Shabbos Gilyon Tazria Metzora 5785

עלה גאון
ארבע מראות הדמים במשנת רס”ג
ע”פ פירוש רס”ג על התורה, מהדורת עלה זית שבשלבי עריכה
ע”פ כת”י מהגניזה, תורגם מערבית-יהודית, עם ציונים, הערות וביאורים
וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא (יב, ב).
כתב רס”ג וז”ל: [אמר הכתוב שהנדה סופרת שבעת ימים מראייתה, ואינה צריכה שבעה נקיים]. ולא נפטור את הנדה מן שבעת ימי נקיים אלא כאשר נתברר שהדם הנובע ממנה הוא אחד מהמראות המטמאים, ואין הדין כן אלא בסימנים, לכן מאחר שלא נתאמת שהדם טמא, הרי נתחייב לכל דם שבעה נקיים. והרי אנחנו חוששים שהננו שרויים בכך בלי שום ידיעה, שהרי אמר “כי יפלא ממך דבר בין דם לדם” (דברים יז, ח) והוא דם טמא לדם טהור (נדה יט, א), והודיענו בזה שישנו גוון מן האדום שאין מתחייב בו דין הנדה, ומצבנו בידיעת דבר זה נשען על המסורת. ונמסר לנו בה שגווני הדם שיש להם דין הנדה הם האדום והשחור וכקרן כרכם וכמימי אדמה וכמזג (משנה נדה ב, ו). והחלש ביותר מהם הוא כמימי אדמה והוא האפור, ואחריו הזעפרני, והוא הכרכם, ואחריו הייני והוא יותר חזק והוא כמזג, ואחריו האדום והוא יותר חזק, ואחריו הגוון השחור יותר חזק מהכל. […] וכל מה שיצא מגוף האשה כגון לבן וצהוב, כולו טהור, עד שיהיה גוון הדם אפור. ומה שיותר מהאפור באדמימות הרי הוא טהור, עד שיהיה זעפרני, וכאשר הוא כן נעשה טמא. וכאשר הוסיף על האדמומית הזעפרנית הרי הוא טהור, עד שיהיה ייני ואז הוא טמא. וכן מה שמוסיף על השחור הרי הוא טמא. ומה שנוסף על האפור הוא טהור עד שיהיה זעפרני, וכן הייני עד שיהיה אדום, והוא טהור עד שיהיה בגוון השחור ויטמא, ויהיה דינו שכאשר מוסיף על הגבול הרי הוא טהור כמו הראשונים. ואם היו הגוונים האמצעיים טמאים הרי לא יהיה אלא גוון אחד, וממה שלא עשה כן חייב שיהיו האמצעיים טהורים. עכ”ל רס”ג.
הנה נתבאר בדברי רבינו הגאון שלשה חידושים:
א. מלשון “ולא נפטור את הנדה מן שבעת ימי נקיים אלא כאשר נתברר שהדם הנובע ממנה הוא אחד מהמראות המטמאים וכו'”, היה נראה לכאורה שמה שאמרו חכמים שאין טמאים אלא חמשה מיני דמים, לא אמרו אלא בנדה, אבל הזבה טמאה גם במראות אחרים וחייב בשבעה נקיים. אך לא מצאנו כן בדברי הראשונים, ובירושלמי (נדה ב, ו) מפורש על חמשת הדמים הטמאים בנדה, והא “ואשה כי יזוב זוב דמה” מינהון היא, אלא שבא עליה בימי זיבתה ועשה אותה זיבה, ע”כ. וצריך לפרש כוונת רבינו, שאם ראתה כמה ימים, אינה יכולה להתחיל לספור מהיום הראשון לראייתה שבעת ימים, שמא הדמים שראתה בימים הראשונים לא היו מחמשת הדמים [אלא שלכך היה די בשבעה ימים עם היום האחרון לראייתה], ויתרה מזו, צריך לחשוש שכעת היא בימי זיבתה והדמים שראתה לפני י”א יום לא היו דמי נדה, ולכן צריך לספור שבעה נקיים על כל דם מחשש שהוא דם זיבה, וכן הוא בהלכות נדה לרמב”ן (פרק א, טו) בספר הנייר הלכות נדה (אות כט).
ב. ממה שכתב ש”מאחר שלא נתאמת שהדם טמא, הרי נתחייב לכל דם שבעה נקיים, והרי אנחנו חוששים שהננו שרויים בכך בלי שום ידיעה”, כן מבאר בקצרה גם בהלכות טומאה וטהרה, שטעם התקנה להחמיר כמנהג הנשים שאמר רבי זירא שנהגו לישב שבעת ימי נקיים על כל טיפת דם, הוא משום שאיננו בקיאים להבחין במראות הדמים. וכן כתב בתשובות גאונים קדמונים (סי’ קה): במה דברים אמורים בשנים קדמוניות בזמן שהיו נביאים וחכמים שהיו מריחין ומבחינין בין דם לדם, אבל בזמן הזה כל דברים טמאים, ארץ שלנו טמאה ואנחנו שרויין בין הערלים היאך אנו יכולין לטהר עצמינו, לכך החמירו חכמים ואמרו בין נידות ובין זבות ובין טועות ובין יולדות בזמן שהן רואות טפה אחת מפני שהוא ספק, ואין אנו יכולין להבחין בו ולידע מה היא, לכך צריכות שבעה נקיים וטבילה, וכך מנהג בישיבה, ע”כ.
ג. שיטת רס”ג היא שמראה מימי אדמה הוא מראה אפור. וכבר הגיעה דעתו לידיעת חכמי זמנינו מתוך דבריו הקצרים בפירוש ספר יצירה ב, ב (מהד’ ר”י קאפח עמ’ עו ליד הערה 82), אלא שנתלבטו בדבריו איזה מארבעת הגוונים שבמשנה הוא האפור. אולם כבר הביא הרב יהודה זייבלד שליט”א במאמרו “מראה אפור”, דיבוק חברים שע”י כולל פוניבז’, תשע”ח, מדברי רבינו בהלכות טומאה וטהרה (קיימברידג’ T-S Ar.48.213) שהאפור הוא כמראה “הבוץ המסוים”, ומשמע שהוא מימי אדמה. וכעת שנתגלו דברי רבינו בפירושו הארוך כאן, שכתב בפירוש שהוא מראה מימי אדמה, הוכרע הדבר למעלה מכל ספק. ובהלכות טומאה וטהרה נקט רבינו לשון “חמא” המשמש בעיקר לבוץ שחור. וכן נראה מדברי רבינו, שמדובר בקרקע שחורה ובצירוף מים היא הופכת לאפורה. אכן לפי זה אינו טמא אלא כשקרוב יותר לשחור, כמראה קרקעית זו, ולא בגווני אפור הבהירים, שבהם אין לנו אלא דברי תרומת הדשן (סי’ רמו) שמראה כזה אינו כלל מצד שחרורית.

