Shabbos Gilyon Matos Maaseh 5784

עלה נחלה
גדר דין ירושה
ע”פ ספר ציונים לתורה עה”ת, מתורת הגאון רבי דב טורק שליט”א הובא לדפוס ע”י הרב יהודה זאב פייערמאן שליט”א
ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר (לו, ז).
הנה ברמב”ם (הלכות נחלות פ”ו ה”א) כתב: “אין אדם יכול להוריש למי שאינו ראוי ליורשו ולא לעקור הירושה מן היורש אף על פי שזה ממון הוא, לפי שנאמר בפרשת נחלות והיתה לבני ישראל לחוקת משפט, לומר שחוקה זו לא תשתנה ואין התנאי מועיל בה וכו'”.
וביאר הגר”ח (הובאו דבריו בברכת שמואל ב”מ סימן לט, וסימן מא) שדין ירושה אינו דין ממוני ששייך להתנות בו, אלא זהו דין תורה בסדר העברת הממון מהמוריש אל היורש, וכל שנקרא יורש עוברת אליו הירושה ממילא, וזהו ככל דיני איסורים שבתורה, ועל כן לא מועיל בזה תנאי.
ובחידושי הגרי”ז (על הרמב”ם שם) כתב לבאר בזה דברי הרמב”ם (שם הלכה י) שבירושת הגר שהיא רק מדרבנן מועיל תנאי, כיון שאין הגוי מחויב לקיים ציוויים דרבנן. וביאר הגרי”ז, שבאמת צריך להועיל תנאי בירושה, אלא שחידשה התורה דין ‘חוקת משפט’ שלא יועיל תנאי, ואף בירושה שהיא מדרבנן עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה שיהיה בו דין ‘חוקת משפט’, אלא שגוי אינו מחוייב בקיום דינים דרבנן ולא שייך בו תקנת חכמים שיהיה ‘חוקת משפט’, וחזר להיות כעיקר הדין שיועיל תנאי.
ולכאורה דבריו צריכים ביאור, דסוף כל סוף הישראל שהוא היורש חל עליו תקנת חכמים דחוקת משפט, ואם כן מה אכפת לן שלא חל על המוריש הנכרי דין חוקת משפט, וכשם שלא חל התנאי לגבי שאר ירושת ישראל, הוא הדין היה צריך להיות שלא מועיל התנאי כאשר המוריש גוי, כיון שסוף כל סוף היורש הוא ישראל.
ונראה לבאר, שכיון שמבואר בגר”ח שדיני הירושה מגיעים ממילא אחר שיש ‘מוריש ויורש’, מצד דיני התורה, ואינו מצד דיני ממונות, ממילא כל שהגוי המוריש שאינו מחויב לדינים דרבנן הפקיע את עצמו משם מוריש, ממילא בטלה הירושה, כיון שאין עוד מוריש בעולם, ועל הגוי לא חל שם חקת משפט, ועל כן יכול להפקיע מעצמו את השם מוריש.
והנה בחינוך (מצוה ת) כתב: אבל הודיענו שזכות היורש קשור בנכסי מורישו, ובהסתלק כח המוריש מן הנכסים במותו מיד נופל עליהם זכות היורש וכו’. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה (ב”ב קכו, ב), שאם ציוה ואמר המוריש אל יירשני בני וכו’ אין בדבריו ממש. שאין בידו לעקור דבר האל שאמר שיירש היורש מורישו”. ומשמע מדבריו כדברי הגר”ח שהירושה עוברת ממילא בין המוריש ליורש.

עלה גאולה
אמירת דבר בשם אומרו כאשר ידוע בלא”ה ממי קיבלו
ע”פ דברי הרב משה חיים הלוי הפטר שליט”א בספר עצי ארזים עה”ת, מאת בני החבורה דקהל סידערוואוד הילס
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה’ את משה (לא, כא).
פירש רש”י (ד”ה אשר צוה) וז”ל, תלה ההוראה ברבו, עכ”ל. וביאר השפתי חכמים ע”פ הרא”ם וז”ל, פי’ שלא היה לו לומר ששמע מרבו אלא היה לו לומר סתם, שהרי כל התורה ניתנה ע”י משה, אלא לומר דבר בשם אומרו וכו’, עכ”ל. וכן איתא בספרי כאן. ומשמע מכאן שאפילו אם כו”ע יודעים שמה שאמר הוא מדברי אדם אחר, אעפ”כ יש ענין לומר הדבר בשם אומרו. וכגון כאן, שכיון שאמר אלעזר הלכות גיעולי עכו”ם, על כרחך שמען ממשה, שאל”כ מניין לו הלכות אלו, ואעפ”כ אמר הדבר בשם אומרו.
