Shabbos Gilyon Vaera 5785

עלה תפילה
לנסוע לנופש למקום שאין מנין
כצאתי את העיר אפרש את כפי (ט, כט).

להכניס עצמו למצד של אונס
ע”פ שיעורי חמדה טובה – בירורי הלכה בשאלות המתחדשות בזמנינו
מאת הרה”ג ר’ חיים דוב הלפרין שליט”א
יש לחקור האם מותר לאדם לנסוע לנופש למקום שאין מנין.
בשו”ע (יו”ד סימן כח) “מי שאין לו עפר לכסות לא ישחט”, ולכאורה מבואר שאסור להכניס עצמו למצב של אונס. ובגליון מהרש”א (שם) מקשה שבמרדכי (פסחים רמז תתקמד) מבואר שמותר ללבוש בשבת טלית ללא ציצית [אע”פ שלא יוכל להטיל בה ציציות בשבת].
הקהלות יעקב (ב”ב סי’ י) מתרץ ששחיטה יכול לעשות רק פעם אחת, ולכן אם אין לו עפר עבור כיסוי הדם, עליו להמתין למחר, משא”כ מצות ציצית, מחר היא מצוה אחרת, והיום [כלומר בשבת] אי אפשר לקיים בבגד זה את המצוה, לכן מותר לו ללבוש את הבגד ללא ציצית. והמנחת שלמה (תניינא סימן מג אות ג) מבאר שאצל טלית “לבישת הבגד” היא רק גרמא לחובת הגברא בחיוב הטלת הציצית, אבל אין איסור בלבישת בגד ללא ציצית, משא”כ במצות כיסוי הדם התורה הקפידה שהדם יהיה מכוסה, ונמצא שעושה נגד רצון ה’. ולפ”ז בענין תפילה בציבור לכאורה יהיה אסור להכניס עצמו לאונס.
עוד יש לדון האם מותר להפקיע את עצמו מהמצוה לפני זמן החיוב. דבגמ’ קידושין (לב, ב) איתא לענין חיוב קימה בפני זקן, שאסור להעצים עיניו לפני שמתחייב לקום לפניו, ובכך פוטר עצמו מקימה, מצד שלא ראה את הזקן. וא”כ מבואר שאסור לאדם לגרום שלא יחול עליו חיוב. אך מצד שני בגמ’ בגיטין (פא, א) איתא, שדורות האחרונים היו מכניסין פירותיהן דרך גגות ודרך קרפיפות כדי לפוטרן מו המעשר. ולא מוזכר שיש בזה איסור, אלא שאינו מדרך המוסר. ובספר מושב זקנים עה”ת (מבעלי התוס’) עה”פ “מפני שיבה תקום” מתרץ בשם ר”י, שבכל התורה אכן מותר להערים, חוץ מבמצות קימה מפני זקן, משום כבוד התורה, עכ”ד. ולפ”ז בנידון תפילה בציבור יהא מותר.
ונעתיק מדברי הפוסקים בזה. בשו”ת יד אליהו (סימן ו) כותב: “והוא מעשה בכל יום שהולכים לטייל כמה פרסאות, ומבטל מלהתפלל במנין וכו’ ואין פוצה בזה לאסור”. ומפרש הטעם מפני שנוסע בשעת היתר קודם שחל עליו זמן החיוב, ואי”כ ממילא בא הפטור ולא עושה שום עבירה אז. אולם בשבט הלוי (ח”ו סי’ כא אות ג) כתב שפשוט בעיניו דאם נוסעים רק לתענוג בעלמא דאיסור קעבדי, שאסור להכניס עצמו למצב שאח”כ ידחה האיסור או שיפטר מן המצוה. וכעין זה מובא מהגרשז”א (הליכות שלמה הל’ תפילה פ”ה סעיף ד): “דאין ראוי לנסוע למקום שאין שם עשרה מתפללים, אלא אם כן נוסע לצרכי בריאות פרנסה או מצוה, כדי שלא יתבטל מתפלה בציבור”. ועיין אורח ישראל (סימן כ אות כז) שנוקט שאין איסור ללכת למקום שאין מנין, וכ”כ במשנה הלכות (ח”ג סי’ לז).

מהלך קודם אור היום
ע”פ ספר תפילה בציבור בהלכה, מאת הרה”ג ר’ שלום צבי גרינפעלד שליט”א
הנה רבים נהגו [ובכללם כמה מבני תורה] לצאת לחופש למקום שאין מנין. ויש לעיין האם זה מותר לכתחילה או אסור לגמרי, או דיש מעלה שלא לילך למקום שאין מנין אבל מדינא מותר.
פסק בשו”ע (סי’ צ סעיף יז) ‘יש מי שאומר שמכל שכן שלא ישכים אדם לילך מעיר שמתפללים בה בעשרה, אם יכול לבוא למחוז חפצו בעוד היום גדול ושלא יהא צריך ללכת יחידי אחר התפילה’, וכתב המשנ”ב דמיירי בהולך לדבר הרשות, ומבואר דבכה”ג שלא יוכל להגיע לשם בעוד היום גדול, מותר לו לבטל תפילה בציבור כדי שלא יצטרך להלך בלילה. וצ”ב מהו ההיתר, דמה מכריחו לילך ולבטל תפילה בציבור.
וכפשוטו היה נראה דבשו”ע הרב שם הוקשה לו כן, ולכן כתב דמיירי בהולך קודם אור היום [שבכגון דא עדיין לא נתחייב ושפיר דמי לבטל תפילה בציבור]. אמנם מדקדוק לשונו נראה דמיירי אף בהולך קודם אור היום, ולא דמיירי ‘דוקא’ בהולך קודם היום, וא”כ שוב צריך להבין מי מתירו להתבטל מתפילה בציבור.
והנה המג”א כתב וז”ל, וא”ת הא אמרינן בגמ’ (ברכות ו, ב) אם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו דהוה ליה לבטוח בשם ה’. וי”ל דהתם כשהלך בעירו לאיזה עסקים, אבל יוצא בדרך לא הטריחו כל כך, עכ”ל. וקצת משמע דכל שגמר בדעתו להתעסק בדבר מיוחד, אע”פ שאינו נחוץ ביותר שוב אין עליו חיוב גמור שלא להתבטל מתפילה בציבור. ומשמע מסתימת לשונו שכל שרוצה לילך הותר לו ללכת, ואפילו לצורך טיול.
אמנם בדברי הא”ר (סי’ צ אות כ) מבואר להדיא היפך מזה, שהביא המג”א, ואח”כ כתב וז”ל, עוד נ”ל דלא מיקרי רשות אלא כשהלך לטייל כדלקמן ס”ס רמ”ח, אבל לסחורה וכיוצא בו הוא מצוה, עכ”ל.
