Shabbos Gilyon Shmini 5786

עלה ספירה
ספירת ימים לצורך שבועות
ע”פ ספר יקיר אפרים על התורה ומועדים
מאת הרה”ג ר’ הלל אפרים הלוי הרץ שליט”א
איתא בגמרא מנחות (סו, א), אמר אביי, מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי אמר זכר למקדש הוא, ע”כ. וצ”ב בשיטת אמימר, מאחר שהמצוה דאורייתא היא למימני יומי ושבועי, אמאי כשעושים זכר למקדש לא מנינן שבועי.
והנה להלכה רוב הראשונים פסקו כאביי שצריך למנות ימים ושבועות, ונחלקו אם מצותה בזמן הזה מדאורייתא, או מדרבנן, או רק זכר למקדש. ושיטת רבינו ירוחם, שיש שתי מצוות של ספירה, אחת של ימים ואחת של שבועות [ודייק כן מהפסוקים], ובזמן הזה ספירת השבועות דתליא בעומר היא זכר למקדש, אך ספירת הימים היא מדאורייתא לפי דתליא ביו”ט של שבועות. ושיטת ראבי”ה שהביא הטור (סימן תפט) שיש רק מצוה אחת של ספירת ימים ושבועות ולא שתי מצות, אלא שמונה רק הימים מתחילת השבוע, שביום ח’ מונה ‘שבוע ויום אחד’ וכן בכולם.
והנה יש לחקור בשיטת ראבי”ה שיש רק מצוה אחת של ימים ושבועות, האם שתי הספירות הן שני חלקי המצוה ואין אחד יותר עיקר מחבירו, דהמצוה היא למנות ימים ושבועות, ואם כן ודאי דצריך ביאור למה לאמימר בזמן הזה מונים רק ימים ולא שבועות. אבל יש לומר דלאמימר עיקר המצוה הוא ספירת השבועות, וספירת ימים היא רק היכי תימצי לקיים את ספירת השבועות, כיון שספירת שבועות לחוד היא רק פעם אחת בכל שבוע, בגמר השבוע, והתורה רצתה שתתקיים ספירת השבועות בכל יום ויום, לכן סופרים את הימים בכל יום, אבל יסוד הספירה הוא משום השבועות.
ויש להביא קצת ראיה ליסוד זה, מהא דבפרשת אמור (כג, טו-טז) כתבה התורה ספירת שבועות וגם ספירת ימים, ובפרשת ראה (דברים טז, ט) כתבה התורה רק ספירת שבועות ולא נזכרה ספירת הימים כלל, וגם משמע בפסוקים שם בפרשת ראה שהיו”ט של חג השבועות נקרא שבועות על שם ספירת השבועות, ומכל זה משמע שעיקר הספירה הוא השבועות. ונמצא שאין שני חלקים במצוה, רק מצוה אחת של ספירת שבועות וקיומה הוא בספירת ימים ושבועות.
עוד יש לדייק כן מהפסוקים, ממה שדין תמימות כתוב רק גבי ספירת השבועות, כדכתיב (ויקרא שם, טז) “שבע שבתות תמימות”, ולכאורה יותר מסתברא שגבי ספירה של ימים יהיה דין תמימות וכמו שכתב בה”ג, ומדוקדק מכך שעיקר הספירה הוא השבועות.
ולפי זה יש לבאר דברי אמימר, דס”ל דמטעם זכר למקדש מונים רק ימים ולא שבועות, טעמו שכדי שיהיה היכר שאינה מצוה ממש, מסתברא טפי לספור ימים שאינו עיקר המצוה אלא מפרטיה. וגם יש לומר בטעמו שיש קפידא לזכור המקדש, ואם סופר רק שבועות אין בזה היכר שסופר משום זכר למקדש ולא מחמת מצוה, ורק אם סופר רק הימים – יש היכר שהוא רק משום זכר למקדש. ושוב מצאתי סברא זו בפירוש רבי ירוחם פערלא על ספר המצות לרס”ג (מצוה נא).