וקשה, דהא בפשוטו כל הענין לומר דבר בשם אומרו, הוא שלא להחזיק ברכה וליטול הגדולה לעצמו במקום ששמע מאחר. וא”כ במקום דכו”ע ידעי שהדבר שאומר קיבלו מאחר, לכאורה ליכא ענין לומר הדבר בשם אומרו.
ובאמת בגמ’ יבמות לכאורה מבואר איפכא, דאיתא שם (צו, ב) על הכתוב “כאשר צוה ה’ את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה’ את משה” (יהושע יא, טו), וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר להם כך אמר לי משה, אלא יהושע יושב ודורש סתם והכל יודעין שתורתו של משה היא, עיי”ש. ומבואר שאין ענין של אומר דבר בשם אומרו היכא שכו”ע יודעים שהיא תורתו של אחר.
איברא דבמהר”ל בדרך חיים על אבות (פ”ו ברייתא ז ד”ה המ”ח), מבואר שיש ענין אחר באומר דבר בשם אומרו, דהענין בזה הוא שלא יגזול התורה מפי אומרו. והיינו דהקב”ה נתן לכל אחד תכונות נפשו ולכל אחד יש חלק בתורה, ותורתו מיוחדת לו כפי השגתו בתורה, ואם יאמר דבר בלא לומר שם אומרו, הרי זה גזילה ממנו ושינוי בסדר התורה שסידר הקב”ה, וזהו חורבן עולם, עיי”ש.
ועולה מדבריו, דאפילו אם כו”ע ידעי שמה שאומר הוא תורת אדם אחר, עדיין יש ענין לומר בשם אומרו. אלא דא”כ תיקשי להיפך, למה לא עשה כן יהושע. וע”כ צ”ל דהיכא דכו”ע ידעי דהוי תורת אחר, אין זה נחשב גזילה ממנו, דנחשב כאילו אמר בשמו ממש, ואין כאן שינוי סדר התורה. וא”כ הדרא הקושיא על אלעזר למה אמר בשם משה, הא כו”ע ידעי שהיא תורת משה.
ואפשר שמטעם אחר הוצרך אלעזר לומר דבר בשם אומרו. דהנה כתיב בפר’ ואתחנן (ד, יד) ואותי צוה ה’ בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים וגו’. הרי דנצטוה משה ללמד לישראל את כל מצוות ודיני התורה. וכן מפורש בראשונים שם.
ועל כן מצינו בברייתא של ‘כיצד סדר משנה’ (עירובין נד, ב) שמשה לבדו לימד תחילה כל הדינים לכל ישראל. אמנם כאן הוא יוצא מן הכלל, דכאן אלעזר היה המלמד. וא”כ לא סגי בנתינת רשות של משה שאלעזר ילמד לישראל דיני גיעולי עכו”ם, דהיה מוטל על משה ללמד כל הדינים לישראל. ולכך הוצרך אלעזר לומר הדינים בשם אומרם, שעי”ז הוי כאילו משה אומרם ומקיים מה שנצטוה ללמד את ישראל. ואם כן פשיטא שיהושע שדרש אחר מיתת משה, לא היה צריך לזה, שכבר לימד משה הכל לישראל בחייו, ולא הוצרך יהושע לומר ההלכות בשם משה.

קול עלה
בגליון “עלים” פרשת קדושים הובא מספר שו”ת דברי חכמים תשובות גדולי ישראל האם בן מחויב לשמוע לאביו בנוגע לזמן שינה.
יש לציין שבספר ‘אוצרותיהם אמלא’ מהגאון ר’ אליעזר טורק שליט”א (פרשת קדושים, עמ’ תמה) מובא מעשה ממרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ”ל, שהקפיד כל ימיו לישן שינה מסודרת לא פחות משש שעות כל לילה, משום שכאשר אשר היה בן י”ג שנה פקדה עליו אמו לעשות כן [הגם שבשאר עניני הגוף נזהר שיהיה בצמצום עד הקצה]. ובכל לילה היה ממלמל לפני השינה “אני הולך לישן כעת לשם מצות עשה דאורייתא של כבוד אם”. הפלא ופלא!
