Shabbos Gilyon Vayikra 5786

עלה קרבן
הקרבן – הקרבת העצמיות
ע”פ ספר לב אהרן על ספר ויקרא
מאת הגאון רבי אהרן וואלקין זצ”ל
ושחט אתו על ירך המזבח צפנה לפני ה’ (א, יא).
יש לדקדק בלשון הפסוק למה נאמר ‘ושחט אותו’ ולא ‘ושחטו’. עוד יש להתבונן מהו ‘לפני ה” שנאמר בשחיטה בצפון. ונראה לבאר ע”פ החדושי הרי”מ (ליקוטי הרי”מ כאן), שיסוד ענין הקרבן הוא הקרבת ה’פנים’ של האדם – פנימיותו תוכו ורצונו. ודבר זה נרמז במשמעות ‘צפונה’ – שהוא לשון צפוּן ונסתר, כי רצונו של האדם צפון ונסתר מעין כל, כענין שנאמר (תהילים קיט, יא) “בלבי צפנתי וגו'”.
ואף על פי שההקרבה המעשית היא הקרבת בהמה, מכל מקום, עיקר הקרבן הוא הקרבת אדם כביכול, הקרבת פנימיותו ורצונו. וזהו עומק דברי הכתוב בראש הענין (פסוק ב) “אדם כי יקריב מכם קרבן לה'” – שמשמע לכאורה, שקרבנו יהיה מכם, דהיינו שיקריב האדם את עצמיותו ופנימיותו לקרבן.
ומעתה יש לומר שזהו טעם תיבת ‘אותו’ – לרמוז כי ‘אותו’, דהיינו את האדם המקריב, היה ראוי לשחוט, כי הוא עיקר הקרבן. ולכן נאמר ‘לפני ה”, להורות שה’צפונה’, דהיינו הרצון הצפון בלב, הוא ‘לפני ה”, היינו שהוא נסתר מעין כל וגלוי אך ורק לפני ה’.
ובכך יאירו דברי המדרש (ויקרא רבה פרשה ב סימן יא), בין גוי בין ישראל וכו’ קורין את המקרא הזה “צפונה לפני ה'”, זוכר הקב”ה עקידת יצחק, שנאמר “צפונה לפני ה'”, ע”כ. והביאור הוא, שנרמז ב”צפונה” כי עיקר הקרבן הוא הקרבת הפנימיות והרצון, והנה בשאר קרבנות מצטרף גם ענין ההקרבה הבהמה המעשית, אבל בעקידת יצחק לא היתה שום הקרבה מעשית, ונותרה רק בחינת הקרבת הרצון, ולפניכך בחינת “צפונה” מעוררת את זכרון העקדה דייקא.
ובמשנה בקידושין (לו, א) שנינו שעבודות הקרבן נוהגות באנשים ולא בנשים, ובגמרא למדו זאת מן המקראות. והקשו התוספות (ד”ה הקבלות), תיפוק ליה שכל העבודות הללו הן מצות עשה שהזמן גרמא, שאינן נוהגות אלא ביום. והמהרי”ט (שם) תמה על עיקר קושייתם, שהרי עיקרו של קרבן אינו נוהג אלא ביום, ואף על פי כן הנשים חייבות בו כאנשים, וא”כ לפיכך צריך פסוקים למעט העבודות, שלא נאמר שדין העבודות כדין הקרבן.
ויש מתרצים קושייתו, שעיקר תכלית הקרבן הוא הכפרה, והכפרה אינה שייכת ליום דוקא, שהרי בכל עת צריך האדם להיות נקי מעוונותיו. ויש להוסיף ע”פ דברינו הנ”ל, שעיקר הקרבן הוא ההתקרבות אל ה’ והקרבת הרצון, ועבודות הקרבן, הם רק ההיכי תמצי לבא לידי כך, וקרבת אלקים אינה תלויה בזמן.

עלה חמץ
הפריש חמץ לתרומה
ע”פ ספר חמודי דניאל על סדר זרעים,
מאת הרה”ג ר’ דניאל צבי לנדר שליט”א
גרסינן בירושלמי (פסחים פ”א ה”ד): חברייא אמרין, חמישית כר’ יודה וכו’ עשאו תרומה אינה תרומה, שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד, ע”כ. והיינו דלשיטת רבי יהודה דסבר דחמץ בשעה חמישית אסור באכילה ומותר בהנאה, אם עשאו תרומה אינה תרומה, שלא ניתנה תרומה אלא לאכילה בלבד.
