Shabbos Gilyon Shemos 5786

עלה נבואה
למה נס משה מפני הנחש
ע”פ ספר שירת יוסף על ספר שמות מאת הרה”ג ר’ יחזקאל רוטשטיין שליט”א
וישלכהו ארצה ויהי לנחש וינס משה מפניו (ד, ג).
המהרי”ל דיסקין הקשה האיך נס משה מפני הנחש, הרי משה היה עומד ומדבר לפני ה’, ותנן בברכות (ל, ב) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ונבואה היא כעומד לפני ה’ [כמש”כ בחדושי מרן רי”ז הלוי בפרשת בראשית (ג, ח)], וא”כ האיך נס משה מפני הנחש. וכעי”ז הקשה האבן עזרא בפרשת כי תשא (לד, ח), דכתיב שם ‘וימהר משה ויקד ארצה’, וצ”ב למה עשה הקידה במהירות, והאבן עזרא שם הביא ש’ריקי מוח’ אמרו כי חשש משה רבינו שמא ימשיך ה’ וימנה עוד דורות שעליהם יפקוד את עון האבות, לכן מיהר לקוד ולהפסיק הדיבור, וכתב האבן עזרא וז”ל, וזאת טעות גדולה, כי אין הדעת סובלת להפסיק הוא דברי ה’ בעוד שהיה מדבר, כי היה בן מות לשעתו עכ”ל. הרי דאין להפסיק הדיבור בשעה שמדבר עם הקב”ה.
והמהרי”ל דיסקין תירץ שמשה רבינו עשה כל זה בענוותנותו הגדולה, והיינו כאשר ראה מרע”ה שהמטה נהפך לנחש, היה סבור שבא העת ושרצון השי”ת שילך מכאן, וכן עשה וינס משה מפניו ע”ש. ובחדושי הג”ר יחיאל מיכל פיינשטיין זצ”ל תירץ שזה תלוי בהא דקיי”ל בתפלה דלא יפסיק (עי’ שו”ע סימן קד סעי’ ב-ג) אם היינו דוקא בדיבור או גם הילוך הוי הפסק, ואי נימא כהרמ”א שם דהליכה לא הויא הפסק א”ש, דכאן לא היה הפסק דיבור אלא שנס מפניו.
אמנם נראה ליישב עפמש”כ המשך חכמה כאן, דהנה בכל דיבור של הקב”ה למשה בפסוקים אלו כתיב ‘ויאמר’, (פסוקים ב, ג, ד, ו, ז), ואילו בפסוק ה’ דכתיב ‘למען יאמינו כי נראה אליך’ לא כתיב בלשון ‘ויאמר’. וכתב המשך חכמה טעמא דמילתא, שהקב”ה אינו מיחד שמו על הרעה, ונחש וצרעת הם דברים רעים, נמצא שבאותה שעה נפסקה הנבואה, והוצרך הקב”ה לאמירה חדשה ונבואה חדשה אח”כ, אבל בפסוק ה’ וח’ שלא היה ענין רעה, לא נפסקה אמירתו, ומה”ט לא כתיב ‘ויאמר’ שהוא המשך בנבואה. ולפ”ז נמצא שבשעה שהמטה נתהפך לנחש פסקה הנבואה למשה, ובאותה זמן לא היה כעומד לפני ה’, ושפיר נס משה מפני הנחש.

עלה מידות
המידות והיראה
ע”פ קונטרס רשפי אש על עניני לימוד התורה ועבודת ה’
מאת הגאון רבי שלמה פייוול שוסטל שליט”א
יצא לאור ע”י הרה”ג ר’ אברהם גאטעסמאן שליט”א
במדרש רבה (שמות א, טו) עה”פ ותיראן המילדות את האלקים, ד”א ותיראן המילדות קשטו עצמן למעשה זקנן זה אברהם כמה שהקב”ה מעיד עליו כי עתה ידעתי כי ירא אלקים וגו’, אמרו, אברהם אבינו עליו השלום פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים, ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילן אלא להרוג אותן, אנו נחייה אותן, עכ”ל המדרש. הנה רואים מדברי המדרש שמדת ההטבה והחסד שהיתה באברהם אבינו וכן במילדות העבריות שלמדו ממעשיו, יש לה ענין ליראת שמים, וכדאסמיך לה המדרש אקרא דעתה ידעתי כי ירא אלקים אתה, אלמא שזה מענינא להיותו פותח פונדק וזן בני אדם. וצריך לבאר השייכות של הטבה עם בני אדם ליראת שמים.