בברכת כט”ס, יעקב מרדכי הלוי ליכט
* * *
נטילת שכר בשודא דדייני
בגליון ‘עלים’ פרשת פינחס (‘עלה דף’) הובאו דברי התוס’ ב”ב (לה, א), שהביאו שיטת ר”ת דשודא דדייני היינו שיתן הדיין למי שירצה. והקשו התוס’, א”כ יתן למי שיתן לו שכר. וב’עלים’ הקשו בשם הג”ר ראובן גרוזובסקי זצ”ל, הא שנינו בהדיא במתני’ (בכורות כט, א) הנוטל שכר לדון דיניו בטלין.
ולא ידעתי ביאור הקושיא, הלא פשוט כשהדיין מחליט למי ליתן אין זה בגדר פסק דין. אלא הפסק דין היינו שבספק כזה הדין לילך אחר שודא דדייני. וכשהדיין מחליט למי ליתן, זהו רק קיום פסק הדין. ואם נאמר שאמנם נחשב כפוסק את הדין, עדיפא מיניה הו”ל לאקשויי, שעובר על “ושחד לא תקח”, שמפורש בגמ’ (כתובות קה, א) דהיינו אפילו לזכות את הזכאי ולחייב את החייב. אלא פשוט, שהחלטת הדיין למי ליתן אינה בגדר עשיית והכרעת הדין, אלא בגדר ביצוע פסק הדין.
אלא, דצ”ע בביאור תירוץ התוס’ שתירצו דכל דיינא שמקבל אגרא לאו דיינא הוא. ולהנ”ל צ”ע, הרי נטילת השכר איננה עבור הכרעת פסק הדין, ואינו נוטל השכר מדין ‘דיינא’. וי”ל, דהנה יעוין בסוגיית הגמ’ כתובות (שם) מבואר דאיכא ד’ דינים בעיוות הדין: א. “לא תטה משפט”, היינו לזכות החייב. ב. “ושוחד לא תיקח”, היינו אף לזכות את הזכאי וכנ”ל. ג. הנוטל שכר לדון דיניו בטלין, וזהו רק כשנוטל שכר לדון. ד. כשנוטל ממון לשכר בטלה, דאז הגדר הוא “מכוער הדיין שנוטל שכר לדון, אלא שדינו דין”.
והנה ג’ הדינים הראשונים הם דינים השייכים לעשיית דין בלבד וכנ”ל. אבל הדין הרביעי אינו בגדר עיוות הדין, אלא עיוות ההנהגה וחילול ה’ וכמבואר בהמשך הסוגיא שם, שאם מוכחא מילתא שהדיין נוטל אגר לבטלה בלבד, מותר. וא”כ מובן שפיר דגם בשודא דדייני – אף שאינו בגדר עשיית דין – כיון שהדיין נוטל שכר כדי להחליטו לאחד מבעלי הדין, שפיר יש בזה משום עיוות ההנהגה וחילול השם, והוי בכלל ‘מכוער הדיין’. ואולי לזה התכוונו התוס’ בתירוצם.
איסר יהודה זינגער
* * *
נוסח תפילת שבת ראש חודש
אודות הערת הרב אהרן גראס שליט”א (בגליון חקת) מפני מה בשבת ר”ח בנוסח ‘אתה יצרת’ מצלינן “ומפני חטאינו”, ואילו בשבת או ר”ח כשהן לעצמן אין אומרים זאת. נראה לומר ביסוד הדברים, שהלא רואים שבשבת ר”ח תקנו כעין נוסח יו”ט מ”אתה בחרתנו” והלאה, ובתפילת יו”ט אומרים “ומפני חטאינו”, ולפיכך אומרים אותו גם בשבת ר”ח.
וההסבר למה תקנו כן, יובן עפ”י הסוגיא בערכין (י:) לגבי אמירת הלל, דלא אמרינן אותו בשבת – דלא אקרי מועד, ולא אומרים הלל שלם בר”ח – דלא אקדיש בעשיית מלאכה, משא”כ יו”ט דתרתי איתנהו ביה. וא”כ כשחל ר”ח בשבת, שג”כ אית ביה הני תרתי באקראי, נעשה כמו יו”ט ותקנו נוסח כעין יו”ט.
ועל דברי הרב שלמה ברנאי שליט”א (בגליון שם), שעמד על קושיית ערוך השלחן מפני מה אין אומרים “קדשנו במצוותיך” בר”ח שחל בשבת, ותירץ שמצינו בכל מקום שמטבע תפילת שבת נדחה מפני מטבע תפילת המועד שבא עימו, ואף כאן, נוסח “קדשנו במצוותיך” שהוא מטבע של שבת, נדחה מפני נוסח ר”ח שחל בחול שאין בו “קדשנו במצוותיך”, עכת”ד. אולם נראה שאין בזה כדי יישוב, שאמנם שמענו שמטבע תפילות שבת נדחה בפני יו”ט, שהשבת הוא מכניס אורח ומוותר על כבודו, ונותן מקום למטבע תפילות יו”ט. אבל נראה שזה אינו אלא בתפילות המיוחדות לשבת, דהיינו “אתה קדשת”, “ישמח משה”, “אתה אחד” ו”תכנת שבת”, אבל “קדשנו במצותיך” הלא אינו נוסח מיוחד לשבת אלא הוא נוסח של כל יו”ט, ואין טעם לדחותו. ובפרט כפי שכתבנו לעיל שתקנו לשבת ר”ח כעין תפילת יו”ט.
