Shabbos Gilyon Pinchas 5785

עלה טבע
קנאות נגד טבעו
ע”פ ספר אמרי אור, שיחות על התורה ומועדים
מאת הגאון רבי אליהו דוב וכטפוגל שליט”א
פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו’ בקנאו את קנאתי בתוכם (כה, יא).
כתב הכתב סופר (ד”ה לכן אמור), שפינחס מצד טבעו לא היה מוכן להיות קנאי, אלא הלך נגד טבעו לעשות רצון ה’ ולקנא קנאתו.
ונראה שזהו ביאור דברי רש”י בריש פרשת פינחס על הפסוקים “פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן” ו”זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני”, שכתב וז”ל, במקום שייחס את הצדיק לשבח ייחס את הרשע לגנאי, עכ”ל. וצ”ב בדבריו, דהיכן מצינו ענין גנאי אצל אבותיו של זמרי. ולא מצאתי במפרשים שעמדו על דברי רש”י אלו. [הערת המערכת: עי’ במשכיל לדוד שעמד על זה].
ונראה לבאר שענין הייחוס הוא להורות על טבעם, וממילא נשמע מזה שבחם וגנותם, שפינחס שבא מאהרן שהיה רודף שלום, ירש טבע זה ממנו, וא”כ לעשות מעשה של “קנאין פוגעין בו” היה נגד טבעו, ומ”מ התגבר ועשאו, וזהו שבחו. ודלא כאותם שטבעם בוער בקרבם לקנאות, וכמעשה שהיה בראדין, שפעם היה ענין שהיה צורך למחות עליו, ובחור אחד העיר את חבירו באמצע הלילה ואמר לו שצריכים למחות, ותיכף קם הלה ממיטתו והתחיל לרוץ כדי למחות, ורק אח”כ עלה על דעתו לשאול “על מי צריכים למחות”!
משא”כ זמרי הלך נגד טבעו כדי לחטוא, דאיתא בבמדבר רבה (כא, ג) שהיתה תביעה עליו שזקנו שמעון קינא על הזנות במעשה דינה בשכם, הרי שקיבל בירושה בטבעו להיות נגד הזנות, ומ”מ העביר על טבעו ונכשל, וזהו יחוסו לגנאי.

עלה תורה
השראת השכינה בבית שני ובגלות
ע”פ קונטרס שי לשבת, אגרות לכבוד שבת ששלח הגאון רבי שמואל יהודה הלוי לוין זצ”ל למשפחתו
י”ז תמוז תשס”ט
אור עש”ק פנחס
החיים והשלום וכט”ס. גמ’ סנהדרין קב, ב בכה תבכה בלילה, על מקדש ראשון ועל מקדש שני עיי”ש. עוד שם ודמעתה על לחיה כאשה שבוכה על בעל נעוריה עיי”ש ועיי”ש במהרש”א שפ’ כאשה שבוכה על השכינה שנפרד ממנה. ולכאו’ א”כ מבואר דהיתה שכינה גם בבית שני וצ”ע מכמה מקומות שמבואר שלא היתה שם שכינה. וצ”ל דכמה דרגות שכינה איתא. וע’ אוה”ח פ’ ויגש עה”פ אנכי ארד עמך עיי”ש.
וע’ מהרש”א ברכות דף ח (עמוד א) מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה אלא ד”א של הלכה, כ’ המהרש”א שבשעת הבית היה שכינה שורה בלשכת הגזית אצל סנהדרין עיי”ש והביאור בדבריו עיי”ש באוה”ח שכ’ דהדרגה תחתונה של שכינה זו הדרגה של השראת השכינה על עמלי תורה עיי”ש. וזהו הביאור בואת יהודה שלח לפניו (בראשית מו, כח) לקבוע לו בית תלמוד שיהי’ מקום השראת השכינה וזהו אנכי ארד עמך ודו”ק. וזהו ודאי הי’ בבית שני בלשכת הגזית. ואף לאחר שנחרב וגלתה השכינה ועדיין היא בגלותה אבל מצויה כל מקום שת”ח מצויים שם.
