Shabbos Gilyon Eikev 5785

עלה זכרון

מארץ הקודש באה השמועה על פטירת רב האי גדול וצדיק, הגאון רבי ברוך שמואל הכהן דויטש זצ”ל מראשי ישיבת קול תורה ובעמח”ס ברכת כהן ושאר ספרים. גאון אדיר, בקי בכל מכמני התורה באופן מבהיל. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל ויהי זכרו ברוך.
דבריהם הם זכרונם, מתוך רובי תורתו אנו מפרסמים שני חידו”ת שנדפסו בספרי מכון עלה זית.
במצות נשיאת הארון
ע”פ קונטרס ליקוטי ברכת כהן על ספר המצוות להרמב”ם מאת הגאון רבי ברוך שמואל דויטש זצ”ל,
מתוך ספר שרשי המלך על ספר המצוות להרמב”ם מאת בנו הרה”ג ר’ חיים צבי הכהן שליט”א
נחלקו הרמב”ם והרמב”ן בספר המצוות (מ”ע לד ובשרשים דף לז, א) במצות נשיאת הארון לדורות, האם נוהגת רק בכהנים או גם בלוים. דשיטת הרמב”ם דדוקא במדבר נשאוהו הלוים משום שהכהנים היו מועטים, והרמב”ן נחלק עליו וס”ל דאף לדורות נשאו הלוים את הארון, דמהיכי תיתי שישתנה הדין ויעבור מלוים לכהנים.
בספר חידושי מרן רי”ז הלוי במכתבים שבסופו כתב ליישב דעת הרמב”ם, דשני דינים איכא בנשיאת הארון, חדא דין נשיאה של משכן, ודינו בלוים מדין עבודת משא שיש בה דין עבודת הלוים, והוא האמור בפרשת במדבר, והיה רק עד בואם לבית עולמים. ושנית איכא דין מיוחד של נשיאת הארון המוזכר בקרא דפרשת עקב “בעת ההיא הבדיל ד’ את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ד’ וגו'” (דברים י, ח), והוא דין בפ”ע שאינו שייך לעבודת הלוים, רק דכן הוא מצות נשיאתו בשבט לוי, עכת”ד.
וצ”ע, דא”כ מדוע הוזקק הרמב”ם לומר דהא דנהגה מצוה זו במדבר גם בלוים היה זה מחמת מיעוט הכהנים, והלא לפי דבריו, במדבר היה זה לגמרי דין משא אחר.
ועוד קשה, מש”כ דהמקור להאי דינא הוא מקרא ד”בעת ההוא הבדיל ד’ את שבט הלוי” הנה בפשוטו וכן משמע ברמב”ם (פ”ג מכלי המקדש ה”א) פסוק זה מיירי בהבדלת הלוים קודם שהובדלו מהם הכהנים, שהובדל כל השבט שיהיו חלקם נושאי הארון וחלקם משרתים ומברכים, וא”כ איך מצינן למילף מיניה דין קדושה מיוחדת לכהנים לשאת את הארון.
ועוד צ”ע, דהנה בדברי הימים (פט”ו) נאמר על הלוים “כי בם בחר ד’ לשאת את ארון ד’ ולשרתו עד עולם”, והוא הוא הפסוק האמור בפרשת עקב [וכמש”כ המשך חכמה בפרשת עקב], הרי א”כ דהבחירה האמורה בפסוק זה היתה על כל הלוים ולאו דוקא על הכהנים כדברי מרן ז”ל, וצ”ע.
* * *
שחיטה שאינה ראויה
ע”פ דברי הגאון רבי ברוך שמואל דויטש זצ”ל בתוך ספר נחלת אהרן על מסכת חולין
יש לחקור בהא דאמרינן (חולין פה, א) דשחיטה שאינה ראויה חשיבא שחיטה משום דמהני לטהרה מידי נבילה, אי בעינן דהשחיטה תפקיע ממנה שם נבילה אף לענין איסורא, או דסגי במה דלענין טומאה השחיטה מפקעת מידי טומאת נבילה, ולא בעינן דתועיל להפקיע גם איסור נבילה [דהא בלא”ה אסורה מטעם אחר].
והדבר מוכח לכאורה מדברי הראשונים (חולין יד, א), שכתבו דאי שחיטת מומר הוי נבילה רק לאכילה ולא לטומאה שפיר מתחייב עליה משום אותו ואת בנו, כיון דמהניא לטהר מידי טומאת נבילות.
וכ”כ האחרונים לענין ספק בשחיטה, דאף דמוקמינן ליה בחזקת איסור והיא נבילה, מ”מ כיון שהועילה השחיטה להוציאה מידי טומאת נבילה לפיכך יש איסור לשחוט אחריה את בנה, דהוי ככל שחיטה שאינה ראויה [כמבואר בתשו’ חדשות להגרע”א (יו”ד סי’ טו) ובנאות יעקב (סי’ טז)].
ובאחיעזר (ח”ב ס”ז) כתב דבהא דאמרינן בשעיר המשתלח דדחייתו לצוק זוהי שחיטתו וכן בעגלה ערופה דעריפתה זוהי שחיטתה (כמבואר בתוספות בסוגיין פב, א ד”ה עגלה) אין הכוונה דפקע מהם איסור נבילה, ורק טומאת נבילה ליכא בהו כיון שנעשה כמצוותו. וכן כתבו בצפנת פענח (פ”א ממאכ”א הי”ב) ובקוב”ש (חולין יד, א) ובקה”י (חולין סי’ יא). ולפי זה מהא דאמרינן דיש בזה איסור אותו ואת בנו מוכח דלרבנן סגי בהפקעת טומאת נבילה ולא בעינן שיותר איסור נבילה.
אמנם בעיקר הנידון, עי’ בנאות יעקב (סי’ טז) דמייתי פלוגתת האחרונים בשחיטה שהועילה להפקיע טומאת נבילה ולא איסור נבילה אי חשיבא שחיטה לחייב עליה, ועי’ גם במנחת שלמה עמ”ס חולין דנקט דבאופן דלא מהני השחיטה להוציא מידי איסור נבילה רק לטהר מטומאת נבילה לכו”ע לא חשיבא שחיטה.

