Shabbos Gilyon Emor 5785

עלה רס”ג
שבת במשמעות מועד,
וטעמי ספירת העומר
ע”פ פירוש רס”ג על התורה, מהדורת עלה זית שבשלבי עריכה
ע”פ כת”י מהגניזה, תורגם מערבית-יהודית, עם ציונים, הערות וביאורים
וספרתם לכם ממחרת השבת וגו’ שבע שבתות תמימת תהיינה (ויקרא כג, טו). ממחרת השבת – ממחרת יום טוב (מנחות סה, ב).
כתב רס”ג וז”ל: ואלו המחדשים מאנו לקבל שלשון השבת יחול על יום אחר מלבד השבת, וטענו שיום הקרבת העומר הוא יום ראשון דווקא, כי הוא היום שאחרי השבת המפורסמת […]. ויש מהם מי שמקשה כך ואומר: מצאנו שתי מילים בפסוק “וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות”, ואם כן או שהכל מועדים או שהכל שבועות. ונאמר שאין זה הכרחי, שהרי כבר הסכמנו כי שתי מילים יכולות להיות בפסוק אחד כשפירוש זו שונה מפירוש זו. מאלה מה שאמר “עם חלב כרים וגו’ עם חלב כליות חטה” (דברים לב, יד). הראשון שומן מבעל חיים והשני תבואה מצמח. ומה שאמר על יאיר הגלעדי “ויהי לו שלשים בנים רוכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם” (שופטים י, ד), ואין ספק ש”עירים” הראשון חמורים, כאמרו “רכבים”, ו”עירים” השנייה ערים, כאמרו “חות יאיר”. וכדומה לזה הרבה שלא ניתן למנות במהירות.
א[חר כך] נאמר, מה צד החכמה ב[ש]נספור את חמישים הימים הללו. ונמצא זאת מצד הטבע, התורה והמסורת. באשר לטבע, מכיוון שהעונה היא חמה ולחה, תתר[בינה] בה המחלות החמות המהירות לעבור ויתעוררו בה שרצים כארבה וזולתו, ויפלו בה על הצמחים סוגי המזיקים מהשיפון, הטל והירקון. קבע לנו החכם בהם מצוה שתשמור עלינו בשכרה מהמזיקים האלה, כמו שאמר בתוכחתו “ולא אמרו בלבבם נירא נא את ה’ אלהינו” וגו’ (ירמיה ה, כד). ומצד התורה, הרי שייחד יום מהזמנים וחייב אותנו להתכונן לפניו בחמישים יום, שנחגוג ונשלים את הספירה אליו, כדי שיגיע אלינו השכר על כל יום שנספור אותו, כמו שאמר “ויכתב ספר זכרון לפניו” וגו’ (מלאכי ג, טז). ומצד המסורת, הרי ביום זה ניתנו עשר דברות, כפי שהתבאר ב”ואלה שמות” ב”בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים” (שמות ג, יב) ובמאמרו של משה “כי חג ה’ לנו” (שמות י, ט). לכן קבע לנו את המצב הזה שיתקבל על ידי ספירת חמישים הימים, עכ”ל הרס”ג.
מש”כ רס”ג בענין שלפעמים מצינו שתי מילים בפסוק אחד עם פירושים שונים. ראה עוד מה הרחיב בעניין זה הרס”ג גם בספר הגלוי, בקטע שהוהדר על ידי הרב יהודה זייבלד, ‘קטעים חדשים מ’ספר הגלוי’, קובץ בית אהרן וישראל (רטו): וכאשר דומה שם הנושא אין זו סתירה, לפי שהתורה העניקה כל חרם לכהן, באמרה (ויקרא כז, כח) ‘כל חרם אשר יחרים איש לה” וגו’, וחייבה כל חרם מיתה, ממה שאמר (שם כט) ‘כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת’. ואין זו סתירה, לפי שהשמות דומים בנושא, והראשון בחרמים והשני במחויב מיתה, ע”כ. עוד עסק בזה רס”ג בענייננו בספר ההבחנה (כתאב אלתמייז) “וביקשתי במקרא לראות אם אמצא בו שתי מילים סמוכות שפירוש אחד מהן אינו כפירוש השני. ומצאתי מ.. זה בכמה פסוקים, וכו’ וכגון “תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך” – “ועבדת את אויבך” (דברים כח, מז-מח). וע”ע מש”כ בענין זה הרב יהודה ראטה בעלים חקת תשפ”ד. ובענין מש”כ רס”ג שהתקופה שבין פסח לעצרת רבו בו המחלות מפני שינוי המזג, ראה מש”כ בזה הרב משה ברוך קופמאן בעלים אחרי-קדושים תשפ”ה.