וכמה צריכים לחזק בתורה שיהי’ להשכינה מקום מדור בתחתונים שאף שביתה חרוב עכ”פ יש מקום להשראתה אצלנו בד”א של הלכה. [וע’ קונ’ ציון תעוררי ס’ כא מש”כ כע”ז]. א גוטן שבת, טאטי

עלה קנאה
קנאותיה דפנחס
ע”פ ספר מתנת חלקי על התורה, מאת הרב משה קאהן שליט”א
כשישבו ישראל בשיטים חטאו בשני עוונות, גילוי עריות והשני ועבודה, כמש”נ “וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב, ותקראן לעם לזבחי אלהיהן ויאכל העם וישתחוו לאלהיהן” (במדבר כה, א–ב). ומבואר ברש”י וז”ל, כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי, והיא מוציא לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה, ע”כ.
ובפשוטו משמע שפינחס קינא על הזנות, וכדין בועל ארמית קנאים פוגעים בו. אבל נראה שסוף דבר קנאותו היתה על העבודה זרה שבאה לישראל ע”י הזנות, וכמבואר גבי בנות מדין (כה, יח) שעיקר הטענה עליהן היתה מה שנכלו את בני ישראל לעבודה זרה דפעור, כדכתיב “כי צררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחתם המוכה ביום המגפה על דבר פעור”. וראה בתורה תמימה (אות יז) שכזבי התחייבה מיתה לא בגלל חטא העריות, אלא בגלל חטא ההסתה לעבודה זרה דבעל פעור.
והשוה בכל זה את המקובל בידינו ממרנא הגר”א ז”ל, וכלשון תלמידו הג”ר מנחם מנדל משקלאב ז”ל (בספר מים אדירים): כי שמעתי מאדמ”ו הגאון ז”ל, כך קבלה בידינו מן הגאונים איש מפי איש עד מרע”ה, שכל עבודה זרה היה’ צריך עבודת דבר ערוה, ולכן כתיב אצל כל עבודה זרה ויזנו אחר הבעלים, וקם העם הזה וזנה, עכ”ל. וראה המפורש בסנהדרין (סג, ב): אמר רב יהודה אמר רב, יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא, ויל”ע.

קול עלה
הנהגות למעשה מהאמונה בביאת המשיח
לגבי מאמרו של הרב משה קורץ שליט”א (גליון בלק), שקיבץ ראיות לכך שלדעת מרן הגאון רבי משה פיינשטיין זצ”ל, ובמיוחד בספרו אגרות משה, הציפייה שיבא משיח במהרה “יש לה השלכות הלכתיות מעשיות” [כגון שלא לקנות מצבה זוגית וכדו’].
יש לציין שנראה שבמסורת הליטאית קיימת נטייה שלא להרבות לעסוק בגאולה העתידית, אלא להתרכז בעיקר בקיום ההלכה. ויש מסורת על רבי חיים מוולוז’ין זצ”ל, שהיה רגיל לתאר כיצד הוא עצמו מדמיין את ביאת משיח. פתאום תגיע הבשורה על ביאת משיח, כביכול בהיסח הדעת, והמרק שעל הגז בארוחת הצהריים יגלוש.
גבריאל כהן, לונדון
* * *
נענוע הגוף בתורה ובתפילה
בגליון פרשת בלק התפרסם מאמר מתוך ספרו האנגלי (Around Papa’s Shabbos Table) של הרב אורי בנימין שיחי’, אשר הביא כמה טעמים מחודשים למה אנו נוהגים להתנועע בעת התפילה ולימוד התורה. ויש להעיר שנשמט ממנו טעמו של הבעש”ט (כתר שם טוב ח”א אות ט וצוואת הריב”ש).
בברכת התורה, הקטן, משה קאנטה
* * *
דור דעה
בענין דור דעה, רציתי להוסיף ב’ נקודות. ראשית, פשוט הוא שההנחות המוקדמות שאנו רואים עימם את אישי התנ”ך עושים רושם גדול על כל הפשט והלימוד מהם. למשל מי שאינו בן תורה ומסתכל על אחי יוסף כאנשים פשוטים שקנאו באחיו, זהו אסון גדול בהערכה של השבטי י-ה והלימודים שאפשר ליקח מהם. וה”ה לעניננו, אם נסתכל על דור דעה כאנשים פחותים זה משנה לגמרי מה שאנחנו לומדים מהם.