עלה תפילה
בשיטת הרמב”ם דתפילה דאורייתא
ע”פ דברי הגאון רבי אברהם צבי שמואלביץ זצ”ל,
מתוך ספר מאורי אש, לקט חידושי תורה על מסכת ברכות מאת תלמידי הג”ר אברהם צבי שמואלביץ זצ”ל
ידועה שיטת הרמב”ם (פרק א מהלכות תפילה הלכה א) דתפילה דאורייתא [פעם אחת ביום], והקשה הרמב”ן בספר המצוות, מגמ’ ברכות (כא, א) דבעל קרי קורא קריאת שמע וברכת המזון לאחריה ואינו מתפלל, דק”ש וברכת המזון דאורייתא ותפילה דרבנן. ובכס”מ ובמגילת אסתר תירצו דאליבא דהרמב”ם הא דבעל קרי אינו מתפלל היינו כנוסח התפילה, אבל תפילה קצרה פעם אחת ביום לצאת ידי חובת דאורייתא מתפלל. וכתבו דהוא הדין בספק התפלל דפטור מנוסח התפילה, אבל תפילה קצרה מחוייב אם לא התפלל עדיין קודם.
והקשה בשאגת אריה דמאי שנא מקריאת שמע דקורא את כולה אע”ג דאין כולה דאורייתא והיינו משום דיש לה עיקר מהתורה, וכן בברכת המזון מברך כל הד’ ברכות אע”ג דנוסח ברכת המזון מדברי סופרים, ועכ”פ ברכת הטוב והמטיב לאו דאורייתא. עוד הקשה השאג”א על הכס”מ שכתב שאם ספק התפלל מתפלל תפילה קצרה, או שהפטור של ספק מיירי שכבר התפלל פעם אחת ויצא ידי חובה דאורייתא, מאי שנא מקריאת שמע, שגם באופן שיצא מידי ספק דאורייתא מ”מ חוזר וקורא את כולה. ומכח קושיות אלו הכריע השאג”א כהרמב”ן.
ובדעת הרמב”ם נראה, דשאני דין ג’ פרשיות וד’ ברכות דברהמ”ז שאינם חיוב בפני עצמו, דחז”ל לא תיקנו כאן חיוב מחודש, אלא דהתקנה היא מה חשיב קריאת שמע, דאף דמדאורייתא סגי בפסוק ראשון או בפרשה ראשונה תיקנו חז”ל דקריאת שמע הם כל הג’ פרשיות. משא”כ בתפילה – לא מיבעיא התקנה של ג’ פעמים ביום שודאי אין הפירוש שהחפצא של תפילה הוא ג’ פעמים ביום, דודאי כל תפילה היא תפילה בפני עצמה אף מדרבנן, אלא תיקנו חובת תפילה ג”פ ביום – אלא אף המטבע של י”ח ברכות, אין התקנה שזהו המטבע של תפילה, ומדרבנן אין תפילה קצרה תפילה ולהכי לא יצא ידי חובה, [ולפי”ז היה נמצא שהתקנה של ג’ פעמים ביום והתקנה של י”ח ברכות הן שתי תקנות נפרדות, ואין כן במשמעות דברי הרמב”ם שם], אלא יסוד תקנת י”ח ברכות הוא חיוב תפילה במטבע זה של י”ח ברכות שתיקנו חז”ל. והא דמי שלא התפלל י”ח לא יצא ידי חובתו, הוא משום שעדיין חובת תפילה עליו מדרבנן שהיא להתפלל במטבע זה של חז”ל, [ושאני מקריאת שמע וברהמ”ז דצריך לקרות הג’ פרשיות לא משום חובה מחודשת, אלא דמדרבנן זוהי קריאת שמע וכמש”נ].
הדרן לדברינו, דלפי”ז בספק קרא קריאת שמע, כיון דחייב לקרוא, הרי דינו לקרוא ג’ פרשיות דמדרבנן זהו קריאת שמע. משא”כ בספק התפלל, כל חיובו הוא להתפלל תפילה דאורייתא, אבל לגבי החיוב דרבנן של תפילת י”ח הו”ל ספק דרבנן ופטור [דליכא דין דמי שחייב להתפלל חיובוהו בתפילת י”ח]. וה”ה בבעל קרי, שכיון שחייב לקרוא קריאת שמע וברכת המזון, ממילא קורא כולה, אולם בתפילה, מתפלל רק תפילה קצרה פעם ביום ויוצא בזה ידי חובתו מדאורייתא.

קול עלה
אמירה לנכרי שיעשה מלאכה בשינוי
בנוגע לעשות שינוי ע”י נכרי להיות שבות דשבות, עיין ספר זמני ישראל (עמ’ תקע) להגר”י טפלין, שהביא מעשה שאירע בביהמ”ד גבוה, וז”ל, בליל שבת קודש נסגר האור בביהמ”ד של הישיבה, ורק היה אור של מנורה חשמל אצל מקום הש”ץ, שהיה קרוב לארון הקודש, אבל בכל שאר הביהמ”ד לא היה אור, והיה קשה מאד ללמוד שם, והנה מו”ר הגר”א קוטלר זצ”ל צוה לי ועוד בחור להביא איזה עכו”ם לפתוח את האור של הביהמ”ד כדי שנוכל ללמוד שם. והנה הבאנו את העכו”ם ופתח את האור כרגיל בלא שינוי, וכשנודע דבר זה למו”ר, אמר לי דלא קי”ל כבעל העיטור שהובא ברמ”א סי’ רעו ס”ב, שס”ל דאמירה לעכו”ם מותר אפילו במלאכה מה”ת במקום מצוה, ואשר ע”כ אסור לנו להשתמש באור שנפתח בביהמ”ד, אלא אנו צריכים להביא עכו”ם לסגור את האור ואז יפתח אותו בשינוי כדי שיהא שבות דשבות במקום מצוה, ושוב הבאנו עכו”ם שסגר את האור ואח”כ פתח אותו בשינוי, ואז היה מותר לנו להשתמש וללמוד באור זה בביהמ”ד, ע”כ מעובדא הנ”ל ראינו דס”ל להגאון רבי אהרן זצ”ל שמועיל שינוי בעשיית המלאכה אפילו במעשה עכו”ם, ועי”ז הו”ל שבות דשבות שמותר במקום מצוה. וגם עולה שלא כדברי הגריש”א דצריך שינוי לא רק במעשה המלאכה, אלא גם בנפעל. וע”ע באריכות בזה בספרנו Halachos of Hired Help in the Home (27-28) מהדורת עלה זית. [הערת המערכת: עוד על דעת מורינו הגר”א קוטלר זצ”ל באמירה לעכו”ם ראה מאמרו של הרב משה ברוך קופמאן בעלים תודלות תשפ”ג.]