בכבוד הראוי, שמואל נח הלוי מערמעלשטיין
* * *
מהו קאמפע”ר
נהנתי מהליקוט המעניין של הרב משה ברוך קופמאן (בגליון פרשת פינחס) אודות דברי ספר פתחי עולם המשוקעים במשנה ברורה, היו באמר הרבה דברים חשובים שנתחדשו לי, ויישר כוחו. רציתי רק לתקן טעות קלה, מה שהביא באות ג’ בשם הביאור הלכה “ישא סביב לחוטמו ופיו חתיכה קאמפע”ר” – כוונתו אינה רטייה, אלא ל-Camphor שהשתמשו בו כתרופה לכמה דברים, וגם היום מצוי להשתמש בזה ברפואה אלטרנטיבית.
בהוקרה רבה, שלום דוב האכמאן
לשון נופל על לשון בתורה
ראיתי דבריו הנאים הרב יהודה ראטה שליט”א בגליון פרשת בלק ב’עלה לשון’ אודות מקומות הכתובים בתורה בדרך לשון נופל על לשון. יש להוסיף מה דכתיב אצל חטא העגל (שמות לב, יח) “אין קול ענות גבורה ואין קול ענות חלושה קול ענות אנכי שומע”, ולשון רש”י שם מורה שהוא מפרש ב’ הפעמים הראשונות מלשון ‘ענייה’, ואילו הפעם השלישית מלשון ‘עינוי’, חרופין וגדופין ‘המענין’ את הנפש. ונראה שמה שאמר גם בפעם שלישית ‘קול ענות’ [ולא אמר על דרך הנאמר בתהלים (מד, יז) ‘מקול מחרף ומגדף’ וכדומה], הוא בדרך לשון נופל על לשון.
ומה שכתב בהשוואת הלשונות בפסוק (במדבר כה, ח) ‘ויבא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור… אל קבתה’, והוסיף לבאר שיש בזה קשר לגוף הפרשה המדברת על רצון בלעם ‘לקוב’ את בני ישראל. יש לציין שהשוואה זו כבר מצאנו לאחד מן הראשונים בספר הרמזים לרבינו יואל (סו”פ בלק) וז”ל, אל הקבה, אל קבתה, הועיל בם מה שאמר בלק ‘קבה לי את העם הזה’, עכ”ל [וע”ע מש”כ החתם סופר (תו”מ כב, יא) בהשוואה זו]. ונראה לצרף לזה מש”כ רבינו אפרים וכן רבינו יואל (לעיל שם כג, יא) רמז בשמו של ‘בלק’ עצמו שהוא אותיות ‘לקב’, כמו שנאמר (כג, יא) ‘לקב אויבי לקחתיך’ (וכיוון לזה הגר”ד פיינשטיין זצ”ל, קול דודי ‘פרפראות לחכמה’, פרשת בלק). ויש להטעים הדבר עפ”י המבואר בחז”ל (ראה במדב”ר כ, ד; שם כא, ג; תיב”ע כה, טו; שם לא, ח) שכזבי בת צור היא בתו של בלק, ובלק הוא שהרע בזה להפקיר את בתו לזנות (במדב”ר כ, ז). וי”ל שכאן נפרע בלק בזה שנדקרה בתו אל ‘קבתה’, במדה אשר זמם ‘לקב’ את בני ישראל.