ומעתה נבא לנידון דידן ביוצא לנופש, ונראה דדבר זה תלוי בג’ צדדים הנ”ל. דאי נימא שיסוד ההיתר של השו”ע הוא מצד שהולך קודם אור היום, א”כ יוצא להדיא מדברי המחבר דאפילו כשהולך קודם אור היום, אין היתר שלא להתפלל במנין אא”כ לא יגיע בעוד היום גדול [וכן מבואר בשו”ע הרב]. ולפ”ז יש לצדד דבהולך לחופש במקום שיכול להגיע בעוד היום גדול, צריך להתפלל מנחה תחילה קודם שיצא. אמנם נראה דבכה”ג מקרי שאין יכול להגיע בעוד היום גדול כיון שרוצה כבר להיות שם ‘עכשיו’. ולדעת המג”א, כיון דיסוד ההיתר הוא דבהולך בדרך לא הטריחוהו, שוב מבואר מזה דיש היתר בעצם ההליכה דאל”כ הלא יש להורות לו שלא ילך, ולפ”ז מסתבר דהיכא שרוצה להיות במקום ההוא בשביל חופש שבודאי הותר לו לילך. ולדעת הא”ר לכאורה אסור לילך לטיול, ועכ”פ יש עליו טענה שהיה לו לבטוח.

קול עלה
מנעלים מיוחדים לשבת
בענין הנידון (גליון שמות) האם יש על מנעלים דין ‘מלבוש’, והאם יש חיוב ללבוש מנעלים מיוחדים לשבת. ראיתי ראיה מעניינת מהגראי”ל שטיינמן זצ”ל (אילת השחר שבת קיג, ב), שהגמרא ב”ב (נח, א) מחלק בין מיטת תלמיד חכם למיטת עם הארץ, שמיטה של ת”ח אין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלין בימות הגשמים, ושל עם הארץ דומה לאוצר בלוס. ומבואר שלא היו להם מנעלים מיוחדים לשבת.
[הערת המערכת: ראיה זו ועוד הרבה ראיות הובאו בספר קנין הלכות להרה”ג ר’ אריה צבי ליבוביץ שליט”א, והבאנו רק חלק הדברים מחמת קוצר היריעה. ועיין גם בספרו הקונה עולמו (חלק ג פרק ד) שמאריך עוד בזה.]
בברכה, גרשון רוזנבלום
* * *
בעניין ייחוד נעלים לכבוד שבת, עיין ספר מקדשי השם (מייזלש, הערות דברי צבי הערה א על ס”ב) שביאר סברת המקילים שלא לייחד נעלים לשבת, מפני שעיקר לבישת בגדים היא לכבוד, ולכן בשבת דכתיב “וכבדתו” (ישעיהו נח, יג) צריך בגדים מכובדים. אבל תכלית הנעלים היא רק שלא יזיקו, ולא לכבוד, ועל כן אין צורך לייחד נעלים לכבוד שבת. וע”ש עוד באריכות. והוסיף שיש לומר שע”י שינוי הצבע, שצובעים אותו בערב שבת, הרי הוא כמנעל חדש [כעין פרעה שהיה ‘מלך חדש’ בשביל שנתחדשו גזירותיו].
אברהם שלמה דיקמאן
* * *
במה שהאריכו אם נעלים חשובים ‘בגד’ או לא, וכתבו נפק״מ אם יש ענין ללבוש נעלים מיוחדות לכבוד שבת. יש לציין לדברי מהר״ל מגור אריה בפרשת עקב (דברים ח, ד) שמדייק בפסוק ״שמלתך לא בלתה וגו’ ורגלך לא בצקה״ שיש חילוק יסודי בין מלבוש ונעלים. וזה לשונו: ״המלבושים הם לכבוד האדם, כמו ר׳ יוחנן קרי למאניה מכבדותיה וכו’ ומנעלים אינם מלבושי כבוד, אבל הם מלבושי גנאי לאדם, שהרי בכל מקום קדושה אסור לילך במנעלים״. וממילא אפילו אם יש לנעלים שם ‘בגד’, עדיין אינו מוכח שיש ענין לשנותם לכבוד שבת.
בכבוד, אליעזר מרדכי הכהן גוטווירטה
* * *
מעלת היופי
בענין מעלת היופי (גליון ויחי) ראוי לציין לדברי רבינו יונה (משלי יא, כב), זה לשונו: “נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם” – הודיענו המקרא הזה, כי כאשר העדיים טפלה לגופים, כן הגוף טפל לנפש החכמה, וכאשר לא יתיפה הגוף המשוקץ – בעדיים, כן לא תתיפה נעדרת השכל ביופי הגוף. ואמר אשה יפה, מפני שיבחנו בני אדם היופי מן הנשים, על כן הודיע כי אשה סרת טעם לא תתיפה ביופי המראה והתואר, כאשר לא יתיפה גוף החזיר בנזם זהב, כי כשהעיקר גרוע ופחוּת, לא יתעלה בטפלה.
ישראל מייבסקי
* * *
ראיתי בגליון שיצא לאור לשבת ח”י טבת שבו חל היומא דהילולא של ק”ז בעל בני יששכר זי”ע, אודות מעלת היופי, על כן אביא כאן בקיצור דברי בעל ההילולא זי”ע בענין זה (דרך פקודך – מצוה א):
הנה יקשה לך ידיד הנעים פשטות דברי תורתינו ממעשה דיעקב אבינו עם רחל נראה שהידר אחר היופי, דהרי מבואר ד”עיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר וכו’ ויאהב יעקב את רחל” וכו’. ע”כ נ”ל הקטן, דודאי בכל המצות שבתורה מצוה להדר אחר הידור מצוה ביופי כל מה דאפשר, זה אלי ואנוהו, סוכה נאה לולב נאה, והנה בודאי לא נשתנית המצוה הלזו כי גם האשה חפץ של מצוה ומהראוי להדר אחר יופי המצוה כל מה דאפשר, רק להיות דבמצוה הזאת כרוך היצה”ר אחר החטא של אדה”ר, ולתאוה חומרית יבקש האדם בהיתר ובאיסור הנה מהראוי עפ”י התורה להיות עוצם עיניו מראות ולא יפנה אל הגילולים, אבל אבהן דעלמא הן המה שהיו תיקונו של אדה”ר וביטלו היצה”ר מגופם, והיה ענין המצוה הזאת מבלי בושה כתפילין וציצית ואתרוג דלא יתבייש האדם לבקש יופי המצוה כל כל מה דאפשר וכו’, עכ”ל. ועיי”ש דברים נפלאים.