מנחם מענדל אייברמסאן
* * *
הגאולה העתידה מעין יציאת מצרים
ראיתי מאמר הרב צבי פינקלשטיין (גליון דברים) שהגאולה העתידה תהיה כעין יציאת מצרים, והביא הרבה ממשנתו של רבינו בחיי. יש להוסיף דברי רבינו בחיי על הפסוק “משכו וקחו” (שמות יב, כא) ״…וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב״ה להתקרב איש אל משפחתו״. חיים גרינעס
החיוב לצפות למשיח בכל יום
נהנתי לראות כמה תגובות על מה שכתבתי לגבי שיטת הגאון הרב משה פיינשטיין זצ”ל בענין החיוב לצפות לביאת המשיח בכל יום. רצוני לציין שמשום קוצר היריעה הושמטו כמה מקורות והערות שלא עלו על שולחן מלכים של הגליון, ואפשר לקרוא המאמר השלם בירחון האוצר – חודש אב, תשפ”ה. ובעזה”י בקרוב יצא לאור ספר מאורות משה – תורת הגאון רבי משה פיינשטיין זצוק”ל על פרקי אבות, ע”י מכון עלה זית.
משה מאיר קורץ
* * *
החיוב לצפות למשיח היום
מה שהובא בגליון בלק חידוש מהגר”מ פיינשטיין ז”ל שבחיוב צפייה לישועה נכלל שצריך לחשוב שיבא היום – ראוי להביא מ”ש הג”ר רפאל שפירא (קובץ שערי תורה, ח”ה עמ’ קס”ו) בהספדו על מרן הגרי”ז זצ”ל [וידוע שהגרי”ד והגר”מ הלוי ז”ל עברו על כל מה שכתב שם, והסכימו לזה] שגם מרן הגרי”ז ז”ל נקט שצריך להאמין שהנה ממש היום הוא בא, ולא רק להאמין שיכול לבא בכל שעה, עיי”ש.
משה דויטש
תגובת המערכת: כבר נשתברו כמה קולמוסים בענין דעת הגרי”ז, וגם בבמה זו נידונו בהרחבה. ראה מאמרו של הרב צבי פינקלשטיין “ציפיה לישועה” (דברים תשפ”ב) בשם הספר פניני הגרי”ז מהגרממ”ש זצ”ל, ובהערת המערכת שם בשם ספר שו”ת בני בנים (ח”ג מאמר ג) מנכדו של הגרי”א הנקין זצ”ל. וראה גם במכתביו של הרב ברוך אייזענמאנן שליט”א בענין “שיטת הגרי”ז בגדר צפייה לישועה” (פרשת עקב תשפ”ב), וב”גדר ה’חיכוי’ לביאת המשיח” (שופטים תשפ”ב), וכן במכתבו של הרב אליקום פליישמאן בענין “אחכה לו” (עקב תשפ”ב) ובמש”כ שם הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א בתגובתו “צפייה לישועה היא מצוה גדולה ולא אמונה” בשם הג”ר ארון רייך שליט”א (קובץ ישורון לג) בריבו עם הגרממ”ש זצ”ל, ובתגובת הרב פינקלשטיין שם. וע”ע במאמרו של הרב הלל שמעון שימאנאוויטש “עלה קץ – ביאת המשיח ולהיות ממחכים לביאתו” (פרשת ויחי תשפ”ד).
* * *
כוונה בהנחת תפילין
בגליון פרשת ואתחנן, במדור המנהגים הביא הגרמ”ב קופמאן שליט”א שיש נוהגים לומר את התפילה “הנני מכוין בהנחת תפילין” וכו’, בפרט בתפילין שהכוונה בו היא מעיקר המצוה, שיש בו יחודו ואחדותו ולזכרון זרוע נטויה ויציאת מצרים ולשעבד מחשבת לבו ומוחו, ורחמנא ליבא בעי, עכ”ל.
הנה הרבה יש להאריך בנוסח ה’לשם יחוד’ והדברים עתיקים ואכמ”ל, ובאתי רק לעורר שמהפסוק משמע דענין זכירת (שימת תורת ה’ בפיך) הניסים והנפלאות של יציאת מצרים קאי בין על כוונת התפילה של יד ובין על השל ראש, וכן הוא לשון השו”ע (או”ח סימן כה סעי’ ה) על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המח כדי שנזכר נסים ונפלאות שעשה עמנו וכו’, ורק לאח”כ מביא המחבר ענין שעבוד התאוות. ובפשטות אין צד לומר שכוונת שעבוד התאוות תהא לעיכובא. עכ”פ נראה שבנוסח ה’לשם יחוד’ חסר עיקר כוונת השל ראש, שאולי הוא לעיכובא, דהיינו לזכור על ידו נפלאות יציאת מצרים. ולכאורה אין כדאי לסמוך על הנוסח בלבד אם לא שישנה את הנוסח קצת.
והנה כל זה דלא כהגרי”ז, עיי’ הגדה של פסח עלה זית בנספחים מאמר ג’, שהביא המחבר הג”ר הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א מה ששמע מפי הגר”מ הלוי סאלאווייצ’יק זצוק”ל אודות הוויכוח של חסיד אחד בעיירת נופש קרניצה, אשר טען לפני הגרי”ז על ה’מתנגדים’ המניחים תפילין בלי שום התבוננות בבחינת “מען דרייט רצועות מיט פארקלעבטע אויגען”, והשיב לו הגרי”ז “יא יא, מען דרייט טאקע רצועות מיט פארקלעבטע אויגען” – כלומר אמת נכון הדבר, שזו הדרך הנכונה בעיניו, בלי שום מחשבות, רק כי כן צוה השי”ת, עיי”ש.