עלה אבות
שנראה כ”א מעלת חבירנו
ע”פ ספר באר החיים על פרקי אבות – מהדורת דוגמא, מאת הגה”צ רבי אברהם אלימלך בידרמאן שליט”א
אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו (פרק ב משנה ד).
בדרך תוכחת מוסר ביאר הבעש”ט הק’ זי”ע (הובא באוצר החיים להרה”ק מקאמרנא זי”ע פרשת משפטים) את מאמר התנא, אל תדון את חברך – לפרש את מעשיו כי רעים המה, כי הסיבה שהינך רואה את הרע אינה אלא עד שתגיע למקומו – כי הגעת למקומו, והנך לקוי באותו חיסרון. וכמאמר המאור עינים (פרשת חקת ד”ה זאת) בשם הבעש”ט הק’ זי”ע, שהצדיק הגמור אינו רואה רע על שום אדם, ומי שרואה רע בחבירו ידע נאמנה כי רע זה שוכן גם בקרבו.
ומעתה בין תבין את ביאורו של הגה”ק רבי ישראל סלנטר זי”ע, שלכן על המצורע לשבת ‘בדד מחוץ למחנה’, כי המצורע לוקה על חטא הלשון, אחר שהוא רואה את נגעי רעהו ומדבר עליו סרה, ועל כן אמרה תורה, אם הינך אכן ‘מבין’ כל כך בנפשות בני האדם ובנגעיהם, מוטב שתשב זמן ניכר בבדידות מחוץ למחנה, שם תשהה רק עם עצמך בלבד, וכך תוכל לפשפש במעשיך ולהתבונן בנגעי עצמך.
על דאטפת, אטפוך. וסוף מטיפיך יטופון (שם משנה ו).
הנה מדברי התנא נשמע, כי אין אדם נהרג אלא על כך שהרג תחילה את אחרים, ומעתה יקשה, הלא מצינו בפרשת בראשית (ד, ח) שקין הרג את הבל, ומדוע בא הבל לידי כך, הרי לא מצינו שהבל הרג מאן דהו לפני שנהרג. ושמעתי לתרץ, כי בראות הבל שפני קין נפלו, על כך שהקב”ה לא קיבל את מנחתו, היה לו לעודדו ולחזקו, ומכיון שלא עשה כן, הרי הוא כביכול נחשב כמי שהרג את הנפש [ואף שאין לנו כל השגה ב’הבל’, אבל ללמדנו את הנוגע לדידן באנו].
נוהג היה הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ”ל, להרבות באמירת דברי שבח לתלמידיו במנה גדושה. פעם סיפר, שבבואו ללמוד בישיבת וואלאזין היה בעניות גדולה ומנעליו קרועים, והיה מבויש ונכלם. באחד הימים הגאון רבי זעליג ראובן בענגיס זצ”ל שלמד עמו, רצה לעודד את רוחו ואמר לו, מדוע פניך רעים, והלא אתמול אמר ראש הישיבה חידוש בשמך… והעיד רבי איסר זלמן, שדיבור זה נסך בקרבו כוחות מחודשים וזקף את ראשו, ומאז קיבל על עצמו לשבח ולפאר את הבחורים בהרחבה יתירה.

קול עלה

סיפור יציאת מצרים כמצוה בפני עצמה, ובענין מילת ‘פרק’
א. ראיתי חלק מהדין-ודברים בענין סיפור יציאת מצרים בין הרב רווח להרב צימרינג, ורציתי להוסיף נופך ביום קרב. הרב רווח טען שכל מוני המצוות שקדמו להרמב”ם לא מנו מצות סיפור יצ”מ. והנה עי’ ברמב”ן בספר המצוות, מצוות עשה ששכח אותן הרמב”ם (מצוה טו), שמונה ברכת התורה למצוה בפני עצמה, והביא ראיה לדבריו מהא דסיפור יצ”מ נמנית למצוה בפני עצמה. ועיין עוד בכלי חמדה (פרשת האזינו אות א) שיצא לחלק בין ברכת התורה לבין סיפור יצ”מ, למה נמנית זו למצוה בפני עצמה, וזו נחשבת לשתי מצוות.
והנה, כל הנדון הוא האם נחשב למצוה בפני עצמה או חלק מעיקר המצוה, אבל כו”ע מודים שהסיפור נחשב למצוה דאורייתא. וא”כ בכגון זה אין להביא ראיה כלל ממוני המצות [וכמ”ש הרב רווח בעצמו].
וכיון שבאנו לכאן, יתכן שכל כוונת הרא”ש גם כן לומר שהסיפור נכלל בכלל מצות הלילה, ואין לברך עליו כמצוה בפני עצמה של סיפור יצ”מ. וסיים שאין לטעון עליו ממה שנראה שהוא מצוה בפני עצמה, דהא צורת המצוה אינה לספר כסיפור בפני עצמו, אלא להשיב על שאלת הבן בכל מה שישאל על תהליכי אותו הלילה. [ואפשר שכל כוונת הרא”ש לא קאי רק על צורת הסיפור – מה שכו”ע מודים לזה].
ב. עוד ראיתי לעמוד על הפרק, במה שהרב דוב פערציגער (גליון שמיני) הביא ראיה ממשנה ברכות שברכות קריאת שמע נקראות פרקים, וכתב שזה מצד היותן חלקים מתוך מסגרת אחת.
ויש לדון בדבריו, דפסקינן בהלכות פסוקי דזמרה (סימן נא סעיף ה) שבין המזמורים שואל מפני הכבוד וכו’ ובאמצע שואל מפני היראה וכו’. ועיי”ש במ”ב שהביא בשם הדרך החיים שרצה לומר באמצע הפרק ובין הפרקים, והמעיין יראה שכל מקום שיש קבוצת איזה פסוקי תהלים יחדיו נקראים פרק, ובין הפרקים יקרא כל מקום שאין הפסוקים על הסדר שהם כתובים בתהלים או בין המזמורים ממש.