והנה בספרו דברים נחמדים (חידושים ד”ה חידוש דין בגמרא שבת קלג) חידש רבינו, שבמצוות שיש ג”כ הנאת הגוף אין דין להדר המצוה, כי לא ניכר ההידור שעושה בשביל המצוה רק בשביל תאוות הגוף, וסיים: “וידוקדק לפי”ז בפסוק זה אלי ואנוהו כשניכר המעשה שהיא בשביל אלי – אז – ואנוהו, משא”כ כשיש בזה הנאת הגוף ג”כ. ממילא לפי”ז הוא הדין שארי המצות שיש בהן הנאת הגוף כגון לישא אשה לקיים מצות פ”ו, וכגון מצות ארבע כוסות וכיוצא באינך מצות, והוא אצלי לחידוש דין, וצ”ע בהרבה מקומות בתורה, עכ”ל.
וי”ל שמפני זה דייק רבינו בלשונו, דרק אצל האבות שביטלו היצה”ר מגופם, והיה ענין המצוה הזאת בלא תערובת טוב ורע, אזי היה שייך אצלם הידור מצוה גם במצות פו”ר, ועל כן הם בקשו את יופי המצוה הזו בכל מה דאפשר.
בידידות, יוסף אשר רבינוביץ
* * *
ייש”כ להרב אברהם שמעון פריינד שליט”א על מה שאסף וביאר ענין מעלת היופי במבט רוחני. בנוגע למה שהביא בשם קול אליהו ואם לבינה, שהיופי הוא שבח רק יחד עם יראת שמים, יש לציין שכבר קדמם רבינו בחיי (פתיחה לוזאת הברכה) וז”ל, לפי שהאשה אינה ראויה להתהלל בחן או ביופי רק כשהיא יראת השם יתברך, והוא שאמר ‘שקר החן והבל היופי אשה יראת ה’ היא תתהלל’, עכ”ל. ובדרך זו כתבו גם מהר”ם שי”ף (כתובות יז, א ד”ה כלה), החיד”א (נחל קדומים חיי שרה אות ג), פלא יועץ (ערך יופי), עבודת ישראל (ויצא ד”ה ורחל), מצודת דוד (משלי פרק לא), וכתב סופר (נח ד”ה אבי מלכה).
בהוקרה, אברהם יצחק גולדנבערג, באלטימור
* * *
בענין מה שהביא הרב אברהם שמעון פריינד שליט”א על היחס ליופי. אציין שבספר אמרי יציב – שיעורי הרה”ק מקלויזענבורג זצ”ל לנשי ובנות ישראל, פירש (מאמר ב) את הפסוק “שקר החן” בדרך דומה לספר אם לבינה וקול אליהו. והוסיף, שבת ישראל ההולכת בדרכי התורה חס לה מלהתלבש בשמלות מגונות ומלוכלכות, דנמצא שם שמים מתחלל על ידה. ושעל פי דין הגמרא חייב אדם לקנות תכשיטים לאשתו (כתובות סה, א ועוד). והביא, שסיפרה לו אמו מימי היותה אצל הרה”ק רבי משה מרוזבדוב זצ”ל, שהיה מקפיד שאשתו ובנותיו וכלותיו יענדו תכשיטים בכל יום, ומדי יום היו בנותיו הפנויות חייבות לעמוד בפניו על מנת שיבדוק אותן האם שערותיהן מסודרות בדרכי הצניעות.
יהודה ראטה

מנהג בני ליטא בנרות חנוכה
אודות הדיון בגליונות האחרונים על מנהג ליטא בהדלקת נרות חנוכה, מהראוי להעתיק דברי הערוך השולחן (סימן תרעא סעיף ט) שכידוע העמיד רבים ממנהגי ליטא, וז”ל: והנה עתה בזמנינו חזר המנהג כדברי התוס’ שהרי הרמב”ם כתב להדליק (כמנהג) [כמנין] אנשי הבית בין אנשים בין נשים וכו’ עכ”ל, ובוודאי כן הוא שהרי הנשים חייבות בנר חנוכה כאנשים, ומימינו לא שמענו זה, ואפילו כשיש כמה בנים גדולים יוצאים בהדלקת אביהם, ואפילו יש עוד אנשים, ולפרקים יש מי שמברך ומדליק בפני עצמו. ונ”ל דגם בזה יש טעם, דאנחנו הורגלנו להדליק על פתח החדר הגדול שרוב הנכנסים והיוצאים הולכין דרך שם, א”כ הדר הוה ליה כבזמן הש”ס שכולן צריכין להיות במקום אחד ולא הוי הכירא. אך יותר נראה כיון דיוצאין בין כך ובין כך אין חוששין לזה, ויכולין לעשות כמה שירצו, ודיינו להיות מהדרין מן המהדרין אף אם לא נהיה כמהדרין מ”מ ידי המצוה יצא [כנלע”ד]. עכ”ל.
אליהו הירשפלד
* * *
דעת רבותינו על חכמת הפילוסופיה
לגבי הדיון האחרון על היחס לחכמת הפילוסופיה, ברצוני לציין שני מקורות:
א. בכתר ראש (אות סא) כתוב בשם הגר”א ז”ל: “אמר רבינו שממקום שמסתיים הפילוסופיא משם ולמעלה מתחיל חכמת הקבלה”.
ב. בקובץ אגרות חזון איש (ח”ב אגרת קעב) הובא, שבשולי ספר תולדות הגר”א נכתב “הפילוסופיה, אשר עד אשר צירף אותה קנט, לא היתה באמת כי אם עמל פה”, והחזון איש רשם על תיבת ‘עד’ – “ועד בכלל”.
בברכה, דוב צבי פרציגר
* * *
איסור הכנה בהכנסת מאכל למקרר או למקפיא
לגבי השאלה שדן בה הרב שרגא קאלוס שליט”א (גליון ויחי) האם מותר להניח בשר במקפיא בשבת לצורך מוצאי שבת – לא ברור מדברי המחבר שליט”א האם מדובר במקפיא או במקרר (שכתב: “והנה אם עומד לאכול חלק מהבשר עוד בשבת” ומדוע יניח אוכל במקפיא אם הוא מתכוון לאכול ממנו עוד בשבת זו/ אז נראה מצד אחד שמדובר על מקרר). אם מדובר במקפיא, מובן מדוע יש כאן שאלה של הכנה. אך אם מדובר במקרר, מדוע יש כאן שאלה של הכנה/ כאשר אדם מסיים לאכול, הוא מניח את שאריות האוכל במקרר, כי זה המקום שבו מניחים שאריות אוכל. ופשוט שאין זה לצורך הכנה לסעודה הבאה, אלא משום שכך מסדרים את המטבח. ועיין בשש”כ (מהד”ח כח:פט).
יצחק רייז, וודמיר
[הערת המערכת: הרב קאלוס עוסק במקפיא ולא במקרר. בגליון עלים הובא רק חלק מהשיעור מקוצר מקום, ובשיעור השלם אכן הוזכרה הסברא שלהחזיר דבר למקומו אינו הכנה, עיין שם.]