ונראה עפמש”כ בסידור הגר”א (תפלת שחרית) על הפסוק יראת ה’ טהורה, שיראת ה’ ומצוותיו “מטהרים את האדם מכל סיג ושמץ”. ויתכן על פי דבריו, שהאדם הרי נברא בצלם אלקים, ובצלם טמון כח מדותיו של הקב”ה להיות רחום וחנון וכו’, וזה יש בכחו להשפיע על האדם למען תהיה נפשו מטוהרה ומזוקקה בטבע, דוגמת מדותיו של הקב”ה. אלא שע”י מעשי האדם הרעים מתלכלכת נפשו בסיג ושמץ החטאים, וכאשר נפשו מלוכלכה אז נאבד מן הצלם כחו להשפיע על האדם ומתקלקלות ונפגמות מדותיו. אך יראת ה’ היא טהורה, ובכחה לטהר ולנקות את נפש האדם מהסיג והפגם עד שתשוב אליה השפעת הצלם כבראשונה, להיות זכה טהורה ומתוקנה בכל מדה נכונה. והוא מה שרואים אצל הגדולים שמדותיהם המה כטבע להם, כי בזה שנזדככה נפשם ביראתם את ה’ באמת שבה להיות כקדמותה, נקיה וטהורה מכל סיג ושמץ.
ביטוי נפלא לזה ראיתי מובא מהגאון רבי אברהם הכהן פאם זצ”ל שאמר בהספדו על הגאון רבי אליהו משה שיסגאל זצ”ל [שהיה גאון וקדוש ובעל מדות נפלא] לעת כלות השלושים להסתלקותו, “אני מתיירא שיתבעוני בשמים: ‘הרי הכרת אדם כמו הרב אליהו משה שיסגאל, היית צריך להיות נראה יותר יפה ומתוקן'”. אם כה אמר צדיק וקדוש כמו הגרא”פ זצ”ל מה נענה אנן אבתריה.
ועכ”פ בזה מיושבת כוונת המדרש, שהיראה היא המביאה לידי מידות טובות, ועל כן דווקא אברהם שהיה ‘ירא אלקים’ דייקא הוא נתייחד במידת החסד וההטבה.
באופן אחר יש ליישב, ע”פ מה שדקדק הח”ח ז”ל (בהג”ה שבסוף הפתיחה לספרו אהבת חסד) מן הפסוקים בפרשת עקב, שהיראה והאהבה והדביקות המה ג’ מדרגות בעבודת השי”ת זו למעלה מזו, ובכדי לזכות אל כל אחת מאותן המדרגות צריך שירגיל נפשו תחילה ללכת בדרכי ה’ בכל עניני המדות הטובות, להיות רחום וחנון וגומל חסד וכיו”ב. ולבל יחשוב האדם שאחרי שכבר השיג מדרגת היראה מעתה ישים כל מעייניו בעבודת היראה ולא יצטרך להתחזק בהליכה בדרכיו, וכן לגבי האהבה, לזה אמרה תורה שהליכה בדרכי ה’ היא תנאי קדום להשגת כל מדרגה ומדרגה של עבודה, יעו”ש בדבריו הנשגבים. וגם לפי זה מיושב המדרש שצירף את היראה של אברהם אבינו למידותיו הטובות, שהרי המידות הן תנאי ליראה.

קול עלה
מסירת נפש במצוות שבין אדם לחבירו, זכות מכירת יוסף
א. בגליון לפרשת ויגש הובא מהג”ר רבי דוד קראנגלאס זצ”ל, משגיח בישיבת נר ישראל שדן בדין מסירת נפש שלא להלבין פנים הנלמד מתמר אי הוי מדינא או רק מדת חסידות. ויש לציין למה שכתב המשגיח ר’ דוד קראנגלאס זצ”ל בספרו שיחות חכמה ומוסר (סימן לו – מאמר “במצוות שבין אדם לחברו” סעיפים י–יא), להוכיח שמלבין פני חברו ברבים חמור מרוצח, כי המלבין רחוק יותר מן התשובה. כמו כן הוכיח מדברי הרמב”ם (בהלכות רוצח הנ”ל) שגרמא בשפיכות דמים חמור מעבודה זרה, כי שפיכות דמים היא עבירה שבין אדם לחברו. עיין שם.
על עיקר הנידון הראה לי הרב שרגא שמואל הלוי נויברגר שליט”א, ר”מ בישיבת נר ישראל ומחבר הספר ‘לשונו הזהב’ על הרמב”ם, דברי הכסף משנה (פ”ה מהלכות יסודי התורה ה”ד) שמביא מש”כ הנמוקי יוסף וז”ל: “דאפילו לפי סברת רבינו, אם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו אפילו על מצווה קלה, כדי שיראו העם ולמדו ליראה את השם ולאהבו בכל לבבם” עכ”ל.
ב. ראיתי מה שהובא בגליון פרשת ויחי מספר תורת סלבודקה על ספר תהלים, בשם ספר שיחות עבודת לוי מתורת הרה”ג רבי יעקב יצחק הלוי רודערמאן זצ”ל שאין לאחים במכירת יוסף לא מעשה עבירה ולא מחשבת העבירה, וממילא נשארת רק הזכות של מכירתו, שאחי יוסף זכו לבצע את השגחת הקב”ה בעולם.