עלה דרישה
ללמוד לשמור ולעשות
ע”פ קובץ אור מזהיר חלק ד, פסח-שמיני
מאת הרה”ג ר’ מרדכי הלל זלמן ראטה שליט”א
ואת שעיר החטאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משה והנה שורף (י, טז).
משה רבינו ראה ששרפו את החטאת ולא היה ניחא ליה, הוא סבר שצריכים לאכלו, ואהרן ענה לו שהם באנינות, וייטב בעיני משה.
כתוב ב’מסורה’ ונדפס בכל החומשים שתיבות “דרש דרש” הם אמצע התורה בתיבות, “דָּרֹשׁ” מחד גיסא ו”דָּרַשׁ” מאידך גיסא, וכן מובא בגמ׳ קידושין (ל, א). וקשה שהמנין אינו נכון, אם מונים את תיבות התורה רואים שיש כשלושת אלפי תיבות יותר בחצי הראשון של לפני “דרש”.
ואפשר לתרץ, בהקדם המבואר במהרש”א ביומא (נד, ב) ש’אמצע’ הוא הדבר החשוב והנחוץ ביותר, ה׳נקודה המרכזית׳, וירושלים היא עיקר העולם, לכן קרויה ‘אמצעו של עולם’. על פי דרכו יש לפרש, שכשחז”ל אומרים ש”דרש דרש” הוא אמצע התורה, הכוונה ששם מצויה ׳הנקודה המרכזית׳ של התורה.
והביאור הוא ע”פ מעשה שהובא בספר תולדות אדם על הגאון רבי זלמן מוואלאזין זצ”ל תלמידו של הגר”א, שפעם נצרך להעביר הסדרא בליל שבת, והביאו לו חומש בלי רשות בעליו, מצד ניחא ליה לאינש דליעבד מצוה בממוניה. נענה רבי זלמל׳ה שכמעט עבר על שלש איסורים מדינא דגמרא. ששנינו במשנה (בבא מציעא כט, ב) “מצא ספרים קורא בהן, ולא יקרא אחר עמו”, ומוסיף הגמרא עוד שני תנאים “שלא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא ויתרגם”. והנה אם יעבור על הסדרא שנים מקרא ואחד תרגום בליל שבת, נמצא שעבר על שני התנאים האחרונים, ומלבד זאת הרי בליל שבת אי אפשר לקרוא לבד משום חשש שמא יטה ויצטרך לקרוא עם עוד אחד, ואזי יעבור גם על התנאי הראשון שבמשנה, ונמצא שעובר על ג׳ איסורים אלו בבת אחת.
כך נראה יהודי שחי את התורה ולוקח אותה במבט על עצמו. בכל דבר ודבר מן התורה צריך לחפש ליטול לחיים שלנו, בין בעניני הלכה או בעניני השקפה ומוסר. וכדברי הרמב”ן באיגרתו “וכאשר תקום מן הספר תחפש באשר למדת, אם יש בו דבר אשר תוכל לקיימו”.
בספר דברי ישראל פירש הפסוק “ואת שעיר החטאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משה”, שקודם דרש משה ולמד, ומחמת זה הלך לדרוש ולברר מה אכן קרה עם השעיר, שהתעורר ללכת לבדוק מחמת לימודו. זהו היסוד שהזכרנו, שאם אדם ׳דרש׳ – דורש ולומד משהו, הוא צריך גם להיות ׳דרש׳ – ללכת עם זה ולדרוש ולחפש משהו שיכול לקחת למעשה. ומחמת זה “דרש דרש” הוא ׳אמצע התורה’ – ‘הנקודה המרכזית׳ בתורה, שלימוד התורה חייב להביא שינוי לאדם הן מצד ההלכה והן למעשה.