עלה בה”ג
שיטת בה”ג בספירת העומר
ע”פ ספר נפש אריה מאת הרה”ג ר’ יעקב יוסף חיים רפאפורט שליט”א
הראשונים הביאו שיטת בה”ג, שכל שחיסר יום אחד מהספירה נתבטלה המצוה משום דכתיב ‘תמימות’, ועיין בחינוך (מצוה שו) דהבה”ג ס”ל “שכולן מצוה אחת היא”. והקשו על הבה”ג (עיין שבלי הלקט סימן רלד), מ”ט מברכים בכל יום הא אינו אלא מצוה אחת, והוי לן לברך רק בליל ראשון כשמתחילה המצוה ולא לברך בשאר הימים.
ובשיעורי הגרי”ז (מנחות סו, א) ביאר שיטת הבה”ג שהכל מצוה אחת ארוכה המתחלת מיום א’ ונגמרת ביום מ”ט, ונמצא שכל יום ויום הוא מקצת מקיומה, ובעי שיעשה כל חלקי המצוה בברכה.
וראיתי בשם הגרי”ד שמצינו כיוצא בזה במצות ד’ מינין, דמבואר ברמ”א (סימן תרנא סי”ב) שאם נטל כל אחד בפנ”ע, אם סח ביניהם צריך לברך על כל אחד, אע”ג דכולם מצוה אחת היא, וע”כ כנ”ל דכל חלק מקיומה מחייב בברכה. אכן כפשוטו לא דמי, דהתם כל מין ומין הוא דבר שלם בפנ”ע, אלא שהוא דין עיכוב, דכולן מעכבים זה את זה. והראיה, דאיכא דעה בראשונים (עי’ תוס’ מנחות כז, א) שביום שני לא מעכבות זו את זו. ובאמת כל דברי הגרי”ז הם חידוש גדול לומר שהכל מצוה אחת ארוכה הנמשכת למ”ט ימים, דלא מצינו כיוצא בו.
והנראה בדעת הבה”ג, דעיקר מצוה זו אינו המעשה ספירה בעצמו, אלא שיעלה לו למ”ט ימים ספורים, [כדי שיחול חג השבועות “ביום חמישים לספירה”, עיין לשון הרמב”ם (ריש פ”ח מתמידין ומוספין)], וכל קיומו אינו אלא לבסוף כשעולים לו למ”ט ימים ספורים, וע”ז נאמר דין תמימות שיהו אותם מ”ט ימים ספורים בלי שיחסר בהם כלל. ונמצא שהמעשה ספירה בשעתו אין בו תורת קיום מצוה כלל, אלא דזהו הכשירו, שסופר והולך יום יום עד שיעלה לו למ”ט ימים, ואז נעשית המצוה. ועל כרחך צ”ל דהכא תיקנו ברכה על ההכשר, ולא על גוף המצוה, שהרי גוף המצוה נעשה ממילא ולא שייך ברכה על זה. וכל יום הוא מעשה הכשר בפנ”ע, ולכן מברכים על כל יום, אולם אם ביטל יום אחד שוב אינו הכשר מצוה.
הוספת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש: בענין מש”כ כאן ידידי וש”ב הרה”ג ר’ יעקב יוסף רפאפורט שליט”א שבספירת העומר מברכים על הכשר מצוה, אציין מה שזה עתה שמעתי מפאר הדור הגאון הגדול רבי משה שמעון שפירא שליט”א. בהיותי אצל הגרמש”ש בחג הפסח שעעל”ט, שאלו ידידי הרב ישראל ווערנער שליט”א על זה שמברכים בשעת בדיקת חמץ אע”פ שאינה מצוה גמורה מדרבנן [אכ”מ לבאר שאלתו]. ואמר הגאון רמש”ש שליט”א, שבאמת גם הכשר מצוה ראוי לברך עליו, כמו שמבואר בשיטת הירושלמי (סוכה פרק א הלכה ב) שמברכים על עשיית סוכה. ואף שלדעת הבבלי (מנחות מב, ב) מברכים רק על גמר המצוה, כדאיתא בגמרא “כל מצוה דעשייתה גמר מצוה וכו'”, אין הטעם מפני שהכשר מצוה אינו טעון ברכה, רק הטעם הוא מפני שכך תיקנו חז”ל לברך בשעת שעושה את גמר המצוה. ועפ”ז אמר, שכיון שבדיקת חמץ הוא הכשר מצוה של ביעור חמץ, שפיר טעונה ברכה, ואע”פ שגמר המצוה הוא בשעת ביעור החמץ, מכל מקום כיון דאיכא קיום דין מדרבנן לבדוק חמץ, שפיר אפשר לברך בשעת הבדיקה, שיש שם איזה גמר, אע”פ שאינה מצוה גמורה בפני עצמה, עכ”ד.
ולהנ”ל א”ש טפי מש”כ הגרי”י רפאפורט שליט”א שאפשר לברך על ספירת העומר אע”פ שהוא רק הכשר מצוה. דאע”פ שקיום המצוה הוא ע”י שסופר עד חמישים, מכל מקום יש לומר שכיון שע”י מעשה הספירה יש איזה גמר, שכן סוף סוף כך תיקנו חכמים לספור בכל יום, אם כן שפיר אפשר לברך גם על הכשר מצוה כיון שיש גם איזה גמר.
אלא ששוב גמגמתי בעיקר הדברים שכתב הגרי”י שליט”א, דמהיכ”ת שאפשר לברך שוב ושוב על הכשר מצוה, אטו נימא שלדעת הירושלמי כל דופן ודופן של הסוכה טעונה ברכה בפני עצמה, אתמהה.