בכבוד רב, חזקיהו פ. ראזענבערג
* * *
חיוב קבלת תנחומים
בגליון בלק הובא מהגר”ח שיש מצוה המוטלת על האבל לקבל תנחומים ולהתנחם. ונהנתי מאד מהדברים, שנתיישב לי בזה קושיא שנתקשיתי בה מקדם, וממנה יש גם להביא ראיה לדין זה. דהנה בפרשת וישב כאשר סיפרו ליעקב טרוף טורף יוסף, נאמר שם “וימאן להתנחם” (בראשית לז, לה), והביא רש”י מהמדרש “אין אדם מקבל תנחומין על החי וסבור שמת, שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי”, עכ”ל. והקשו המפרשים, א”כ למה לא הבין יעקב שיוסף חי מכח זה שזיכרו לא נשתכח מן הלב. ובשפתי חכמים פירש שיעקב לא ידע יסוד זה שעל המת נגזרה גזירה שישתכח מן הלב ולא על החי, וממנו ילפינן דבר זה, שמזה שלא קיבל יעקב תנחומין למדנו שהחי לא משתכח. ודבריו תמוהין, היאך לומדים זאת מיעקב, שמא גם החי משתכח מן הלב, אלא שלא היה רוצה יעקב להתנחם ולכך לא קיבל תנחומין. אבל לפי מה שהובא מהגר”ח שיש מצוה על האבל לקבל תנחומין, א”כ שפיר איכא למילף מיעקב, דמדלא קיבל תנחומין על כרחך אנוס היה, ומשום שאין החי משתכח מן הלב.
בברכה, אברהם לעזער

עלה תורה
התורה קבעה את דיניה על פי המצוי והרוב
הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית
המהרש”ל בים של שלמה (ב”ק פרק א סימן מז) כתב כלל בדיני התורה, שדרך התורה לקבוע דינים כפי המצוי והרוב, ולכן אפילו אם טעם הדין לא שייך במקרה מסוים, לא חילקה תורה עבור המיעוט.
וכן כתב התומים (סימן צז ס”ק י) בביאור פלוגתת התנאים אי דרשינן טעמא דקרא, שבודאי לכולי עלמא יש טעם לקרא, אלא דמ”ד לא דרשינן טעמא דקרא ס”ל שאפילו אם יש דברים שלא שייך בהם טעמא דקרא, מכל מקום לא חילקה תורה, כי דיני התורה נקבעו לפי הרוב. [וכתב שכן מבואר במורה נבוכים (חלק ג פרק כו) בענין טעמי המצוות, שיתכן שיש דברים שלא יחול עליהם טעם המצוה, אלא שהכל הולך אחר הרוב.]
והנה לפום ריהטא מושג זה שאין מחלקים עבור מקרה מסוים מצינו רק בדינים דרבנן, וכדאמרינן בכל דוכתא ‘לא פלוג רבנן בתקנתן’. אך בים של שלמה (שם) ועוד אחרונים הביאו כמה דוגמאות של דינים דאורייתא שנקבעו לפי הרוב ואין מחלקים בהם עבור המיעוט. ואלו הן הדוגמאות שעלו בידי:
א] הפרת נדרים – בגמרא (גיטין פג, ב) איתא שהבעל יכול להפר נדרי אשתו משום ש”כל הנודרת על דעת בעלה נודרת”. וכתב בחידושי הר”ן (שם), “ואפילו התנה בפירוש שלא יהא רשאי להפר, כיון שרוב הפעמים נודרת על דעת בעלה, לא נתנה תורה דבריה לשעורין ונתנה רשות לבעל להפר כל נדריה”. וכ”כ הריטב”א (שם).
ב] שתיקה ביום שמעו. בגדר הדין של שתיקה ביום שמעו דשוב אינו יכול להפר, כתב הר”ן בכמה מקומות במס’ נדרים (מהם בדף עט, א ד”ה הפר), שכיון ששתק כל היום גלי אדעתיה דניחא ליה והוי כאילו קיים בפירוש את הנדר. וכתב הרש”ש (שם סז, א ובעוד מקומות) שכן משמע מפשוטו של מקרא, שנאמר “הקים אותם כי החרִש לה ביום שמעו” (ל, טו), דהיינו שהקים אותם עי”ז שהחריש לה, וכן פירש האבן עזרא על אתר.
אך באפיקי ים (חלק א סימן יז) הקשה על זה מהא דקיימא לן (נדרים עט, א) דשותק על מנת למיקט [-כדי להקניט אשתו שתהא סבורה שדעתו לקיים נדריה, והוא אינו מתכוין לכך אלא שיפר לה לאחר מיכן, ר”ן] שוב אינו יכול להפר, ובכה”ג ודאי ליכא הקמה מדשתק. ונראה מזה שדין שתיקה ביום שמעו אינו הקמה, אלא שגזרה תורה שהבעל יש לו רשות להפר רק יום אחד, ואם לא הפר תוך אותו זמן שוב אינו יכול להפר. ובאפיקי ים האריך להקשות סתירות שונות בענין זה והעלה לבסוף שיש שני דינים בדין שתיקה ביום שמעו, ע”ש, וכבר דשו ביה רבים.