ולכן בסוף פרשת השעיר הנשרף כתיב “וישמע משה וייטב בעיניו” (ויקרא י, כ). ומצינו גם בפרשת דברים לגבי המרגלים שביקשו לילך לרגל את הארץ “וייטב בעיני הדבר” (דברים א, כג). והצד השוה שבהן ששני דברים אלו לא שמע משה מפי הגבורה, כאן – כמו שרש”י מבאר שהודה ולא בוש לאמר לא שמעתי, ובמרגלים – שכמובן לא היה על פי הדיבור. והענין, שמשה רבינו שמע כל תורתו מפי הקב”ה באופן ברור ומבורר, וכמעט שלא היתה לו אפשרות ללמוד משהו בעצמו ולקחת מזה דבר לחייו. בשני דברים אלו היתה לו שמחה גדולה, ששמע משהו שעדיין לא ידע, ולכן “וייטב בעיניו”.

עלה גאון
טעם איסור שתויי יין בעבודה ובהוראה
ע”פ פירוש רס”ג על התורה, מהדורת עלה זית ע”פ כת”י מהגניזה, תורגם מערבית-יהודית, עם ציונים, הערות וביאורים
ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל (י, י-יא).
וכאשר חיבר בוי”ו שב”ולהבדיל” וב”ולהורות” אל “בבאכם אל אהל מועד”, מתחייב מזה שכמו שהשיכור אסור לו לשרת בקודש כך אסור לו להורות לאומה בהיתר ואיסור טהרה וטומאה ושאר עניני ההוראה. וכך נאמר גם שהתפילה אסורה לו, וכבר גינה זאת עלי הכהן באמרו “ויחשבה עלי לשכורה” (ש”א א, יג). ועל דרך זה גם מי שנעשה טרוד בצער שאירע לו, הרי חייב לחכות עד ששיפוג צערו, כי הוא במצב השיכור, כמו שנאמר “לכן שמעו נא זאת עניה ושכורת ולא מיין” (ישעיה נא, כא (.וכמו שהמשיל גם כן את הטרוד לשיכור במצב “כל נבל ימלא יין [וגו’] הנני ממלא את כל ישבי הארץ הזאת שכרון” (ירמיהו יג, יב-יג) .
וכבר נאמר שהיין אסור על המקריבים ועל מורי ההוראה כיון שהוא גורם ארבעה דברים:
הראשון, שהוא מביא שינה, וזה ידוע מטבעו שהוא מעלה לראש אד חם ולח הגורם לשינה כפי שהוא מסגולתו. וכבר רמז לזה באמרו “בבאכם אל אהל מועד”, כי באהל מועד אין נכונה בו השינה, ואף לא שכיבה כלל, ואף לא ישיבה כלל אלא עמידה, שנאמר “ושרת בשם ה’ אלהיו ככל אחיו הלוים העמדים” (דברים יח, ז), ונאמר “לעמד לשרת בשם ה'” (שם, ה), ורבים כיוצא בו. וכיון שהמשקה המשכר היא סיבה וגורם לשינה, ראוי יותר לאסרו.
והשני, שהוא גורם להתנשאות ושררה. וזה גלוי לכל מפעולתו כי הוא מחמם את החום שבלב ומכך מתחממת המחיצה המבדילה ומתחזק הלב, ונוצרים מזה גאווה וחוצפה והתנשאות. וכבר רמז לזה באמרו “ולהבדיל בין הקדש ובין החול” (פסוק י), שאין המבדיל יכול להבדיל בין הקודש והחולין אלא כאשר הוא במצב של שפלות רוח והכנעה לציווי ה’ יתהדר ויתרומם, ואז הוא מוכשר לכך. אך אם התבטלו אלו ונוצרה שררה, לא יבדיל ביניהם, מתוך זלזול ובוז.
והפעולה השלישית, שבעקבות השכרות באה עצלות, וזה גלוי לכל. וסיבתו שהוא חוצץ בעד האור הזורח על העצב העובר בחוט השדרה, הנקרא הרוח המניע, וכאשר הוא מונע זאת, העצב מתרפה ואינו יכול להתרומם ונוצרת העצלות. ורמז לזה גם באמרו “ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור” (פסוק י), וההבדלה בין אלה נעשית על ידי זריזות, אבל אם התעצל האדם מלברר מה הוא הדבר שנגע בו, וכן אם התעצל מלטבול לטומאתו, וכך מלהמתין עד תום הזמן, אי אפשר שיבדיל ביניהם.