ואף שאין ראיה ברורה מלשון ‘פרק’ [ואפשר שהוא קצת ראיה], עדיין יש לדון בעצם הענין, דהנה בביאור הגר”א כתב דדין זה נלמד מברכות ק”ש. והיה מקום לדון, שברכת ק”ש הם חלקים מתוך מסגרת אחת, אולם בפסוקי דזמרה במקום שהוא חיבור של פסוקי תהלים בודדים, א”כ אפילו אם יש מקום שיש ב’ פסוקים על הסדר, שפיר יש מקום לומר שאותן פסוקים אינן נחשב ‘פרק’ כדי שלא להפסיק ביניהם. ומנא לן להחשיב זה כאמצע הפרק.
יוסף שווארץ, דיטרויט
* * *
תפילת ערבית קודם זמן ספירת העומר
באתי לעורר הערה קטנה על מה שכתב רמ”ב קופמאן (גליון שמיני), “חדשים מקרוב באו שמתפללים מעריב תיכף בשקיעת החמה ומבטלים ספירת העומר בציבור, והרבה יש לחוש לשכחה”. והנה מעולם לא שמעתי שיתבטלו מנייני מנחה מעריב בזמן הספירה, וגם לא איחרו להתפלל מעריב כדי שיוכלו לספור בציבור.
הנה אני למדתי בישיבת טעלז שיקאגו, והמנהג שבכל ליל שבת לא היו סופרים ספירת העומר במעריב כיון שעדיין היה הזמן מוקדם, רק אחר הסעודה היו הבחורים סופרים. ושמעתי מבני משפחתו של ראש הישיבה הרה”ג ר’ אברהם חיים לוין זצוק”ל, שהיה הוא ז”ל מפסיק באמצע סעודתו בזמן צאת הכוכבים לספור, וכנראה שכן עשו שאר ראשי הישיבה ואברכי הכולל שהתפללו במנין הישיבה, ואין חוששין להפסד ספירה בציבור או שמא ישכח לספור. וזה ברור שהרב א”ח לוין, וגם רבו הגדול הרה”ג ר’ אלי’ מאיר בלאך זצוק”ל, נהגו הכל כפי המסורה והמנהג שראה ועשה רא”מ בלאך בליטא.
גם אני זוכר מה ששמעתי מאת הרב העניך פלאטניק שליט”א בשם רבו הרה”ג ר”ש קמינצקי שליט”א, שאפשר לספור ספירת העומר כשעברו ל”ה דקות אחר שקיעת החמה אע”פ שעדיין בין השמשות. [ולכאורה זה צירוף בין השיטות שיכולים לספור לפני צאת הכוכבים, והשיטות דהוי כבר אז צאה”כ.]
ואפשר שכוונת רמ”ב קופמאן על מנהג לייקוואוד, שהוא מיוסד בעיקר ע”פ מנהג ישיבת בית מדרש גבוה, שלעולם לא התפללו מנחה מעריב בימי הספירה, ע”כ נראה לו כחידוש שמתפללים בלייקוואוד מנחה מעריב.
בכבוד גדול, שמחה חיימאוויטש
תגובת הרב משה ברוך קופמאן: שאלת חכם חצי תשובה, ובודאי כוונתי לעיר ליקוואוד אשר חדשים מקרוב באו להתפלל מעריב בשעת השקיעה וגם אין סופרים. כלומר, יש כאן שני דברים חדשים – א’ שמתפללים מעריב בשעת השקיעה, וב’ שאין סופרים בבין השמשות. מה שאין כן בשאר מקומות שמתפללים מנחה ומעריב, בדרך כלל סופרים בבין השמשות. ובכלל תמהתי על המחדשים הנ”ל, כי הטעם שאין סופרים עד צאת הכוכבים הוא כדי להיות מן המדקדקים (כלשון השו”ע), וא”כ בודאי כת המדקדקים לא יתפללו מעריב קודם צאת הכוכבים, ואילו השו”ע קאי בציבור שאינם מן המדקדקים רק יחיד זה מן המדקדקים נמצא עמהם, כגון שאין לו עוד מנין אחר צה”כ.
ומה שהעיר ממנהג טלז שודאי הנהיגו ע”פ מסורת שלהם כנודע, לא הבנתי הדמיון בין ליל שבת לימות החול, כי בערב שבת שאני שיכולים להתפלל מבעו”י ע”פ השו”ע (סימן רסז) וכן עושים הרבה ‘שבת מוקדמת’, וא”כ אין עליהם תלונה שלא הגיעו אפילו לזמן בין השמשות. אלא ישתדלו להתחיל הסעודה לפני חצי שעה קודם צה”כ. אבל בימות החול לא שמענו להתפלל מוקדם בלי ספירת העומר. ולו שומע לי, ימתינו מעט להתפלל ערבית כרבע שעה אחר שקיעה בלימוד משנה או דבר הלכה, ויכולים להגיע לספירת העומר קרוב לצה”כ, ויש בזה כדי סמיכה על השיטות שכבר הוא צה”כ לענין ספירת העומר דרבנן. ומה שמחמירים הרבה על שיטת ר”ת הוא רק כדי לאחר תפילת מעריב, אבל לא יעלה על הדעת להתפלל מוקדם ושלא לספור. גם צ”ע על אלו הפורשים עצמם מן הציבור ואין סופרים קודם ר”ת אפילו אם מגיעים הציבור לספירת העומר שעה שלימה אחר שקיעה [בזמן שהוא בין השמשות אף לר”ת], והלכה מפורשת שסופר עמהם בבין השמשות.
ומה שלא ראה שיתבטלו מנינים אלו (מנחה-מעריב) בזמן הספירה, יש להעיר שמנינים אלו מתקיימים בכל השנה על אף שכתב החיי אדם (בריש הלכות ראש השנה) שאין לעשות כן בעשי”ת עכ”פ, שצריך ליזהר בימים אלו אפילו במה שאינו נזהר כל השנה. וע”כ אין מביאים ראיה ממנהגם.

פרשיות תזריע-מצורע
כל פרשיות מחוברות יש לחברן בעליית רביעי דוקא, ולכן לא יוסיפו קרואים בפרשת תזריע. ידקדק הבעל קורא בתחילת פרשת תזריע במפיק ה”א בין “דמי טָהֳרָה” ל”ימי טָהֳרָהּ”, שהמפיק ה’ משנה הפירוש. גם בתחילת פרשת מצורע צריך לדקדק לחלק בין “הכהן הַמְטַהֵר” המ’ בשו”א ל”האיש הַמִּטַּהֵר” המ’ בחיריק. עוד יזהר הקורא לבטא הס’ של והסגיר באופן שלא ישמע כמו זי”ן ‘והזגיר’. [וכעין זה כתבו הפוסקים בהלל לבטא ‘חסדו’ ולא ‘חזדו’.]