קול עלה
“ואהבת” זהו כלל גדול בתורה
בנוגע לשיטות במצות ואהבת לרעך כמוך (בגליון אחרי-קדושים) ברצוני להעיר על עוד שתי שיטות. נודע המימרא של ר”ע (ספרא קדושים ד, יב) “ואהבת לרעך כמוך” זה כלל גדול בתורה. ובהמשך הספרא שם, בן עזאי אומר “זה ספר תולדות האדם” זה כלל גדול מזה. עכ”ל. והקושיות גלויות. ויש להוסיף על הנודעות, שרש”י על התורה מביא דברי ר”ע, וקשה מה בא רש”י ללמדנו, ומה הוקשה לו בפסוק שבעבורו הביא הספרא. ושמעתי שרש”י פירש הספרא כפשוטו, ובמובן “כלל” שמצינו אצל חז”ל, “כלל גדול אמרו בשבת”, “כלל גדול אמרו בשביעית”. וכוונת ר”ע שכלל זה כולל הרבה פרטים, והם כל האיסורים הנאמרים בפסוקים שלפני ״ואהבת״. [ולא רק הפרטים המפורשים בפסוקים י-יח, אלא “זו היא כל התורה כולה ואידך פירושא” כלשון הלל בשבת (לא.). ושמא בהשפעת הבנה זו הטביע הלל בפן השלילי ״מאי דסני לך לחבריך לא תעביד״, שמרבית הפרטים הכלולים ב״ואהבת״ הם לאווים עיי״ש]. ולזה מוסיף בן עזאי, שיש כלל גדול מזה, שכולל יותר פרטים מזה, וזהו “זה ספר תולדות האדם”, שנתפרשה ככותרת לכל התורה, שכולה סיפור של תוצאות “בצלם אלהים עשה אותו” (אבל ראה בראשית רבה כד:ה וי”ל). בחזור לדברי רש”י, י”ל שרש”י הוקשה לו על הציווי של ואהבת מה גדרו. ולזה מביא דברי ר”ע, שזה כלל גדול בתורה, היינו שזה כלל על כל הפרטים שלפניו, והוא כאילו מצות עשה כללית על כל מה שקדם לה.
עוד דעה בזה מצינו בתוס’ סנהדרין (מה.) שכתבו “יש מפרשים דלרעך כמוך לא שייך מחיים, דחייך קודמין” ולדעה זו בתוס’ ‘כמוך’ הוא רק לאחר מיתה, וקאי על “ברור לו מיתה יפה”. ובלא”ה מצות אהבה אינה חיוב לאהוב כמוך ממש.
בכבוד, יהודה חבר
* * *
בענין ספירה בציבור, ומכירת חמץ
נהניתי כתמיד מהערותיו המאירות של הרב משה ברוך קופמאן שליט”א (גליון תז”מ), ורציתי להעיר כמה דברים:
א. ענין ספירה בציבור אינו רק מנהג בעלמא, אלא מובא בבאר היטב (סימן תפט ס”ק כ) בשם השלה”ק שיש ענין להדר לומר ספירה בציבור. וכ”כ בסדר היום וביסוד ושורש העבודה ועוד.
ב. העיר על אלו שאין מונין בציבור אלא מחכים עד זמן רבנו תם, שהלא בשו”ע איתא שאפילו בבין השמשות מונה עמהם ואח”כ חוזר וסופר. לכאורה דברי השו”ע אינם חיוב אלא עצה טובה למי שירא שישכח. אבל מי שאינו חושש לזה ורוצה להדר לברך בזמנו, רשאי.
ג. כתב שיש נוהגים שלא למכור חמץ אבל סומכים על מכירת החנות, משום שאצלו הוא נידון של דאורייתא של בל יראה ובל ימצא, משא”כ לקנות מחנות אחר הפסח אינו אלא חשש דרבנן של חמץ שעבר עליו הפסח. – לכאורה גם באדם פרטי אין זה נידון של דאורייתא, מאחר שביטל החמץ וליכא ב”י וב”י, ואינו אלא נידון של דרבנן שחייבו לבערו ולא לסמוך על הביטול. אבל נראה טעם אחר לנוהגים כן. שאצל החנות נראה יותר כמכירה טובה, שכך דרכו של חנות למכור. ואם הגוי רוצה להשאיר אצלו את החמץ אחר הפסח במחיר השוק, מאד ישמח בעל החנות, ומה איכפת לו אם מוכר לזה או לזה. משא”כ אצל אדם פרטי שמוכר קצת חמץ שנשאר אצלו, אין דרך למוכרו, וממילא אין זה נראה כמכירה טובה. [ולכן יש סומכין על מכירת יי”ש, שגם זה דבר חשוב ומחזי כמכירה טובה.]
בברכת הצלחה, שמעון שרייבער