נחום משה דלמן
תגובת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש: פשוט שלא היתה כוונת מרן הגרי”ז שלא לכוון לשם מצוה ח”ו, אלא כוונתו שיש לקיים המצוה בתמימות ובלי חשבונות וייחודים למעלה ממדרגתנו. והוא ע”ד שראיתי פעם בספר אחד שמכסים העיניים בשעת קריאת שמע לכוונה זו.

שביעי לפרשת עקב: בחומשים שלנו נסדר שביעי ומפטיר יחד ‘כי אם שמור תשמרון’ מה שלא מצינו בשאר פרשיות. ויש שכתבו להקדים שביעי לתחילת והיה אם שמוע, וכן היה נהוג באשכנז. אולם ראה לוח ההלכות והמנהגים שאין סיבה לשנות מהנדפס.
יוצרות: בשבת זו היו אומרים ‘אהבה’ פיוט המדבר על תפילין.
דיני יום כיפור קטן:
א) בערב ר”ח אלול נהגו רבים להתענות ולעשות סדר יום כפור קטן אף במקום שאין נוהגין לעשות כסדר הזה בשאר חדשים, כדי שיכינו לבם לתשובה (מטה אפרים סימן תקפא סעיף ג). ויש עוד טעם לשבח, כי בר”ח אלול נתרצה הקב”ה לישראל וציוה למשה לעלות לקבל לוחות שניות, והיה בזה סליחה וכפרה במקצת. זכר לזה נקרא יו”כ קטן. ב) בשנה זו שחל ר”ח ביום א’ בשבת וכן בשנה שחל ר”ח בשבת, יש מקדימין לעשות יו”כ קטן ביום ה’ שלפניו, אבל קצת אנשי מעשה אין נוהגין כן, לפי שמתענים על מיעוט הירח דוקא (מט”א שם ס”ק ג). אכן מנהגנו הוא להקדים להתענות ביום ה’ שלפניו (אלף המגן ס”ק ז). ג) המתענים חצי היום או עד זמן מנחה יקבלו התענית [ביום ד’] עד חצות. ואם מתענים עד אחר תפילת מנחה יאמר עננו בשומע תפילה. ד) אף שתפילת יו”כ קטן שייכת למנחה, מכל מקום יש נוהגים לומר יו”כ קטן קודם זמן מנחה תיכף בחצות היום. טעמם כיון שמתענים רוצים לומר הסליחות מתוך תענית, ואינם רוצים לחכות עד אחר תפילת מנחה. ה) כאשר אינו מתענה לא יאמר חלבי ודמי הנמעט בצומי (פשוט). ואם התענה עד חצי היום, אף שאומר יו”כ קטן בסוף היום מ”מ יכול לאמרו, כיון שסוף כל סוף התענה. ו) בסליחות אלו יש מקומות שהש”ץ אומר כל הקטע, והקהל רק מסיים הקטע. ויש מקומות שאומרים יחד כל קטע וקטע. ז) וידוי דרבינו נסים יש נמנעים מלאמרו, כי אין אנו במדרגה זו ויש לחוש לוידוי פה. ח) ביו”כ קטן מוקדם, כבשנה זו, אומרים תחנון אחר הסליחות ואחר כך למנצח יענך. יתר דיני יו”כ קטן מוקדם ראה מש”כ בעלים חיי שרה תשפ”ה (לקראת ער”ח כסלו).
מנהגים בפרשת השבוע הלכות תפילין [ב]
א) הרא”ש היה אומר ברכת עוטר ישראל בתפארה אחר שהניח התפילין. והמניחים תפילין קודם ברכה זו ימשמשו בתפילין כשאומרים הברכה. ב) יש אומרים פרשיות קדש והיה כי יביאך, אע”פ שאינו חיוב. וכששוהה לבוא יכול לאמרן אחר התפילה, ולא יפסיד פסוקי דזמרה בשלימותם מחמת זה. ג) בכל פעם שמזכיר בתפילה הפסוק ‘וקשרתם’ ממשמש בתפילין. [והרבה נוהגים למשמש גם כשאומרים ישמחו השמים ותגל הארץ וכן ביוצר אור ובורא חושך]. ד) עיקר תפילין להיות עליו בשעת קר”ש ותפילה. אבל ראוי להניח תפילין בתחילת התפילה, ועכ”פ לפני פסוקי דזמרה עד אחר קדושא דסידרא. ויש מדקדקים להניחם עד אחר עלינו שאומרים ‘ולכבוד שמך יקר יתנו’. וביום המילה נוהגים הרבה שלא לחלוץ עד אחר המילה. ה) מנהג קדמון כשאומרים בסוף ובא לציון שנשמור חקיך לחלוץ הכריכות מהיד, זכר למנהג מערבא שברכו לשמור חוקיו כשהיו חולצין התפילין. ו) בכל ענין אין לחלוץ או לכרוך התפילין בשעת חזרת הש”ץ וקדיש או בשעת קריאת התורה, לפי שצריך לכוון יפה. ז) המניחים תפילין דר”ת יניחו אותם רק אחר התפילה, ודלא כההמון שחולצים תיכף אחר שמו”ע או באמצע חזרת הש”ץ, שמפסידים הג’ קדושות בתפילין דרש”י (פרמ”ג, עיון תפילה). ח) בר”ח חולצין התפילין קודם מוסף [אחר חצי קדיש], והמניחים תפילין בחוה”מ חולצין קודם הלל. ט) המתפלל שחרית אחר סוף זמן קר”ש, ידקדק שיאמר קר”ש עם התפילין, כדי שלא יהא ח”ו בכלל עדות שקר. י) אסור להפיח ולישן ולנהוג בקלות ראש בעוד שהתפילין עליו. ומנהג ישראל קדושים גם שלא לאכול ולשתות אפילו עראי בתפילין, זולת לשתות לצורך התפילה או הלימוד. יא) חלץ תפילין וחוזר ומניחם מברך בכל פעם אם הסיח דעתו.