מנהג בית בריסק בדין נשים בנר חנוכה
בגליון ויגש הביא ידידי הרה”ג ר’ יצחק רייז שליט”א בשם הגרי”ד סולובייצ’יק [בן הגר”מ ונכד הגר”ח] שמן הנכון שנשים נשואות ידליקו בעצמן, והערתי עליו כפי ששמעתי מבית בריסק לא נהגו שנשים נשואות מדליקות נר חנוכה בעצמן. אציין ששוב הראה לי ידידי הרב ישראל וורנר שליט”א מקורות נאמנים שבוולוז’ין נהגו שנשים הדליקו – כך כתב הגר”מ פיינשטיין זצ”ל (ספר לגיונו של מלך עמ’ קפז), וכן נהג הגרא”ז מלצר שהיה מתלמידי וולוז’ין. ואולי בביתו של הגר”מ הלוי שעדיין זכה ללמוד בוולוז’ין המשיכו מנהג וולוז’ין, ואילו בביתו של הגרי”ז שלא למד בוולוז’ין, כי כבר בצעירותו עבר הגר”ח לכהן בבריסק, נהגו בצורה אחרת, וצ”ע בכל זה.
בנוגע למה שדנו על מעלת יופי אצל אנשים, אציין למאמר הכתוב “מלך ביפיו תחזינה עיניך” (ישעיהו לג, יז), ומכאן למדו חז”ל (סנהדרין כב, ב; תענית יז, א) שמלך מסתפר בכל יום, וגם כהן גדול צריך להסתפר כל שבוע לפני כניסת המשמר החדש, והטעם מבואר כדי שיפגשו אותו ביפיו, עיין סנהדרין ובפירוש רש”י שם.
ובענין נעליים מיוחדים לשבת, אציין לדברי הצפנת פענח עה”ת (פרשת עקב) שכתב וז”ל, והא דנקט [קרא] ‘נעלך’ לשון יחיד, לגלות לנו דין המובאר בירושלמי (שבת פרק ו הלכה ב) דאין דרכן לעשות נעליים לשבת בפ”ע ולחול בפנ”ע, ולכך נקט בזה הלשון, עכ”ל.
הלל שמעון שימאנאוויטש
* * *
קינוח והדחה בין חלב לבשר
נהנתי ממה שכתב הרב משה ברוך קופמאן שליט”א (גליון ויחי) על הלכות אכילת בשר אחר חלב. אמנם יש להעיר דבשו״ע (יו״ד סימן פט סעיף ב) מבואר דבעינן גם קינוח וגם הדחה, ואילו מדברי הרב קופמאן נראה שצריך רק אחד משניהם, או קינוח או הדחה. וגם מה שכתב שיש אומרים דאחר המתנה של חצי שעה שוב לא בעינן קינוח והדחה, כנראה זו שיטת הש״ך (שם ס״ק ז), אמנם שם רק מבואר דאם המתין שעה שלימה – כפי המנהג דהובא ברמ״א – שוב לא בעינן קינוח והדחה, ולא נזכר חצי שעה.
חיים בלוט
Kinuach and Hadachah after Milk
In Alim Parshas Vayechi, Rabbi Kaufman’s article “Kiddush and Coffee” mentioned that some hold that after drinking coffee with milk one need not wipe and rinse the mouth (קינוח והדחה) if he already waited 30 minutes.
To clarify a common misconception: Wiping and rinsing the mouth (with food and a drink) after milk before eating meat is a halachah, required by the Gemara and the Poskim; while waiting 30 minutes between milk and meat is a minhag to be based on the Zohar.
Some assume that by waiting 30 minutes one absolves himself of the requirement of wiping and rinsing the mouth. However, the Shach clearly says that only after a full hour may one be lenient.
Avrohom Greenberg
* * *
Shabbos Shoes
In regard to the informative article based on the shiur of Rabbi Aryeh Leibowitz:
On the passuk שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה (Devarim 8:4), Maharal says in Gur Aryeh that although both the clothing and the shoes of Bnei Yisroel were maintained miraculously in the Midbar, they are mentioned separately, as the two served different functions; clothing is a declaration of honor and prestige, while shoes are merely to protect the feet.
Rav Yehoshua Hartman, in his notes to Gur Aryeh, comments that this concurs with the simple reading of the Yerushalmi that Rav Leibowitz quotes – that it is not common to have two pairs of shoes, one for weekdays and one for Shabbos. Rav Hartman also cites a maamar from Sefer Zikaron of the Pachad Yitzchok (p. 105), in which Rav Hutner testifies that “we have never heard of anyone having [special] Shabbos shoes,” implying that that was never a minhag. He goes on to explain that on Shabbos we accentuate only the qualities of man that are unique as compared to the animal kingdom, specifically here, our ability to walk upright. As this uniqueness is manifest only above the feet, the feet are not applicable to the declaration of kavod Shabbos.
Baruch Schwartz

מנהגי שבת מברכים
יהי רצון: נתפשט המנהג שאומרים קודם ברכת החודש התפילה “יהי רצון וכו’ שתחדש עלינו את החודש הזה וכו'”, והיא תפילת רב בברכות (יז, א). יש אומרים ‘בזכות תפילת רב’ או ‘בזכות תפילת רבים’, אבל העיקר שלא לאמרו (ערוה”ש סימן תיז סעיף ט, לוח ההלכות והמנהגים בשם לוח אר”י). יש מדלגין בפעם הראשונה ‘ויראת שמים’ אלא אומרים “חיים שיש בהם יראת חטא”, ולבסוף אומרים “אהבת תורה ויראת שמים”.
עמידה: עומדים בשעת ברכת החודש דוגמת קידוש החודש (מג”א סימן תיז), ובלא”ה עומדים כשאוחזים בס”ת (ראה שו”ת אגרות משה חלק א סימן קמב). ונהוג עלמא לעמוד כבר מהיהי רצון [אף במקום שאין לוקחים הס”ת משעת אמירת היהי רצון].
מולד: אחר כך נוהגים להכריז זמן המולד (שער אפרים שער י סעיף לז, מקור חיים) [והוא ע”פ שעון ירושלים].
מי שעשה: הש”ץ תופס הס”ת באמירת מי שעשה (שער אפרים שם סעיף לו). ובישיבות המנהג שתופס התורה רק כשאומר ר”ח פלוני (נוהג בחכמה), וכן משמע בשו”ת אגרות משה (או”ח שם). יש משמיטין תיבת ‘בקרוב’ (באר היטב ס”ק א בשם מנהגים) כדי להיות כ”א תיבות, אבל המנהג שאומרים בקרוב (סידור יעב”ץ, לוח ההלכות ומנהגים).