מפטירין בהפטרת פרשת מצורע בארבעה מצורעים, אף ששתי ההפטרות מענין אחד. מסיימים “וירמסו אותו עם בשער וימות”, לפי שאפשר לסיים בפורענות של רשעים [וצ”ע מסוף הפטרת ר”ח שכופלים והיה מידי חודש וגו’]. וראה בתורת הקורא בשם הגר”ש דבליצקי שאכן הוסיף עוד פסוק בהפטרת מצורע.
אומרים אב הרחמים בימי ספירה אפילו במקום שיש חתן או מילה (רמ”א ומשנ”ב סימן רפד).
מברכים המתענים בה”ב אחר אשרי קודם יהללו. ולא יפסיקו בין יהללו להודו‍ֹ על ארץ ושמים, דלא כנדפס בסידורים ישנים (ראה עיון תפילה). ובלוח א”י בשם האדר”ת הובא לברך קודם אשרי, שלא להפסיק בין אשרי למוסף שלא לצורך, וכמו שעושים מי שברך אחר יקום פורקן. מנהגי בה”ב ראה מה שכתבנו לעיל במנהגים לפרשת לך לך.
מנהגי ספירת העומר (המשך)
בהרבה מקומות נהוג שהרב סופר את העומר והקהל עונים אחריו. ואולם בישיבות נהוג שהש”ץ סופר. ואין לצאת הספירה ע”י שומע כעונה, אבל הברכה יכול לצאת בשמיעה. מי ששכח לספור יום שלם יש לכוין בברכת הש”ץ להוציאו ואחר הברכה סופר בעצמו. ש”ץ או רב שדילגו יום אחד, יש מקילין לספור בברכה מטעם ‘כבוד הבריות’. וטוב שיבקשו מראש מאחד המחוייב בברכה שלא יברך ויכוונו להוציאו בברכתם.
ידקדק הש”ץ לראות את היום שסופר קודם שמברך, שלא יפסיק בין הברכה לספירה, וגם שלא יבוא לידי טעות. ובהרבה בתי כנסיות נהוג שתולים לוח ספירת העומר כדי שלא יטעו.
יש נוהגין שהשמש מכריז אחר תפילת שחרית את הספירה של היום בלי ברכה (לוח עזרת תורה).
ליל שבת ומוצאי שבת: במקומות שמקדשים בבית הכנסת, מקדשים ואחר כך סופרים, ובמוצאי שבת סופרים ואחר כך מבדיל (שו”ע שם סעיף ט).
מנהגי אבילות: ידוע שיש מנהגים שונים באיזה מימי ספירה נוהגים אבלות, וכל אחד יחזיק במנהגו ולא יתפוס החבל בשני ראשים להקל בתרתי דסתרי (ראה שו”ע סימן תצג).
מנהגי ביהכ”נ בקבלת שבת מוקדמת
נתפשט המנהג ברוב מקומות בימות הקיץ שמקבלים שבת מבעוד יום ומתפללים ערבית (שו”ע סימן רסז סעיף ב). ואמנם ע”פ הגר”א (מעשה רב) והאריז”ל (הובא במג”א שם) אין להתפלל ערבית מבעוד יום אפילו בשבת. וכן מנהג הישיבות שלא להתפלל ערבית מבעוד יום. גם בארץ ישראל הרבה אשכנזים מדקדקים שלא להקדים תפילת ערבית.

עלה ישיבה
עקר וקיבל שבת, האם מותר לעשות הנחה
ע”פ ספר מילי דהוצאה, גליונות הגאון רבי שלמה מילר שליט”א מתוך כת”י שבגליון הגמרא והמשנה ברורה שלו ועיקרו חידו”ת ובירורי הלכה סוגיות דהוצאה, מאת הרה”ג ר’ צבי הכהן קפלן שליט”א
יש להסתפק במי שעקר מבעוד יום כגון שנטל ספר או סידור מביתו, והלך לביהכ”נ וכשהגיע לשם קיבל עליו שבת ועדיין לא עשה הנחה מעקירתו הראשונה, האם יש בזה חששא דנמצא שעושה ההנחה בשבת, אפילו כשלא היה עקירת איסור מקודם.
והנה בגמ’ שבת (ג:) איתא, היתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ, תני חדא אסור להחזירה, ותני אידך מותר להחזירה וכו’, מבעוד יום דאי שדי ליה לא אתי לידי חיוב חטאת, ליקנסוה רבנן, משחשיכה דאי שדי ליה אתי בהו לידי חיוב חטאת, לא ליקנסוה רבנן וכו’, ע”כ. ובגליון הגמרא כתב הגר”ש מילר שליט”א: מכאן דהנחה לחוד אסור אף דליכא גמר מלאכת שבת דהעקירה והושטה מבעו”י, ועי’ תוס’ שבת. ענין הנחה לחוד בשבת, עי’ במג”א סי’ שז ס”ק כ ובתוס’ הרי”ד לעיל (ג:) ובאבנ”ז סי’ מח אות ג.
ונרחיב הדברים. בגמ’ מבואר דאפילו עשה עקירה מבעוד יום אסור לעשות הנחה משחשיכה. אך יש מקום לחלק מנידון דידן, דהתם עושה עכ”פ איזה העברה כיון שהוא ברשות אחרת וידו מונחת ברה”ר, אבל בתר גופו גריר וכדאיתא בגמ’ שם ע”א, נמצא דגדר ידו הוא כאינו מונח ברה”י ואף לא ברה”ר, ואם יעשה הנחה נמצא שעשה העברה עם הנחה, ובזה מסתבר שפיר למימר דאסור לעשות כן בשבת, ואילו בנידו”ד שכבר עשה לכל ההעברה קודם השבת, ורק ההנחה הוא דעושה בשבת, יש לצדד שאין בזה חסרון. וכבר דן בזה הג”ר אברהם גניחובסקי זצ”ל (בר אלמוגים עמ’ שפ), עי”ש.