עוד שמעתי מהג”ר דוד כהן שליט”א ראש ישיבת חברון ששמע ממרן הרב שך זצ”ל, שבעניני השקפות של הישיבות, הסבא מסלבודקה הוא הפוסק האחרון. ולכן כפי השקפה זו, כשלומדים בעולם הישיבות על דור דעה יש לתפוס כמו הנחת הסבא. שנכתב בשמו באור הצפון (מאמר גשם ורוח) וז”ל, הנה דור המדבר הגיע למדרגות המופלאות ביותר. הוא הדור אשר ראה כל האותות והמופתים שעשה ה’ במצרים ובקריעת ים סוף. הוא הדור אשר זכה לחזות בהופעתו של ה’ בהר סיני לשמוע את דברות קדשו ושקיבל מידו את התורה. הוא אשר עמד על סודם של מלאכי עליון וקראו נעשה ונשמע שהקב”ה תמה על כך ואמר מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשים בו. ולא עוד אלא שהנבואה הכתירה אותם בשם דור דעה… שהיו כולם מלאים דעה. ומשמעותו של התואר דור דעה היא שכל מהותם היתה דעה וכו’.
בהערכה ובברכה, יעקב חיים קיר, מיאמי
מח”ס תורת סלבודקה, מהדורת עלה זית
תגובת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש: ראה מאמרי בעמ’ ג שם הבאתי דברי פאר דורינו הגאון רבי חיים קניבסקי זצ”ל. ופשוט ששיטתו היא ע”פ דודו גאון הדורות מרן בעל חזון איש זצ”ל בויכוחו עם הארי האחרון של אסכולת סלבודקה, הגאון רבי אייזיק שר זצ”ל, תלמידו וממשיך דרכו של הסבא זצ”ל. ראה בארוכה שו”ת וגנזים חזו”א ח”ה מעמ’ קכא-קלב ועוד חזון למועד.
* * *
דעת הרמב”ם בבעל קרי במחנה לויה
בגליון לפרשת נשא כתב הרב יהודה ראטה, שלדעת הרמב”ם אין איסור תורה לבעל קרי להיכנס למחנה לויה. נראה שזה אינו, דהנה בספר המצוות (ל”ת עח) כתב הרמב”ם בזה”ל: “שהזהיר כל טמא מהיכנס למחנה לויה וכו’ אמרו בטמא מקרה לילה לא יבואו אל תוך המחנה”. הרי שגם בעל קרי אסור מן התורה במחנה לויה. וכ”ה בחיבורו (בפ”ג מביאת מקדש ה”ח). [והחזון יחזקאל כתב שהרמב”ם נקט כמ”ד בספרי פר’ תצא דלית ליה הך דרשה. וצ”ע דהא בהדיא מייתי הרמב”ם דרשה זו.]
ובלא”ה דברי הרב ראטה סתראי נינהו. מצד אחד כתב שהרמב”ם הסתמך על הספרי זוטא דדרש מ”וכל זב” לרבות זב בעל ראייה אחת, ומצד שני כתב דלהרמב”ם רק המטמא משכב ומושב אסור במחנה לויה. והרי זב בעל ראייה אחת אינו מטמא משכב ומושב, ודינו כבעל קרי.
אלא שאפשר להציל חידושו של הרב ראטה ולומר, דמ”מ הא מיהא דלית ליה להרמב”ם ד”וכל זב” שבפרשת נשא מרבה בעל קרי, ולא נאמר איסור בעל קרי במחנה לויה עד פרשת כי תצא שבמשנה תורה. וא”כ, לפמש”כ בשו”ת הרדב”ז (ח”ו סימן ב אלפים קמג) שכל המצוות שנתחדשו במשנה תורה לא ניתנו לישראל לפני כן בתקופת שהותם במדבר [וכן נראה בדעת הרמב”ם בספר המצוות (ל”ת קצד), ע”ש במגילת אסתר ובלב שמח], נמצא שלא היה בעל קרי אסור במחנה לויה כל ארבעים שנה, ושפיר הותרו הלויים בנשותיהם.
