Shabbos Gilyon Nitzavim-Vayeilech 5784

עלה ספק
אתרוג כשר ואתרוג של אשרה שנתערבו
ע”פ ספר המאיר לעולם מהגאון רבי מאיר מיכל ראבינאוויץ זצ”ל, ע”י הרב אריה ליב וסטרייך שליט”א
הגאון רבי מאיר מיכל ראבינאוויץ זללה”ה נולד בשנת תקע”ט בקיידאן שבליטא, למד אצל רבי ישראל סלנטר, וכיהן כעשרים שנה כרבה של העיירה שאט, פלך קובנה. בהיותו כבן חמישים עזב את הרבנות ועבר לגור בווילנא, שם נתמנה כמורה הוראה ראשי, וכן הרביץ תורה בישיבת רמיילס. נפטר בשנת תרס”א. ספרו ‘המאיר לעולם’ בעניני הלכה ודרוש נדפס לראשונה אחר פטירתו, בעיר ווילנא ע”פ בנו ר’ שמואל בשנת תרס”ג, ותיכף נתפרסם בבי מדרשא בעמקותו ולמדנותו, עד שהיה מספרי היסוד בעולם התורה, וכמו שהעיד הגר”ש קמנצקי שליט”א בהסכמתו למהדורה החדשה: “חידושיו היו משעשועי בתי מדרש בליטא”. עתה יוצא לאור מחדש ע”י מכון עלה זית בפאר והדר ובאותיות מאירות עיניים ובעריכת הרב אריה ליב וסטרייך שליט”א שאיזן ותיקן הספר ע”פ כת”י המחבר זצ”ל, וגם הוסיף הערות, ביאורים, וליקוטים מדברי מאורי הדורות, כן סידר תולדות הגאון המחבר, יחד עם מפתחות ותוכן ענינים.
הנסתרות לה’ אלהינו והנגלת לנו ולבנינו וגו’ (כט, כח).
שאלת הגאון רבי אליהו מקאליש (רגולר) בעל יד אליהו: הא דתנן בסוכה ל”ד ע”ב דאתרוג של אשרה ושל שאר איסורים פסול וכו’, אם נתערב האתרוג האסור הזה באתרוג אחר שהוא כשר ואינו ניכר מי הוא הכשר ומי הוא הפסול, והוא לקח בידו את שניהם ומכוין לצאת ידי חובתו בהאתרוג הכשר בכל מקום שהוא, אם יוצא ידי חובתו אם לא.
מתוך תשובת המאיר לעולם: לכאורה דבר פשוט הוא שיוצא ידי חובתו מאחר דממה נפשך יש כאן אתרוג אחד כשר הראוי לאכילה, וקמי שמיא גליא מי הוא הכשר וראוי לאכילה, והוא מכוין לצאת בו בכל מקום שהוא, ומה בכך שאין אנו מכירין אותו.
אמנם באמת אין זה דבר פשוט בנידון דידן, מאחר דקיימא לן דבעינן שיהא באתרוג היתר אכילה כמבואר בסוכה ל”ה ע”א דהכל מודים דבעינן שיהא בו היתר אכילה, אם כן אף על גב דיש כאן בודאי אתרוג אחד כשר וקמי שמיא גליא איזו הכשר, מכל מקום הואיל ואנן לא ידעינן מי הוא הכשר, וצריכין אנו לנהוג איסור אכילה בשניהם מספיקא כדין ספק דאורייתא שהוא לחומרא, אם כן הרי גם בהאתרוג הכשר אין זו היתר אכילה לפי ספיקא דידן. ואם כן אינו יוצא ידי חובתו גם בלקח את שניהם. או דילמא יוצא ידי חובתו הואיל וממה נפשך אחד מהם כשר לא אזלינן בתר ספיקא דידן, רק אזלינן בתר מה דקמי שמיא גליא שהוא כשר, ושפיר יוצא ידי חובתו באתרוג הכשר בכל מקום שהוא.