אולם מפרשי הירושלמי הקשו מהמבואר בבבלי (פסחים לג, א) בטעם שהפריש חמץ תרומה אינו קדוש וז”ל, מנא הני מילי, אמר רב נחמן בר יצחק אמר קרא “תתן לו” ולא לאורו. מתיב רב הונא בריה דרב יהושע, “אין תורמין מן הטמאה לטהורה, ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה”, ואמאי לימא “לו ולא לאורו”, לא קשיא, התם היתה לו שעת הכושר, הכא לא היתה לו שעת הכושר [-דמיירי שהחמיץ בעודו מחובר], ע”כ. ומבואר שאם היתה מעיקרא שעת הכושר חל דין תרומה אע”פ שעתה אינו ראוי לאכילה. ואם כן קשה על הירושלמי שהמפריש תרומה על חמץ בשעה חמישית אינה תרומה, הלא היתה לו שעת הכושר.
ונראה בדעת הירושלמי, דהא דקאמר דאין דין תרומה חל כשאינה ראויה לאכילה, אינו משום “תתן לו ולא לאורו”, אלא מטעם ד”תרומה ניתנה לאכילה”. והיינו, דבמס’ שביעית (פ”ח מ”ב) תנן: שביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה וכו’, וכן בתרומה ובמעשר, ע”כ. וס”ל להירושלמי שאין זה רק דין בתשמישי התרומה, אלא הוא תנאי בעיקר חלות דין תרומה, דשאין קדושת תרומה חלה על הפירות אא”כ הם ראויים לדינם. ולפי זה מובן טעמא דלא חיילא קדושת תרומה על חמץ בשעה חמישית, כיון דלא ניתן אז לאכילה.
אלא דקשה לפ”ז היאך חלה קדושת תרומה על פירות טמאים, הא תרומה טמאה אסורה באכילה. וי”ל דבגמ’ (שבת כה, א) איתא: אמר קרא “ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי”, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ואמר רחמנא “לך”, שלך תהא להסיקה תחת תבשילך, ע”כ. ומבואר שלמדים מהכתוב שדין “ראוי לאכילה” נאמר דווקא בתרומה טהורה ולא בתרומה טמאה הניתנת לשריפה, ולכן שפיר חיילא קדושת תרומה על פירות טמאים.
ועיין בחידושי הגרי”ז (הל’ חמץ ומצה פ”א ה”ט), שכתב דמהא דסבירא להו לחברייא דלפי רבי יהודה אם הפריש תרומה מחמץ בשעה חמישית דלא קדשה, מוכח דחמץ בשעה חמישית אסור באיסור חפצא [ודלא כמש”כ בדעת הרמב”ם, יעוי”ש]. ולכאורה אם טעמו של הירושלמי משום מיעוטא ד”לו ולא לאורו”, א”כ אין ראיה אם איסורו איסור חפצא או איסור גברא, דסוף סוף בפועל אסור לאוכלו ונמצא דהוי הפרשה “לאורו”. אולם לפי מה שביארנו א”ש ראייתו, דכיון דהטעם מפני שתרומה לא חיילא על דבר שלא “ניתן לאכילה”, לענין זה מסתברא דתלוי אם מצד דיני החפצא ראויה התרומה לקיום דינה.

קול עלה
הזכרת יציאת מצרים בהבדלה
מש”כ בשם מו”ר הגרא”ד וכטפוגל שליט”א (גליון כי תשא) להסביר למה בהבדלה אין מזכירים יציאת מצרים לדעת הרמב”ם שמצוה מה”ת לקדשו בכניסתו וביציאתו, מפני שהזכרת שבת בכניסתו וביציאתו היא מצוה אחת, ולכן הזכרת יצי”מ שבקידוש מספקת גם להבדלה, עכ”ד.
ולכאורה יצא מזה, שאם שכח להזכיר יצי”מ בקידוש חייב להזכירה בהבדלה. אמנם הוא חידוש לומר ששניהן מצוה אחת, שא”כ נאמר שהקידוש וההבדלה מעכבות זא”ז, והרי לא מצינו שמי שלא קידש אינו מבדיל.