Regarding Rabbi Kaufman’s article (Alim Tazria-Metzora) on the chumra of not relying on mechiras chametz after Pesach.
1. This is a chumra that is common among talmidei haGra and chassidim alike. A son-in law of Rav Akiva Eiger, Rav Shmuel Birnbaum, writes that he observes this and so did his father-in-law. [Editor’s note: Published in Igros Sofrim, Aleh Zayis Editon pg. 61]
2. To say that in times of the Gra the mechirah was of poor quality is a weak argument: the Gra could easily have guided someone to make a perfect mechirah and then buy from him.
3. I know of bakeries in Lakewood and Monsey that sell sourdough products without mechirah, and there are probably more. The “baked after Pesach” products use flour that was sold; this is normal and expected. Those who use dough that was sold are indeed unfair and misleading.
4. Many people don’t use whiskey for a long time after Pesach if they don’t know its origin. Moreover, selling whiskey is more kal, as you know.
5. With awareness and more people observing this chumra, Jewish stores are supplying to the demand, and today you can easily patronize Jewish owned stores.
In general, I fail to see the point in attacking a well-established chumra or hiddur.
Yitzchok Rosenblatt
Rabbi Kaufman responds:
While R’ Yitzchok makes some important points, I wish to clarify. My article was not meant to attack the chumra of not relying on mechiras chametz, but rather to point out the difficulty with keeping this chumra today, and the potential kulos which may arise from keeping this chumra. When a chumra is taken on it must be consistent. In the world of chumros there is no room for half-measures, especially when chumros involve tircha and compromise in other areas. The article is addressed to the reader who may want to take on the chumra, and should therefore realize its ramifications and be educated beforehand.
Regarding the specific arguments, I would point out that most of the arguments presented are not my own: the distinction between the Gra’s time and ours, the point about patronizing a Jewish store, and other points, were made by Rav Moshe Feinstein, Rav Shlomo Zalman Auerbach, and Rav Belsky, zt”l, and ybl”c Rav Felder shlita.