אמנם בקהילות יעקב (נדרים סימן מ) כתב ליישב, שבאמת דין שתיקה ביום שמעו הוי הקמה דמדשתק מוכח דניחא ליה, אבל אחרי שאמרה תורה ששתיקה מועילה לא קבעה תורה גבול לדבר, אלא אמרה תורה סתמא שבשתיקתו מתקיים הנדר. וכ”כ בדבר אברהם (חלק ב סימן יד אות ט). וביאר הקה”י שהוא על פי דברי היש”ש הנ”ל שדיני התורה נקבעו על פי הרוב.
ג] תשלומי כפל. בגמרא (בבא קמא עט, ב) איתא בטעם שהחמירה תורה בגנב יותר מבגזלן לחייבו כפל, “זה השוה כבוד עבד לכבוד קונו, וזה לא השוה כבוד עבד לכבוד קונו, כביכול, עשה עין של מטה כאילו אינה רואה ואוזן של מטה כאילו אינה שומעת”. וכתבו התוס’ (שם ד”ה מפני מה), “בטוען טענת גנב וטענת גזלן לא שייך האי טעמא כלל”. והוסיף הים של שלמה (ב”ק פרק א סימן מז) שגם בליסטים מזוין למ”ד גזלן הוי לא שייך האי טעמא. וביאר היש”ש, “מאחר דבעיקר גנב וגזלן אית ביה טעמא, אף שלפעמים יבטל הטעם הדין קיים וכו’. וכה”ג כמה איסורים בתורה, אף שלפי טעם האיסור לפעמים יארע דליתא האי טעמא, מ”מ האיסור קיים”.
ד] פטור שן ורגל ברשות הרבים. בגמרא (בבא קמא טז, ב) איתא שהזאב והארי והדוב וכו’ שדרסו ואכלו ברשות הרבים, הבעלים פטורים משום דאורחיה הוה כשן ורגל. והקשה היש”ש (שם סימן מז), “הלא שן ורגל פטורים ברשות הרבים משום דיש לה רשות להלוך ברשות הרבים, ואין הבעל צריך כל פעם לילך עמהם וכו’. אבל ארי שדורס ואוכל בהמות, וכי כה”ג נאמר אורחיה לפטור וכו'”. ותירץ ש”מאחר שאין זה מן המצוי לְחַיּוֹת בישוב, כמו שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות, אם כן התורה לא חלקה בנזקי שן ורגל, ולעולם פטורים ברשות הרבים”.
ה] שמירה בבעלים. בספר החינוך (מצוה ס) מבאר הטעם שהשואל פטור בשמירה בבעלים וז”ל, נוכל לומר לפי הפשט, שהתורה לא חייבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא לשם ישמור הוא את שלו. ואף על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים, מכיון שהיו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורין ולומר אם ישהו לשם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חייב, וציותה התורה דרך כלל דכל שהבעלים לשם בשעת שאלה יהא פטור וכו'”. ובשדי חמד (מערכת הלמד כלל צג) הביא ראיה מדברי החינוך הללו שיש ‘לא פלוג’ בדאורייתא. ויש לבאר כדברי היש”ש, שהתורה קבעה דיניה על פי הרוב.
ו] כיבוד אב ואם אינו דוחה ל”ת. בגמרא (יבמות ו, א) פריך דנילף דעשה אינו דוחה ל”ת מהא דמצות כיבוד אב ואם אינה דוחה ל”ת, ומשני [לפי פירוש התוס’ (ד”ה שכן)] שאני כיבוד אב ואם שכן הכשר מצוה. ופירשו התוס’ (שם), שמה שהוא עובר על ל”ת בשביל כיבוד אביו אינו גוף המצוה של כיבוד אביו אלא הכשר מצוה, דהיינו כדי להביא גוזלות לאביו. וכתבו התוס’ וז”ל, “ואומר ר”י דכיבוד אב אפי’ עוסק בגוף מצוה לא דחי, דבכל ענין קא פסיק שלא ישמע לו, והיינו משום דרוב ענייני כיבוד רגילים להיות על ידי הכשר מצוה קאמר רחמנא דלא דחי בכל ענין”. ומכאן הוכיח רבי יוסף ענגיל (לקח טוב כלל ח) שיש ‘לא פלוג’ בדאורייתא. אמנם הוא ביאר את הדבר ע”פ דרכו (שם) ש’לא פלוג’ הוי מטעם סייג. אך לדברי היש”ש י”ל בדרך אחרת שהדין נקבע ע”פ הרוב.