ולתרץ הקושיא למה אין מזכירים יצי”מ בהבדלה, לכאורה י”ל מפני שאע”פ שמצוה מה”ת להזכיר השבת בכניסתו וביציאתו, מ”מ ההזכרה בכניסתו וההזכרה ביציאתו אינן ממטבע אחד, כאשר מורים הנוסחאות הנפרדות לכל אחת מהן [עי’ אגרות משה (או”ח ח”ד סימן סג ענף ב) שדייק מסדר דברי הרמב”ם שנוסח הקידוש הוא מדיני הקידוש דאורייתא], ומה שצריך להזכיר יצי”מ שייך רק למטבע ההזכרה בכניסתו ולא למטבע ההזכרה ביציאתו. ובביאור הדברים י”ל, שהרי המטבע של יציאתו היא על הבדלו משאר הימים הקודמים ממנו והבאים אחריו [כלשון הרמב”ם בסה”מ (עשה קנה)], וזה שייך רק למה שהשבת היא זכר למעשה בראשית, שברך וקדש יום השביעי מששת ימי המעשה, משא”כ מה שהשבת היא זכר ליציאת מצרים היא מעלת היום מצד עצמו, וכמו מה שיו”ט הוא זכר ליציאת מצרים, ואינו שייך להבדלתו מששת ימי המעשה.
בכבוד רב, דוד שלמה ענגלענדר
* * *
קידוש בתפילה בליל שבת, ובענין קבוע
ראיתי מה שכתב ידידי המופלג ר’ ישראל וורנר שליט”א (גליון תרומה) שמרן הגרי”ז הלוי זיע”א לא הי’ ניחא לי’ לכוון שלא לצאת חובת קידוש בתפילת ליל שבת. והנה באמת מטו משמי’ דמרן הגר”ח הלוי שהי’ מקדים קידוש דליל שבת לפני התפלה, ובסוף חזר בו מהנהגה זו. והובא בליקוטי הגרי”ז ובעוד מקומות שמה שחזר בו הי’ כדי שלא יקדים קידוש לקריאת שמע. הרי שאף מרן הגר”ח הלוי זיע”א לא רצה לכוין להיפך שלא לצאת חובת קידוש בתפלה, וכמובא בכמה מקומות וגם בספרי זוטא תמידים כסדרם ועוד במוספים כהלכתם סי’ ח’ שבסו”ס כתב יוחסין. ויעוין בשבילי ציון (ח”א סי’ ל) שכבר כתבנו לדון שאפשר דעת הבה”ג ותוס’ רי”ד שזהו עיקרא דמילתא לקדש בתפלה ואח”כ על הכוס, ע”ש בשם ספר המכריע (סי’ עח). ולפלא על ר’ ישראל הנ”ל שכל רזי בריסק לא אניס לי’ ומשמע שלא נחית לזה. ובודאי בהתורה שבעל פה שנתחדש בהעלה זית הנקרא דיגיטאלי עמד בזה. ובעיקר דברי הגר”ח זיע”א בזה נא לעיין מש”כ בספר מוספים כהלכתם שבסו”ס כתב יוחסין סי’ ח’.
ודאתינא להכי אקבע איזה מילין במה שהעיר הרב יהודה ראטה שליט”א (גליון משפטים) ליישב קושיית מהר”ש מקינון בס’ הכריתות (סי’ קצט) מדוע אין קבוע גבי סנהדרין. הנה באמת הק’ כן במרדכי בחולין (סי’ תקצג), ולענ”ד יתכן דכונתו ליישב בתירוץ ראשון ע”ד מש”כ הר”י ראטה. [תגובת הרב יהודה ראטה: תירוץ המרדכי כבר הובא בהר”ש מקינון עצמו בקיצור. ואף שאין דבריהם ברורים לא נראה שכוונתם למה שכתבתי, שעיקר תירוצם הוא שלא אמרי’ קבוע אלא במקום ספק, משא”כ בסנהדרין שיודעין מי המזכין ומי החייבין. ובמאמרי כתבתי לתרץ באופן אחר. שדין פסיקה כרובו של סנהדרין הוא דין חדש הנלמד מהפסוק אחרי רבים להטות, ואין לזה קשר לדין הלך אחר הרוב של רובא דאיתא קמן. ודין קבוע הוא הגבלה לדין של רובא דאיתא קמן דוקא.]