ויש להעיר על זה ממעשה של עשרה הרוגי מלכות, שגילו רבותינו ז”ל שנהרגו בעוון מכירת יוסף (עי’ רבינו בחיי פ’ מקץ מד, יז). ומבואר שלא היתה המכירה נחשבת כזכות.
בכבוד ובהוקרה, יחיאל לייב שרעק, בולטימור
* * *
יום מכירת יוסף, והאם היתה המכירה דבר טוב
בענין מה שכתוב ב’מאור הזית’ פרשת ויגש בשם החת”ם סופר, שבכייתם של יוסף ובנימין על החורבנות היו ביום השבת, והקשר לתענית של עשרה בטבת שמתענים בו אפילו בשבת. עיין בדרשות בית ישי מאת הג”ר שלמה פישר זצ”ל (סימן ל) שצידד שמכירת יוסף היתה בעשרה בטבת [הערת המערכת: יל”ע ממה שדייקו חז”ל (שבת כב, א) והבור ריק שאין בו מים, ומשמע שלא היה בעונת הגשמים]. ולפי זה אפשר שאותו יום שגילה יוסף את עצמו לאחיו היה עשרה בטבת גם כן, שבכך יהיה מספר השנים מדויק, כ”ב שנים שלמות.
עוד רצוני לעורר על מה שמצאתי כתוב ב’עלים’ פרשת ויחי מספר ‘תורת סלבודקה’ שמכירת יוסף היתה דבר טוב. הלא גמרא מפורשת היא בשבת (י, ב), ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. וכתבו התוס’ (שם ד”ה נתגלגל) וז”ל, ואע”ג דבלאו הכי נגזר דכתיב ועבדום וענו אותם, שמא לא היה נגזר עליהם עינוי כ”כ אלא ע”י זה, שהרי ארבע מאות שנה התחילו קודם שנולד יצחק ל’ שנים, עכ”ל. הרי מפורש שמכירת יוסף לא היה דבר טוב. וכל המדרשים שהביאו אינם מוכרחים כדבריהם כלל.
בברכת יישר כחכם, העשי בלומענפרוכט
הערת המערכת: בענין מכירת יוסף אי נחשב כדבר טוב, יש לציין למש”כ החפץ חיים (פתיחה להלכות לשון הרע) וז”ל, וגם שעיקר סיבת ירידת ישראל למצרים היתה לכתחלה על ידי זה כמו שנאמר ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם, ועל ידי זה נגזר עליו מן השמים מדה במדה שנמסר לעבד, כמו שאמר עליהם שקוראין לאחיהם עבדים כמו דאיתא במדרש ובירושלמי פרק א’ דפאה, הגם שהיה לו טעם להתירא על הדיבה שהביא כמו שפירשו המפרשים, עם כל זה ראה שלא הועיל לו שום היתר, עכ”ל.
* * *
שיטת הפרי מגדים בזמן עלות השחר
במה שנשאו ונתנו הרבה בשבועות האחרונים (גליון ויגש-ויחי) בזמן עלות השחר. באתי להעיר שאלו המייחסים השיטה של ע”ב מינוט לבעל ה”חשב האפוד”, המעיין שם יראה שהוא רק מעתיק השיטות בזה. ושם הביא שיש גירסא ברמב”ם שהוא שעה וחומש שוות. אבל צ”ע על החשב האפוד שהרבה להביא מהפמ”ג בסימן פ”ט, סימן רל”ג, וסימן רס”א, והשמיט דברי הפמ”ג בסימן נ”ח (א”א סק”ב), ושם מפורש שעלות השחר ע”ב מינו”ט קודם סוף הנץ. ולפני כמה שנים שמעתי (בשיעור מהגרפ”א פאלק זצ”ל בישיבת גיטסהעד) שהשיטה של ע”ב מינוט היא מהפמ”ג, כמפורש בדבריו להדיא שם סימן נ”ח. וא”כ קשה למה טרחו רבים וכן הרמ”ב קופמאן לייחס שיטה זו לאחרים מאוחרים. ולכן, אם כי כבר נתפשט המנהג לשער ע”פ האופק והוא משום המציאות הנראה בחוש, מ”מ קשה לדחות המנהג הישן שנהגו ע”פ גדולי הפוסקים. ועוד נכון להדגיש, שהחשב האפוד לא הכריע לגמרי ורק דן (וכמו שהביא הכותב) במצבים קשים מאד, לכן לא רצה להכריע אלא הניח מקום כדי שיוכלו אלו הדחוקים מאד שרוצים לסמוך על איזה מן הזמנים.