יהושע חיים גוביץ
תגובת הרב יהודה ראטה: כבר הביא המשנה למלך ראיה מדברי הרמב”ם בהלכות ביאת מקדש הנ”ל, שהרמב”ם באמת מודה שבעל קרי אסור במחנה לויה, וציינתי לדבריו במאמרי. אמנם החזון יחזקאל וערה”ש העתיד נקטו לדעת הרמב”ם שבעל קרי מותר במחנה לויה. ועתה ראה זה מצאתי שכבר קדמם בספר מי נפתוח (פרפר יז). וע”כ שס”ל שאין זו ראיה מוכרחת, שהרי הרמב”ם לא כתב אלא שהטמאים נשלחים ממחנה לויה ולא פירט איזה טמאים, והביא הרמב”ם שמקור האיסור מהפסוק בפרשת כי תצא, ואף שהפסוק איירי בבעל קרי, י”ל שאין זו ראיה שלעולם אסור בעל קרי במחנה לויה שהרי הפסוק איירי בזמן מלחמה שבו נאסר הבעל קרי אפילו במחנה ישראל כמו שכתבו המפרשים (עי’ אבן עזרא, מלבי”ם, ספרי דבי רב, נצי”ב וצפנת פענח על הפסוק שם), וחז”ל רק דרשו מזה על שילוח משני מחנות.
ומה שהעיר עלי הרב גוביץ מהספרי זוטא שריבה זב בעל ראיה אחת לשילוח, אע”פ שאינו מטמא משכב ומושב כדין בעל קרי, אכן הרמב”ם לא הסתמך על הספרי זוטא אלא על הירושלמי והספרי. אלא שציינתי במאמרי שגם בספרי זוטא משמע שלא ס”ל שבעל קרי אסור במחנה לויה, שהרי למד הדרשה לדין זב בעל ראיה אחת ולא לבעל קרי. ואף שיש לזב בעל ראיה אחת דין כבעל קרי עדיין אין זה בעל קרי. [ויתכן שאין מחלוקת בין הספרי וספרי זוטא ואפשר לרבות זב בעל ראיה אחת אף שאינו מטמא משכב ומושב שעדיין בכלל זב הוא משא”כ בעל קרי.]
* * *
‘למדני חוקיך’ לברכת התורה
בגליון חקת יצא הרב אשר רווח שליט”א לידון בדבר חדש [כדי ליישב שיטת הראב”ן והרא”ה שנוסח חתימת הברכה הוא למדני חוקיך], שאפשר לצאת ידי חובת ברכת התורה ע”י תפלה או בקשה.
יש לפקפק, דהנה מקור מצוה זו מפורש בגמ’ ברכות (כא.) דילפינן לה מקרא דכי שם ה’ אקרא הבו גודל לאלקינו. והנה לא מיבעיא דלפירוש מהרש”א שם שביאר, כי שם ה’ אקרא, היינו קורא בתורה שהיא שמותיו של הקב”ה, אתם בני ישראל השומעים דברי הבו גודל לאלקינו דהיינו לברכו, עכת”ד, ולפ”ז פשוט שא”א להגדיר תפלה ובקשה כנתינת גודל דהיינו הזכרת גדולתו של הקב”ה. אלא דאפילו לפירש”י שביאר שם “כי שם ה’ אקרא בברכה, אתם הבו גודל לאלהינו באמן”, נראה שהכוונה להודאה, דהא פשוטו של משמעות ‘אמן’ הוא האמנת דברים שדברי המברך אמת (שבועות לו.), ולכאורה האמנת דברים על תפילה ובקשה אין בה “גודל לאלקינו”, ומזה מוכרח שהקריאה היא קריאה של שבח, ואז כשענו על דבריו אמן, יש בזה גודל לאלקינו.
בברכה, משה הררי – רפול

הפטרה: מפטירין בג’ דפרענותא ‘דברי ירמיהו’ (שו”ע סימן תכח סעיף ח). ברוב חומשים נדפסה ההפטרה בסוף פרשת מטות.
ברכת החודש: מברכים החודש גם באב, אע”פ שהוא חודש של פורענות (ראה משנ”ב סימן תיז ס”ק א), ואומרים ר”ח מנחם אב, לשם נחמה (ערוה”ש אבן העזר סימן קכו סעיף טז).
אב הרחמים: עיין בבאר הגולה (סימן רפד) בשם מהרש”ל שאין אומרים אב הרחמים, וכן משמע ברמ”א (שם) שרק בימי הספירה אומרים אב הרחמים כשמברכים החודש. וכן הוא במשנה ברורה שם. אבל באליה רבה (סימן רפד ס”ק יג) ובשערי אפרים (שער י סעיף ל) ובערוה”ש (שם סעיף טו) כתבו שהמנהג לומר אב הרחמים, וכן הוא במעשה רב (אות קלח) ובלוח עזרת תורה. ולמעשה נתפשט המנהג ברוב מקומות שאין אומרים אב הרחמים בשבת זו (סידור יעב”ץ, נוהג בחכמה פרק יג אות ב, ועוד).