ופעולתו הרביעית היא בלבול הדעת, כפי שגלוי לכל ממנו. והסיבה שזה קורה בעקבותיו היא, כי האד העולה ממנו מסתיר תחת המוח וחוצץ בין השכל ובין פיקוחו על שאר הגוף, כמו שהענן כשהוא מעובה חוצץ בין אור השמש ובין זריחתה על מקום הימצאו בו. ואז מעשי האדם מבולבלים מחוסר הנהגה מכוונת. ורמז לזה באמרו “ולהורות את בני ישראל” (פסוק יא), כי ההוראה צריכה צלילות דעת וטוהר מחשבה [ב]צדק כפי שכל אדם מעצמו [רואה שבעת בלבול הדעת הוא מחליף את התכונות] המגונות עם התכונות [המעולות].
[וכבר תיאר זאת] שלמה בסיפור גנותו למשקה המשכר, באמרו “עיניך יראו זרות” (משלי כג, לג) – זה עניין השררה.
[הערת המהדיר: נראה שרבינו מפרשו כהגבהת העיניים מכוח הגאווה שעל ידה מביט האדם בדברים שהם למעלה ממקומו האמיתי].
“ולבך ידבר תהפכות” (שם) – זה עניין הבלבול, “והיית כשכב בלב ים” (שם, לד) – זה עניין השינה, “וכשכב בראש חבל” (שם) – זה עניין העצלות.
מש”כ רס”ג בפירושו למשלי שם ביאר רבינו באופן אחר, וז”ל: “וכוונת המשל הזה שהוא חודר לגוף לאט לאט, וגם שהרעל הזה אינו אלא הפיכת האדם מתכונתו ומנהגו ומשנה אותו ממדותיו, עד שיהא כל מה שהיה מוזר לו מוצא חן בעיניו והוא אמרו עיניך יראו זרות. ותמצאהו מדבר דברים בלתי ברורים, פעם אומר כך ופעם אומר כך הדבר והפכו והוא אמרו ולבך ידבר תהפוכות. והמשיל טירוף השיכור בשני דברים האחד המים והשני הרוחות, אשר למים אמר בו והיית כשוכב בלב ים שמטרפים אותו הגלים. והרוחות אמר בהם וכשוכב בראש חבל שמסחררים אותו הרוחות”.
והתחיל בתחילת הסיפור בשישה סוגי עונש שיחיל ה’ על שותיו תמיד, ואמר “למי אוי למי אבוי [למי מדינים למי שיח למי פצעים חנם למי חכלילות עינים]” (שם, כט). אשר ל”אוי” נראה ש[רומז] בו אל המגפה, כמו שנאמר “אוי מי יחיה משֻׂמוֹ אל” (במדבר כד, כג). ואשר ל”אבוי” רומז לשילוח חיות טרף ונחשים ושאר [חיות] רעות במדבר, כמו שנאמר “ואיבה אשית” (בראשית ג, טו).
הערת המהדיר: ופסוק זה נאמר על הנחש. ורבינו דורש כן בחילוף אותיות המילה “איבה” ו”אבוי”.
ואשר ל”מדינים” [רומז ל]מלחמות, כי שורשם הוא מריבה, כמו [שנאמר “ומ]דינים כבריח ארמון” (משלי יח, יט).
הערת המהדיר: בפירושו למשלי ביאר רבינו באופן אחר: “אבוי הוא וי… אוי, כמו שאירע לפלשתים בגלל השכרות בפרשת ויפל הבית. אבוי, כמו שאירע לאמנון בגללו, וכמו שאירע לרחבעם מן הילדים אשר גדלו אתו. מדינים, כמו שאירע לעשרת השבטים בזמן ויעש שני עגלי זהב. שיח, כמו שאירע לבן הדד והוא שתה הוא והמלכים אשר בסכות. פצעים, כמו שאירע לבלשאצר מחמת השתיה. חכלילות, כמו שאירע לאחשורש שהרג את ושתי. ואף על פי שאפשר שיש לכל מלה מן השש הללו משמעות”.