שמעון סילבר, פיטסבורג
תגובת הרב משה ברוך קופמאן: כמה מהנקודות של הרב שליט”א כבר נתבארו במכתבי משבוע העבר, אבל מכל מקום יש כאן כמה הערות חדשות לדון עליהם. ועל סוגיא של ‘זמנים’ נאמר הכלל שאין דיעותיהן שוות, ובדרך כלל לא יבואו אל עמק השוה.
ומכל מקום מה שהביא הרב מדברי הפרי מגדים ותמה שלא תליתי השיטה בפרמ”ג. טעמי, כי קשה לדייק שיטת הפרמ”ג בהחלט, כי בעוד מקומות משמע שלא נקט שיעור ע”ב דקות שוות. א) בספרו תיבת גמא (פרשת שלח) מבואר שחישב עלות השחר כשתי שעות קודם הנץ החמה. ב) גם מעולם לא הכריע כמה שיעור מיל, וא”כ אולי ד’ מיל הוא צ’ דקות. ג) בספרו המגיד על אבות (פרק ד משנה ג) ציין לדברי המנחת כהן שאצלינו אין השיעור ד’ מיל בין שקיעה לצאת הכוכבים. ד) גם במוצאי שבת ובמוצאי יו”כ דקדק בענין הכוכבים ולא הזכיר שיעור ד’ מיל שוות. ה) בספרו נועם מגדים אף פעם לא הזכיר שיעור ד’ מילין למוצ”ש רק שיעור כוכבים. ו) ובעיקר דבריו בסימן רס”א לכאורה אינם מוכרחים שאין הד’ מיל משתנה, כי שמא כוונתו לומר שזמן תחילת השקיעה לא ישתנה כי תלוי במציאות ואין שייך לקבל שבת קודם, אבל מעולם לא דיבר על הזמן בין שקיעה לצאת הכוכבים אם הוא משתנה. ובענין זה יש לציין למה שכתב בדרכי תשובה (יו”ד סימן צב ס”ק מד בסופו) “יותר נכון שהפרי מגדים בשפתי דעת חזר בו ממה שכתב בהנהגות הנשאל או להיפך וכו’, כי נודע שכן דרך הפרמ”ג לחזור מפסקיו לפעמים ממקום אחד למקום השני”, ועדיין הדבר צ”ע.
ובעיקר הנידון שעוררתי עליו במאמרי הנ”ל, הראני ידידי הרב יהודה א. גורביץ שליט”א מה שכתוב בקובץ הלכות (הלכות שבת חלק א עמ’ תשב בסוף הערה א ד”ה ולענין) וז”ל, ולענין עלות השחר, הנה אף שלדעת הגר”א בוודאי הוא קודם ע”ב מינוט לפני הנץ במקומנו וכמבואר בדבריו, ואף להמנחת כהן יש לומר דמשך זמן שקיעה עד צה”כ אינו שוה למשך זמן עלות השחר עד הנץ, ויש לומר שהוא יותר מד’ מיל. מכל מקום הא מיהת דלר”ת הרי הוא ודאי לכל היותר ד’ מיל קודם הנץ. וכבר נתבאר שמעולם לא שמענו להחמיר אליבא דר”ת ביותר מע”ב מינוט מדינא. לכן סומכים העולם לענין תעניות שהוא דרבנן בעלמא על שיטת ר”ת ואוכלים עד ע”ב מינוט קודם הנץ אף במקומינו, והנח להם לישראל, עכ”ד.
הרי אכילה בבוקר עד ע”ב דקות היא אך ורק לר”ת להקל, ולא לפי שיטת הגר”א והגאונים וגם לא לפי המנחת כהן. נמצא שקמה וגם ניצבה כל מה שכתבתי, שאלו האוכלים לפני כלות ד’ מילין בערב נמצא שאין מתענים בין למר ובין למר, וממה נפשך לא התענו.
ועוד העירני ידידי הרב שמואל יעקב פפרמאן שליט”א שכמו כן המקור שמביאים משו”ת משנת רבי אהרן (סוף סימן ב) שעלות השחר הוא ע”ב דקות שוות, גם שם מוכיח מרן זצ”ל שצאת הכוכבים בע”ב דקות הוא כשיטת ר”ת, שאם לא כן [ונחשוב צאה”כ לפני הד’ מילין] נמצא שאין הנשפים שוים ואין חצות באמצע היום, ואי אפשר לחשב שעות זמניות כהמג”א. א”כ גם זה הוכחה לדברינו שתלוי זה בזה.