עלה חינוך
דרכי מסירת התורה לתלמידים
הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית
ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם (יא, יט).
אחת מנפלאות התורה הקדושה היא, שהתורה היא בית אוצר של חכמת חיים ועצה ותושיה. אחת מן הדוגמאות לזה היא חכמת מסירת התורה וכיצד להחדיר את דברי התורה בלב השומעים, שמבואר בכמה מקומות בתורה. במאמר זה ננסה לאסוף מה שמבואר בתורה שבכתב, לא דרך דרוש רמז וסוד, רק מה שנכלל בפשוטו של מקרא עם פירוש רש”י. [ואמנם מובן מאליו שכשם שאין פוסקין הלכה מתוך משנה, כך אין ללמוד הנהגה למעשה מהמקורות שהבאתי כאן בלא שאלת חכם.]
א] שיעור זמן הנצרך כדי ללמוד. מצד אחד מצינו בפרשת בהעלתך (ח, כד) שצריך עד ה’ שנים כדי לראות סימן יפה בלימודו, שנאמר “זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה” ‘ופירש רש”י, “מבן חמש ועשרים – ובמקום אחר אומר (במדבר ד, ג, שם כג, ושם ל) ‘מבן שלשים שנה’. הא כיצד, מבן כ”ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן ל’ עובד. מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים ששוב אינו רואה”. [מן הראוי להזכיר כאן מה שכתב מרן הקהלות יעקב (חיי עולם ח”ב פרק יב) לגבי בחורים שנדמה להם שלא רואים “סימן ברכה” בלימודם, שמחשבה זו באה מעצת היצר, עיין שם באריכות.]
ומאידך מצינו בפרשת כי תבא שצריך מ’ שנה כדי לרדת לסוף דעתו של רבו, שנאמר (כט, ג) “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה”, ופירש רש”י (שם פסוק ו) “ולא נתן ה’ לכם לב לדעת – שאין אדם עומד על סוף דעתו של רבו וחכמת משנתו עד ארבעים שנה, ולפיכך לא הקפיד עליכם המקום עד היום הזה, אבל מכאן ואילך יקפיד”.
ב] הבנת המילים. מצינו בפרשת עקב שיש חיוב להרגיל את הילדים בלשון הקודש, שנאמר “ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם” (דברים יא, יט), ופירש רש”י, “לדבר בם – משעה שהבן יודע לדבר למדהו תורה צוה לנו משה, שיהא זה למוד דבורו, מכאן אמרו כשהתינוק מתחיל לדבר אביו משיח עמו בלשון הקודש ומלמדו תורה, ואם לא עשה כן הרי הוא כאילו קוברו, שנאמר ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם וגו'”.
ובפשוטו היינו כדי להקל על הלימוד [כי מי שאינו מורגל בלשון הקודש יש לו עבודה כפולה – תחילה צריך להתאמץ להבין המילים ואח”כ להבין את התוכן]. ואף על פי שהחיוב לדבר עם בנו בלשון הקודש לא מובא בפוסקים [וכבר תמה על זה בספר תורה תמימה (שם), עיין שם מה שכתב ליישב], מכל מקום מיסוד הדבר נמצינו למדין שדבר נחוץ הוא לילד שיהיה רגיל בקריאה ובתרגום המילים כדי שיוכל ללמוד כראוי.
ג] הבנת טעמי הדינים ופירושם. כתוב בפרשת משפטים (כא, א) “ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם”, ופירש רש”י: “אמר לו הקב”ה למשה לא תעלה על דעתך לומר אשנה להם הפרק וההלכה ב’ או ג’ פעמים עד שתהא סדורה בפיהם כמשנתה, ואיני מטריח עצמי להבינם טעמי הדבר ופירושו, לכך נאמר ‘אשר תשים לפניהם’, כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם”. וכעין זה כתוב בפרשת ואתחנן (ו, ז) “ושננתם לבניך”, ופירש הספורנו “תלמד אותם בשנון וחריפות מופתים שכליים”.
[מאידך גיסא מצינו בגמרא (מגילה ג, א) שיש ענין שלא לפרש את הכל, דאיתא שם שבשעה שיונתן בן עוזיאל תרגם את הנביאים נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, ופירש התוס’ רי”ד (שם): “דכיון דכתב תרגומא דקראי, לא מסרי נפשייהו למילפינהו כדמעיקרא”. ויש לדון אם כוונתו שעל ידי זה נחסרה המעלה של עמלות בתורה, או דר”ל דמכיון שלא צריכים עמל כדי להבין, ממילא לא ירדו לעומק הדברים. ואיך שיהיה, מבואר שיש מעלה בזה שהתלמיד צריך לעמול כדי להבין. ובאמת מצינו הנהגה זו אצל כמה מגדולי עולם, שכתבו את ספריהם באופן שצריך לעמול כדי להבינם, ואכמ”ל.]
ד] רווח בין ענין לענין. רש”י בריש ויקרא (ויקרא א, א) פירש למה יש בספר תורה הפסק פרשיות, וז”ל: “ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין. קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט”. [ונכלל בזה שאין לקפוץ מענין אחד לשני, וכדקיי”ל בהלכות קריאת התורה (מגילה כד, א) שאין מדלגין בתורה מפרשה לפרשה, ופירש רש”י (שם ד”ה ואין) “שהשומע את הקופץ ממקום למקום אין לבו מיושב לשמוע”.]
ה] לפי טבעו של הלומד. כתוב בפרשת יתרו (יט, ג) “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל”, ופירש רש”י, “לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – עונשים ודקדוקין פרש לזכרים, דברים הקשין כגידין”. הרי שהרב צריך לנסח את דבריו באופן שונה לפי טבעו של הלומד כדי שיתקבלו דבריו.