והנה יש להביא ראיה לכאורה דבנידון דידן יוצא ידי חובתו מסוגיא דיבמות מ”א ע”ב, דקיי”ל שאין חליצה אלא באשה הראויה לייבום ולכן אין לייבם בג’ חדשים ראשונים אחרי מיתת האח שמא היא מעוברת ויפגע באשת אחיו שיש לו בנים. ואיתא בגמ’, מתיב רב חיננא הספקות חולצות ולא מתיבמות וכו’, ואוקימנא דמיירי בספק שקידש אחת משתי אחיות ואינו יודע איזו מהן קידש, וקתני חולצת. ומשני הכי השתא, התם אם יבוא אליהו ויאמר דהא קידש בת חליצה וייבום היא, הכא אם יבוא אליהו ויאמר דהא לא איעברה מי משגח ביה וכו’ [דהיינו שתיקנו חכמים שבכל ענין תמתין שלשה חדשים, אפילו שודאי לנו שאינה מעוברת]. הרי לענין חליצה דבעינן שתהא ראויה ליבום, ושם לענין הספיקות אי אפשר את שתיהם ליבם, מכל מקום עולים לחליצה משום דאם יבוא אליהו ויאמר וכו’, שמע מינה דמועיל מה דקמי שמיא גליא. אם כן כמו כן בנידון דידן מועיל גם כן מה דקמי שמיא גליא איזו האתרוג הכשר, ושפיר יוצא ידי חובתו.
אולם יש לחלק, די”ל דבהך דיבמות אתי עלה בתורת ממה נפשך דיועיל החליצה, דאם לא אותה קידש הלא אינה צריכה חליצה, ואם אותה קידש היא עולה ליבום גם כן ושפיר היא חליצה הוגנת. וא”כ יש ממה נפשך בכל אחת מהספיקות. מה שאין כן בנידון השאלה, הגם שבצירוף שני האתרוגים יש אחד בודאי שהוא כשר, מכל מקום בכל אחד מהם בפני עצמו יש ספק שמא הוא האתרוג האסור, וזיל לגבי כל אחד מהם והוא אסור באכילה כנ”ל.

עלה קול
נתקל בתקיעות בקול שכשר לקול אחר
ע”פ דברי הרה”ג ר’ יצחק יעקב קוזלוביץ שליט”א
מתוך ספר ששון לבי שיצא לאור ע”י משפחת קוזלוביץ
הרא”ש (ר”ה פ”ד סי’ יא) מביא מעשה שאירע במגנצא, שתקע התוקע ב’ שברים בסדר תשר”ת ואחר הב’ שברים התחיל להריע. ודעת הרא”ש לפענ”ד בכוונתו דבכל אופן שמתכוין לעשות תקיעה או שברים או תרועה אלא דנתקל ולא עלתה לו, לעולם אינו נחשב להפסק, הואיל וכיוון לעשות קול הראוי וחשבינן לכל קול שתקע כאילו הוא מעין התקיעה או השברים או התרועה. למשל אם נתכוין לעשות תקיעה ועשה שבר, או להפך, וכל כיו”ב, אין זה הפסק ואינו חוזר לראש. ויש להוסיף דאפילו אם היה צריך לעשות תקיעה ונתקל ועשה ג’ שברים ג”כ אינו נחשב לקול אחר, ואע”ג דאם צריך לעשות תש”ת ובתוך השברים נתכוין לעשות קול א’ של תרועה נחשב להפסק ואינו נחשב שהוא מעין השברים, זהו דוקא אם נתכוין לתקוע קול שאינו במקומו ונחשב לקול אחר ולכן הוי הפסק, אבל כשנתקל בתקיעה או בשברים או בתרועה לעולם לא הוי הפסק כלל, הואיל ונתכוין לתקוע הקול הנכון.
ולכאורה זוהי כוונת המ”ב (סימן תקצ ס”ק לד) שכתב וז”ל, אם התחיל לתקוע ואין הקול עולה יפה ומתחיל לתקוע שנית נחשבת הכל לתקיעה אחת, עכ”ל. והביא כן מ”אחרונים”, מקור דבריו הוא בפמ”ג (א”א ס”ק ט). ונראה בדברי הפמ”ג דליכא אופן כלל דהוי הפסק כשנתקל בהתקיעות.
וראיתי בספרי זמנינו (שופר תרועה, פסקי תשובות, נטעי גבריאל) שכתבו דאם נתקל ותקע קול שהוא כשר לקול אחר, זהו נחשב להפסק. והנה לא כתבו מקור ברור לזה, ומסתימת הפמ”ג והמשנה ברורה לא משמע כן וכנ”ל. אולם שמעתי שבבית מדרש גבוה מחמירין כהאחרונים הנ”ל.