והנה דברים נפלאים מצאנו בשעה”מ (בפ”א מהל’ מגילה) ליישב למה ניזיל בתר רוב בעיירות שהן ספק מוקף חומה, והא הוי קבוע. ותירץ בזה”ל, דלא אמרי’ קבוע כמחצה על מחצה אלא היכא דשקיל או שפירש בפנינו מהקבוע, אבל היכא דלא יצא מתוך הקבוע כו’ אזלי’ בתר רוב ודאי, ודמי לבשר הנמצא דאמרי’ כל דפריש מרובא פריש, עכ”ל. ויעו”ש דהדר הקשה שמקושיית ספר הכריתות דיאסר כל העולם מחמת ספק נחל איתן מבואר שאינו כן. ואמנם התירוץ הוא ליישב שתי הקושיות דנחל איתן וסנהדרין ע”ד משנ”ת. וכיוצא בזה מצאנו הפלא הזה בדבר קושיית פרישה בסי’ חצ”ר דבנר ספק נכרי ספק ישראל אזלי’ בתר רוב, והא ליהוי קבוע. וע”ז כתב הפרישה (שם בסק”ט) בזה”ל, לא אמרי’ כן אלא בדבר שפירש מן הקביעות או שלקח גוי או ישראל אחד מן הקביעות כמו גבי ט’ חנויות, לאפוקי הכא לא פירש כלל, עכ”ל. וצ”ע עוד.
אם כי עדיין צריך ליישב בכללות, דהא רוב בהמות אינן טריפות מועיל אף דהוי קבוע. ועל מה שידוע לתרץ בזה מדברי הגרעק”א בתשו’ (תנינא סי’ ק”ג אות י”א וי”ב והגלילות), דע שבדברי הרר”י בפלתי (סי’ ל”ט סק”ב) משמע דאה”נ הו”ל קבוע וכמחע”מ דמי. ולהעיר בקצרה באתי.
שמוא’ ישעי’ יפה
* * *
מנהג הרא”ש לעמוד על אפיית המצות
נהניתי ממאמרו של הרמ”ב קופמאן בענין הא דהביא השו”ע שהרא”ש היה בעצמו אופה המצות כו’, והביא ג’ טעמים לזה, או משום חשש שהיות, או משום חשש לשמה, או כמו שכתב המג”א דמצוה בו יותר מבשלוחו, והביא עוד מדברי מהרי”ל שהוא משום חביבות המצוה [ואי”ז אותו טעם דמצוה בו יותר מבשלוחו כדמשמע מהרב הכותב, אלא הוא טעם נפרד וכמו שיתבאר בהמשך בהדיא מדברי מהרי”ל]. ועי”ש שרצה להעמיס כל זה בלשון השו”ע.
והנה מלשון הרא”ש עצמו שהביא, נראה דהיה המנהג לעשות כן משום חשש לשמה, והוא שייך רק המצות מצוה ולא בשאר מצות. אולם האמת יורה דרכו, דדברי הרב הנ”ל נכונים, דבדברי מהרי”ל מבואר באר היטב שהרא”ש שעשאם בגופו הי’ באמת מהני טעמי, וז”ל, ומצוה לכל אדם שיעסוק עצמו במצות. וכן נהג האשר”י שעמד ועשאם בגופו, משום שנא’ צרורות בשמלותם על שכמם, והלא סוסים וחמורים הרבה היו להם, אלא שחביבה היתה המצוה עליהם. ועוד טעם דכל מצוה יעשה בעל הבית גופיה, כדאשכחן בפרק כל כתבי גבי אמוראים חד חריך רישא לשבתא וחד מלח שיבוטא [והיינו אידך טעם דמצוה בו כו’ שכתב המג”א]. ועוד דמצה מתקרי לחם עוני, ודרכו של עני הוא מסיק ואשתו לשה, ועוד נמי משום שיבטל בעצמו את הפירורים בכל פעם ופעם טרם יחמצו, עכ”ל.
הרי בהדיא שנתן כל אלו הטעמים למנהג הרא”ש [ורק דמלשונו נראה דעשה כן משום דרכו של עני, ואי”ז משום חשש חימוץ, רק משום עצם השם ‘לחם עוני’ (וכמו שמחלקין המצה לשנים נמי משום האי טעמא), וכפי הנראה פירש כן גם בל’ הרא”ש בפרק כל שעה]. וגם נשמע מד’ מהרי”ל כטעם שכ’ המג”א, משום דמצוה בו יותר מבשלוחו.
