make Havdalah, then one who is fasting can make it for him, and the choleh drinks the kos.
19. Women who eat must also make Havdalah. However, the minhag is that children do not make Havdalah and are yotzei on Sunday night after the taanis.
Motza’ei Tishah B’Av
20. Although one must make Havdalah before eating, one may drink water before Havdalah.
21. Ideally, women hear Havdalah from a man, but if they need to eat they should make Havdalah themselves.
22. On Motza’ei Tishah B’Av one can drink the cup of wine/grape juice of Havdalah himself and need not give it to a child or use chamar medinah. In general, wine/grape juice may not be drunk until chatzos on Monday. It is therefore important that shuls that provide wine or grape juice make it clear that it is only to be used for Havdalah.