קול עלה
אם המשנ”ב בחלק ב’ חזר בו משיטתו בחלק ג’ לגבי מחלוקת המג”א והגר”א בשעות זמניות
בגליון פרשת כי תבא כתב ידידי הרב משה ברוך קופמאן שליט”א לחדש, שאף שהמשנה ברורה הביא שיטת ר”ת לענין שקיעה, ושיטת המג”א לענין שעות זמניות בחלק ג’, אבל בחלק ב’ שיצא לאור לאחר חלק ג’, חזר ממה שפסק בחלק ג’, וס”ל לענין שעות זמניות ושקיעה שהעיקר הוא כשיטת הגר”א. ודבריו מיוסדים על הנחות אלו: א. חלק ג’ נכתב בצעירותו וחלק ב’ בזקנותו. ב. אף שבחלק ג’ נטה לשיטת ר”ת והמג”א, בחלק ב’ חזר המ”ב מדבריו הקודמים ונטה לשיטת הגר”א. ג. בספר מחנה ישראל הראה פנים לשיטת ר”ת משום שחיברו בצעירותו.
ולאחר בקשת מחילה ממעלת כבודו, דברים אלו תמוהים מאוד, שאין כאן צעירות וזקנות, וכמדומה שחלק ג’ נכתב בערך בשנת תרנ”ד, וחלק ב’ נכתב רק שנים ספורות אחר זה. ועוד תמוה לומר בלי מקור נאמן שהמ”ב חזר ממה שפסק בחלק הקודם, בלי לכתוב שום זכר ורמז שחוזר מדבריו הקודמים.
וגם בעצם הדבר לומר שבחלק ג’ נטה לשיטת המג”א, לא ידעתי מנא ליה, הלא בסי’ רס”ג סקכ”ה כתב ב’ דעות בלי להכריע ביניהם, וציין למה שכתב כן בסי’ רל”ג סק”ד [שהוא בחלק ב’]. וכן הוא בסי’ רל”ג סק”י שהביא ב’ דעות. הרי מפורש בחלק ב’ ובחלק ג’ שהביא ב’ דעות בלי להכריע.
וגם מש”כ שבחלק ב’ נטה לשיטת הגר”א, אינו כן, שהרי בסי’ רל”ה סק”ד לא הביא אלא שיטת ר”ת, וגם ציין לעיין בכל מה שכתב בסי’ רצ”ג שהוא בחלק ג’, ששם נטה לדעת ר”ת, וכן בסי’ רל”ג בביאור הלכה פסק שבדיעבד יש להתפלל מנחה לאחר השקיעה, ולסמוך על המקילים בזה.
ומה שהביא מספר מחנה ישראל, כמדומה שכתבו שיש כמה דברים שהקיל הח”ח לחיילי ישראל מחמת מצבם, וכמו שגם הקיל להם לענין ריבוי בשיעורים, ואין כאן ראיה שחזר מדבריו כלל.
וכן קבלתי מאא”ז מו”ר הרב דוד העללער זצ”ל שיש לסמוך הלכה למעשה על המג”א לענין פלג המנחה בערב שבת, אף לקולא, ולהתפלל מנחה לפני הפלג של המג”א ומעריב אחר כך. וכן נהג למעשה.
בברכת התורה, שמואל זיטער
תגובת הרב משה ברוך קופמאן: מה שהעיר עלי הרב שמואל זיטער אשיב על דבריו בקצרה: א) הנה באגרות משה (חלק א סימן כד) שציינתי כתב בזה”ל “וכן יראה ידידי בכל המקומות במשנה ברורה שדעתו נוטה כהגר”א”. ואף שצ”ע מה שכתב בכל המקומות, מ”מ ראינו שעכ”פ האגרו”מ נקט סוף דעתו של המשנה ברורה כמו הגר”א.
ב) ומה שכתבתי צעירותו וזקנותו לא היתה כוונתי שהמשנה ברורה בעצמו שינה את שיטתו, אלא כוונתי ע”ד מה שידוע על הגר”ז [וכן העיד נכדו בעל הצמח צדק] שבשו”ע שלו היה נמשך הרבה אחר הפוסקים (המג”א והט”ז), ולכן פסק כשיטת המג”א לענין שעות זמניות וכן שיטת ר”ת בענין ביה”ש, ואילו בסידורו היה נוקט כדעת עצמו, ושם כתב כמה פעמים דלא כהמג”א ולענין ביה”ש כשיטת הגאונים. וא”כ אף אנו נאמר כמו כן על המשנה ברורה ששיטתו ברוב מקומות כדעת הגר”א. ואמנם במשנה ברורה בפרט בחלקים הקודמים לא רצה לזוז מדברי המג”א, ואילו בחלקים המאוחרים היה כותב כפי עצם שיטתו.
ג) ומה שציין ידידי שהמשנה ברורה בחלק ג’ מביא מדבריו בחלק ב’ אין זה נכון אלא המשנ”ב מציין לדברי הרמ”א ובמהדורות החדשות הוסיפו המו”ל המראה מקום במשנ”ב.