* * *
אמירת מזמור שיר קודם התפילה ותפילה לדוד אחר התפילה
מה שהעיר ידידי הרב שלמה לעפקאוויטץ שליט”א (גליון ויגש), שלפי דברי הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א שהוספת מזמור שיר לנוסח התפילה היתה ע”פ ‘החסידים’, א”כ למה נתפשט מזמור זה אצל ההמון ואילו מזמור פ”ו בסוף התפילה שהוא ג”כ מתקנת האריז”ל לא נתפשט. ובאמת הדבר הפלא ופלא, כי כבר נזכר מזמור פ”ו אחר התפילה בדברי הטור, והאר”י הזהיר מאוד לאמרו, והובא גם בסידור יעב”ץ אף שהיה נוסחו אשכנז. לעומת זה אמירת מזמור שיר קודם התפילה אין לו מקום כלל בנוסח אשכנז כי עיקרו נתקן אחר אמירת הודו כפי נוסח ספרד (כמו שהעירו בסידור אזור אליהו). ובפרט בשעת הדחק מוטב שיאמרו סדר קרבנות מאמירת מזמור שיר שאינו אלא השלמה מענין הקרבנות לפי כמה מפרשים. גם מה שהוסיפו קדיש עבור זה אין לו מקור כי ענין קדיש לפני פסוקי דזמרה הוא ע”פ האר”י כמש”כ המג”א, וא”כ דיינו בקדיש אחד אחר קרבנות, ומזמור שיר הוא חלק מפסוקי דזמרה ואין אומרים קדיש אחריו וכמו שהוא בנוסח ספרד שמשם מקורו. אלא שבספר יסוד ושורש העבודה הגדיל ענין אמירת מזמור שיר כנודע שבספרו הוסיף כמה דברים מנוסח החסידים.
וליישב קצת, כי מצינו בסוף התפילה שהעולם יוצאים דחופים והשעה דחוקה ושכיחי יוצאין, לכן אין זהירים באמירות בסוף התפילה. ולכן קטורת אין אומרים בנוסח אשכנז אף שאומרים אותו בסדר הקרבנות, כי בסוף התפילה ממהרין למלאכתם.ובאמת מלפנים היה מנהג אשכנז ופולין שאומרים אחר התפילה עוד מזמור אחד כגון פ”ג או ע”ט, וברגלים היו אומרים מזמור אחר לכבוד היום המיוחד להיו”ט, ואילו היום כמעט נשכח דבר זה זולת בר”ח ובחנוכה שאומרים ברכי נפשי ומזמור שיר חנוכת.
ועדיין יש להקשות, שאפילו בהרבה מקומות שמתפללים נוסח ספרד עדיין מדלגים על מזמור פ”ו, והלא כל סדר התפילה שלהם מיוסד ע”פ הנהגת האר”י אפילו בשינויי נוסחאות מהאשכנזים, וא”כ למה יגרע מזמור זה שהאר”י עצמו הזהיר לאמרו להוריד השפע אחר התפילה.
משה ברוך קופמאן

עלה שבעים
מספר שבעים
הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית
ויהי כל נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש (א, ה).
ידוע ששבעים נפש שירדו למצרים הם כנגד שבעים האומות (רש”י דברים לב, ח). וכתב המהר”ל (גבורות ה’, הלכות יין נסך ואיסורו) שהתחלת כלל ישראל היתה דוקא במספר זה של שבעים, ומטעם זה הושלם מנינם לשבעים דוקא בו ברגע שבאו למצרים על ידי לידת יוכבד בין החומות (רש”י בראשית מו, כו), “כי נגזר על ישראל שיהיו גרים במצרים, ואם היו שבעים נפש קודם בואם למצרים הנה כבר היה התחלת ישראל מבלי גירות במצרים וכו'”.
וכעין זה מבואר ברמב”ן על הפסוק “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל” (במדבר יא, טז), ששבעים ראשי ישראל כנגד שבעים אומות. והרחיב הרמב”ן שמצינו כמה עניני ‘שבעים’ באומות העולם: [א] שבעים אומות (בראשית רבה סו, ח). [ב] שבעים לשון (סנהדרין יז, א). [ג] שבעים שרים ומזלות למעלה כנגד השבעים אומות. [ד] שבעים פרי החג (סוכה נה, ב). [ה] שבעים מלאכים הסובבים לכסא הכבוד שלהם אמר הקב”ה בואו ונבלבל לשונם (פרקי רבי אליעזר פרק כד).
ולעומת כן מצינו אצל ישראל: [א] שבעים שופטי ישראל. [ב] שבעים זקני ישראל במתן תורה (שמות כד, א). [ג] שבעים סנהדרי גדולה, והנשיא על גביהם כמשה רבינו. [ד] ע”ב אותיות בשם הגדול המפורש, כנגד השרים [דהיינו ע’ שרי האומות והמלאך מיכאל שר ישראל – טיב ירושלים בשם ר”מ אבוסאולה וביאור הלבוש] והשם המיוחד שהוא אדון יחיד על כולם.