וכן מצינו בפרשת בא (יג, יד) שכנגד ארבעה בנים דברה תורה, שנאמר “והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת וגו'”, ופירש רש”י, “מה זאת – זה תנוק טיפש שאינו יודע להעמיק שאלתו וסותם ושואל מה זאת. ובמקום אחר הוא אומר (דברים ו, כ) ‘מה העדות והחקים והמשפטים וגו”, הרי זאת שאלת בן חכם. דברה תורה כנגד ארבעה בנים, תם רשע ושאינו יודע לשאול והשואל דרך חכמה”.
ו] לשון קצרה. כתוב בפרשת נח (ז, ח) “מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה”, וביארו בגמרא (פסחים ג, א) שהכתוב האריך בלשונו ואמר “אשר איננה טהורה” ללמדנו לדבר בלשון נקיה. אולם בכל שאר המקומות בתורה כתוב לשון “טמא” אע”ג שהיא לשון מגונה, מפני שהיא לשון קצרה, וזה בא ללמדנו ש”לעולם יִשְׁנֶה אדם לתלמידו דרך קצרה” (עיין רש”י פסחים שם ד”ה וכל). [וראה בפלא יועץ (ערך אסופה) שכתב שיש למחברי ספרים לבחור דרך קצרה, “כי בזמן הזה הקיצור הוא טבע חריף אהוב ונחמד לכל, ואומרים דרך צחות ויאמר לקוצרים ה’ עמכם”, ע”ש עוד.]
ז] רב שיש לו יראת שמים. משה רבינו בירך את שבט לוי בפרשת וזאת הברכה (לג, י) “יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל”, ופירש רש”י, “יורו משפטיך – ראוין אלו לכך”. ופירש בשפתי חכמים דלעיל מיניה כתוב כמה שבחים על שבט לוי, “תומיך ואוריך לאיש חסידך וגו'”, ועל זה קאמר הכתוב “יורו משפטיך”, שמכיון שיש להם המעלות הנ”ל הרי הם ראוים ללמד תורה לישראל.
וממשיך השפתי חכמים לבאר, “לפי שכשהמלמד הוא ירא שמים, כמו שמוציא דבריו ביראת שמים כן נכנסים בלב השומע, כמו שיוצא מהלב כן נכנסין בלב, ואם אין בו יראת שמים דיבורו הוא מן השפה ולחוץ, כן השומע עושין בו רושם מן השפה ולחוץ”. וגם בספורנו פירש על דרך זה וציין למה שאמרו (חגיגה טו, ב) אם דומה הרב למלאך ה’ צבאות יבקשו תורה מפיהו.

עלה דרך
Halachos during Traveling/Vacation IV
Rav Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
The previous years’ Alim (Parshas Eikev 5782, 5783, 5784) discussed many halachos relating to the summer/traveling season, including Hilchos Tefillah, Shabbos, Kashrus, Yoreh De’ah etc. while traveling or on vacation. This fourth part will focus on the many relevant halachos and common shailos regarding a meal during a trip. For a more detailed discussion of these halachos see Gilyon Bnei Shlomo, Shailos V’teshuvos Bein Hazmanim and Shoshanas Yisrael.
Water
When one is on the road or plane where no water is available, he is required to go up to 18 minutes out of his way (or wait 72 minutes if it is on his way) to get water (Shulchan Aruch O.C. 163:1). Nowadays, it is most likely that water will be found within this time span. One can buy a water bottle at any rest stop, gas station, etc.
If there is a body of water in the area that is the shiur of a mikvah or a spring that covers his hands, one can immerse his hands in the water three times and say Al Tevilas Yadayim (ibid. 159:15).
However, one may not immerse his hands in a swimming pool as the water is she’uvin and not kosher for a mikvah.
One may use dirty water if it is fit for an animal (i.e. a dog) to drink from.
One may also use seltzer for netilas yadayim. Even other uncolored drinks (e.g., Clear Choice) may be used when no water is available.
When one does not have enough water, some poskim permit washing him to wash his hands until the end of the fingers (the third knuckle).
In the rare circumstances that no water can be found or he is unsure if water will be available, he may wrap the food in a manner that he won’t touch the bread, and just say Hamotzi.
Kli
The faucet of the sink may not be used for netilas yadayim as it isn’t considered a kli (vessel). However, one may (bedi’eved) use a water cooler with a spout on the bottom by opening the spout for each pouring on the hand.
One may not perform netilas yadayim directly out of a bottle as that is not considered a kli.
When no cup is available, a disposable cup may be used. It must be a cup that is fit to be reused. A paper cup that becomes useless after one or two times may not be used. Also, a cone-shaped paper cup that can’t stand on its own may not be used.
In a situation where no cup can be found, one can use a plastic water bottle even if the spout is narrow. (Shoshanas Yisrael 22:15)
Brachah
When the only water available is in the bathroom, one should preferably fill the cup and take it outside the bathroom. If this isn’t feasible (e.g., on a plane), he may wash his hands in the bathroom, exit the bathroom, and with his hands still wet, make the brachah. (Shoshanas Yisrael 21:53; 22:14)
One must dry his hands before eating. If no towel or electric dryer is available, one should at least rub his hands together until they are mostly dry.
Even if one can’t dry his hands, he may still say the brachah of Al Netilas Yadayim.
Ideally, one should make Hamotzi soon after washing his hands. If the place where he washes his hands is far from the place where his bread is located, he may walk to the place where his bread is prior to drying his hands, and recite the brachah immediately before drying his hands. If this isn’t feasible, he should make the brachah right after washing his hands even if there is a hefsek between the Al Netilas Yadayim and Hamotzi. If possible, one should bring bread with him to the washing area so that he can make Hamotzi close to the place where he washes.
As with all brachos, one should be careful not to make a brachah in an unclean place or in the presence of an ervah.
Hamotzi
When washing his hands far from the place where the bread is located, one should not rely on making a Hamotzi on a small piece of bread and then continuing to eat later, when he arrives at the location where he wants to eat. He should eat a kebeitzah (or at least a kezayis) of bread where he says the brachah of Hamotzi. Once the minimum shiur is eaten one may continue eating in another location. He should have in mind at the time of washing that he will continue his meal elsewhere.
One should not make a Mezonos on bread (even if the package says Mezonos) if he eats more than the amount of four eggs (approximately 8 oz.).