ד) ומה שכתב המשנה ברורה בחלק ג’ בביאור הלכה סימן רס”א דלכתחילה נכון לחוש לשיטת ר”ת, שזה משמע דעיקר דעתו כהגר”א [אף בחלק ג], נראה ברור שאין כוונתו לומר דהעיקר כשיטת הגאונים והגר”א, אלא הכוונה לענין שעה וחומש בשיעור ד’ מילין אף אם כבר נראים כוכבים, דאילו מעיקר הדין נקט כשיטת המנחת כהן בדעת ר”ת ואכמ”ל.
ה) ומה שהביא מזקינו הגאון הגר”ד העללער זצ”ל, אף שכן הוא במקומות שמחמירים על שיטת המג”א לענין סו”ז קר”ש ותפילה וכו’, אבל במקומות שאין מחמירים כהמג”א רק בקר”ש וחמץ, תמוה להקל לכתחילה בתרתי דסתרי.
ו) ונראה עוד שבביאור הלכה (סימן רסא) תולה השאלה של שעות זמניות בשיעור מיל. א”כ לפי מה שבחלק ה’ בסימן תנ”ט פסק ששיעור מיל הוא כ”ב וחצי דקות ולא י”ח דקות ממילא ע”כ דעתו ששעות הזמניות הן מהנץ החמה עד שקיעה כהגר”א.
סוף דבר, אין אחר המנהג כלום, ופוק חזי שברוב לוחות תופסים רק שיטת הגר”א והגר”ז לענין סוף זמן תפילה ומנחה קטנה. וכן הערוך השלחן (סימן תמג סעיף ה) כתב לענין שעות זמניות שהלכה כהגר”א והגר”ז, “וכן אנו חושבין לענין זמן קריאת שמע ותפילה, וכן אנו מורים הלכה למעשה”.
תגובת המערכת: ראה ספר וידבר דוד ח”ב, שיעורי הלכה של הגר”ד הלוי העללער שנכתבו ע”י נכדו הרה”ג ר’ יום טוב ליפמאן שרייבער שליט”א, מהדורת עלה זית, מה שכתוב בסימן נו בענין לעשות תרתי דסתרי בליל שבת, ועוד שם בסימן מח בענין זמן פלג המנחה לענין קבלת שבת.
* * *
ביכורים – תיקון לחטא המרגלים
ראיתי מאמרו של הרב הלל שמעון שימאנאוויטש (גליון כי תבא) שדן במה שלא מצינו עיקר ענין ביכורים אצל חיטים ושעורים רק גבי פרי האילן, והאריך בידו התקיפה להביא מקורות לזה. לענ”ד י”ל בזה ע”פ מה שמבואר בחידושי הגאון רבי מנחם זמבא הי”ד (סי’ נ) בשם האריז”ל שביכורים הם תיקון לחטא המרגלים, שהם הוציאו דיבה על הארץ, וביכורים ניתנו להגיד חיבת הארץ. וביאר הגרמ”ז לשון המשנה (פ”ג מ”א) כיצד מפרישין הבכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר הרי אלו בכורים, ע”כ. הזכיר התנא רק ג’ פירות אלו שהם הפירות שהביאו המרגלים מארץ ישראל. ובעצם כן הוא לשון הפסוק “ולקחתך מראשית כל ‘פרי’ האדמה…” לשון פירות [אע”פ דפרי הכתוב כאן כולל תבואה, אבל הלשון הוא ‘פרי’], וי”ל הטעם משום שכך כתיב אצל המרגלים (במדבר יג, כ) “ולקחתם מפרי הארץ…” וממילא משום כך אף בביכורים נאמר לשון פירות.
והנה לכאורה כל דבריו צ”ע, שהרי מצות ביכורים נאמרה כבר בפרשת משפטים (שמות כג, יט) וכן בכי תשא (שם לד, כו) “ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה’ אלהיך”, עוד קודם חטא המרגלים, וכיצד יתכן לומר שהביכורים באו לתיקון חטא המרגלים? ונראה שאמנם יסוד מצות ביכורים היא שאינו כפוי טובה כמש”כ רש”י, אלא שלאחר חטא המרגלים שבעטו בטובת הקב”ה ליתן להם את ארץ ישראל, ממילא כשמקיימים מצות ביכורים יש בו תיקון לחטא המרגלים. ובעצם י”ל שכל האריכות בפרשת כי תבא נצרכה רק לאחר חטא מרגלים, ועל כן מאריכה התורה על חשיבות הכרת טובת הארץ. ולפ”ז מדויק שבפרשיות משפטים וכי תשא לא נזכר ‘פרי’, ורק לאחר חטא מרגלים דבעטו בא”י וביחוד בפרי הארץ, לכן מדגישה התורה שביכורים הם ‘פרי הארץ’.