ל”ג בעומר
מנחה ערב ל”ג: ברוב מקומות אין אומרים תחנון. ואף שכפשוטו אין היו”ט מתחיל מבערב, שאין אומרים מקצת היום ככולו עד הבוקר, לענין תחנון מקילין (ראה חק יעקב סימן תצג).
ליל ל”ג בעומר: יש מקילין להסתפר מבערב וכן לענין נשואין, בפרט בשנה זו שמחרתו ערב שבת, אבל אין להקל רק במקום הדחק (ראה משנה ברורה סימן תצג ס”ק יא). וכן בריקודין ומחולות אין להקל עד יום ל”ג בעומר.
שחרית: אין אומרים תחנון אבל אומרים למנצח [ולדעת היעב”ץ בכת”י אין אומרים גם למנצח]. וכן אין מתענים בו ואין אומרים צידוק הדין. והקפיד האר”י על אחד שהיה אומר נחם בל”ג (מג”א שם ס”ק ג).
יום טוב: טעם השמחה בל”ג שאז פסקו מלמות (רמ”א סימן תצג). ויש עושים הילולא לכבוד התנא רשב”י ביום זה (ראה חיי אדם כלל קלא, יא; ובערוך השלחן תצג, ז). ובמקום מנוחתו במירון מדליקין נרות ומזמרים לכבודו (ראה שו”ת חת”ס יו”ד סימן רלג). בשנים האחרונות נתפשט לעשות הילולא גם בשאר מקומות. על האר”י הובא שהיה מגלח את בנו כשהגיע לשלש שנים ביום זה (שערי תשובה סימן תקלא ס”ק ב). בשנה זו שחל בערב שבת צריך ליזהר שלא לזלזל בכבוד השבת להכין כראוי.
תפילות ותחינות: כבר נדפס בסידורים שיר בר יוחאי ועוד שירים. ויש מזמרים ‘אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל’ משנה סוף מסכת יומא. המתפללים על קברו [או על קברי צדיקים אחרים] יזהרו שלא ישימו מגמתם על המת אלא מתפללים להקב”ה שירחם עלינו בזכות הנפטר (משנה ברורה סימן תקפא). ומאוד יש ליזהר לומר לכבוד התנא אלקִ”י הק’ בחיריק, ולא בקמץ או בפתח, שלא יהא בכלל חירוף וגידוף ח”ו.
מצות ‘וקדשתו’ בקריאת התורה (מנהגי ביהכ”נ בפרשת השבוע)
בכלל מצות וקדשתו להקדים הכהן בקריאת התורה. א) המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל, והוא שהכהן יודע לקרות (שו”ע סימן קלה סעיף ד). ב) אם הכהן באמצע תפילת י”ח או אפילו בברכת קר”ש, אין לו להפסיק ויקראו ישראל, וטוב לצאת מבית הכנסת אם אפשר (שם סעיף ה). [ואם הוא בביהכ”נ נראה שלא יאמר הגבאי אין כאן כהן, אלא יעמוד ישראל במקום כהן]. ג) טעו וקראו ישראל, שלא ידעו שהכהן בבית הכנסת, אם הכהן נכנס לביהכ”נ אחר שכבר עלה הישראל והתחיל ברכת אשר בחר בנו, לא יפסיק, אבל אם לא התחיל, יעלה הכהן (שם סעיף ו). והישראל עומד שם עד שיעלה הוא לעליית ‘שלישי’. ד) כאשר אין כהן בביהכ”נ, קורא לישראל [או לוי] במקומו. ומה שיש גבאים הנוהגים דוקא לקרוא ללוי אין לזה מקור. ה) כשאין לוי בביהכ”נ, אותו כהן [ולא כהן אחר] עולה ב’ פעמים ומברך שנית, ויאמר יעמוד כהן במקום לוי (שם סעיף ח). ו) יש מקומות שמקילין [בשני וחמישי] כשיש חיובים [כגון יארצייט] ואומרים ‘במחילת הכהן’. וכן יש מקומות ששואלים מן הכהן לצאת מביהכ”נ (ראה שו”ת אגרות משה או”ח חלק ב סימן לד). אמנם אם הכהן יודע שיש עוד חיובים, טוב לצאת מעצמו למען השלום עד שעולה הישראל. ז) בשבת יכול הכהן [או הלוי] לעלות אחר שגמרו הז’ קרואים להיות אחרון או מפטיר. ח) ביום התענית כשהכהן או הלוי אינו מתענה יודיעו לגבאי, כי הרבה סוברים שאינו יכול לעלות כשאינו מתענה. ט) כהן שנמצא במקום שאין מכירין אותו אינו חייב להגיד להם כהן, אני אבל אם שאלו אם יש כהן חייב לעלות. י) אף כהן שאינו שומר תורה ומצוות [כל זמן שאינו מומר ומקיים מצות כהונה], המנהג ליתן לו עליה לכהן.