ר”ח שבט יהיה ביום חמישי הבא עלינו וכו’. יש מדקדקים שאומרים “ראש חודש יהיה ביום חמישי הבא”, ומפסיקים, ואחר כך ממשיכים “עלינו ועל כל ישראל לטובה”. אבל המנהג שאומרים “הבא עלינו” יחד. מנהג ק”ק אשכנזים פפד”מ שרק הש”ץ מכריז ראש חודש פלוני וכו’ (ש”צ הנאמן) וכן הוא בשערי אפרים (שם). אבל נתפשט המנהג שהכל אומרים אותו (לוח ההלכות ומנהגים בשם יסוש”ה שער העליון וכף החיים ס”ק ט).
שְׁבָט: העולם אומרים שְׁבַט הב’ בפתח. אמנם בפסוק (זכריה א, ז) כתוב שְׁבָט הב’ בקמץ. וכן בערוך השלחן (אבה”ע סימן קכו סעיף יט) בקריאת גט הביא שהנכון לקרות כפי הנקודות, ושם כתב ‘שבט הבית בקמץ’.
יחדשהו: נוסח אשכנז הוא רק לחיים ולשלום, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה. ולנוסח ספרד וכן נתפשט המנהג בארץ ישראל להוסיף י”ב ברכות כנגד י”ב חדשים. באר”י יש שאין אומרים גשמים בעתם רק בימות החורף. ויזהר כשמנגנים שלא להפסיק בין סוף התחינה לאמירת אמן.
כ”ח טבת: יום טוב במגילת תענית, שבו ישבו סנהדרין על המשפטים ונסתלקו הצדוקים.

עלה ספר
הערות על ספרים שיצאו לאור על ידי מכון עלה זית
בדברי הגר”י קמנצקי בענין יונק מן הנכרית
הרב דוד שלמה אנגלנדר, לונדון
ראיתי מה שדנו (גליון שמות) הרב אריה ליב לופיאנסקי והרב יעקב טריבץ בדברי הגר”י קמנצקי, בענין פה שעתיד לדבר עם השכינה. ותיתי לי שהייתי בר מזליה דהרב טריבץ בענין זה, שראיית הגר”א ממשה היא ממה שהוצרך לנס כדי למנעו מלינק מנכרית, ומוכח שהיניקה מנכרית מולידה טבע רע. והוספתי על זה, שענין מניעת הנקה מנכרית הוא כדי שלא לטמטם לבו, אך האחריות שלא לטמטם לבו היא על מי שחייב ללמדו תורה, שטמטום הלב מקלקל ענין קנין התורה. ולכן בשאר כל אדם שמוטל על אביו ללמדו תורה, על אביו למנעו מטמטום הלב, משא”כ משה רבינו ע”ה שהקב”ה בעצמו לימדו תורה, היה הקב”ה בעצמו מונעו מלינק עם הנכרית, והיינו על ידי נס.
וזהו הביאור הפשוט בדברי הגמרא בסוטה (יב, ב) מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק, אמר [-פירוש אמר הקב”ה, עי”ש בגליון בשם ע”י] פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא, והיינו דכתיב “את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב עתיקי משדים” (ישעיהו כח, ט) – למי יורה דעה ולמי יבין שמועה לגמולי מחלב ולעתיקי משדים, ע”כ.
* * *
הרב יעקב שמואלאוויטץ
בענין מה שנידון בעלה ספר (גליון שמות) בדברי הגר”י קמנצקי. כשלמדתי בדעטרויט שמעתי שדברים אלו נשא הגר”י קמנצקי זצ”ל אל המחנכים שהשתתפו ב”קונבענשין” של ארגון תורה ומסורה. וכששמע הגרא”ל באקשט זצ”ל הדברים הללו, תמה ואמר, מה השאלה של הגר”י ‘וכי כל אחד ואחד עתיד לדבר עם השכינה’ – הלא כל אחד ואחד מתפלל אל ה’, וכן כולנו לומדים תורה, וכל זה בכלל “פה שעתיד לדבר עם השכינה”.
* * *
הרב נתן הירשבערג
ראיתי דברי האמת ליעקב בענין יונק מן הנכרית. מעולם תמהתי על קושייתו. הרי כתיב ביואל (ג, א) “והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר וניבאו בניכם ובנותיכם”, ופסוק זה מדבר שכן יהיה בבוא משיח צדקנו במהרה בימינו (כן כתב החפץ חיים בספרו צפית לישועה פרק ב, וכן כתב הקדושת לוי פרשת בהעלותך). וא”כ כל בן ובת עתידים לדבר עם השכינה. ואף שבגמרא בסוטה (יב, ב) נאמר “פה שעתיד לדבר עם השכינה”, לכאורה לאו דוקא משה שנאמר בו “פה אל פה אדבר בו” (במדבר יב, ח), אלא כל נביא יכול לדבר עם השכינה. ועוד, בגמרא שם יליף ליה מדכתיב (ישעיה כח, ט – הפטרה לפרשת שמות) “את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה גמולי מחלב וגו'”, והרי פסוק זה רצה לומר שהקב”ה ילמד אותנו תורה, ולא שאנו מדברים אל השכינה. ולפי זה פשוט שעל כל אחד נאמר ‘פה שעתיד לדבר עם השכינה’ וצע”ג. ועי’ גם בספר שער אלחנן שהרבה להקשות על ביאורו של האמת ליעקב.
* * *
הרב שלמה יהודה מאיראוויטש
אשר העיר הרב ארי’ ליב לופיאנסקי על דברי רבינו האמת ליעקב זצוק”ל, אם כי במושכל ראשון נראה שהערתו נכונה, אבל ודאי דעת שפתי רבינו ברור מללו, ואחרי העיון יש ליישב, דבאמת תרתי למד הרשב”א ממאי דמשה רבינו לא ינק, חדא שיניקה מנכרית מותרת מעיקר הדין, ועוד שמדת חסידות להיזהר בזה למנוע טמטום הלב. ולא חידש הרשב”א ענין טמטום הלב מעצמו, ובחידושיו ליבמות (קיד, א) מפורש שכך הוא, וע”ע בלשון הריטב”א שם. ואותה מדה של טמטום שיש לפגום פה שעתיד לדבר עם השכינה, כך הוא לכל איש מישראל, ובזה שפיר מיושבת תמיהת המהר”ץ חיות.