בברכה, קלמן כץ

המנהגים נערכו ע”י הרב משה ברוך קופמאן ע”פ לוח ההלכות והמנהגים (ליטא), נוהג בחכמה (בית מדרש גבוה), ימינו כקדם (אויברלנד)
מנהגי סליחות
• זמנה: משכימין לאמירת הסליחות באשמורת הבוקר, בפרט בליל א’ שהפיוטים נסדרו על הלילה ‘זעקם בעוד ליל’ ‘בעמדם בלילות’ (מט”א סימן תקפא סעיף יא). ק”ק אשכנז משכימין מוקדם יותר מלשאר ימים (ימינו כקדם). האומרים סליחות ביום א’ בבוקר אחר שהאיר היום, אעפ”כ יכולים לומר ‘במוצאי מנוחה’ כי כל יום ראשון נקרא מוצאי שבת. וכבר נתפשט המנהג בהרבה מקומות שאומרים סליחות למוצאי שבת בחצות הלילה. ואין להקדים לפני חצות הלילה (ראה אגר”מ ח”ב סימן קה)
• החלפת הפרוכת: יש נוהגים להחליף לפרוכת לבנה מיום א’ של סליחות. וק”ק אשכנז מחליפין הפרוכת רק לליל א’ דסליחות, ושוב חוזרים לפרוכת של חול עד ר”ה (ימינו כקדם). ומנהג הישיבות שלא להחליף עד ר”ה (נוהג בחכמה). בכל מקום משאירין פרוכת לבנה מר”ה עד אחר שמחת תורה.
• ש”ץ: המנהג שהש”ץ לימים נוראים מתפלל סליחות בליל א’. ק”ק אשכנז מדקדקין שמי שמתפלל סליחות מתפלל מעריב שלפניו ושחרית ומנחה שלאחריו (ימינו כקדם). וברוב מקומות מתפלל רק שחרית וגם אינו דוחה שאר חיובים (נוהג בחכמה).
• אופן אמירת הי”ג מידות: מנהג נוסח אשכנז והישיבות שאומרים הציבור תחילה ‘ויעבור’ עד ‘ויקרא’ ואחר כך הש”ץ. ושוב אומרים הי”ג מידות יחד. ובקהילות נוסח ספרד אומרים מויעבור עד אחר הי”ג מידות הכל ביחד.
• שמע קולנו: בק”ק וויען ודעברעצין אומרים רק ב’ קטעים הראשונים (ימינו כקדם). ובנוסח אשכנז אומרים ד’ קטעים. בנוסח ספרד אומרים גם ‘אמרינו האזינה’. בישיבות וק”ק אשכנז אין פותחין הארון בשמע קולנו. אבל ברוב ביהכ”נ פותחין הארון אף שלא נודע מקורו (לוח ההלכות ומנהגים).
• וידוי: ק”ק אשכנז ורוב בתי כנסיות אומרים אשמנו ג’ פעמים כנדפס (ע”פ הרמ”א). לעומת זה, האר”י (הובא בבאר היטב סימן תרב) והגר”א סוברים שאין אומרים אשמנו רק פעם אחת, וכן מנהג הישיבות (נוהג בחכמה). [אפילו אלו האומרים אשמנו רק פעם אחת, מ”מ יכולים לומר הקטעים באמצע הוידויים אשמנו מכל עם וכו’].
• דילוגים: בישיבה אין אומרים את פסוקי ההקדמה לפני הסליחות (נוהג בחכמה). אכן במחצית השקל (סימן סח ע”פ המג”א) כתב שאין לדלג הפסוקים שהם עיקר הסליחות (לוח ההלכות ומנהגים). ואין אומרים פסוקי ‘כרחם אב על בנים’ רק אחר הסליחה הראשונה. גם מדלגין אחר נפילת אפים כל ההוספות [מחי ומסי, מכניסי רחמים, מרן דבשמיא] עד שומר ישראל (נוהג בחכמה).
• תענית: נוהגים הרבה להתענות ביום א’ של סליחות [עד חצות או מנחה גדולה]. ואלו שאין מתענים בימי הסליחות כלל ידלגו התיבות השייכים לצום (ערוה”ש סימן תקפא סעיף ד).
• חתן או מילה: אף שאין אומרים תחנון בסליחות כשיש חתן או מילה, מ”מ שאר הסליחות אין לדלג [אף שבתענית ציבור נוהגים לקצר אז בסוף הסליחות] (לוח ההלכות ומנהגים).