Many poskim question the validity of certain Mezonos breads which taste almost identical to Hamotzi bread. One can rely on the hashgachah of the Eidah Hachareidis on Mezonos rolls to make the brachah of Mezonos as the bread is kneaded with fruit juices that alter the taste (Shoshanas Yisrael Chapter 21:47).
When people eat in scattered areas in a park or on a plane, they do not make a zimun for Birkas Hamazon.

קול עלה
אמירה לנכרי שיעשה מלאכה בשינוי
בענין אמירה לנכרי לעשות מלאכה ע”י שינוי, שבגליון ואתחנן הובא מאמר בענין זה מהגר”ע אויערבאך שליט”א, בספר עזר לשלחן על הלכות אמירה לנכרי (היוצא לאור בקרוב בעזה”י ע”י מכון עלה זית) הובא מעוד פוסקים שדיברו בזה, ולתועלת לומדי הגליון העתקתי משם:
לענין אמירה לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא בדרך שינוי אבל כשאין שינוי בתוצאה, דעת הרבה פוסקים להחמיר. – הפרי מגדים (א”א סי’ תרנה) מסתפק בדבר, והובא בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל (שבות יצחק פ’ טז סע’ ד אות ב, ועוד) להחמיר [וביאר שם: שסיבת האיסור אינה תלויה באופן בו המלאכה נעשית, אלא באופן התוצאה עצמה שיבוא לעשותה בעצמו, דיראנה כדבר המותר, וחיישינן שיבוא לעשות תוצאה זו באופן הרגיל ולא בשינוי], וכן מצדד במלכים אמניך (פ”ו הע’ יב), [וצ”ע בדבריו שם סע’ יג], וכן כתבו בשו”ת אז נדברו (ח”ה סי’ נד) ובמגילת ספר (סי’ ל אות ה).
ויש מקילים גם בזה. – הלא הם קצות השלחן (סי’ קלד ס”ה), שו”ת ויען יוסף (או”ח סי’ צט), שו”ת מנחת אשר (ח”א סי’ יח), ספר פיה פתחה בחכמה (ח”ב פ’ יג ס”ג), ועוד. [הגר”א קוטלר זצ”ל (הובא בספר זמני ישראל עמ’ תקע) ג”כ פסק להקל בזה, אבל שמעתי לדחות ששם היה משום ת”ת דרבים.] ולכאורה כן משמע במשנה ברורה (סי’ שמ ס”ק כב) שכתב שכל מלאכות פטור בנעשה ע”י פיו, ומסיק שם שיש נפק”מ בכל דבריו שם בנעשה ע”י נכרי במקום מצוה, והרי יש מלאכות שאם נעשה ע”י פיו התוצאה הוי כמו ע”י ידיו, וכגון בהוצאה, ודו”ק. ועיין במש”כ הגרש”ז אוירבאך (הובא בשש”כ מהדו”ח פ”ל הע’ מט, ושו”ת מנחת שלמה ח”ב סי’ לה אות יד).
אגב, מה שהביא שם הגר”ע אויערבאך בסוף דבריו מעשה שחמיו הגריש”א פסק להקל, נגד דרכו להחמיר בשאלה זו, י”ל ששם היה איזה צירופים להקל, דלכאורה גם היה מלאכה שאינה צריכה לגופה, וגם [אולי] לא היה אלא כיבוי חשמל, שדעת הרבה פוסקים שבכל אופן אינו אלא שבות.
שלמה דיקמאן
* * *
בשבוע שעבר הובא מש”כ מוהר”ר עזריאל אויערבאך שליט”א בשם חמיו הגרי”ש אלישיב, שפעם נתקלקל המצבר והתיר לכבותו ע’י נכרי כלאחר יד. ולא הבנתי למה הוצרך לטעם של כלאחר יד, הרי כיבוי המצבר לכאורה הוי דרבנן, וע”י הנכרי עוד דרבנן, ושבות דשבות לצורך עונג שבת (שינה) לכאורה היה צריך להיות מותר.
יוסף אהרן הלוי ליכט
* * *
הנחת אמה זכר לחורבן כשיש שני פתחים
ראיתי דברי אחי וראש הרב הלל שמעון שליט”א (גליון ואתחנן), בענין מה שפסק של מו”ר הגרח”י בעלסקי זצ”ל בדין הנחת אמה על אמה בבית שיש לו שני פתחים, שאפשר לעשות ה’זכר לחורבן’ גם בפתח השני. וכתב הרב הלל שמעון, שהדבר תלוי בטעם קביעות הזכר לחורבן כנגד הפתח, שאם משום לגרע בזה יופי הבית – צריך להניחו דווקא בפתח הראשי של הבית, ואם המטרה כדי שֶׁיֵּרָאֶה מיד כשנכנס – מוטב להניחו בפתח השימושי יותר. ויש להוסיף עוד נ”מ, אם באמת צריך להיות נראה או רשאי לכסותו. וראיתי בספר שיצא לזכר הגרשי”ח קנייבסקי זצוק”ל ע”י נכדו ר’ אברהם ישעיהו שטיינמאן, שהגרשי”ח נהג לעשות זכר לחורבן בכל חדר בבית, ולא הקפיד שלא לכסותו.
ונראה ע”פ המשך הגמ’ שבודאי מקום הזכר לחורבן עניינו לגרע בזה יופי הבית, ולא הוזכר דין שיהא הזכר נראה בפועל כשנכנס, אלא שהמקום הנראה מיד כשנכנס, פועל ביותר לגרוע או לשפר יופי הבית. ולפי”ז לכו”ע דין הוא דלכתחילה יש להניחו נגד הפתח העיקרי של הבית, ורק בדיעבד מהני גם בכל פתח, כיון דסו”ס כך תקנוהו שיהיה ‘נגד הפתח’.
אגב, לפי שיטת הגרשי”ח לפסוק כהנך פוסקים שבכל חדר שבבית יש להניח זכר לחורבן, ניחא מה שלא דנו הפוסקים בשאלה זו, כנגד איזה פתח להניח הזכר לחורבן, כמו שדנו לענין נר חנוכה ומזוזה, כיון שמ”מ כל חדר צריך זכר לחורבן, ועל פי רוב בית שיש לו ב’ פתחים יש חדר לכל פתח.