ז] חיוב אשה במורא אב ואם. בגמרא (קידושין לה, א) איתא דבעינן קרא לחייב אשה במורא אב ואם דסד”א “אישה דסיפק בידו לעשות [שאין אימת אחרים עליו, רש”י], אין, אשה דאין סיפק בידה לעשות לא, וכיון דאין סיפק בידה לעשות לא תתחייב כלל”, ופירש”י “לא תתחייב כלל, אפילו פנויה”. וכתב השאגת אריה (סימן נג) דשמע מינה דאיכא ‘לא פלוג’ בדאורייתא.
ח] אשה אינה חייבת במילת בנה. בשאגת אריה (סימן נג) כתב שאע”ג שאשה אינה חייבת במילת בנה מ”מ חייבת במילת עבדה, ונתן טעם לדבר וז”ל, “דבמילת הבן כל היכא שהאב קיים איפשר להתקיים מצותו ע”י האב, לפיכך אפילו אין לו אב לא פלוג רחמנא, ולפיכך היא פטורה לעולם וכו’. אבל במילת עבדים שלעולם אין המצוה מוטלת על אחרים אלא עליה בלבד, חייבת”.
ט] ביצת טריפה. איתא במשנה (עדיות פרק ה משנה א) וכן נפסק בשו”ע (יו”ד פו סעיף ג) שביצה של תרנגולת טריפה אסורה, משום שביצה כגופה של תרנגולת דמיא. וכתב הש”ך (שם ס”ק ח) שאסורה מדאורייתא משום שנגמרה הביצה באיסור. והוסיף הש”ך, “ואפילו לא נטרפה אלא סמוך לשחיטה אסור מן התורה דלא פלוג” [ודלא כשיטת הט”ז שם (ס”ק ו) דאסור רק מדרבנן]. וכתב השדי חמד (שם) דחזינן מהכא דאיכא ‘לא פלוג’ בדאורייתא. [וכ”כ רבי הלל דוד הכהן טריוש אב”ד ווילקי – מחבר ספר עדן גנים שיצא לאור מחדש בהוצאת עלה זית – בספרו ונגש הכהן.]
י] חטאת באה לפני עולה. בגמרא (זבחים ז, ב) איתא שחטאת באה לפני עולה משום דחטאת הויא פרקליט [מליץ טוב] ועולה הוי דורון, “ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו”. והקשו התוס’ (ד”ה ריצה) הא איכא עולה של יולדת ומצורע ונזיר שאינה לדורון רק לאישתרויי בקדשים. ותירצו ש”לא חילקה תורה”. ומכאן הוכיח הגר”י ענגיל (לקח טוב שם בקונטרס אחרון) דאיכא לא פלוג בדאורייתא.
בסיום הדברים אציין לדברי המשנה למלך (איסורי מזבח ג, ח) לענין פדיון הבן לפני ל’ יום והקרבת קרבן לפני ח’ ימים, שהביא מדברי הגמרא (שבת קלה, ב) שהטעם שאין פודין ואין מקריבין לפני הזמנים הללו הוא משום שעדיין לא יצא מחשש נפל. והקשה על זה מהא דקיי”ל שאפילו אם ידוע שכלו לו חדשיו אין פודין לפני ל’ ואין מקריבין לפני ח’. ותירץ וז”ל, “דודאי טעמא דקרא משום נפל נגע בה, אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו חדשיו, אלא סתם את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו עליו שבעה ימים אינו ראוי לקרבן”. וכתבו השדי חמד (שם) והגר”י ענגיל (שם) דמכאן שמעינן דאיכא לא פלוג בדאורייתא. אמנם בכה”ג ליכא למימר כדברי היש”ש דהדין נקבע כפי המצוי והרוב, שהרי המציאות של לא כלו לו חדשיו אינו המצוי והרוב . אלא צ”ל כמו שביאר הגר”י ענגיל בענין לא פלוג בדאורייתא, דהוי מטעם סייג כדי שלא יבואו לטעות.

עלה טבילה
Shattering the Glass Myth
Rav Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם (במדבר לא, כ)
Recently I was at the keilim mikveh. The kli I was about to toivel was a safek tevilah, so I asked someone to be motzi me with his berachah. “I am only toiveling glass,” he replied, “so I don’t make a berachah; our family’s minhag is not to make a berachah on tevilah of glass keilim.”
The Source for Keilim made of Glass being Obligated in Tevilah
Min HaTorah, tevilas keilim is required only for metal utensils. The passuk lists six metals for tevilah: gold, silver, copper, iron, tin, and lead. Other metals, such as aluminum, zinc, nickel also require tevilah, albeit only mid’Rabbanan.