אולם יש להעיר על דברינו מהמג”א (סי’ שז סק”כ) [שציין אליו הגר”ש מילר], שמבואר שם דאף היכא שהגוי הוא שעשה את העקירה וההנחה, אפ”ה אסור לישראל לעשות ההנחה ובעינן שהגוי יעשנו, ודלא כמו שכתבנו. אלא דיש לחלק, דהתם הא איתעבידא מלאכה מבינייהו שהכל נעשה בשבת ולכן יש מקום לאוסרו, משא”כ בנידו”ד דמיירי שהעקירה נעשתה בערב שבת, בזה יש לומר דלא חל עלה שם מלאכה כלל, וצ”ע בכל זה.
אולם נראה שיש טעם אחר שאין השאלה נוגעת למעשה כמעט, כי באופן שקיבל עליו שבת או אף אם שקעה חמה והגיע בין השמשות, הרי קי”ל שבבין השמשות מותר לעשות שבות במקום הצורך, ואין לך צורך גדול מזה, שהרי אם לא יעשה ההנחה עכשיו בבין השמשות יהא אסור לו להניח החפץ לכל השבת. אך מ”מ נפ”מ לענין לכתחילה שלא לקבל עליו שבת קודם הנחה, אלא יניחנו ואח”כ יקבל שבת. וכן נפ”מ כשהגיע צאת הכוכבים, שבזה אין הך שריותא דשבות בבין השמשות לצורך גדול.

הוצאה מלאכה גרועה
ע”פ ספר רשימות התלמידים – שיעורי הגאון רבי אלי’ דוב וכטפויגל שליט”א על עניני פרק יציאות השבת
כתבו תוס’ (ב, א ד”ה פשט בא”ד) וז”ל, משום דהוצאה מלאכה גרועה היא דמה לי מוציא מרה”י לרה”ר מה לי מוציא מרה”י לרה”י, ולא הוה גמרינן הוצאה דעני מבעה”ב ולא בעה”ב מעני, ותדע מדאיצטריך תרי קראי בהוצאה וכו’, והיינו משום דמלאכה גרועה היא איצטריך תרווייהו חד לעני וחד לעשיר, עכ”ל. והמהרש”א הקשה למה הוצרכו התוס’ להוכיח שהיא מלאכה גרועה מהא דבעינן תרי קראי, הרי בלא”ה כל עיקר הילפותא לא בעינן אלא משום דהוצאה מלאכה גרועה היא ולא אהני מה שהיה במשכן לחייבו.
ובעיקר דברי התוס’ קשה טובא, שהרי מתחלה הוקשה לתוס’ מה בין עני לעשיר, הא הוי חדא מילתא ממש. וע”כ דסברת התוס’ מה לי עשיר מה לי עני הוי סברא אלימתא יותר מסברת הש”ס לענין הכנסה (צו, ב) מה לי אפוקי מה לי עיולי דלא אהני אלא להחשיבו כתולדה דהוצאה. וכיון שכן צ”ע, למה אחרי שייסדו התוס’ שהוצאה מלאכה גרועה היא בעינן קרא עבור חיובא דעני ועשיר, משא”כ הוצאה והכנסה סגי לן במה דהוו במשכן, והלא סברת מה לי עני מה לי עשיר עדיפא טפי.
ונראה דלא דמיא סברת התוס’ כאן דהוצאה מלאכה גרועה היא, למש”כ התוס’ להלן (צו, ב) דא”א למילף חיובא דהוצאה ממשכן מאחר שמלאכה גרועה היא. והיינו דשם הכוונה, דסברא פשוטה היא שלא כל דבר שהיה במשכן שייך למילף הימנו למלאכת שבת, דא”כ “כל פסיעה ופסיעה שהיו עושים תחשב אותה מלאכה” [כלשון תורי”ד שם]. אך אילו משום סברא זו, לאחר דגלי לן קרא דויכלא העם מהביא דלעולם ילפינן הוצאה ממלאכת המשכן, כבר לא יהא שייך עוד לחלק בין הוצאה לשאר מלאכות, ואף שמלאכה קלושה היא מ”מ תורת מלאכה אית לה, וכמו שחייבין על כל הל”ט מלאכות בשוה, קטן כגדול. אמנם תוס’ כאן אתו למימר, שגם לאחר גילוי הקרא אינה מלאכה גמורה, וכמו שכתבו שגם לאחר שחייבין משום מלאכת הוצאה אכתי אינו חייב משום תולדותיה אא”כ נעשית במשכן. וממילא אין ראיה מהא דבעינן קרא עבור מלאכת הוצאה כל עיקר, ומיושבת קושיית המהרש”א.
וביאור הענין שאינה מלאכה גמורה, שגם לאחר שחייבין משום הוצאה, אינה כשאר מלאכות שחיובן הוא ע”י שמעשה המלאכה אית ליה תורת מלאכה מצד עצמו, אלא מלאכת הוצאה לית בה תורת מלאכה אלא מצד פעולת האדם בעשיית זה המעשה, דבכך חשיבא מלאכה, אבל מעשה הוצאת החפץ מצד עצמו אינו נחשב מלאכה.
וכיון שהאדם נעשה חלק מהתורת מלאכה עצמה, לכן בעני ועשיר תו ליכא למילף הוצאה דבעה”ב מהוצאה דעני, שבזו פעולת האדם בהוצאתו היא שמושך החפץ אליו ובזו פעולת הוצאתו היא שדוחף החפץ מאצלו, וכמו שכתבו הרמב”ן והרשב”א, ולא דמי פעולותיהן זו לזו – והשם מלאכה דהוצאה על פעולת האדם נאמר. משא”כ בהכנסה סגי בסברת מה לי אפוקי מה לי עיולי לחייבו, שבפעולת האדם ההכנסה דומה להוצאה והויא תולדה דידה.

תכלית מלאכת הוצאה
ע”פ ספר מבואי הוצאה בעניני מלאכת הוצאה, מאת הרה”ג ר’ אברהם יהודה ווייס שליט”א
כתבו התוס’ (שבת ב, א ד”ה פשט בעה”ב את ידו וכו’) וז”ל, ונראה לר”י דאיצטריך לאשמעינן משום דהוצאה מלאכה גרועה היא, דמה לי מוציא מרה”י לרה”ר מה לי מוציא מרה”י לרה”י, עכ”ל. ולכאורה כוונתם דמאחר שאין חילוק בין מוציא מרה”י לרה”ר ומוציא מרה”י לרה”י, אינו מובן למה איכא חילוק לדינא ביניהם, ומשו”ה הו”ל מלאכה גרועה. אולם דבר זה צ”ע, הא סוף סוף כך קבעו חז”ל דהוצאה מרה”י לרה”ר הויא לה מלאכה.