ועכ”פ ברור ממה שכתב מהרי”ל שהי’ באמת עוד טעמים להנהגת הרא”ש, ולא רק משום חשש לשמה.
ורק דמה שהיה עומד על גביו ומזרזן י”ל דזהו מדין מצת מצוה, וכ”ה במ”ב, דגם בשאר מצות יש ליזהר להיות שם משום חשש חימוץ, ודברי החכם הכותב ברורים. ויש להאריך ואכמ”ל.
בברכה, יצחק הכהן קגן

עלה מליקה
מו”מ בדברי הרמב”ם ורס”ג בענין מליקת עוף להוציא מלב הקראים
הרב הלל שמעון שימאנאוויטש, מכון עלה זית
ומלק את ראשו (א, טו).
חידוש הרמב”ם שהשוחט עוף בחוץ חייב מפני שהשחיטה בחוץ כשרה כתב הרמב”ם (פרק יח מהלכות מעשה הקרבנות הלכה יח) וז”ל, וכן המולק את העוף בחוץ פטור, ואם העלהו פטור, מלק בפנים והעלה בחוץ חייב על העלאה, שחט בפנים והעלהו בחוץ פטור שלא העלה אלא דבר שאינו ראוי ליקרב, שחט את העוף בחוץ והעלהו בחוץ חייב שתים שהשחיטה בחוץ כשרה והרי היא כמליקה בפנים, עכ”ל. והנה עיקר דינא שהשוחט עוף בחוץ חייב מקורו במשנה (זבחים קיא, א), אלא שהרמב”ם נתן טעם מדיליה “שהשחיטה בחוץ כשרה והרי היא כמליקה בפנים”. ובפשטות נראה בכוונתו שהטעם שחייב על שחיטת העוף בחוץ הוא משום ששחיטת חולין בחוץ כשרה.
אלא שכבר תמהו על זה, דמה ענין הכשר שחיטת חולין לחיובא דחוץ. והא בכל דוכתין אשכחן שחיוב חוץ תלוי בזה שנתקבל בפנים, ומה זה דתלה הרמב”ם חיוב חוץ בהכשר חולין בחוץ.
דברי האחרונים שכוונת הרמב”ם לתלות חיוב חוץ בהכשר במה ואכן בשו”ת זכר יצחק (סימן לג) ועוד אחרונים כתבו לפרש שאין כוונתו ששחיטת חולין בחוץ כשרה, אלא שהכשר עוף בבמה הוא בשחיטה. והביאו מחברי זמנינו את דברי הר”ח (מיוחס) להלן (זבחים שם) על הא דתנן “שחט [עוף] בחוץ והעלה בחוץ חייב” שהטעם משום “שהרי עשה כדרך במת יחיד בשעת איסור במות”. והיינו שאין כוונת הרמב”ם לתלות חיובא דחוץ בהכשר חולין בחוץ, אלא בהכשר עופות של קדשים בחוץ בשעת היתר הבמות. וביארו שלפי זה גדר האיסור אינו לעשות בחוץ מה שנתקבל בפנים, אלא לעשות מעשה במה בשעת איסור הבמות.
וראיתי בענפי ארז להגאון רבי אברהם גורביץ שליט”א שתמה על זה מגמרא מפורשת בפרק חטאת העוף (סט, א) שמליקה איתא בבמה. ובע”כ שגם בבמה, למאן דאמר עופות קרבים בבמה, הם נמלקים ולא נשחטים. ותמוהים הדברים המיוחסים להר”ח, והדרא הקושיא על דברי הרמב”ם לדוכתא.
משמעות הסוגיא שהשוחט עוף בחוץ חייב מפני שכך הכשר בהמה בפנים ובאמת הא דחייבים על שחיטת עוף בחוץ ילפינן מהפסוק. דאיתא בגמרא (זבחים קז, א) דרבי עקיבא יליף מדכתיב “דם יחשב” (ויקרא יז, ד) שחייבים על שחיטת עוף בחוץ, ומדכתיב “או אשר ישחט” (שם פסוק ג) יליף שעל השוחט הוא חייב ולא על המולק. ורבי ישמעאל יליף מ”או אשר ישחט” שחייבים על שחיטת עוף בחוץ, ומוסיף שבאמת יש סברא לומר שכשם שחייבים על שחיטת בהמה בחוץ כיון שהוא דרך הכשירה בפנים, כך חייבים על מליקה בחוץ כיון שדרך הכשירה בפנים, ולכן צריכים “זה הדבר” (שם פסוק ב) לומר שחייבים רק על השחיטה ולא על המליקה, ע”כ.