פרקי אבות: מתחילים המחזור השלישי של פרקי אבות.
סדר יו”כ קטן: מקדימים ליום ה’. סדר יו”כ קטן ראה מש”כ ערב ר”ח כסלו.
תיקון חצות בימי בין המצרים: יש נוהגים בימי בין המצרים לעשות סדר תיקון חצות בחצות היום, לערך חצי שעה. הסדר הזה עושים בכל יום חול חוץ מערב שבת וערב ר”ח (לוח ההלכות והמנהגים בשם המשנ”ב וערוה”ש סוף סימן תקנא).

עלה פלפול
דור דעה באספקלריית חז”ל
הרב הלל שמעון שימאנאוויטש, מכון עלה זית
נודע מעלתם של דור דעה שהיה כל אחד מהם שקול כאלף איש – דכתיב דבר צוה לאלף דור, מלמד שמקבלי התורה היו שקולים כאלף דור. (עשרה מאמרות חקור דין ח”ב פל”ב)
תנן (סנהדרין קח, א), דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא וכו’ דברי רבי עקיבא, רבי אליעזר אומר, עליהם הוא אומר (תהלים נ, ה) אספו לי חסידי כרתי בריתי עלי זבח, ע”כ. וראה מש”כ בגליונות עלים בהעלותך, קרח, ובלק ועתה באתי להוסיף עליהם.
בדרך פלפול קצת יש לומר, שרבי אליעזר ורבי עקיבא אזלי בזה לשיטתייהו. שנחלקו במסכת סוכה (יא, ב) אם סוכות ממש עשו להם או שהקיפם בענני הכבוד. רבי עקיבא סבר סוכות ממש, והוא לשיטתו שאין להם חלק לעולם הבא, ולכן לא זכו להיות מוקפים בענני הכבוד, ואילו רבי אליעזר שסבר שחסידים היו, נקט שהקיפם בענני הכבוד.
אך חידוש גדול הוא לומר דאליבא דר”ע לא היו מוקפים בענני הכבוד. אכן מצאתי לאדמו”ר מקלויזנבורג זי”ע (יציב פתגם פרפראות עמ’ מו) שכתב שבעל קרבן אהרן (פרשת אמור פי”ג אות יא) ובעל עשירית האיפה (שם) נחלקו בזה בדעת רבי עקיבא. ואם כנים הדברים מיושבת קושיית הדורש לציון (דרוש יג) אהא דאיתא בריש פרק הזורק (צו, ב) דאכריז משה לא תפיקו מרשות היחיד לרשות הרבים, וקשה רשות הרבים מאי עבידתיה התם, הרי הענן מקיפם מכל צד, ע”כ. אך לפי זה יש לומר, דאליבא דרבי עקיבא אכן לא היו מוקפים בענני הכבוד. [אלא דשם הוא מימרא דרבי יוחנן ועיין להלן.] וא”ש לפי זה שדייקא רבי אליעזר בפרקיו (פרקי רבי אליעזר פרק מא) הוא זה שאמר “מה היתה קדושתן של ישראל במדבר, ערלי לב לא היו בתוכם, מן היה יורד להם מן השמים, מים היו שותים מן הבאר, ענני כבוד היו מקיפים עליהם”.
וכבר העיר הב”ח (או”ח סימן תרכה) שגם אונקלוס נקט כרבי אליעזר “ארי במטלת עננין אותיבית ית בני ישראל”, וזה עולה יפה עם המבואר (מגילה ג, א) שתרגום אונקלוס מפי רבי אליעזר ורבי יהושע. [וראיתי בספר זכרון אברהם להג”ר ישראל צבי ברוידא שליט”א (עמ’ י) שהביא מהתו”כ ועוד מדרשים שהגירסא היא להיפך, שר”א סבר דסוכות דקרא היינו סוכות ממש, ולר”ע היינו ענני כבוד, אלא שמהר”ץ חיות הוכיח כגירסת הגמרא דידן מתרגום אונקלוס, שהוא מפי רבי אליעזר וכאמור.]
והנה בפירוש המשנה לרמב”ם (סנהדרין שם) כתב שאין הכרע למחלוקת כזו, וז”ל, כבר הזכרנו לך כמה פעמים שכל מחלוקת שתהיה בין החכמים ואינה תלויה במעשה אלא קביעת סברה בלבד אין מקום לפסוק הלכה כאחד מהם, עכ”ל.