ועוד קשה מגמ’ לקמן (מט, ב) דאיתא ‘מרה”י לרה”י מאי קא עביד וכו’, אביי ורבא דאמרי תרווייהו וכו’ מרה”י לרה”י דרך רה”ר’. הרי מפורש בגמ’ דרק מרה”י לרה”י אפשר לומר ‘מאי קא עביד’ אבל מרה”י לרה”ר שפיר קא עביד, והאיך כתבו התוס’ ‘מה לי מוציא מרה”י לרה”ר מה לי מוציא מרה”י לרה”י’ הא מבואר בגמ’ דאיכא חילוק.
והנה כתב האור זרוע (הלכות שבת סי’ פב) בגדר מלאכת הוצאה, “דמלאכה שאינה חשובה היא, דמה מלאכה עשה שהוציאו מרשות, מעיקרא חפץ והשתא נמי חפץ”, עכ”ל. וביאור דבריו, דעיקר איסורי מלאכה בשבת אינו במעשה מצד עצמו, אלא תלוי גם בתכלית ובתוצאה שנעשית ע”י המעשה [והיינו שצריך מלאכת מחשבת], ואילו במלאכת הוצאה, אע”ג דהוציא החפץ מרשות לרשות, אין כאן תוצאה ותכלית כ”כ דהרי מעיקרא חפץ והשתא חפץ, ועל כן אין זו מלאכה חשובה.
ובזה נבוא לבאר דברי התוס’, שהיה פשוט להתוס’ שאין תכלית ותוצאה בגוף החפץ כשאר אבות מלאכות וכנ”ל, אלא שדנו דילמא מצד זה ששינה מקומו של החפץ ייחשב כתכלית ותוצאה בחפץ, ועל זה כתבו התוס’ דזה אינו, דהרי ‘מה לי מוציא מרה”י לרה”ר מה לי מוציא מרה”י לרה”י’, וכוונתם דשינוי מקום מרה”י לרה”ר אינו יותר תוצאה מצד החפץ, משינוי מקום מרה”י לרה”י, ועל כרחך דשינוי רשות לא חשוב כלל כתוצאה ותכלית, ובהכרח לומר שגדרה של מלאכת הוצאה שאני משאר מלאכות.
והטעם דבאמת חשיב מלאכה, עיין בספר ‘שלום יהודה’ (לג”ר אליעזר פלצינסקי זצ”ל סי’ א), שכמו שבאיסור תחומין עצם ההליכה של האדם מהוה גוף המלאכה, כמו כן נתחדש כאן שעצם נשיאת משא על גופו ומוציאו מרשות לרשות, הוי מלאכה. [הערת המערכת: ראה דברי הגרא”ד וואכטפויגל שליט”א הנ”ל.]

קול עלה
אמירת אב הרחמים בימי הספירה
בעלה מנהג (פ’ שמיני) העיר ידידי הרב יעקב מרדכי פנדל שליט”א בענין מנהג אלו שאין אומרים אב הרחמים בשבת מברכים אייר. ואף אני כתבתי במנהגים שזה לשיטתם שנוהגים ימי אבילות רק מר”ח אייר, לכן אין אומרים אב הרחמים בשבת זו. אמנם יפה העירו שלדעת המשנה ברורה אינו תלוי בזה. ועוד העירני ידידי ר’ ד. שמידט, שבסידור הרב מהבעל התניא כתב שלא אמר אב הרחמים, אף שבמקומו החזיקו ימי אבילות לפני ר”ח אייר.
אולם הביא הרב פנדל עוד טעם נכון בשם האגרות משה, כי הגזירות שבאשכנז לא התחילו רק עד אייר, וכן הוא בקינות (קינה כה) שלא באו האויבים בגזירת תתנ”ו עד ח’ אייר. כלומר, עיקר אב הרחמים מחמת גזירת תתנ”ו ולא מחמת אבילות של ספירה על תלמידי ר”ע, לכן אב הרחמים לא יתחילו עד אייר. ומהאי טעמא לכו”ע אומרים אב הרחמים בשבת מברכים סיון אף שכבר הפסיקו ימי אבילות מל”ג בעומר ואילך ואפילו בימי הגבלה ובערב שבועות אומרים, כי באותם ימים היו רוב הגזירות אז [בר”ח סיון ובג’ סיון].
אבל נראה עוד טעם ליישב מנהגם, דהנה יש שנהגו בשבת מברכים אב לומר אב הרחמים. והוא מטעם כי היו מזכירין הנשמות שנהרגו על קדה”ש, לכן לכבודם אומרים אב הרחמים. ולפי”ז כתבו הפוסקים וכן נתפשט המנהג, דהני מילי במקומות שאומרים פיוטים וקינות בשבת זו, אבל היום שאין אומרים הפיוטים ממילא אין אומרים אב הרחמים. א”כ יש לומר שדוקא באשכנז שנהגו להזכיר הנשמות שנהרגו על קדה”ש בשבתות אלו, החל מיד אחר פסח, ממילא אומרים אב הרחמים, אבל היום שאין מזכירים נשמות [זולת בק”ק האשכנזים] ממילא אין אומרים אב הרחמים. כל זה כתבתי ליישב מנהג הישיבה, אבל במקום שאין מנהג ודאי ילכו אחר פשטות ההלכה שאומרים אב הרחמים בשבת זו.
ובשולי הגליון אציין, שאף בישיבה היו אומרים אב הרחמים בשבת זו כל השנים, אלא מחדש הפסיקו מלאמרו מחמת עדות אחד שמרן הגר”א קוטלר ציוה שלא לאמרו. וע”פ עדותו הפסיקו מלאמרו, וצ”ע.
משה ברוך קופמאן
* * *
סעודה שניה במיני תרגימא, ובדין ברכת התורה של קטן שהגדיל
א. אודות חידוש הגר”ח, שאפשר לקיים סעודה שניה בשבת במיני תרגימא ולאכול פת בסעודה ג’, והעיר הגר”ח שטורך שליט”א (גליון שמיני) מלשון השו”ע (סי’ רעד) ‘ששתי סעודות ראשונות של שבת צריכים פת’, דמשמע שאי אפשר לקיים סעודת שחרית במיני תרגימא, עד שפקפק בנאמנות השמועה.