The Gemara (Avodah Zarah 75b) adds that glass utensils are also obligated in tevilas keilim; since they are similar to metal utensils in that they can be re-formed after they break, the Rabbanan equated them with metal. But since glass is obligated only mid’Rabbanan, in certain cases of safek where a metal utensil will still need tevilah, a glass utensil may not, according to the rule that a safek d’Rabbanan is l’kula.
Berachos on Mitzvos d’Rabbanan
The Gemara (Shabbos 23a) says that we recite a berachah on mitzvos d’Rabbanan like eruv, Hallel, netilas yadayim, ner Shabbos, ner Chanukah, and krias haMegillah. How can we say “v’tzivanu” on something that wasn’t commanded by Hashem? The Gemara answers that the Torah commands us “Lo sassur,” do not deviate from divrei haChachamim, in effect including all mitzvos d’Rabbanan in “v’tzivanu.” The one exception is when the entire mitzvah is based on a safek; therefore, one doesn’t say a berachah when separating demai. Based on this, it should be obvious that one recites a berachah on toiveling a glass utensil, and that is what the Shulchan Aruch paskens (Yoreh Deah 120:1).
Interestingly, some Poskim make a point of emphasizing that one should recite a berachah when toiveling glass, seemingly to counter an erroneous minhag of not doing so. Yet in Teshuvos v’Hanhagos (Vol. 2 #409), Rav Moshe Shternbuch says that certain “siddurim” print that one recite a berachah only when toiveling metal and not when toiveling glass. How did such a practice develop?
1. Safek that the Kli was Once Owned by a Jew
While Rav Shternbuch (ibid) first dismisses this minhag out of hand, he does try to provide a rationale for it. Perhaps, he says, people feared that a Jew had some ownership in this utensil. While this concern would not be enough to exempt the utensil from tevilah, regarding a berachah we would apply the rule of safek brochos l’hakel. In fact some even say that one does not recite a berachah in a situation of a sfek-sfeika. So, although we generally assume kol d’purosh merubo purosh, here it is kavua and remains a safek.
This idea, however, presents a problem, because if so, then one shouldn’t say a berachah even on metal keilim, based on safek brochos l’hakel. The Teshuras Shai (2:104) actually uses a similar rationale to argue not to say a berachah on the tevilah of any keilim.
2. Different Types of Glasswork
Perhaps this custom developed when glass-like materials were introduced. While most glass-like materials have the same halachah as glass, there are a few exceptions. Crystal is glass to which lead oxide has been added. Pyrex is glass to which borosilicate has been added. Both of these require tevilah with a berachah. Corelle is glass combined with other materials, but still requires tevilah with a berachah because it is mainly glass (see Igros Moshe Y.D. Vol. 2, #164, and Minchas Yitzchok Vol. 4, #114-4). Corningware, however, although has a glassy look, is made of a glass and earthenware mixture, and a berachah is not said. Since at the time people were not familiar yet with the various types of glass, they didn’t say a berachah on any.
3. Glass Coating
Another theory: A few hundred years ago, keilim of porcelain were introduced into Europe, imported from China and therefore called “chinaware.” The Poskim of the time (Rav Yaakov Emden, She’eilas Yaavetz (1:67) cited by Pischei Teshuvah; the Pri Megadim O.C. 451: 31 cited in Rabi Akiva Eiger Y.D. 120, and others) discussed this new kind of utensil, concluding that essentially the porcelain was earthenware, just with a glass-like finish. (See The Kosher Kitchen, Rav Binyomin Forst (Appendix B Section C), for a detailed discussion regarding today’s porcelain/china). So a kli made of earthenware but coated with metal or glass does requires tevilah. However, since this coating is only a thin glaze, one doesn’t recite a berachah on the tevilah. (The Poskim called these utensils klei gezeirt, similar to the word “glaze.” A “glazier” cuts or fits glass, as we say on Yom Kippur, כי הנה כזכוכית ביד המזגג.)
The psak that utensils with a glass finish do require tevilah but without a berachah may have confused people about the necessity for tevilah-with-a-brachah of all-glass keilim.
Halachah l’Maaseh
We recite a berachah on the tevilah of all types of glass keilim (crystal, Pyrex, Duralex, fiberglass, and Corelle). We do not say a berachah on Corningware, or on porcelain with a glass finish. Acrylic (Lucite) items are made of plastic and do not require tevilah (according to basic halachah). [Editors note: For further discussion see Shulchan Hapanim by Rabbi Pinchas Stern, Aleh Zayis edition, siman heh.]