וביאר הרמב”ן שמספר שבעים הוא “מספר שלם”, ולכן צריכים שבעים זקנים “כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכחות, ולא יפלא מהם כל דבר”.
ומצינו במדרש (במדבר רבה יד, יב) שהנשיאים הקריבו שבעים שקל בשקל הקודש (במדבר פרק ז) כנגד שבעים אומות, וכן כנגד עוד דברים רבים שהם במספר שבעים, ואלו הם [כלשון המדרש]:
א] מספר הפסוקים לפני ארירת הנחש, והמן. א”ר פנחס שני אויבים לא נאררו עד שהשלים עליהם שבעים פסוקים: הנחש, והמן הרשע. הנחש, מבראשית עד ארור אתה מכל הבהמה שבעים פסוקים. המן, מאחר הדברים האלה גדל המלך וגו’ עד ויתלו את המן שבעים פסוקים.
ב] מספר השמות עד פרשת הנחש. שבעים שמות הקדושים מן בראשית עד פרשתו של נחש.
ג] לידת אברהם. שבעים שנה שהיו לתרח כשהוליד לאברהם (בראשית יא, כו).
ד] ימי בכיה על יעקב. שבעים ימים שבכו את יעקב החסיד שנאמר (בראשית נ, ג) “ויבכו אותו מצרים שבעים יום”.
ה] ימים טובים. שבעים ימים טובים שנתן הקב”ה לישראל: ז’ ימי הפסח וח’ ימי החג, וראש השנה, ויום הכפורים וחג שבועות שנים, וחמשים שבתות יש בשנת החמה – הרי שבעים.
ו] שבעים שמות של הקב”ה. [מצאתי פירוט השמות במדרש זוטא (שיר השירים א), ואלו הן: א] עליון, ב] רם, ג] נשא, ד] נשגב, ה] נפלא, ו] גדול, ז] גבור, ח] עזוז, ט] הוד, י] הדר, יא] נורא, יב] ישר, יג] אדיר, יד] צור, טו] תמים, טז] נאמן, יז] טוב, יח] חסיד, יט] צדיק, כ] קדוש, כא] טהור, כב] קנא, כג] נוקם, כד] נוטר, כה] בעל חימה, כו] נאה, כז] צח, כח] אדום, כט] אח, ל] רחוק, לא] קרוב, לב] איש, לג] שומר, לד] ראשון, לה] אחרון, לו] אריה, לז] נשר, לח] רועה, לט] תפוח, מ] מור, מא] אשכול הכופר, מב] עיר, מג] מגדל, מד] שופט, מה] מלך, מו] מסתתר, מז] יוצר, מח] בורא, מט] גומל, נ] בונה, נא] קורא, נב] רוגע, נג] ה’, נד] אלהים, נה] אהיה אשר אהיה, נו] צבי, נז] עופר האילים, נח] חנון נט] רחום, ע”כ. וחסר י”א מן המנין, וצ”ע.]
ז] שבעים שמות של ישראל. [במדרש זוטא שם פירט השמות: א] ישראל, ב] ישרון, ג] בכור, ד] נער, ה] רך, ו] יחיד, ז] ילד, ח] אח, ט] רע, י] אהוב, יא] בן, יב] עבד, יג] עם, יד] גוי, טו] לאם, טז] בת, יז] רעיה, יח] כלה, יט] אשת נעורים, כ] יהודים, כא] עברים, כב] אריה, כג] אפרתים, כד] נחש, כה] אליה, כו] זאב, כז] שור, כח] ראם, כט] כרם, ל] נטע שעשועים, לא] גן נעול, לב] פרדס, לג] מעין חתום, לד] ידיד, לה] גאולים, לו] קדושים, לז] ממלכת כהנים, לח] צבאות, לט] משרתים, מ] אלהים, מא] אדונים, מב] עליונים, מג] אגודה, מד] אישים, מה] עדה, מו] קהל, מז] אילי הצדק, מח] תמר, מט] אגוז, נ] ענבים, נא] תאנה, נב] רמון, נג] נחלה, נד] סגולה, נה] יונה, נו] צבור, נז] בני אל חי, נח] אישון, נט] עגלה, ס] פרה, סא] תולעת, סב] אם, סג] חכמים, סד] גבורים, סה] צדיקים, סו] חסידים, סז] ישרים, סח] קרובים, סט] ענוים, ע] תמימים.]