מבואר בגמרא שני דברים, חדא, שמצד הסברא החיוב בחוץ תלוי בהכשירה בפנים, ומה”ט מסתבר שיתחייב על מליקת עוף בחוץ כיון שכך דרך הכשירה בפנים, ועוד, דהא דחייבים על שחיטת עוף בחוץ ולא על המליקה גזה”כ הוא. ולכאורה היה נראה שגדר הגזה”כ שחייבים דווקא על שחיטת עוף בחוץ ולא על מליקתו, הוא שתלה הכתוב חיובא דחוץ של עוף בהכשר בפנים של בהמה. אלא שלפי זה הו”ל להרמב”ם לומר שהטעם שחייבים על שחיטת העוף בחוץ הוא משום ששחיטת בהמה בפנים כשרה. ונראה שזו כוונת הראב”ד בהשגתו על הטעם שהמציא הרמב”ם “שהשחיטה בחוץ כשרה”, וז”ל, זה הטעם אין בו טעם, אלא שלא חייב הכתוב בעוף אלא מה שחייב בבהמה, עכ”ל.
כוונת הרמב”ם ששחיטת עוף בחוץ יש לה שם ‘שחיטה’ ונראה שאין כוונת הרמב”ם לתת טעם חדש להא דחייבים על שחיטת עוף בחוץ, דוודאי גזה”כ היא כדאיתא בגמרא. אלא דסבר הרמב”ם שאילו לא היה שייך מעשה שחיטה בעוף והיה רק מעשה חניקה בעלמא, לא יתכן לומר שחייבים על שחיטת עוף בחוץ, דהא לאו מעשה שחיטה היא כלל. ואע”פ שבבהמה יש שחיטה בפנים, ועל הא חייבה רחמנא למי שעושה לעוף בחוץ כמו על העושה לבהמה בחוץ, מ”מ הוצרך הרמב”ם להזכיר ששייך מעשה שחיטה בעוף.
ובפירוש מהר”י קורקוס כתב בביאור דברי הרמב”ם וז”ל, ורבינו הוקשה לו שהרי בעוף אין שחיטה אלא מליקה ונמצא שוחט העוף כמנבל הבהמה ואמאי חייב, ולכך כתב שהשחיטה בחוץ כשרה היא כמו המליקה בפנים היא חשובה, וכיון דאיכא שם שחיטה בחוץ בעוף אין כאן אלא פסול חוץ, עכ”ל. והוא על דרך שכתבתי.
ואכן באחרונים (זכר יצחק הנ”ל בשם המקנה קידושין נז, ב וראה קרן אורה זבחים סט, ב) תמהו על מאן דאמר אין שחיטה לעוף מן התורה (חולין כז, ב). שאם כן מדוע אינו חייב על המליקה בחוץ, כיון דמליקתו זהו שחיטתו. ונראה שכמו כן יש להקשות איך מתחייב על שחיטה בחוץ אם אין מעשה שחיטה בעוף. לזה בא הרמב”ם לומר ששחיטת עוף בחוץ כשרה, ואם כן שייך מעשה שחיטה, ושפיר קאמר רחמנא שהעושה מעשה בהמה בפנים לעוף בחוץ חייב.
אלא שלכאורה הדבר פשוט שיש שם שחיטה לעוף, ואם כן מעיקרא מאי “הוקשה להרמב”ם”, ולמה הוצרך לבאר מילתא דפשיטא ששייך מעשה שחיטה בעוף.
חידושו של רב סעדיה שיש שחיטה לעוף קדשים בנוסף למליקה וכדי לבאר השו”ט ברמב”ם – ע”פ דרכו של מהר”י קורקוס – נקדים דברים מחודשים מרב סעדיה גאון אשר רואים עכשיו אור לראשונה. והוא בפירוש רס”ג על ספר ויקרא שזה עתה יוצא לאור על ידי מכון עלה זית ע”פ כת”י בערבית שהיה טמיר ונעלם בגניזה הקהירית ופענחו את דבריו, ותרגמנו פירושו ללשה”ק והוצאנום לאור עולם ביוזמת איש צדיק מוקיר תורת הגאונים אשר רוצה בעילום שמו.