אבל אם כנים הדברים שמחלוקתם בענין סוכה נמשכת ממחלוקתם לענין דור המדבר, נמצא שיש להכריע במחלוקת בענין מעלת דור המדבר, שהטור (או”ח סימן תרכה) כבר הכריע כשיטת רבי אליעזר שאמר שהסוכות היינו ענני הכבוד. והעירני הרב צבי ראטשטיין שליט”א מעיה”ק ירושלים שכן משמע בתוספות (בבא בתרא עג, ב ד”ה ודמו כמאן) שמהסוגיא שם משמע כמאן דאמר בחלק מתי מדבר יש להן חלק לעולם הבא. והדעת נוטה שתוספות מכריעים כרבי אליעזר.
גם רש”י (ויקרא כג, מג) נקט כמאן דאמר סוכות ענני הכבוד. ופירש הרא”מ, שדרכו של רש”י לנקוט הפירוש היותר פשוט בפשטיה דקרא, וכיון שמשמעות הפסוק “הושבתי” מתפרש יותר שהוא פועל אלקי, והיינו ענני הכבוד, לכן פירש רש”י כן, כי הוא פשטא דקראי. וזה עולה יפה עם מה שהבאתי במאמרי בשם הרד”ל שרבי אליעזר נטה אחר פשוטו של מקרא, וגם כאן פשוטו של מקרא הוא ענני הכבוד. וכן כתב רבינו בחיי (ויקרא כג, מג) שזהו העיקר והנכון בפשט הכתוב. אבל רשב”ם (שם) כתב שפשוטו כדברי האומרים סוכות ממש.
עוד כתבתי במאמרי (פרשת בלק) שרשב”י לשיטתו בזוה”ק שדור המדבר הוא דור דעה, והוא עצמו זה שאמר שלא היו ישראל ראויים לאותו מעשה. ולהנ”ל כן משמע מהילקוט (פקודי רמז תכז), שאמר רשב”י “כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא נצרך אחד מהם לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, ומבואר שהיו מוקפים לגמרי בענני הכבוד. אך ברייתא זו מקורה ממלאכת המשכן (פי”ד) ושם י”ג רבי שמעון בן רבי יוסי.
אבל יש עוד מקור שרשב”י לשיטתו הוא במכילתא דידיה (שמות יט, יא), לא עמד דור ולא עתיד דור לעמוד הראויין לקבל את התורה כאלה, ע”כ. וידידי הרב יהודה ראטה הוסיף שגם מאמרו של רשב”י (מכילתא ויסע פרשה ב ועוד מדרשים) שלא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן, הולך בדרך זו.
ובענין זה שמעתי בשם הג”ר משה שפירא זצ”ל, שהוכיח מהירושלמי (עבודה זרה א, א) שליצנים בדורו של ירבעם בן נבט היו שואלים אדם כשר, איזה דור חביב מכל הדורות, אמר להם [הכשר] דור המדבר, עיי”ש בירושלמי. ומבואר שהכשרים שבהם היו אומרים שדור המדבר הוא הדור החביב. ורבי יוחנן הוא מרא דירושלמי וזה עולה יפה עם דבריו בגמרא (סנהדרין שם) שאמר שבקיה ר”ע לחסידותיה [ראה מש”כ במאמרי הקודם עוד מקור שרבי יוחנן לשיטתו.]
אולם האריז”ל (לקוטי תורה פרשת יתרו, עץ חיים שער הכללים) ביאר את דברי רבי עקיבא במה שאמר שאין להם חלק לעולם הבא, שהכוונה היא דעוה”ב הוא בחינת בינה, ודור המדבר הם בחינת חכמה, וכמבואר בגמרא (עירובין ק, ב) שבחינת בינה לא היתה קיימת בדור המדבר, ועל כן אין להם חלק לעולם הבא כיון שהם אוחזים בבחינת חכמה שהיא דרגה גבוהה יותר.
ובספר עשרה מאמרות (חקור דין ח”ב פ”ח) כתב רמ”ע מפאנו וז”ל, וידוע מגדולתם [של דור המדבר] שזכו לראות בסיני את הנשמע ועל הים אמרו זה אלי ואנוהו, ומזה למד רבי עקיבא בפרק חלק (סנהדרין קח, א) שאין להם צורך לעולם הבא, עכ”ל. ולפי זה רבי עקיבא באמת בא להפליג במעלתם. והובאו דבריו בשל”ה (תורה שבע”פ אות שפד). וכ”כ במגלה עמוקות (פרשת בהעלותך) וז”ל, דור המדבר אין להם חלק לעוה”ב, שאינם צריכים לה, עכ”ל.