ח] שבעים שמות של התורה. [במדרש זוטא שם פירט השמות: א] ראשית, ב] קנין, ג] חכמה, ד] מוסר, ה] בינה, ו] צדק, ז] משפט, ח] מישרים, ט] ערמה, י] דעת, יא] מזמה, יב] לקח, יג] ירושה, יד] תחבלות, טו] משל, טז] מליצה, יז] חידה, יח] תורה, יט] יראה, כ] ספר הברית, כא] מלחמות, כב] תמימה, כג] טהורה, כד] נאמנה, כה] מחכימה, כו] משיבת נפש, כז] מאירת עינים, כח] עדות, כט] נוצר, ל] משמחי לב, לא] עומדת לעד, לב] חמודה, לג] זהב, לד] כסף, לה] גזית, לו] כלי פז, לז] טובה, לח] פנינים, לט] לוית חן, מ] ענקים, מא] אשורית, מב] דבש, מג] נפת צופים, מד] שמן תורק, מה] מגדים, מו] שעשועים, מז] מועצות, מח] אמרי אמת, מט] נעימים, נ] נחלה, נא] מתוקה, נב] עמוקה, נג] רחבה, נד] עטרת, נה] אשת נעורים, נו] אילת אהבים, נז] יעלת חן, נח] דודים, נט] חכמים, ס] חלב, סא] עץ חיים, סב] יקרה, סג] חרוץ, סד] תבואה, ע”כ. וחסר ששה.]
ט] שבעים שמות של ירושלים. [במדרש זוטא שם פירט השמות: א] ירושלים, ב] שלום, ג] יראה, ד] יבוס, ה] גלעד, ו] לבנון, ז] ציון, ח] מרום, ט] ים, י] כסא ה’, יא] עיר דוד, יב] יפה נוף, יג] הר ציון, יד] ירכתי צפון, טו] קרית מלך רב, טז] משוש כל הארץ, יז] בעולה, יח] חפצי בה, יט] אבן מעמסה, כ] אפרתה, כא] שדה יער, כב] מנוחה, כג] אריאל, כד] הר מועד, כה] יפה, כו] בתולה, כז] כלה, כח] אשת נעורים, כט] רבתי עם, ל] רבתי בגוים, לא] שרתי במדינות, לב] עיר שחברה לה, לג] בית תפלה, לד] מגדל עדר, לה] מצודה, לו] ידידות, לז] דרושה, לח] עיר לא נעזבה, לט] גילה, מ] עדן, מא] גן ה’, מב] הר מרום, מג] ה’ קדושים, מד] עקרה, מה] מוריה, מו] הר גבוה, מז] עיר היונה, מח] קריה נאמנה, מט] עיר הצדק, נ] גיא חזיון, נא] דלתות העמים, נב] במות, נג] נחלה, נד] הר הקדש, נה] הר חמד, נו] גבעת הלבונה, נז] עיר דוד, נח] עיר הנגב, נט] הר מרום ישראל, ס] שם חדש אשר פי ה’ יקבנו, ע”כ. וחסר עשרה.]
י] שנות דוד ואדם הראשון. שבעים שנה שחיסר אדם משנותיו ונתן לדוד בן ישי.
תנן (אבות ה, כא), בן שבעים לשיבה, ופירש בדרך חיים (שם) שמספר שבעים הוא מספר שלם (כדברי הרמב”ן הנ”ל), והבן שבעים הוא שלם בימיו כמו שנאמר “ימי שנותינו בהם שבעים שנה” (תהלים צ, י), וזהו שיבה. וכתב עוד ששיבה מלשון שביעה, כי עתה יש לו ימים בשלימות ובשביעה.
ובאמת מצינו מספר שבעים בשנות האדם בכמה מקומות: [א] תרח היה בן ע’ כשהוליד את אברהם (בראשית יא, כו) [ב] אברהם היה בן ע’ בברית בין הבתרים (במדבר רבה יד, יא). [ג] דוד המלך חי שבעים שנה, ואדם הראשון נתן לו שבעים שנה משנותיו (שם יד, יב). [ד] איוב היה בן ע’ כשבאו עליו יסורין ואח”כ נכפלו שנותינו וחי אח”כ מאה וארבעים שנה (איוב מב, טז ובקובץ שיטות קמאי מועד קטן כח, א בשם רבינו שלמה בן היתום). [ה] “אמר ראב”ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו'” (ברכות יב, ב). והענין בכולם כנ”ל שזהו שלימות שנות האדם.
ואולי זהו הביאור בהא דמצינו משך זמן של שבעים שנה בכמה מקומות: [א] גלות בבל ע’ שנה (דניאל ט, ב). [ב] ימות המשיח ע’ שנה לדעת ראב”ע (סנהדרין צט, א). [ג] אחת לע’ שנה מלקטין יין קרוש מלול שבין כבש למזבח (סוכה מט, א). [ד] חלזון עולה אחד לע’ שנה (מנחות מד, ב). [ט] גזר דין של ע’ שנה (בברכות לא, ב, שבת לג, א). והענין בכולם כנ”ל שזהו משך חיי האדם.