עלה זכרון
ע”פ קונטרס דובר מישרים – נר זכרון להרה”ג ר’ ברוך דוב זעמבא זצ”ל
בשלהי חודש אב נסתלק מעימנו בפתאומיות נפש נקי וצדיק, הרה”ג ר’ ברוך דוב זעמבא זצ”ל, מחשובי הת”ח בעירנו לייקוואוד וראש חבורה בבית מדרש גבוה. המנוח זצ”ל היה איש חמודות, עובד ה’ ודבוק בתורה בכל לבו, ויחד עם זאת עסק בצדקה וחסד, מאיר פנים לכל אדם ומרבה להיטיב. השקיע כל כוחו לעמוד על דברי תורה שיהיו בהירים ומשוננים בפיו, והשיעורים והחבורות שמסר היו מאירי עינים. לרגל יום השלושים יו”ל קונטרס אשר רובו נערך מחידושיו בשמעתתא עמיקתא דדבר שאינו מתכוין ופסיק רישא, וקצת חידו”ת ומילי אגדתא בענינא דיומא שנערכו מתוך רשימותיו, ויה”ר שיהיו שפתיו דובבות. יהי זכרו ברוך.
בענין מלכיות זכרונות ושופרות
שנינו במתני’ ראש השנה (לב, א), סדר ברכות אבות גבורות וכו’ וכולל מלכיות עמהן וכו’ זכרונות וכו’ שופרות וכו’, ע”כ. ומשמעות הגמרא שם דחיוב מלכיות זכרונות ושופרות הוא מן התורה, ועל כל פנים תקנת חכמים היא לאומרם בתפילת מוסף דראש השנה.
והנה יש לחקור בגדר הוספה זו, אם ברכות אלו הם כחלק מסדר התפילה, ונמצא דבראש השנה תפילת המוספין כוללת תשע ברכות, ולא כשאר תפלות המוספין שאינן אלא שבע ברכות, או דילמא עיקר דין תפילת המוספין בראש השנה הוא ככל תפילות המוספין, אלא דחכמים תקנו להזכיר בתפילת מוסף מלכיות זכרונות ושופרות, ואין יוצאין ידי חובת הזכרה זו שלא בתפילת המוספין, אך אין הזכרה זו חלק מסדר תפילת המוספין.
ונראה להוכיח דאין הזכרה זו חלק מסדר תפילות המוספין, דהנה הקשו הראשונים (ר”ן רמב”ן ריטב”א) אמאי נקטו במתני’ אבות וגבורות וקדושת השם וכן עבודה והודאה וברכת כהנים, והרי ברכות אלו כלולות בכל תפילה ואין חילוק בזה בין תפילת המוספין דראש השנה לשאר תפילות. ותירצו דקא משמע לן מתני’ דאין מוסיפין בג’ ראשונות וג’ אחרונות, אלא רק ביניהן. אמנם עיין בריטב”א שכתב לתרץ עוד, דקא משמע לן דהרוצה לצאת ידי חובתו בתפילת השליח ציבור צריך לשמוע אבות וגבורות וכו’, ואינו יוצא ידי חובתו בשמיעת מלכיות זכרונות ושופרות בלבד. והנה אם נאמר דמלכיות זכרונות ושופרות הן חלק מסדר תפילת המוספין, מה ההוה אמינא דיוכל לצאת ידי חובתו בשמיעת מלכיות זכרונות ושופרות בלבד, והרי פשוט הוא שצריך לשמוע את כל תפילת המוספין מתחילה ועד סוף. מה שאין כן אם נאמר דאין הזכרה זו חלק מסדר התפילה אלא כהזכרה שתקנו חכמים בתפילת המוספין, שפיר צריך להשמיענו שאף על פי שאין הזכרה זו חלק מסדר התפילה, מכל מקום יש לומר דאינו יוצא ידי חובתו בשמיעת מלכיות זכרונות ושופרות בלבד, דכיון דתקנת חכמים היתה להזכירם בתוך תפילת המוספין, אם כן כשבא לצאת ידי חובתו מהשליח ציבור צריך גם כן לשמוע את כל סדר התפילה. ונמצא מוכח מדברי הריטב”א דמלכיות זכרונות ושופרות אינם חלק מסדר תפילת המוספין, אלא כהזכרה שתקנוה בתוך תפילת המוספין.