הנה חידוש זה הובא בכתבי הגרמ”ד הלוי ז”ל, והביא שלשון הגר”ח היה ‘שאפשר להקדים הסעודה השלישית לסעודה השניה’ ע”כ, ומשמע שגם הגר”ח נקט שעיקר הסדר הוא שסעודת שחרית היא בפת, ורק שחידש דאין הסדר מעכב, ושאפשר להקדים הסעודה הג’ לסעודה הב’. ולפי”ז יש ליישב הדיוק מלשון השו”ע, דהמחבר קאי על הסדר הרגיל, אבל לא קאי על מי שמשנה את הסדר ומקדים סעודה ג’ לסעודה ב’, [וידוע מה שאמר הגר”ח, שפסק ההלכה הוא מסוגיית הש”ס, ורק שצריך להתאים עם דברי השו”ע].
עוד ראוי לציין שבספר שמחת הלויים (עמ’ קלז) שהגרי”י פישר ז”ל אמר לו ‘שדין זה פשוט, שיכולים לאכול שבע סעודות ביום השבת, ואם מזכיר רצה באחרון יצא יד”ח, [והתבטא דאין צריך להגאונות של ר’ חיים לחדש כן] עכ”ד, הרי שנקט כן לדינא, ובע”כ צריך ליישב דברי השו”ע כאמור.
ב. ואודות מה שהביא הגר”צ פינקלשטיין שליט”א (גליון שמיני) מדברי הגרח”ק ז”ל שקטן שבירך ברכת התורה בקטנותו אי”צ לחזור ולברך, משום שקטן יש לו קיום מצוה מה”ת כמ”ש הרמב”ם בהל’ קרבן פסח, עכ”ד.
הנה ידוע שמרן הגרי”ז היה חושש שצריך לחזור ולברך כשיגדל, וטעמו פשוט, שקיום של קטן וקיום של גדול הם שני ענינים נפרדים, שזה קיום של חובה וזה קיום של רשות [כמו שביאר הגר”מ הלוי בס’ מאורות ר”מ (עמ’ תכח), וע”ע בספר שיח ערב (על מנ”ח עמ’ קלא) בשם הגרי”ז], ומטעם זה היה מורה שיכוין בברכת אהבת עולם לשם ברכת התורה. ומה שהביא הגרח”ק מדברי הרמב”ם, יש לדחות לפמ”ש הגר”ח בספרו שהוא דין מסויים בקרבנות משום שיש לו קיום הקרבת קרבן, ואינו ראיה לשאר מצוות, ופשוט.
בברכה, משה דויטש
* * *
זמן סעודת שבת
בענין זמן סעודות שבת, הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א (גליון ויקרא) הביא מרבו הגרא”י שליט”א לדייק בדברי הרמב”ם (שבת ל:ט) שכתב וז”ל, חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה, ע”כ, שכל סעודה יש לה זמן מסוים, ולכן צריך להתחיל הסעודה השניה של שבת קודם חצות היום, עכת”ד.
ויש להעיר דכבר עמד המגיד משנה שם על לשון זו של הרמב”ם, וכתב וז”ל, נ”ל שדעתו ז”ל שמצוה לעשותם באלו הזמנים, ע”כ. ולכאורה משמע שהבין בדעת הרמב”ם שהוא רק ענין של לכתחילה. ולכן אפילו בדעת הרמב”ם, אם לא אכל הסעודה לפני חצות, בדיעבד יש לאוכלה אחר כך [או עכ”פ מדין תשלומין]. ואולי כן סובר גם הגרא”י. וכן מבואר להלכה מדברי הרמ”א (רצא:א) לענין אם לא אכל בליל שבת, וה”ה כאן אפילו אם זמן סעודה שניה היה בבוקר.
עוד יש להעיר בענין זה, שהרב הלל שמעון הביא שיטת הב”ח שסובר שזמן סעודה שניה הוא קודם חצות דוקא [ואף שפשוט שצריך לאוכלה גם אח”כ וכנ”ל, אבל אחר חצות אינו עיקר זמנו (להב”ח) ולכן לא התירו להציל אותה סעודה, כן נראה בדעת הב”ח], והקשה עליו קושיא גדולה, שבסימן רפח (ס”א) מבואר שאין להתענות עד חצות בשבת, ולכאורה מבואר שרק מצד זה יש להתחיל לפני חצות ולא משום דעיקר זמנו הוא בבוקר. [ויש נ”מ גדולה ביניהם, שמצד איסור תענית, אם אכל בלי סעודה שוב אין צורך להקפיד על חצות].
ובאמת, יש להגדיל התימה הנ”ל על הערה”ש, דבסימן רפח סעיף א’ הביא הדין שאסור להתענות לפני חצות, והוא מהירושלמי [והוסיף שאם שתה חמין לפני התפלה אין צורך להתחיל לפני חצות], ושוב בסעיף ב’ חידש שזמן הסעודה צריך להיות לפני חצות דכן הוא זמנו.
ומתוך חומר הנושא, נראה ליישב שאפילו לדעתם שזמן הסעודה הוא לפני חצות, עדיין יש נ”מ מצד איסור תענית, והוא במי שיש לו צער לאכול פת ולקיים עיקר הסעודה אבל אינו בצער מלאכול פירות וכדומה, שצריך לאכול פירות לפני חצות מצד התענית.
אכן לדינא, לכאורה מבואר מהירושלמי וכל הפוסקים שהביאוהו שאין צריך שתהא הסעודה בעצם לפני חצות. וכן מבואר במג”א (ריש סימן רצא), שו”ע הרב (רצא:ה) ומ”ב (רצא:יז).
חיים שטורך
* * *
בדברי הגרי”ז על מנין ד’ מאות שנה בגלות מצרים
בגליון לפרשת שמיני הביא הרב זיביקא, שהתירוץ המפורסם בכל האחרונים שקושי השיעבוד השלים המנין, בכמה אחרונים הובא מקורו מפרשת דרכים. הנה המעיין בלשון הפרשת דרכים יראה דבר נפלא, שכתב בזה”ל “הוקשה למפרשים, דהיכן נתקיים גזרת ה’ שגזר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, והלא לא היה מעבודה וענוי למחצה לשליש ולרביע וכמבואר. ונאמרו בזה שני תירוצים. האחד הוא כובד העבודה כו’ וכל זה לא היה בכלל גזרת ה’ של ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כו’. עוד אמרו תירוץ אחר, דמה שנתרבו ישראל שלא כדרך הטבע כו'”.