ואם תתעקש שבדברי הרשב”א המובאים בר”ן אין מבוארת הראיה ממשה לגבי החומרא, אשיב שלכך ביסס רבינו את דבריו על דברי הגר”א, דכאשר תדקדק היטב בכל תיבה שכתב הגר”א תחזה כדרך שהבין רבינו, כי בתחילת דבריו פתח בהבאת מקורות שמותר מעיקר הדין [ושם לא הביא ראיה ממשה], שוב הביא דעת הר”ח לאיסורא, ואח”כ הביא דברי הרשב”א דמדת חסידות להחמיר. וע”ש היטב שדקדק בלשונו להביא רק חלק זה ולא את מה שפסק הרשב”א דעצם הדבר מותר. ובודאי משמע שמה שהביא הגר”א אח”כ את המדרש היינו לבסס את החומרא ולא את עיקר ההיתר [אף כי בטח מוכח מהמדרש גם עצם ההיתר וכנ”ל]. ועוד, כי על זה סיים הגר”א “וז”ש ומ”מ כו’ דחלב כו'”, היינו דמדברי הרשב”א – אשר מקורו מהמדרש, הוא דכתב הרמ”א שיש להחמיר.
ומה שהביא הגר”א ממדרש ולא מש”ס סוטה לק”מ, שהרי נקט דברי הרשב”א שהוא הביאו להיות מקור גם לעיקר ההיתר [דזה אינו מפורש כ”כ בבלי]. ובאמת הגר”א (שם) מציין לעוד מקור על ענין הטמטום עי’ תוס’ ע”ז י: ד”ה א”ל כו’, אבל הרשב”א לא הביא אלא את המקור ממשה רבינו. ודע דעצם הבנת רבינו בדברי הגר”א נקט ג”כ הגרא”מ שך זצוק”ל, אלא שאת הקושיא היכי ילפי’ ממשה לכל איש ישראל תירץ באופ”א כידוע, ותל”מ.

עלה עמל
The Missing Years
Rav Shimon Szimonowitz,
Machon Aleh Zayis
ומשה בן שמנים שנה ואהרן בן שלש ושמנים שנה בדברם אל פרעה. (שמות ז, ז)
והזכיר שני חייהן עד היום ההוא להפסיק בין מיני חיותן כי עד הנה היו כשלמים שבאנשים ומכאן ואילך היו אלהיים. (עקדת יצחק)
ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון כי גז חיש ונעפה. (תהלים צ,י)
והלא משה חיה מאה ועשרים שנה ואיך הוא יאמר שבעים שנה… אולי זה עשה זאת התפלה לפני התנבאו שהיה בן שמונים שנה וידיו כבדים. (אבן עזרא תהלים שם)
Late Start Sforno points out that Moshe became מושיען של ישראל already an octogenarian, old by the standards even of his generation. As Moshe Rabbeinu himself proclaimed (Tehillim 90:10), The days of our years are but 70 years, and if in great strength, 80 years.
By this time Moshe was a Godly man (Akeidas Yitzchak). However, not much information is given in the Chumash to explain his steep spiritual ascent. What catapulted Moshe to such unprecedented heights?
The Torah tells us about the marriage of Moshe’s parents, and that following his birth, Yocheved hid him for three months; that he was subsequently taken by Bisya, the daughter of Pharaoh, who named him and raised him in her father’s palace. At a very young age, Moshe ventured out of the palace and took an interest in the plight of his brethren. He heroically killed a Mitzri, and was forced to flee to Midian. There he performed another heroic act: saving the daughter of Yisro from the other shepherds. He then married Yisro’s daughter, had two children, and returned to Mitzrayim to be the redeemer of Bnei Yisrael. This thin biographical sketch does little to shed light on the making of the greatest navi.
The Missing Years Moshe was 12 years old when he killed the Mitzri (Ramban) and 80 when he returned to Mitzrayim; the 68 years in between are unaccounted for. From the simple reading of the pesukim, these seemingly consecutive events, from Moshe fleeing Mitzrayim until his return to redeem Bnei Yisrael, took place in rapid succession.
Admittedly, the passuk states And it happened when a long time has passed that the king of Mitzrayim died. Rashbam, among other meforshim, says that “a long time” refers to the period from when Moshe killed the Mitzri until he turned 80. However, many Rishonim (Mahari Kara, Rabbeinu Avraham ben HaRambam, Ramban, and more) say that it refers to the extended period of time that Bnei Yisrael suffered under the Mitzrim. Chazal add that it only appeared to be a long time, because time passes slowly when one is suffering.
What happened during those missing 68 years?
Life on the Run The controversial chronicle, Divrei Hayamim L’Moshe Rabbeinu, fills in the events of these missing years. Moshe fled to Cush, and after a fantastic series of events, was appointed king there. While in Cush, Moshe officially (but not in fact) “married” a Cushite princess.
Rashbam, although dismissive of this chronicle regarding its claim that Moshe had a stutter (see Rashbam Shemos 4:11 and my letter in Alim Beshalach 5784), embraces its account regarding Moshe’s marriage to the Cushite princess (see Rashbam, Bamidbar 12:1). But notwithstanding the fact that many Rishonim, including Yalkut Shimoni and Sefer Ha’Aruch (ערך אהרן), cite this chronicle, Ibn Ezra (Shemos 2:22) exhorts us not to believe a word of it (see Rabbi Roth’s article in Alim Shemos 5784).
Ramban offers a more conventional account of those “missing years.” He suggests that before arriving in Midian, Moshe spent his best years as a fugitive from Pharaoh. As a wanted man, Moshe did not dare settle for too long in any one place but was constantly on the run, hiding under an assumed identity.
In describing Moshe’s initial arrival in Midian, the Torah says (Shemos 2:15), ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר — And Moshe fled from Pharaoh’s presence and settled in the land of Midian, and he sat down by the well. Ramban points out that the Torah could simply have stated, ויברח משה מפני פרעה וילך לארץ מדין — And Moshe fled from Pharaoh’s presence and went to the land of Midian. By specifically using the term וישב, the Torah is implying that Moshe did not dare settle anywhere else until then. Only when he finally came to Midian did he settle down, build a family, and then return to Mitzrayim.
Settling and Working According to Ramban, the “missing years” are accounted for during the time Moshe spent as a fugitive before coming to Midian. These years are not explicitly mentioned in the Torah; they are simply alluded to by stating specifically that Moshe “settled” in Midian, implying that he did not settle anywhere else until then.
In a previous article (Parshas Vayeitzei 5785) I made the audacious suggestion that וישב can sometimes refer to herding. Accordingly, we can adopt the Ramban’s general approach to Moshe’s history, but with a slight twist.
The passuk uses the word וישב twice, the first time in connection with Midian, and the second time in connection with the be’er (well). According to a variant reading of Rashi, the meaning of the first וישב is to settle (in Midian), while the second וישב means literally to sit (near the well). Perhaps the first וישב means that Moshe settled in Midian for an extended period of time, while the second וישב refers to the fact that he spent his time herding animals near the well.
According to this reading, it would seem that Moshe’s interaction with the daughters of Yisro took place only many years after he arrived in Midian.
In any event, it is clear that Moshe Rabbeinu spent most of his life either as an unknown fugitive running from place to place, or as an anonymous shepherd in hiding in Midian.