ונראה לבאר במחלוקת זו מחלוקת נוספת שמצינו בראשונים, דהנה מנהג היה בימי הגאונים (עיין רי”ף ור”ן לה, א) שבתפילת לחש של מוסף דראש השנה היו מתפללין רק שבע ברכות וככל הימים טובים, והשליח ציבור היה מוציא את הרבים בהזכרת מלכיות זכרונות ושופרות. אמנם הרא”ש (פרק ד סימן יד) חלק בתוקף, מפני דמלכיות זכרונות ושופרות הוי ממש חלק מסדר תפילת המוספין דראש השנה, ואם לא הזכירם נמצאו דשאר הברכות הוו לבטלה. וא”כ להרא”ש מלכיות זכרונות ושופרות הם מעיקר התפילה. מאידך מצינו דהרמב”ן ועימיה ועוד הרבה ראשונים הסכימו עם מנהג זה מעיקר הדין, אלא דנחלקו עליו דלמעשה אין לנהוג כך. ולכאורה לדעת הרמב”ן מלכיות זכרונות ושופרות הם כהזכרה בעלמא, ושפיר יכול להתפלל שבע ברכות ולצאת ידי חובתו בהזכרת מלכיות זכרונות ושופרות על ידי השליח ציבור.

שופר כלפנים דמי
המנוח זצ”ל הכין עצמו לימים הנוראים דהאי שתא, וכבר בתחילת חודש אב טרם הסתלקותו השמימה רשם לעצמו דברים בפנקסו.
איתא במשך חכמה (פרשת וירא ד”ה ויקרא מלאך וגו’) וז”ל, ומה שכתוב בעקידה “ויקרא מלאך ה’ אל אברהם שנית מן השמים”, הוא לפי שבעת העקידה שהיה מקריב אברהם בנו להשם יתברך, היה אז התגלות אלוקית כמו שהיה לכהן גדול ביום הכיפורים לפני ולפנים, שעל זה נאמר “וכל אדם לא יהיה באוהל מועד” (ויקרא טז, יז), ופירש בירושלמי (יומא א, ה), אפילו אותן שכתוב “פניהם פני אדם”. לכן לא היו יכולים להיות על ההר אז, רק קרא מן השמים, שהמלאך לא היה יכול לגשת אל ההר. לכן אמרו (בראשית רבה נה, י) כי אברהם היה ככהן גדול אז בעת העקידה, ולכן לא היו יכולים המלאכים לבא שמה וכו’.
ובזה אתי שפיר מה דאמר בפסיקתא (רבתי פיסקא מ), ארץ המוריה – כשתבוא למקום אני מקדישך לכהן גדול. ‘המוריה’ לשון חליפין, כמו ‘ואם המר ימיר’, תמורתו של שם כהן גדול. היינו דכמו דאמרו אצל שופר בפרק ראוהו בית דין (ר”ה כו, א), כיון דלזכרון אתי, כמאן דאתי בפנים דמי. אם כן, כאן דכל העקידה לזכרון, וכמו דאמרו ‘כאילו עפרו צבור על גבי מזבח’, וכמו דאמרו (ר”ה טז, א), אמר הקדוש ברוך הוא, ‘תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור להם עקידת יצחק בן אברהם’. אם כן, הך עבודה כאילו עשויה בפנים דמי בקודש הקדשים, ובעי להיות כהן גדול. ולזה ‘כשתבא למקום אני מקדישך’ – שעבודתו מחנכתו וכו’, עכ”ד המשך חכמה.
ומבואר מדבריו ענין נורא. זמן של תקיעת שופר היא כעבודת פנים, בדומה למעשה העקידה, ואין המלאכים יכולים לבוא שמה, כעין מה שאמרו בעבודת כהן גדול ביום הכיפורים, שאפילו אותם מלאכים שכתוב בהם ‘ופניהם פני אדם’ אינם יכולים להיות שם.
נמצינו למדים מזה את גודל מעלת תקיעת שופר, שבאותו זמן כביכול אין רשאים המלאכים להיות בו, אלא רק עם ישראל והקב”ה נמצאים ביחד, כמו בזמן עבודת הכהן גדול ביום הכיפורים…
כאן עמד הקנה במקומו ולא זכינו להמשך הדברים, וחבל על דאבדין.
[ולהשלמת הדברים יש לציין למה שנמצא ברשימותיו בשנים אחרות, שאחד מהענינים של “לפני ולפנים” הוא שבזמן תקיעת שופר אנו דומים לכהן גדול שהיה עמוד צלותהון דישראל, והיה מתפלל עבור כל כלל ישראל. והיה הרב ברוך בער זצ”ל, מעורר בדרשותיו שנשא בימים נוראים בשכונת אושן פוינט בשם רבו האדמו”ר מנובומינסק זצ”ל שלכן יש לכל אחד לדבק את עצמו לכלל ישראל, ולהתפלל לא רק בעד עצמו אלא בעד כל קהל ישראל, דוגמת הכהן הגדול.]