הנה לשון הפרשת דרכים מתמיה, שהתעלם מתירוץ רש”י וראשונים וחז”ל שחשבון ד’ מאות שנים נשלם מלידת יצחק. אלא כשתדקדק תראה שכל דבריו מוסבים על “היכן נתקיים גזרת ה’ שגזר ‘ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'”, ואילו בדבר גזירת “גר יהיה זרעך” לא מיירי. ומשמע שבא ליישב קושיית ה’מפרשים’ כדקדוק לשונו, דנהי דנשלם חשבון גר יהיה זרעך בלידת יצחק כדברי חז”ל, מכל מקום לא נשלם בזה גזירת ועבדום וענו אותם. וזהו אמנם קושיית המפרשים הראשונים, הרמב”ן, התוס’, הרמב”ם (באגרת תימן) ועוד, ולגבי זה הביא שני תירוצים, חדא שקושי השיעבוד השלים, אי נמי רבוי אנשים השלים. וכן דייקא בכל המשך דבריו פעם אחר פעם שמדבר בענין השלמת עבודה ושעבוד דייקא ע”ש.
וכל זה הוא מהלך מרן הגרי”ז ממש בענין קושי השיעבוד. [מיהו עיין בס’ אהבת ציון (דרשות נוב”י, דרוש יב לבן הנוב”י) דרכא אחרינא.] עוד יש לציין, כי שמעתי בשם הגר”י פרמן שליט”א מישיבה דפילדלפיא, שביאור מרן הגרי”ז כבר כתוב מפורש בדברי הברוך טעם (מרגניתא דר”ב, הגש”פ ברוך שומר הבטחתו) ע”ש.
אליהו יוסף פרידלנדר

עלה חומרא
Post-Pesach Shopping
Rav Moshe Boruch Kaufman,
Machon Aleh Zayis
Chametz she’avar alav haPesach One of the unique chumros surrounding the prohibition of chametz is that Chazal forbade chametz even after Pesach. This was a penalty to prevent people becoming lax in ridding their homes of chametz. Today, the issue is circumvented in most cases, as all individuals and supermarkets sell their chametz to non-Jews for the duration of Pesach.
Many are particular to rid themselves of all chametz before Pesach, not relying on the sale. They will rely on mechiras chametz only for products that are not chametz gamur or ‘true’ chametz—such as mixtures and inedible products. Some will not even purchase chametz after Pesach from a Jewish store that sold its chametz, preferring to shop in a non-Jewish store. (Note: Many products are not considered chametz gamur and accordingly may be purchased from a Jewish store without hesitation. These include raw barley, most flour, dry cake mixes, and vinegar.)
But there is very big difference between selling one’s own chametz, and buying from a store after Pesach that sold their chametz. Perhaps one is only strict on Pesach because the prohibition of bal yera’eh is min haTorah. However, chametz she’avar is only an issur mid’Rabbanan, and one may rely on the sale for that.
The Gra’s Opinion Nowadays One of the main sources for this chumra is the minhag of the Vilna Gaon. Maaseh Rav #181 says: “After Pesach, one should not buy what is baked from Jewish flour, or whiskey or beer, since the sale is weak – כי המכירה גרועה.” This practice was followed by his talmid, Rav Chaim of Volozhon (Keser Rosh #102).
However, some understand the Gra would only refer to the mechiras chametz in his time which was done by each individual. People were unfamiliar with all the kinyanin and the general procedure, making the sale very weak halachically. However, once the system of selling through the Rav became commonplace, even the Gra would have relied on it at least for after Pesach (see Maaseh Rav, miluim). See also Shiurei Halachah (p. 39 fn. 4) who cites this distinction in the name of Rav Shlomo Zalman Auerbach.
Supporting Another Jew  Rav Moshe Feinstein zt”l (see Shiurei Halachah ibid, fn. 5) reportedly frowned upon the practice of not shopping in Jewish stores after Pesach. He quipped that the Torah obligation to support one’s friend’s parnassah shouldn’t be outweighed by a chumra of not relying on a sale. See Teshuvos Rema (#10) on the obligation of buying from a Jew even when the price is higher.
A Year-Round Chumra It’s worthwhile to consider how far-reaching this chumra concern might be. 1) Rav Belsky zt”l (Shulchan HaLevi pg. 129) points out that stores have chametz in stock for weeks or even months. They may put out the new shipments of cereals and pasta immediately after Pesach, but then later continue with the old stock that was in their warehouse over Pesach. 2) Jewish liquor stores will always be chametz she’avar alav haPesach and possibly more than one Pesach. Anyone attending a kiddush in shul will inevitably be drinking whiskey that was sold. 3) Virtually all bakeries will sell sourdough challah using a starter that was sold over Pesach. 4) Even when marked ‘Baked after Pesach,’ often the baked goods are made with dough that was sold before Pesach.
Chumra Leading to a Kula—Jewish Wholesalers This chumra may ironically lead to another unfortunate outcome. In the old days, products were made in the stores themselves, or in local factories for immediate shipping to the stores. Today, products are created in factories and shipped to wholesalers, and sometimes two wholesalers, and finally to the retail store. This has created a major problem for chametz she’avar alav haPesach, as some wholesale food distribution companies are owned by Jews. Even some retail stores are owned by Jews—which may not be known to the consumer. When buying from a Jewish store with a reliable certificate, one is sure the chametz was sold. When buying only from a non-Jewish store, one might not realize that the product was owned by a Jew over Pesach!
Summary The chumra of not relying on mechiras chametz even after Pesach has many difficulties. 1) Perhaps the main chumra is only on Pesach itself since it is assur min haTorah to own chametz. 2) Perhaps the chumra is limited to individuals, as no major loss would be incurred. 3) Even according to the Gra, perhaps mechirah today is superior to the mechirah he was addressing. 4) There is a mitzvah to support a Jew. 5) The chumra extends even for most goods saying ‘Baked after Pesach.’ 6) Bakeries selling sourdough starter will always contain actual chametz that was sold. 7) Liquor stores will sell their whiskey over Pesach, and keep stock for a long time. A shul or individual with a lot of whiskey bottles will have sold them all over Pesach. 8) Grocery stores will restock the shelves with the goods that were sold over Pesach, even months after Pesach. 9) Non-Jewish stores may be owned by Jews. 10) And even if the retailer is not a Jew, the wholesaler may be Jewish.