Being a fugitive for 68 years — most of Moshe Rabbeinu’s life — was what made Moshe great. Moshe used his years of galus to purify himself until he reached the level of an angel. In almost seven decades of fleeing for his life while enduring persecution and subjugation, he reached the most profound level of humility: “v’ha’ish Moshe anav me’od.” Precisely this suffering allowed him to become the greatest navi, with no ego and no personal needs. Now he could be entrusted with redeeming Bnei Yisrael and faithfully transmitting the Torah, without any personal bias.
The Chasam Sofer offers a hint to the breakdown of the first 80 years of Moshe Rabbeinu’s life with a passuk from Mishlei (9:11), כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים. The gematria of בי is 12, a reference to the first 12 years of Moshe’s life, and the gematria of חיים, life, is 68, a reference to his 68 years as a fugitive. Those years were his “life” and the key to his greatness.
As Moshe Rabbeinu declared (Tehillim 90:10), although man lives to the age of 70 or even 80, “the best of the years is trouble and grief, for swiftly cut down, we fly off.” But it is precisely those years of trouble and grief that offer a person the opportunity to become great.

עלה הבהרה
קינוח והדחה ונטילה אחר חצי שעה משתיית חלב, ברכה ראשונה ואחרונה על קפה
הרב משה ברוך קופמאן, מכון עלה זית
בתגובה לרבים השואלים על מאמרי מגליון פרשת ויחי Kiddush and Coffee, תחילה אקדים שפשוט שאין מטרת מאמר קצר בגליון לבאר כל פרט להלכה בהלכות בשר וחלב והלכות ברכות, אלא רק לעורר לב המעיינים בענינא דיומא – תענית י’ בטבת שחל בערב שבת, והכל בגדר ישמע חכם ויחכם עוד ויוסיף לקח. ומתוך כך אבוא להשיב על איזה פרטים ששאלוני:
א) כתבתי שם “שיש סוברים” שמספיק להמתין חצי שעה בין חלב לבשר, והוספתי על זה שבפרט אחר שתיית קפה עם חלב יש מקום לשיטה זו. ויש שתמהו על דבריי, כי מפורש יוצא מפי כהן גדול רבינו הש”ך שרק אחר המתנת שעה בין חלב לבשר אין צריך קינוח והדחה, אבל בחצי שעה אין להקל. וכל ענין חצי שעה לחומרא נאמר כלפי הזוהר, כלומר אע”פ שכבר עשה קינוח והדחה אעפ”כ צריך שעה או חצי שעה, משא”כ קינוח והדחה שהוא מעיקר הדין אין להקל בחצי שעה.
והנה בכוונה כתבתי שזו דעה יחידאה [כמבואר בלשוני There is an opinion], אבל היתה לי עוד כוונה בזה, שאפשר שיבוא לידי מכשול אם יתחיל לאכול כדי לקנח ולהדיח, כיון שהוא שותה חלב באמצע סעודת בשר. ואם ידקדק לקנח פיו במאכלים על השלחן ובפרט בפת, אולי הפת נעשית חלבית ונכנס בשאלות יותר חמורות.
אבל כאן יש עוד צירוף גדול ורמזתי עליו במאמרי בקיצור, והוא דברי הרש”ש בחולין (קג, ב) שדייק במשנה דדוקא באכל גבינה בעינן קינוח והדחה, משום שהגבינה דרכה להתדבק בחניכיים ובין השינים ואינה יוצאת ע”י הדחה לחודה, אבל בשתה חלב סגי בהדחה לחודה, והובא להלכה בדרכי תשובה (ס”ק לא). [אלא שהרש”ש רוצה לדייק להקל בהכאי גוונא גם לענין העלאה על השלחן, אבל בזה לא קיי”ל כוותיה, ואף הוא לא כתב חידוש זה רק על דרך ‘לולי דמסתפינא’]. וכל שכן בקפה שרובו מים ורק מעט חלב מעורב בו, שאין בו חשש כ”כ להצריך קינוח.
ומה שמביאים שהרמב”ם (פ”ט ממאכלות אסורות הכ”ו) כתב שגם אחר חלב צריך קינוח, יתכן כוונתו על מאכל חלב ולא על השותה חלב, ודקדק בלשונו ‘אכל גבינה או חלב’ [והעירוני עוד דיוק ברמב”ם, שאצל קינוח השמיט חלב, וכתב רק “ויקנח פיו בין הגבינה ובין הבשר”]. עכ”פ כשהמתין חצי שעה, הסומך על זה יש לו היתר יותר מרווח. אלא שעדיין צריך לעשות הדחה שזהו מעיקר הדין.
ועל מה שהעירו שהאומר שחצי שעה מספיק בין חלב לבשר הוא טועה ואין לו שום מקור, הנה מביאים מספר לבושי עז (סימן פט סעיף ב תמצית הדינים אות יד) שנהוג עלמא להמתין חצי שעה ואז אי”צ קינוח והדחה. אבל אי משום הא, המעיין בדברי הלבושי עז בפנים, יראה שהוא קאי על חלב לבשר עוף דוקא, ודברי תמצית הדינים אינם מבוררים כל הצורך, שמשמע המנהג בכל ענין. עוד ראיתי הובא בשם שו”ת ברכות שמים (יו”ד סימן כב) שמספיק בחצי שעה שלא להצריך קינוח והדחה, וע”כ לא נהגו לקנח ולהדיח דרך כלל. ויש לציין שפעמים ‘שעה’ אין הכוונה שעה של ששים דקות בדווקא, ראה בש”ך בהלכות אבילות (יו”ד סימן שצט ס”ק א) ועוד מקומות, והובא בשו”ת חת”ס (או”ח סימן קצט). [הערת המערכת: עיין בעלים וירא תשפ”ה מה שהבאנו מספר מטה ראובן]
ב) ולגבי מה שהעיר הרב אליעזר מרדכי הכהן גוטווירטה (קול עלה פרשת שמות) למה לא כתבתי נטילת ידים. ושאלת חכם חצי תשובה שיש יסוד לדבריי ע”פ הערוך השלחן. אבל יותר מזה מצינו מקילין (הפר”ח ועוד) באוכל במזלג או במגריפה (ראה דרכי תשובה ס”ק כג הדיעות בזה), וכ”ש קפה שאי אפשר לשתות ביד אלא בכלי, אולי גם המחמירים במגריפה יודו בזה.
ג) עוד העירוני, שיתכן להמחמירים כדברי הזהר שלא לאכול בשר וחלב בסעודה אחת, א”כ גם אחר קידוש אין לשתות קפה חלבי, כיון שהקידוש שייך לסעודה. [ולפי דבריהם גם בליל הסדר לא שייך לשתות קפה חלבי מחמת זה, כיון שכבר קידש]. והבנתי מדבריהם כי יסוד הזוהר בסעודתא חדא היינו ‘במעמד אחד’, וא”כ ע”י הקידוש הוי כהתחלת הסעודה. אכן, נראה לענ”ד שכל הזוהר הוא חומרא וראינו שהפוסקים לא חששו לדברי הזוהר, וא”כ הבו דלא לוסיף עוד חומרא לענין קידוש, וכן הסכימו עמי מורי הוראה שליט”א.