עלה הוראה
שתויי יין בהוראת דיני ממונות
הרב יהודה ראטה, מכון עלה זית
ולהבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור ולהורות את בני ישראל (י, י-יא).
שיטת התוס’ שאין איסור בדיני ממונות דרשו חז”ל בתורת כהנים (הובא בכריתות יג, ב) ולהורות זו הוראה. והיינו, שפסוק זה הנאמר אחר הציווי לאהרן ובניו “יין ושכר אל תשת” מלמד שכמו כן אין השתוי יכול להורות. דין זה נזכר בכמה מקומות בש”ס (עירובין סד, א; ביצה ד, א; כתובות י, ב), ונפסק ברמב”ם (ביאת מקדש א, ג) וז”ל, וכשם שאסור לכהן להיכנס למקדש מפני השכרות, כך אסור לכל אדם בין כהן בין ישראל להורות כשהוא שתוי וכו’ שנאמר ולהורות את בני ישראל, עכ”ל. וכן פסק הרמ”א (יו”ד סימן רמב סעיף יג).
והנה תוס’ (סנהדרין מב, א) כתבו לחדש שדין שתוי אסור להורות היינו בהוראת איסור והיתר, אבל בדיני ממונות אין איסור להורות. דעה זו הובאה בשו”ע (חו”מ סימן ז סעיף ה) וז”ל, יש אומרים דשתוי יין מותרים לדון דיני ממונות, עכ”ל. ובתומים (חו”מ סימן י אורים ב) הביא ראיה לדברי התוס’ מסנהדרין (ז, ב), אולם באהבת איתן (על העין יעקב שם) מדחה הראיה, עיי”ש.
ותמהו האחרונים על תוס’ דמאי שנא ממונות מאיסור והיתר, ולכאורה אדרבה, דיני ממונות חמירי טפי ויש ליזהר יותר. וכמה אחרונים כתבו לחלוק על דברי התוס’, עיין שו”ת הב”ח (סימן מא, הובא בפת”ש יו”ד סימן רמב) שכתב שלהדיא דרשו בבמדבר רבה (נשא י, ד) על הכתוב בתוכחת בת שבע לשלמה (משלי לא, ד-ה) “אַל למלכים שְׁתוֹ יין ולרוזנים אי שכר, פן ישתה וישכח מְחֻקָּק וישנה דין כל בני עוני”, תשתה יין ותשנה דין כל בני עוני תזכה את החייב ותחייב את הזכאי, מכאן אמרו דיין ששתה רביעית יין אל ידון וכן חכם ששתה רביעית יין אל יורה, ע”כ. הרי להדיא במדרש דלא כתוס’ [ועי’ בכנה”ג (חו”מ סימן ז)]. ובב”ח ותומים ובביאור הגר”א (חו”מ שם) ציינו עוד לרבינו יונה בספר היראה (אגרת התשובה אות לט) שמבואר דלא כתוס’. וכן החמיר בשו”ת משכנות יעקב (סימן ו, הובא בפת”ש חו”מ שם), ישועות ישראל, וערוך השלחן.
ביאורי האחרונים בתוס’ ובביאור דברי התוס’ שהקלו בממונות יותר מאיסור והיתר, בתוספות חכמי אנגליה כתבו שבממונות לא חשו ששתוי ידון מפני שממונות אפשר בחזרה [ועי’ באולם המשפט שכתב דבריו דומים]. ובלבוש (חו”מ שם) מבואר שהוא גזה”כ שחז”ל דרשו שאסור להורות באו”ה אבל לממנות לא דרשו. בתומים (חו”מ סימן ז ס”ק ו) כתב הטעם, שאף שבדיני ממונות צריך ישוב הדעת יותר מאיסור והיתר, מ”מ הקילו בממונות מפני שצריך בהם שלשה דיינים, ולכן גם אם אחד מהם שיכור, הדיינים האחרים יזכירוהו. וכתב התומים שא”כ יחיד מומחה אסור לדון כשהוא שתוי, והובאו דבריו בנתה”מ. ופשטות דבריו מורה שאם שני דיינים או כולם שתוים ג”כ אסורים לדון. אולם ראיתי בספר דרכי חושן (להגר”י סילמן, חו”מ סימן ז ס”ק ז) שכתב לחדש בדעת התומים שאפילו בשלשה שתוים מותרים לדון עיי”ש.