עלה תגובה
קביעות נבואת משה
הרב יהודה ראטה, מכון עלה זית
העירנו הרה”ג ר’ אליהו מאיר רייך שליט”א על מה שהבאתי (גליון אחרי-קדושים) דברי הספורנו (במדבר יב, ו) שמחלק בין נבואת משה שהיתה במַרְאֶה לשון זכר, ובין שאר הנביאים שהיתה במַרְאָה לשון נקבה. ועפ”ז כתבתי לפרש מה שכתב רש”י (שם יא, טו) בשם חז”ל “תשש כחו של משה כנקבה”, דהיינו שבאותה עת לא היה אלא במדרגת שאר הנביאים. והעיר על זה הרה”ג ר’ אליהו מאיר רייך שליט”א שחידוש הוא לומר שלפעמים משה התנבא שלא בדרגת ‘נבואת משה’. [הוספת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש: ראה דברי הרמב”ם בי”ג עיקרים (פירוש המשניות לפרק חלק) בעיקר השביעי, שהביא ארבעה חילוקים בין נבואת שאר נביאים ונבואת משה, והחילוק הרביעי הוא שמשה היה מוכן לנבואה בכל עת שירצה. ועל דרך זה כתב בהלכות יסודי התורה (פ”ה ה”ו).]
והנה זה שמשה לא התנבא תמיד במדרגתו מפורש בכמה ראשונים. בתענית (ל, ב) ובבבא בתרא (קכא, א) איתא שעד שלא כלו מתי מדבר לא היה דיבור עם משה. וכתב רש”י (תענית שם) איכא דאמרי לא היה פה אל פה אלא בחזיון לילה גמגום”. וכן מפרש הרשב”ם (ב”ב שם) בפירושו הראשון, “פה אל פה כבתחילה, אבל אם הוצרכו לדיבור במעשה דקרח שהיה אחר מעשה המרגלים היה מדבר ע”י מלאך או באורים ותומים”. וכן מפרש הרמב”ם (מו”נ ח”ב פל”ז), ורבינו בחיי (דברים ב, טז). אולם בספר גבורת ארי (תענית ל, ב) כתב לחלוק על דברי הראשונים וז”ל, ואני אומר חלילה לומר כן שנבואת משה היה באיזה פעם ע”י מלאך או ע”י אורים ותומים או בחזיון לילה, עכ”ל. וכן כתב בבן יהוידע שדברים אלו לא ניתנו ליאמר, ודברים אלו לא יצאו מדברי רש”י והרשב”ם אלא תלמיד טועה הוסיף זה הדברים.
גם מה שדרשו חז”ל בברכות (לב, א) על הכתוב “לך רד” (שמות לב, ז) – רד מגדולתך, כתב העיקרים (מאמר שלישי פרק יב) שהכוונה שיירד ממדרגת נבואת משה. וכן כתב באור החיים הק’ (שמות לב, ז). [ובאלשיך (שמות לג, יא) כתב בשם ר”ש מולכו לפרש, שכך חשדוהו ישראל שע”י חטא העגל ירד ממדרגת נבואתו, וכדי להסיר החשד ירד ה’ בענן לדבר עם משה עיי”ש, ולפ”ז באמת לא ירד ממדרגתו]
וידידי הרב משה ברוך קופמאן העיר שכן מבואר מלשון המדרש שהובא ברש”י (במדבר ל, ב) “משה נתנבא ב’כה אמר ה’ כחצות הלילה’ וגו’ והנביאים נתנבאו ב’כה אמר’, מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון ‘זה הדבר'”, הרי להדיא שמשה נתנבא גם ב’כה’. אלא שיש לדחות שמה שמשה התנבא ב’כה’ היינו דוקא קודם מתן תורה, כמ”ש הספורנו (שמות ג, ב) וכן משמע ברמב”ן (שם פסוק ה) שעד מתן תורה לא היה משה במדרגת נבואת משה. ומצאתי שהמלבי”ם (שם) עמד בזה, וכתב שמשה התנבא ב’כה’ בתחילת נבואתו, וכן כל השנים שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל (וציין למה שמאריך בזה בויקרא סימן ו), והיינו שבכל אלו הזמנים לא היה מתנבא במדרגת משה.
והנה כלל הוא שכל פירוש טוב, כבר פירש כן באיזה ספר. ואכן על עיקר מה שכתבתי לפרש דברי רש”י שתשש כחו כנקבה, בינותי בספרים ומצאתי שכבר פירש כן המהר”ל בגור אריה על אתר. והראני ידידי הרב אברהם שמעון פריינד לדברי תלמידו התוס’ יו”ט (יבמות טז, ו) שמפרש ג”כ על דרך זה [עיי”ש שכתב שלכן נקרא ‘בת קול’ בלשון נקבה]. ובספר תורת בר נש (במדבר יא, טו) הביא דברי המהר”ל, והוסיף לפרש ממש על דרך שכתבתי על החילוק בין בין מראה לשון זכר ולשון נקבה. ועיי”ש שהביא חילוק זה מבעל העקידה (בהעלותך שער סו) והרוו”ה (מודע לבינה במדבר יב, ו), אבל כתב שבאמת כבר קדמם הזוהר (יתרו פב, ב).
ואסיים במה שהבאתי בשם התוס’ הרא”ש שכל דבר שאין בו רוח חיים פעמים נקרא בלשון זכר ופעמים בלשון נקבה, העירנו הרה”ג ר’ שמואל ישעיה יפה שליט”א שבדברי השט”מ (ערכין כה, ב) מבואר דלא נקט ככלל זה שכתב שהו”א ש’שדה’ הוה אנדרוגינוס [משמש לשון זכר ונקבה] כמו כמה שמות. ומבואר שאין זה כלל בכל דבר שאין בו רוח חיים. ויש להוסיף לזה ממה שכתבו התוס’ לענין המילים ‘נר’ (חגיגה כא, א) ‘שבת’ (כתובות ה, א) ‘לחם’ (מנחות צד, א) שלפעמים נקרא בלשון זכר ולפעמים נקבה ומשמע שגם זה אינו כלל רק במילים אלו. ועיין במה שהאריך בכלל זה הגר”מ מאזוז בספר אסף המזכיר (ערך כל דבר שאין בו רוח חיים וערך ירח).
הוספת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש: בהגהות רש”ש (ערכין כה, בוב”ק נח, ב) כתב וזתו”ד, יש לדייק מלשון התוספות שבשדה שייך שפיר לשון נקבה, והש”ך בחו”מ שט”ז סק”ה מילא דבריהם מדכתיב “זרע רב ‘תוציא’ השדה”, ומשמע שהש”ך מפרש ‘תוציא’ לנקבה נסתרת [she, the field, will give out]. וכן משמע באונקלוס. אבל האשכנזי תרגמו לנוכח [you will put out into the field], ובאמת בלשון חז”ל מצינו לשון נקבה בשדה בפרק ז’ ובפ”ח דערכין כ”פ במשנה (ובקדושין כז) מכר לו עשר שדות כו’ כיון שהחזיק באחת מהן כו’ ועוד הרבה, עכ”ד. ודבריו נפלאים ואינם מובנים, שכן באונקלוס לפנינו (דברים כח, לח) כתב “בר זרע סגי תפיק לחקלא”, והיינו שאתה תוציא הרבה זרע לשדה. ולא שהשדה שהיא נקבה תוציא הזרע. ותרגום אשכנזי אינו תחת ידי. ואולי החליף הרש”ש שני התרגומים זב”ז, ושם כתוב שהשדה היא תוציא זרע, וצע”ג.