ד) ועתה אוסיף כמה דברים שהשמטתי או קצרתי בנידון זה בהלכות ברכות מאפס מקום, עכ”פ למען הבהרת הדברים: 1) מחמת כל הדיונים בדין יין פוטר משקה, האם יפטור ברכה ראשונה על הקפה, על כן העצה הפשוטה היא לברך שהכל על דבר אחר כמו סוכריה. 2) אפילו כשהיין פוטר המשקה, יש עוד שאלה בברכה אחרונה [בורא נפשות] על הקפה. כי יין הוא חלק מן הסעודה ונפטר בברכת המזון, אבל הקפה לא שייך לסעודה. וגם אין לו עצה לשתות עוד קפה בתוך הסעודה כדי שברכת המזון יפטרנו (ראה שו”ע סימן קעו), כיון שהוא אוכל סעודה בשרית. 3) ובכלל צריך זהירות בשתיית קפה לשתות רביעית בתוך שיעור כדי שתיית רביעית מחמת ספק ברכה (ראה משנה ברורה סימן רי). ואפילו השותה קפה תיכף אחר המוציא, לא פשיטא שלא יברך ברכה אחרונה, כיון שאינו בא מחמת הסעודה הבשרית. כמובן, שתיית קפה פרווה עולה על כולם, ובזה זה וזה מתקיים בידו.
ה) ולגבי ליל הסדר שהעיר עלי הרב אליעזר מרדכי הכהן מהביאור הלכה, שיש מקילין לשתות עד התחלת ההגדה ויש מקילין עד ברכת אשר גאלנו. באמת דקדקתי לכתוב מטעם זה Interrupting the Haggadah וכוונתי לאפוקי שתיה לפני ההגדה שמותרת. וגם על זה כתבתי may be an issue והיתה כוונתי שיש מקילין אפילו באמצע ההגדה.

עלה הגר
פרפראות מספר עולמו של סבא
ע”פ ספר עולמו של סבא – הגהות משי”ב דברים על ספר עולמו של אבא סיפורי זכרונות מרתקים שנשמעו מפי הגאון רבי אשר אנשיל מילר זצ”ל, על גדולי תורה והקהילות הקדושות שהתקיימו באוסטרו-הונגריה
מאת הרב מרדכי שמואל יונתן בערקאוויטש ז”ל נערך ע”י נכדו הרב חיים מאיר בערקאוויטש שליט”א
תלמיד חכם ועם הארץ במשך השנה, מי שקדם לבוא לבית הכנסת זכה במקום ישיבה, והבחורים הזריזים קדמו, לכן הם כבשו כמעט את כל בית הכנסת. פעם בתום התפלה, פרצה שערורי’ בין מספר בעלי בתים ובין כמה בחורים על רקע זה. במיוחד יצא מכליו סגן יו”ר הקהלה שהתנפל על בחור אחד בשם טויבער על שתפס את מקומו. בסיום המריבה אמר לו הבחור: הלא אדוני יודע כי המקומות בבית הכנסת הם הפקר במשך כל השנה, וזכותי לשבת במקום שאני רוצה, ואדוני כנראה מתנפל עלי רק מסיבה אחת, כי בוערת בו השנאה של עם הארץ לת”ח… יאמין לי אדוני ששנאתו היא שנאת חינם, כי מזה מספר חודשים לא היתה בידי גמרא…
ע”פ הגהות משי”ב: בדרך דומה כתב בספר עולמו של אבא (עמוד קנח) וז”ל כן היה (הגאון בעל שו”ת בית שערים) מפרש את הגמרא “מי יתן לי ת”ח ואנשכנו כחמור” (פסחים מ”ט, ב) ויש לדקדק למה צריך לתת לו? וי”ל כי עם הארץ תמיד מפחד לנשוך ברב המקום מהחשש, שאולי הוא בור ולא ת”ח, ובדבר זה הוא עצמו אינו מסוגל להכריע, לכן הוא אומר “מי יתן לי ת”ח” (ועיין גם בעמוד תעז). ובספר נחלי דבש (דף יז) הביא בשם הגאון הקדוש רבי יהושיע הורויטץ זצ”ל מדזיקוב על מה דאיתא בגמ’ (שבת קיט, ב) לא חרבה ירושלים אלא בשביל עון שנאת חנם, והקשו בתוספות שם, דבמקום אחר איתא דלא חרבה ירושלים אלא בשביל שביזו בה תלמידי חכמים. ואמר בדרך צחות, דהני שני המימרות דבר אחד הוא, והיינו דבזה שביזו תלמידי חכמים היה זה הרבה פעמים באמת רק שנאת חנם, מפני שהמתבזים לא היו בסוג תלמידי חכמים, וביזו אותם על חינם.
דיבור ואמירה זקיני מצ’צ’וביץ אמר בשם הגאון ר’ ברוך פרענקל ז”ל לפרש את הפסוק (תהלים קיט, קסב) “שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב”. דהנה רבינו בחיי כותב, כי כל מקום שכתוב בתורה – “דבר” אל בני ישראל, הכוונה על תורה שבכתב, והיכי דכתיב “אמור” אל בני ישראל, הכוונה על תורה שבעל פה. ולכן כתוב תמיד “וידבר ה’ אל משה לאמר” דהיינו דיבור ואמירה, שבכל מצוה ישנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. והנה דוד היה פסול למלכות עפ”י תורה שבכתב, כי בא מרות המואביה, וכתיב (עי’ דברים כג, ד) עמוני ומואבי לא יבוא בקהל ה’, רק עפ”י תורה שבעל פה היה כשר, לפי שחז”ל דרשו (יבמות עו, ב) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית. וזה שאמר דוד המלך ע”ה: “ומדברך” – מתורה שבכתב “פחד לבי” שעל פיה פסול אני לבוא בקהל, אולם “שש אנכי על אמרתך” – היא תורה שבעל פה “כמוצא שלל רב”, כי עפ”י תורה שבעל פה כשר אני לבוא בקהל ה’.
ע”פ הגהות משי”ב: אולם צ”ע מרש”י במגילה (כא, ב) שכתב וז”ל, “וידבר ה’ אל משה לאמר”, אע”פ שאין ללמוד ממנו כלום, עכ”ל. ולפי דברי הברוך טעם לומדים ממנו דבר חשוב עד מאד – שבכל מצוה יש חלק של תורה שבכתב וחלק של תורה שבעל פה. וצע”ג.