ובספר נמלכין בסנהדרין מהגר”ש אלתר העיר על טעמם של תוס’ חכמי אנגליה והתומים, שחידוש הוא לומר שאף לכתחילה נקל מטעמייהו יותר מהוראה. ולכן כתב לבאר ע”פ מה שאמרו חז”ל (סנהדרין ז, א) לעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו, ואיתא בספרים שיין קשה פחד מפיגו, וע”י פחד הדין יפוג יינו. אבל בדיני נפשות לרוב חומרתם חיישינן טפי ואין סומכין על זה. ובמרומי שדה (סנהדרין שם) כתב שכוונת התוס’ לשעת משא ומתן אבל לא בגמר הדין. ובספר דרכי חושן כתב טעם אחר, שבדיני ממונות יזהר יותר כי המתחייב בדין יצעק כנגדו משא”כ באיסור והיתר, ובפרט אם לא נחמיר עליו. [עוד תירץ ע”ד הדרש עיין בישמח משה פרשת שמיני.]
והנה כל דברי האחרונים מבוססים על ההנחה שטעם איסור שתוי יין בהוראה הוא משום שהיין משבש דעתו. ולכן תמהו מאי שנא דיני ממונות. ובאמת טעם איסור זה מפורש בבמדבר רבה [שם, וכן מבואר שם בפיסקא ח]. וכן מבואר ברש”י (כריתות שם) שאסור להורות דלמא יטעה. ולכן דבר המפורש מותר להורות אפילו בשכרות דלא חוששין שיטעה. וכן כתב בשאילתות (שאילתא פב). ועתה נדפס פירוש רס”ג על ויקרא (מהדורת עלה זית – ראה עמוד 2), וגם הוא מבאר באריכות שהטעם שאסור להורות בשכרות הוא משום שהיין גורם שיטעה ויתעצל.
איסור שתויי יין משום בזיון אולם יש להעיר, שמקור דין שתוי יין בהוראה הוא בפרשת שתוי יין במקדש, ולכאורה במקדש לא אסרו בגלל שחששו שהכהן יטעה, וכפי שמוכח מדברי הרמב”ם (שם הלכה א, הלכה טו) שגם על הכניסה לחוד לוקה. ולכאורה הטעם שכהן אסור לעבוד בשכרות הוא מפני בזיון המקדש. וא”כ י”ל דהכא נמי לענין הוראה, טעם האיסור מפני הגנות והבזיון שבזה. והדברים מפורשים בדברי החינוך (מצוה קנב) שכתב וז”ל, שלא להכנס שתוי במקדש וכן שלא להורות וכו’ שורש המצוה ידוע, שאין ראוי להתעסק בדברים היקרים בתכלית היוקר כמו ענייני מקדש ודברי התורה רק בעת שיהיה האדם מיושב בדעתו ומכוין בכל מעשיו ואין להאריך בדברים פשוטים, עכ”ל. הרי שטעם האיסור של שתוי יין בהוראה, משום שלהורות בשיבוש הדעת אינו ראוי מחמת קדושת דברי תורה.
ומה שהתירו חז”ל להורות על דברים מפורשים, י”ל שאין זה בגדר ‘הוראה’, ורק במעשה הוראה יש בזיון אם מורה בשיבוש הדעת, שהוא כעין עבודה, אבל דברים מפורשים שרק מראה מקום לשואל אינו נכלל בהוראה. וכן יש לדייק מדברי הראב”ד (תו”כ שם) שכתב שדברים מפורשים מותר להורות “שאין כאן הוראה אלא סיפור דברים”.
מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן ואולי י”ל שנחלקו הרמב”ם והרמב”ן בזה. שהרמב”ם (סה”מ ל”ת עג) אינו מונה הלאו דהוראה בפנ”ע אלא כולל אותו באיסור של שתוי יין במקדש, ולכן הביא דין זה בהלכות ביאת מקדש ולא בהלכות תלמוד תורה. וכן דעת הראב”ד והחינוך (שם). וא”כ לשיטתם נראה שההוראה איסור אחד הוא עם הלאו דעבודה, וא”כ י”ל שהאיסור הוא מצד בזיון כמו בשתוי במקדש.
אולם לדעת הרמב”ן (בהשגות שם) “ולהורות את בני ישראל” הוא עשה שצותה התורה אחר האזהרה על השתוי במקדש, שיש להורות את בני ישראל ולא בהיותם שיכורים, ולאו הבא מכלל עשה עשה הוא. והרמב”ן (עה”ת, וסה”מ שם) חולק גם על מה שכתב הרמב”ם שהלאו גם על הכניסה למקדש, ולדעתו הכהן חייב רק אם עבד עבודתו בשכרות. ולפ”ז מתרי טעמי אין הכרח לומר שאיסור הוראה משום בזיון. א’ שהרמב”ן אינו כולל שני האיסורים ביחד. ב’ שגם לענין שתוי יין במקדש י”ל לדעת הרמב”ן שאיסורו הוא שלא יטעה בעבודתו. אבל לדעת הרמב”ם הראב”ד והחינוך יש מקום לומר שאיסורו משום כבוד התורה.
דיני ממונות אינן הוראה והנה יש מקום לומר שאין דיני ממונות נחשב כ’הוראה’ כמו הוראת איסור והיתר, שהרי כל דיני ממונות הם באמת דין טוען ונטען. ואם לא באו שני אנשים לדון אין שום ענין לבי”ד להכריע. וכל דיני ממונות הם רק במקום שאין התובע מוחל לנתבע, שאז צריכין בי”ד להכריע לפי כללי התורה. משא”כ איסור והיתר מוטל על הדיין להורות ולברר את דיני התורה, מה אסור ומה מותר.
וידוע מה שהעיר הפרישה (יו”ד קס) שהיה לו להטור לקבוע הלכות רבית בחושן משפט. ועל פי פשוטו הטעם שקבע הטור רבית ביורה דעה הוא משום שבזמנם היה עיקר פרנסת ישראל ברבית עם עכו”ם, ולכן קבע הלכותיו בהלכות עכו”ם שביו”ד. אבל יותר נראה שאין ריבית נכלל בדיני ממונות, שדיני ממונות וספר חושן משפט מיועד בעיקר לדיינים שבאים להכריע בין שני אנשים שאינם יכולים להתפשר. אבל רבית נוגע לכל, והוא דין העומד בפני עצמו, וגם אם לא יבוא תובע עדיין איסור רבית קיים. משא”כ חושן משפט שכל תנאי שבממון קיים ומחילה מועלת, אינו נוגע אלא לדיינים שצריכים להכריע בין בעלי דינים.
וא”כ י”ל שמה שהקילו התוס’ לדון בשתוי יין הוא מצד דאזלי לשיטת הרמב”ם והראב”ד והחינוך שהאיסור משום כבוד התורה, ולכן איסור זה לא שייך בממונות שאין להם גדר ‘הוראה’. שבאיסור והיתר שהדיין קובע מה אסור ומה מותר ושייך דין של חכם שהורה, בזה יש חסרון בכבוד התורה אם יורה בשכרות. אבל דיני ממונות שאינם אלא גישור בין בעלי דינים, ובג’ הדיוטות אפילו גמורים כשרים אם קיבלום (ש”ך חו”מ ג, ג), ואין כאן איסור והיתר, בזה אמרינן שאינו בגדר הוראה, ומותר לדון אפילו בשכרות ואין בזה זלזול בכבוד התורה.

עלה כשרות
Checking Fruits and Vegetables for Bugs
Based on Kinyan Halachah, Vayikra by Rabbi Aryeh Leibowitz shlita, adapted by Rabbi Yehuda Balsam shlita
וכל השרץ השרץ על הארץ שקת הוא לא יאכל (יא, מא).