אך נתעוררתי ע”י הרב צבי ראטשטיין שליט”א למאמר חז”ל (חגיגה יב, ב) שיש רקיע שנקרא שחקים משום “שבו רחיים עומדות וטוחנות מן לצדיקים, שנאמר (תהלים עח, כג) ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכול”. ומפרש מהרש”א (אגדות ד”ה שחקים) שהצדיקים שנזכרו בגמרא אינם בני דור המדבר שעליהם נאמר “ויצו שחקים וגו'”, דהאי קרא לאו בצדיקים איירי, דהא כתיב לעיל מיניה (פסוק כב) כי לא האמינו באלהים גו’ וכתיב שם (פסוק יח) וינסו אל גו’, אלא שהכוונה לצדיקים לעתיד לבוא, ומייתי ליה מדור המדבר שנתן להם הקב”ה ג”כ מאותו מן שהיה מוכן להם לעתיד. ואפשר שע״כ אמרו שאין לדור המדבר חלק לעוה״ב, שכבר קבלו חלקם מן המן בעוה״ז, עכ”ל. והוא פירוש קרוב לרמ”ע מפאנו, אלא שלפי המהרש”א לא מצדקתם קיבלו חלקם בעוה”ז, ואילו לרמ”ע מפאנו זה מגודל צדקתם.
ברם ידידי הרב משה מיימון (הערות לפירוש רבינו אברהם בן הרמב”ם על בראשית, מהדורת עלה זית עמ’ קיד) הביא שנחלקו בזה חכמי דורנו. שבספר הנפלא “ספר המכתבים – תשובה מאהבה” אשר בו חילופי מכתבים בין הגאון רבי חיים קניבסקי זצ”ל עם להבלח”ט הג”ר אביגדור נבנצל שליט”א, הקשה השני שליט”א (מכתב כח) מהראשון זצ”ל עמש”כ המאירי (יומא נד, א) שבמדבר היו בני ישראל בבחינת ארוסה, אבל משנבנה בית המקדש הראשון נתפרסמה החיבה, ר”ל שמלאה הארץ דעה את ד’ והיתה להם חכמה יתירה וכו’. ותמה הגר”א נבנצל “איך ניתן לומר במקדש ראשון השיגו בבורא יותר מאשר במדבר, דור דעה”.
והשיב לו הגר”ח בקצרה (מכתב כח) כי בימי שלמה היו במדרגה יותר גבוהה. ושוב הקשה עליו הגר”א נבנצל (מכתב כט) וז”ל, ואחרי בקשת המחילה מכת”ר, ח”ו לומר כן דדורו של שלמה עדיף מדור דעה שראו על הים וכו’ והם אוכלי המן ומקבלי התורה, ומדמשבח ליה קרא לשלמה ויחכם וגו’ ודרדע בני מחול [כלומר ששלמה היה יותר חכם מדור דעה], אלמא דוקא הוא [שלמה] עדיף ולא דורו, עכ”ל.
וחזר וענה ע”ז הגר”ח וז”ל, אין דבריו אלא תימא, עיין בסנהדרין (קח, א) דרבי עקיבא ס”ל דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, ושם כ, א “שקר החן זה דורו של משה”. ומש”כ דמשבח קרא לשלמה מדרדע [דור דעה] מה בכך שהיו חכמים, מ”מ דור שלמה היו כשרים יותר. ומשה אמר לו ליהושע אל תקפיד עליהם עדיין קטנים הן (אבות דרבי נתן פרק יז משנה ג), עכ”ל הגר”ח. ומבואר שהבין הדברים כפשוטם. וראה מש”כ בתגובתי בעמ’ 2.