עלה הלכה
Gluten-Free Yamim Nora’im
Based on Gluten-Free in Halachah,
by Rabbi Reuven Wachs and reviewed by Rav Forchheimer shlita
Eating before Tekias Shofar In general, once the time to do a specific mitzvah has arrived it is forbidden to eat, lest one forget to do the mitzvah. Regarding tekias shofar, many are stringent and do not eat before fulfilling the mitzvah. However, in many shuls and yeshivos the minhag is to make kiddush and eat prior to tekias shofar and Mussaf. Even among those who do eat, some are careful not to eat more than a kebeitzah of cake, though many are lenient and do eat more than this amount.
Those who are careful not to eat more than a kebeitzah must eat at least a kezayis to fulfill kiddush b’makom seudah, but should not eat too much; a kebeitzah is only two kezaysim.
For those on a gluten-free diet If eating gluten-free cake containing oat flour to fulfill kiddush b’makom seudah, it may be impossible to eat a kezayis of grain without reaching the maximum allowance of a kebeitzah. Since to fulfill kiddush b’makom seudah one must eat enough cake or cookies to require an al hamichyah, if someone were to eat cake made with a blend that contains only 40% oat flour, he would need to consume two and a half kezaysim. This amount is more than the allowed kebeitzah (a kebeitzah is two kezaysim). Therefore, someone who wishes to make kiddush but not to eat more than a kebeitzah has two options: He can ensure that he has cake or other food that is more than 50% oats, thus fulfilling kiddush b’makom seudah with a single kezayis; or he can drink a revi’is of wine or grape juice to fulfill kiddush b’makom seudah.
Once kiddush b’makom seudah has been fulfilled, one is permitted to eat fruit without limit. Gluten-free cake made with non-grain flours is permitted as well, since it does not have the status of bread and is considered a snack and not a meal.
Aseres Yemei Teshuvah During the Aseres Yemei Teshuvah, even those who normally eat bread baked by a non-Jewish baker refrain from doing so. This halachah applies not only to bread, but to all other baked goods made from the chameishes minei dagan that are halachically considered pas. Bread made with rice or other flours which are not among the chameishes minei dagan does not fall into this category, so the above halachah does not apply.
Common breakfast cereals do not look like bread, so they do not fall into the category of pas; besides, most gluten-free cereals, such as Corn Chex, do not contain any of the chameishes minei dagan and are therefore excluded from this prohibition in any case. Although Cheerios are made from oats, they are not prohibited, because the process of making Cheerios does not include any baking; Cheerios are first pressure-steamed and then heat-dried, and therefore do not have the status of pas.
Erev Yom Kippur On Erev Yom Kippur it is a mitzvah to eat and to increase the number of meals; various reasons are given for this mitzvah. The general minhag is to have two seudos on Erev Yom Kippur, one earlier in the day and one shortly before sunset. Most people eat challah at these seudos, but there is no requirement to do so; someone who doesn’t want to eat challah or bread, or is unable to eat them because of his condition, is not required to eat any. However, he should make sure to eat filling foods so that he will have strength to fast through the next day.

Erev Rosh Hashanah
Based on The Laws of the Yamim Noraim and Succos, by Rav Avrohom Blumenkrantz zt”l, annotated by Rabbi Yechezkel S. Blumenkrantz
Because the Selichos on Erev Rosh Hashanah are much longer than those of the other days, an aveil is permitted to come to shul on Erev Rosh Hashanah to join the tzibbur. Tachanun is said in Selichos but not during Shacharis. Lamnatzei’ach is said. The shofar is not sounded. Some fast half a day on Erev Rosh Hashanah, until 1 p.m. However, Vayechal is not read at Shacharis, nor is Aneinu added by the chazzan. In Minchah, if it is recited early in the afternoon, Aneinu (with ‘ביום צום תעניתנו’ omitted) is added to the silent Amidah only. Many people visit the cemetery on Erev Rosh Hashanah to daven at the kevarim of their avos and tzaddikim, asking them to intervene before Hashem on their behalf so that they and their dear ones will be inscribed for a good year.
We bathe and go to the mikveh on Erev Rosh Hashanah (preferably not earlier than one hour before chatzos). Hair and nails should be cut before chatzos in honor of the holy day, and to show that we have confidence that we will be judged favorably on Rosh Hashanah. Some have the custom to wear a kittel on Rosh Hashanah, but the prevailing custom is that only the baalei tefillah and the baal tokei’a wear a kittel.