עלה סכנה
Winter Geese
Rav Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
One of the prominent Baalei Hatosafos, Rabbeinu Yehudah Hachassid of Regensburg (1140-1217), wrote an extensive sefer for pious individuals titled “Sefer Chassidim.” It consists of hundreds of simanim and discusses many activities that can result in physical or spiritual harm. More well-known is the tzavaah of Rabbeinu Yehudah Hachassid, printed at the beginning of most new editions of Sefer Chassidim. In his tzavaah of 56 simanim, Rabbeinu Yehudah Hachassid entreats his descendants to refrain from certain activities. He famously advises against taking a haircut on Rosh Chodesh; taking a daughter in-law with the same name as the mother-in-law; two brothers marrying two sisters, etc.1 Some of the more fascinating and unknown practices of the tzavaah will be discussed in a future article, Iy”h.
Most practices of Rabbeinu Yehudah Hachassid are not codified in the Shulchan Aruch. However, an interesting practice observed by some shochtim is. Rema in Hilchos Shechitah (YD 11:4) cites Tashbetz (#555) in the name of Rabbeinu Yehudah Hachassid and states: Some shochtim are careful not to shecht geese [some also include in this custom ducks and swans] in the months of Teves and Shevat without partaking from it. They have a tradition that during these two months, a shochet who shechts a goose at a certain hour and doesn’t eat from it is in great danger. Shochtim generally ate from the heart, liver, or leg of the goose. Rema is quoted by many later poskim, including the Tevuos Shor, the accepted sefer on hilchos shechitah.
The Taz (YD 117:6) cites a different tradition in the name of Rabbeinu Yehudah Hachassid. According to an old sefer (kovetz yoshon), the danger exists only on Rosh Chodesh Teves (as well as Rosh Chodesh Iyar and Elul), only when it falls on a Monday or Wednesday. Another version applies the danger only to the fifteenth of Teves on a Sunday (as it comes out this year). Yet another version says it applies to the eighth of Teves. Contrary to Rema’s opinion, according to the tradition cited in Taz, the danger applies not only to the shochet but also to those who partake of the goose.
Rav Yaakov Emden, in his siddur (Shaar Hagay, Chodesh Shevat #5, #10), quotes directly from the tzavaah of Rabbeinu Yehudah Hachassid (#41), where only the month of Shevat is mentioned. He also states, based on Tashbetz, that one should not eat geese at all on the eighth of Shevat (some versions read the fifth of Shevat).
The discrepancies between the months mentioned by the respective sources are great. Perhaps this is because dangerous times are generally associated with the solar calendar (such as the tekufah). A solar date can coincide with any day in the Jewish month of that season. Possibly, since the unknown pertinent solar date can fall anytime within the months of Teves and Shevat, the poskim restricted the entire two-month span.
In this week’s parshah, Yocheved hid Moshe Rabbeinu for three months, as it says ותצפנהו שלשה ירחים. The Zohar (Volume 2, Shemos 12a) explains that this refers to the three months in which the world is subject to harsh judgment: Tammuz, Av, and Teves. However, some editions of Zohar specify Tammuz, Av, and Shevat. The first version is understandable as churban occurred in these months; therefore, it is the more accepted version. Rav Yaakov Emden (Shaar Yechonyah, Chodesh Teves #6) cites both versions and assumes that Shevat is also a harsh time, perhaps because it is the coldest of the months.
In his Sefer Pleisi (Y.D. 11:5), Rav Yonasan condemns observance of any of these practices, comparing them to the ways of the Emori. Since they are devoid of logic and nature, it is forbidden to be concerned with them. Observing them is also a violation of “Tamim tihyeh” (Devarim 14:12). Pleisi then explains why Rabbeinu Yehudah Hachassid was concerned. In the time of Rabbeinu Yehudah Hachassid, sorcery was common. A specific practice of witchcraft involved the use of geese. Rokeach adds that at the time, people stopped eating geese entirely because they had been an object of sorcery. Since this is no longer relevant, one need not be concerned. Aruch Hashulchan (YD 11:11) follows Pleisi’s psak.
The Gemara (Brachos 57a) says that one who sees a goose in a dream can look forward to wisdom, as a goose sings or quacks to everyone. Maharsha (Sotah 48a) explains that the goose’s sound is compared to the sound of Torah. Pri Megadim (in sefer Notrikun) adds that the undomesticated goose (אווז הבר) in Perek Shirah sings when it hears Klal Yisrael learning Torah.

1. Rabbeinu Yehudah Hachassid is not to be confused with Reb Yehudah Hachassid who inspired a group of European Jews to settle in Eretz Yisrael in the early 17th century. Although it’s assumed that Reb Yehudah Hachassid had good intentions, some of his followers ultimately abandoned Yiddishkeit. A century later, the famous “Reb Yehudah Hachassid Churva” shul was named after him, but it is unrelated to the rishon Rabbeinu Yehudah Hachassid. See Meshichei Sheker U’misnagdehem (pg. 682-686) by Rav Binyamin Shlomo Hamburger.