עלה נבואה
The Last of the Nevi’im
Rav Yehuda Roth, Machon Aleh Zayis
דברי ירמיהו בן חלקיהו וגו’ בארץ בנימין (ירמיה א, א, הפטרה פנחס)
גם נבאיה לא מצאו חזון מה’ (איכה ב, ט)
מה בנימין אחרון לכל שבטים אף ירמיהו אחרון לכל הנביאים, לא כבר נתנבאו אחריו חגי זכריה ומלאכי וכו’ רבי לעזר אומר קצרי נבואה היו, אמר רבי שמואל בר נחמן אומר כבר היתה נבואה פקודה בידם (פסיקתא דר”כ פרק יג)
Rabi Lazar’s description of Chaggai, Zechariah, and Malachi as kitzrei nevuah (‘of short prophecy’) requires clarification. This can mean that their nevuah was qualitatively less, being on a lower madreigah; or, it was quantitatively less, Yirmiyahu was the last of major nevi’im, while Chaggai, Zecharya and Malachi only delivered a few brief prophecies.
Seder Olam (30) and Tosefta Sotah (13:3), cited in Yoma (9a), Sotah (48b), and Sanhedrin (11a), place the end of nevuah with Chaggai, Zechariah, and Malachi. However, several passages in Chazal suggest an earlier cessation. Bava Basra (12a) states plainly that nevuah ended with destruction of the first Beis Hamikdash. Maharsha argues that this cannot be taken literally because nevuah continued into the early years of the second Beis Hamikdash. The first interpretation of the Pesikta offers a resolution: nevuah did end with the destruction, the nevuah which continued afterward was of a diminished form.
Supporting evidence can be found in Avos d’Rabi Nosson (ch. 1) which records that Chaggai, Zechariah, and Malachi “received from the nevi’im,” implying that they stand distinct from the primary nevi’im. See also Mishnah Sotah (9:12).
This discussion may depend on the reason nevuah ceased.
The Rambam (Moreh 2:36) views nevuah as the pinnacle of intellectual and moral perfection. Its disappearance was due to the failure of later generations to reach the necessary spiritual heights. Meiri in Seder Hakabalah (41) similarly attributes the end of nevuah to the turbulent era which made such perfection unattainable.
Pesikta Rabbasi (35) suggests that nevuah ended because the majority of Bnei Yisrael did not return to Eretz Yisrael. If so, nevuah would have departed with the exile of Bnei Yisrael from the land. However, Tosefta (Sotah 12:5) implies that nevuah ended by a gradual decline, beginning with the ascent of Eliyahu.
Sefer Chassidim (544) and the Gra (Seder Olam 30) link the cessation of nevuah with the eradication of idolatry. Once the inclination for avodah zarah was removed, a navi was no longer needed. (Likutei Torah, Va’eschanan, and Rav Tzadok, Resisai Lailah reverse the causation: it was the loss of nevuah that diminished supernatural beliefs and gave rise to rationalism.) Accordingly, nevuah could not have ended with the Churban, but only later, after the rebuilding of the Beis Hamikdash and the eradication of idolatry.
Yet another reason appears in the Mechilta (Bo, Introduction). Yirmiyahu (45) records Yirmiyahu’s nevuah concerning Baruch ben Neriah. In the Mechilta’s reading, Baruch aspired to become a navi, but Hashem told Yirmiyahu that he would not, for “if there are no sheep, there is no shepherd.” The Mechilta explains that the nevi’im only prophesied in the merit of Bnei Yisrael.
This would seem to support the Gemara in Bava Basra that says nevuah ended with the destruction of the Beis Hamikdash. But here we may find a way to reconcile the sources.
According to the Mechilta, Baruch was never a navi. That is also the position of the Rambam (Moreh 2:32), Sefer HaIkarim (3:11), and others. However, as the mefarshim on the Mechilta (Shevus Yehudah, Mei Hachesed, and Har Ephraim) point out, Chazal (Seder Olam 20, Sifrei Behaalos’cha, Megillah 14b, 15a; and more) clearly include Baruch among the nevi’im.
Perhaps we can propose the following: Baruch aspired to become a navi toward the end of Bayis Rishon, a time when Bnei Yisrael were at a spiritual low. At that moment, it was no longer possible for new nevi’im to arise. Yirmiyahu was indeed the last of the nevi’im, and with the destruction of the Beis Hamikdash nevuah departed.
Later, as the geulah drew near, the possibility of nevuah was reawakened, and with the rebuilding of the Beis Hamikdash, nevuah was reborn. Only this rebirth was short-lived, and it would soon fade again. This is perhaps the meaning of Rabi Lazar’s phrase: Chaggai, Zechariah and Malachi were kitzrei nevuah, they were nevi’im of nevuah’s brief second flowering.