בכל הכבוד הראוי, ישראל מאיר צבי שימאנאוויטש
* * *
דילוג “א-ל רחום שמך” כשיש ברית מילה, אבלות בפרהסיא בשבת חזון
בגליון ואתחנן הבאתם דברי ש”ב הרב שמעון שרייבער שליט”א, שדייק מלשון המחבר (או”ח סי’ קלא ויו”ד סי’ רסה) שאין מקור לדילוג “א-ל רחום שמך” כשיש ברית מילה. ולדעתי אין בזה ראיה כלל, שהרי בנוסח המחבר והספרדים לעולם אין אומרים “א-ל רחום שמך”, ומיד אחרי פסוקי עזרא הסופר מתחילים “והוא רחום” (ואפילו אינו יום שני וחמישי, וכמו שביארו הפוסקים), והוא במקום “א-ל רחום שמך” של מנהג האשכנזים – וכשיש ברית, מדלגין אותו.
וכן מנהג אשכנז הישן שלא לאמרו כלל בתענית ציבור, וכמבואר במנהגי מהרי”ל (בה”ב פסח) ובמנהגי ורמייז”א (קירכוס), וכן הוא גם היום מנהג בני מדינות אשכנז והגר האשכנזית. ואף במדינות פולין שנהגו לאומרו, מכל מקום לא אמרוהו עם הסליחות באמצע ברכת סלח לנו (שנהגו לאמרם שם כדעת הגאונים, התוספות, הטור והלבוש, והיא השיטה הראשונה במחבר או”ח סי’ תקס”ו), אלא אמרו תחינות אלו עם התחנון. והוא על פי הב”ח (או”ח סי’ תקסו) שכתב: “אין לומר [בברכת סלח לנו] אלא סליחות, ווידויים, ופסוקי דרחמי עם ‘ויעבור’. אבל אחר ‘ויעבור’, כגון ‘עשה למען אמתך’ ו’עננו ה’ עננו’, שכל זה אינו מענין הברכה שנתקנה על סליחת העוונות, ואינו אלא כ’אבינו מלכנו’ – אין לאומרו אלא אחר התפילה.”
הרי לך שתחינות אלו אינן חלק מן “הסליחות, הווידויים ופסוקי דרחמי”, אלא כתחנונים – ודומין לפסוקי “והוא רחום”, שעליהם כתבו הראשונים שבברית מילה “ודי שמניחין במקצת, ואין צריכין להפסיק סליחות וידוי ואל ארך אפים”.
ומצאתי שהרב משה קוטקס בקובץ “מוריה” (אלול תשע”ד), וכן הרב שלמה לאבל בקובץ אור ישראל (תשרי תשע”ד), האריכו בזה וכתבו כעין דברינו. ועיין שם שדנו גם לענין סליחות של עשי”ת וכן של ליל יום כיפור שחל בשבת.
עוד אעיר מה שכתב הרב משה ברוך קופמאן (גליון דברים) שבזמננו נתפשט המנהג ברוב מקומות ישראל שלא לנגן את הפיוט לכה דודי בניגון של קינות, מטעם אבילות בשבת. הנה טעם זה צריך ביאור. שהרי זמן אמירת לכה דודי הוא בערב שבת, קודם קבלת שבת, ועדיין יום חול הוא. והנך רואה שעיקר הפיוט עוסק בענייני חורבן וציפייה לגאולה, תוכן שאינו שייך לתפילות השבת עצמה. ולכן גם במקומות שנהגו לומר קבלת שבת ביום טוב שחל בערב שבת, מכל מקום מדלגים את הקטעים העוסקים בחורבן, משום שאין אומרים ענייני אבלות ביום טוב, וא”כ כל שכן בשבת עצמה שאין לאמרו. אלא מוכח שאמירת הפיוט הוא עדיין בגדר תפילת ערב שבת, ולא של שבת עצמה. וכן נהגו שהאבל נכנס לבית הכנסת לאחר אמירת לכה דודי, ועדיין מנחמין אותו בנחמת ימות החול, שכן עדיין לא קיבלו את השבת בפועל.
ולפי זה, קשה לומר שהניגון העצוב יש בו משום אבילות בשבת. אבל עדיין יש לקיים דברי הרב קופמאן, שכיון שלמעשה הרבה מאחרים באמירת הפיוט עד לאחר שקיעת החמה, לכן נמנעו מלהשתמש בניגון של קינות, מפני החשש לאבלות בשבת עצמה.
בכבוד רב, יהודה אריה לייב שרייבער
הוספת הרב משה ברוך קופמאן: הרב שמחה חיימאויטש (גליון ואתחנן) העיר על מה שחילקתי בין מה שאין מזמרים לכה דודי בניגון של קינות [אלי ציון] מחמת אבילות בשבת, ואילו איכה אשא לבדי וכן ההפטרה מנגנים בניגון של איכה, ואין חוששים לכך. ושאל שאלת חכם מה החילוק ביניהם.
ונראה החילוק, שכאשר דבר של שמחה נהפך לאבל, יש בזה אבילות וצער באופן מיוחד, וכמו שאומרים בקינות איך אשיר בפורים ופסח וכל החגים כי החג נעשה יום של אבילות. א”כ כל זה רק בפסוקים או דברים של שמחה, כמו לכה דודי ודכוותיה, ולמה זה דומה למי שמנגן בחופת חתנים בניגון של איכה. אבל ההפטרה והפסוק איכה אשא לבדי, שהם בעצם דברים של צער שמשה רבינו היה מתאונן שאינו יכול לסבול הטורח והמשא, וק”ו פסוקי חזון ישעיה שהם בעצם דברים של צער, אין כאן בית מיחוש, כי כך הדרך הרגילה לקרות פסוקים אלו. וכמו שבמגילת אסתר, אף שהוא יום של שמחה מ”מ הפסוקים של צער קוראים בניגון איכה. ורק להפוך דבר של שמחה לניגון אבילות ממילא יש בזה רוב צער וסימן לאבילות, כי השמחה נהפכה לתוגה ויללה.