עלה תפלה

Versatile Verses 

Rabbi Shimon Szimonowitz, Machon Aleh Zayis 

I fear and hesitate to suggest that because our master, our crowning glory, the Rambam, was accustomed to reciting these three pesukim in Yehi Chevod…, he assumed they appear consecutively in Tehillim. But in truth, they are scattered: the first is from Tehillim 132, the second from chapter 135, and the third from chapter 94. (Rashash, Zevachim 119a) 

Worth Study  

The Rambam (Pirush Hamishnah Zevachim 14:7) explains that after the Navi established that “Hashem chose Yerushalayim as His dwelling and Yisrael as His treasured nation,” the Navi continued by saying that “He protects the nation He chose and the place He chose.” This is the meaning of the three pesukim: “For Hashem has chosen Tzion, For Yaakov has Hashem chosen, For Hashem will not reject His people and his inheritance he will not forsake.” 

The Rashash points out that these pesukim are not actually consecutive in Sefer Tehillim. The first is from Tehillim 132, the second, 135, and the third, 94. 

Apparently the Rambam considered Yehi Chevod worthy of exegesis. And since this liturgical unit was composed by Chazal, the Rambam treated its sequence as if arranged by the Navi.  

Dating Challenge  

The earliest known source for Yehi Chevod is in Maseches Sofrim (18), but only in Seder Rav Amram Gaon does the entire sequence of Yehi Chevod appear in its present form. Thus, the earliest proven documentation of its present formation dates to the Geonic period.  

Pulling Back  

There is a general trend among mekubalim to date tefillos back to the Anshei Knesses HaGedolah even when earlier sources point to later authorship. (e.g. Teshuvos Mishkanos Yaakov O.C. 67.) This trend is evident in the scholarship surrounding Yehi Chevod. 

Rav Avraham David Lavut, ancestor of Rav Menachem Mendel Schneerson of Lubavitch, claims in his Shaar HaKollel (6) that Yehi Chevod was established by the Anshei Knesses HaGedolah, evidenced by the eighteen pesukim and eighteen mentions of Hashem’s Name. 

Obviously, this proof is unconvincing. That a passage contains eighteen pesukim and eighteen Sheimos hardly proves its pedigree. 

Chapter or Verse  

In Vaya’as Avraham, based on the works of the Rebbe R’ Avraham Tchechnover, an ancestor of Moreinu Rav Dov Landau, the author deduces from the phrase ‘Pesukei D’Zimrah’ in Shabbos 118b that in Chazal’s day, the term referred to a composite of isolated verses and not entire mizmorim. Accordingly, Yehi Chevod, which is a composite of isolated verses, was an integral part of the original Pesukei D’Zimrah instituted by Chazal. 

This too is unconvincing. All that can be derived from the term Pesukei D’Zimrah – as opposed to mizmorei zimrah – is that Pesukei D’Zimrah does not call for reciting entire mizmorim, but rather individual pesukim. It hardly proves anything regarding Yehi Chevod in particular. Indeed, Shiurim L’Zecher Abba Mari (vol. II) emphasizes that Chazal framed Pesukei D’Zimrah as a requirement to recite “verses,” not necessarily “mizmorim.” 