Introduction The Torah is clear and unequivocal in its ruling that it is forbidden to consume bugs. But how zealous must one be in searching foods for bugs? May one assume that if he cannot see any bugs on a fruit or vegetable, he may consume it? Or is he obligated to use magnifiers and other tools in order to detect bugs that might be lurking inside?
Determining Whether an Item Must be Checked Regarding a fruit that normally has bugs on it while still on the tree, the Shulchan Aruch (Y.D. 84:8) rules that one may not eat it unless he first checks to ensure that no bugs remain. How do we define something as “normally” having bugs?
Foods are divided into three categories with regard to checking for bugs (as implied by the Shach, Y.D. 39:8):
1) Min haTorah, one is obligated to check a food only if the majority of that food contains bugs. If less than fifty percent of that kind contains bugs, the Torah does not obligate to check.
2) Mid’rabbanan, if a significant minority (miut hamatzui) contains bugs, one is obligated to check.
3) If one rarely finds bugs in such a food (miut she’eino matzui), one is not obligated to check it at all.
The rules are fairly simple, but applying the three categories to real-life situations can be challenging.
Defining Miut Hamatzui The Mishnah (Bava Basra 93b) teaches that when purchasing wine in bulk, the buyer assumes that some of the barrels will contain spoiled wine. This factor is incorporated into the normal sale price. Generally, the buyer accepts that ten out of one hundred barrels may be spoiled. Consequently, many poskim (such as the Mishkenos Yaakov Y.D. 17) rule that miut hamatzui is approximately ten percent. Less than ten percent is considered she’eino matzui. Therefore, if one determines that there is at least a ten-percent instance of bug infestation in a particular item, he is obligated to check that item before eating it. Rav Yosef Shalom Elyashiv (cited in Sefer Bedikas Hamazon K’halachah vol. 1 p. 117) rules that miut hamatzui is four percent.
Although most poskim determine miut hamatzui based on the percentage, Rav Shmuel Wosner (Shevet haLevi 7:123) and Rav Yisrael Belsky (OU Guide to Preparing Fruits and Vegetables) consider whether it is normal to find bugs in the food item. Thus, one who consumes romaine lettuce is clearly obligated to check it, since it is normal to find bugs on romaine lettuce, but one who eats an orange is not chayav to check it; finding a bug in an orange is considered unusual.
Percentage of What? Assuming that an item must be checked if a particular percentage is infested, the sample size must be determined. If one opens a large bag of lettuce, does miut hamatzui mean that he would find a bug in one out of every ten leaves? Perhaps in one out of ten portions?
Rav Elyashiv (cited in Sefer Bedikas Hamazon K’halachah, vol. 1, p. 117) rules that the sample size is a normal size bag. One must consider: if he purchases ten bags of this item, will he find a bug in one of them? If he will, he is obligated to check all the bags.
Rav Shlomo Zalman Auerbach (Minchas Shlomo 2:63) likewise suggests that the amount is determined based on the package. He adds that once a portion of vegetables is established to require checking, one may not eat even a bit of that portion without checking.
The obvious problem with these two rulings is that much of the determination is left to the manufacturers, as they determine the package size. Rav Moshe Heineman therefore rules that one considers an average serving size. If there is a ten-percent chance that a serving of this food contains a bug, it must be checked.
Rav Zalman Nechemia Goldberg is even more lenient. He suggests that one can base the determination on each individual piece of food. If less than ten percent of the pieces of the food contain bugs, he does not have to check the remaining pieces. For example, if one buys rice, he needs only to determine that one-tenth of the grains of rice do not contain a bug, and he may then eat the rest without checking them.
The rulings regarding which fruits and vegetables must be checked vary greatly. According to Rav Elyashiv’s ruling, virtually everything requires checking, since it is difficult to find such a large quantity of a food without a bug, whereas one who follows Rav Zalman Nechemia Goldberg’s opinion rarely has to check an item.