Breaks and Interruptions  

The Shulchan Aruch (O.C. 51:5) rules that in between individual mizmorim (bein haperakim), has a different status than the middle of a mizmor (b’emtza haperek), regarding interruptions. The implication is that the whole mizmorim included in Pesukei D’Zimrah are to be recited as mizmorim, not as loose pesukim. Had the entire Pesukei D’Zimrah meant to be said as individual verses, how could there be a distinction between the middle of a mizmor versus between mizmorim.  

Rav Yaakov Emden (Siddur Yaavetz, Ulam Beis Hashem) classifies the entire Pesukei D’Zimrah as akin to the “bein perakim” status of Krias Shema. This fits well with the approach of Shiurim L’Zecher Abba Mari, but as pointed out in the Eshkol edition of Siddur Yaavetz, it is contradicted by the Shulchan Aruch. 

Regarding Yehi Chevod, if it is not merely a string of verses but a structured unit canonized by Chazal, then perhaps it should be classified as a mizmor, and interruptions in middle of Yehi Chevod should be treated as “b’emtza haperek.” But if Yehi Chevod is not a mizmor but a collection of scattered verses from Tehillim, interrupting at any point within Yehi Chevod should be considered “bein haperakim.” See Rabbi Yosef Schwartz’s insightful comments in Alim (Tazria-Metzora 5785). 

Original Pasuk  

The question whether Yehi Chevod was canonized by Chazal, as some sefarim claim, or just an adopted custom to recite loose pesukim, as implied by Avudraham and others, can impact the status of an individual ‘pasuk’ in Yehi Chevod: ה’ מֶלֶךְ. ה’ מָלָךְ. ה’ ימלוך לעולם ועד. This phrase does not exist in Tanach as a single pasuk, it is stitched together from three separate sources: ה’ מֶלֶךְ עולם ועד (Tehillim 10), ה’ מָלָךְ תגל הארץ  (Tehillim 97), and ה’ ימלוך לעולם ועד (Shemos 15).  

If it is merely a synthesized ‘pasuk,’ each clause would retain its original identity, and it should be counted as three separate pesukim. But if Chazal intended this compound phrase to function as a new unit—like ברוך שם כבוד מלכותו which also is not a pasuk in Tanach—it may be viewed as a single construct with the liturgical status of a unified verse. Indeed, the Elyahu Rabbah (51:4) warns against interrupting in middle of this verse. 

 

Which Pesukim Count? 

The mekubalim count eighteen pesukim in Yehi Chevod. But as Rav Shemariah Shmeril Branderis (Iyun Tefillah, Aleh Zayis ed., p. 29) pointed out, this count only works if the compound pasuk counts as a single pasuk. But if it were to be counted as three separate pesukim, then there would be twenty pesukim. 

On the other hand, Rishonim cited in the Beis Yosef (O.C. 51)—count twenty-one pesukim in Yehi Chevod. Rav Yaakov Emden, in Siddur Yaavetz, reconciles this by treating the line ה’ מלך. ה’ מלך. ה’ ימלוך as three independent pesukim. To get to twenty-one, Rav Yaakov Emden reaches for the first Ashrei—אשרי יושבי ביתך—and asserts that it counts both as part of Yehi Chevod and as an interlude to Tehillah L’Dovid. 

The Second Ashrei  

In his siddur the Shelah entertains the possibility that both ‘Ashreis,’ אשרי יושבי and אשרי העם שככה לו, are part of Yehi Chevod. The same can be inferred from Rambam’s formulation in Seder Hatefillos and Hilchos Tefillah (7:12).  

Counting ‘Hashem Melech…’ as three pesukim while also placing both ‘Ashreis’ in the Yehi Chevod column would bring the final tally of pesukim to twenty-two. But the truth is that the words ‘Hashem Melech’ appear twice in Yehi Chevod: once as part of the composite pasuk, and once as part of the original pasuk, ה’ מֶלֶךְ עולם ועד. It stands to reason that the number twenty-one given by the Rishonim reflects the number of unique pesukim. There are, in fact, twenty-one unique pesukim from the beginning of Yehi Chevod through both Ashreis. 

Tallying the Names  

This approach would resolve another discrepancy noted by the Levush (O.C. 51:8). Rishonim claim that there are twenty-one mentions of the Divine Name in Yehi Chevod. But in our version of Yehi Chevod there are only twenty. To reconcile this problem, the Levush points to the acrostic of י’שמחו ה’שמים ו’תגל ה’ארץ which spells out the Tetragrammaton. 

If we accept that both Ashreis are part of Yehi Chevod then the number of mentions of the Divine Name neatly adds up to twenty-one.