וכך כתב רב סעדיה (ויקרא א, יז תרגום מכון עלה זית), לאחר שהקדים שרק קדמונינו שראו את המקדש וראו איך היו עושים מליקה היו בקיאים במעשיה, כתב לפרש הא דאיתא בגמרא (סה, ב) בתיאור מעשה המליקה “חותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט וקנה, הגיע לושט ולקנה וחותך סימן אחד או רובו ורוב בשר עמו”, שמעשה המליקה היינו חתיכת השדרה ומפרקת בלא רוב בשר עד שמגיע לושט וקנה, ולאחר שהגיע לושט וקנה, הוא חותך אותם בסכין! כלומר, שמעשה המליקה אינו במקום השחיטה, אלא מעשה נוסף שמקדימים קודם השחיטה ואח”כ שוחטים הסימנים בסכין.
ובסוף דבריו הביא רס”ג את דברי הקראים שסוברים שהמליקה היא במקום השחיטה, וגם הנהיגו אותה בעוף חולין כמו שהיא בקודש. ומסיק “וכשעומדים על אמיתות מה שהעבירו אבותינו, מתברר שהמליקה היא היא מעשה לפני השחיטה ונעשתה להקל עליה”.
ובהערות מהדורתנו הובא כי דברי רב סעדיה הללו כבר נזכרו בהשגות רב מבשר הלוי על רב סעדיה, ושם הביא הפירוש הזה וז”ל, ומה שנמצא אצלו [-רב סעדיה] ירחמהו השם בפרשת ויקרא וכו’ ומאמרם עד שיהא מגיע לושט או לקנה וחותך שנים או רוב שנים, אנו למדים שאי אפשר בלי שחיטה, כי שנים או רוב שנים הם הושט והקנה הנחתכים בשחיטה, ואין מליקה אלא מעשה נוסף בעוף, צריך שיתחיל בה לפני השחיטה, עכ”ל, ועיי”ש שהשיג על דברי רב סעדיה.
כוונת רב סעדיה להוציא מלב הקראים שגם עופות חולין במליקה ואין כאן המקום להאריך בגודל התמיהה אשר יש בדברים הללו, שכן כמה וכמה סוגיות הש”ס מוכיחות שאין שום מעשה סכין בעוף של קדשים, וכבר תמהו על זה כל רואי דבריו. והיטב כתב בתורה שלמה (ויקרא א אות רכח) ש”בעל כרחך צ”ל שאם הרס”ג אמר כן, היה רק לדחות את הקראים הסוברים אין שחיטה לעוף מן התורה”. והיינו שהקראים לא האמינו בשחיטת עוף כיון שאין הדבר מפורש בכתוב, ולכן סמכו על מליקת העוף שמצאו בכתוב, והגם שמצאו כן לענין קדשים, למדו כדרכם חולין מקדשים. וראה מש”כ עוד בתורה שלמה כרך יז (מילואים עמ’ שיב) ביתר אריכות כנ”ל.
כוונת הרמב”ם להוציא מלב הקראים ולפי זה נהירין דברי הרמב”ם בריש הלכות שחיטה (פרק א מהלכות שחיטה הלכה א) וז”ל, מצות עשה שישחוט מי שירצה לאכול בשר בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל, שנאמר וזבחת מבקרך ומצאנך, ונאמר בבכור בעל מום אך כאשר יאכל את הצבי ואת האיל, הא למדת שחיה כבהמה לענין שחיטה, ובעוף הוא אומר אשר יצוד ציד חיה או עוף וגו’ ושפך את דמו מלמד ששפיכת דם העוף כשפיכת דם החיה, עכ”ל.
הרמב”ם מדעתו להא דיש שחיטה לעוף. וז”ל הלחם משנה, והיקש שהזכיר רבינו לא הוזכר [בגמרא] כלל, עכ”ל.
אמנם למשנ”ת שהקראים היו כופרים בשחיטת עוף, א”ש שהרמב”ם הוכיח להם על פניהם מהמקרא. ולכן העדיף להביא ראיה מהפסוק ולא הביא דרשת חז”ל, כדי להוציא מלבם.
ויש לציין שאע”פ שבגמרא נחלקו אם יש שחיטה לעוף מן התורה, הרמב”ם פסק כמאן דאמר יש שחיטה לעוף מן התורה. עוד יש לציין שבפרי מגדים (פתיחה להלכות שחיטה אות ב ד”ה ואני חוזר) הסתפק אם גם בעוף שייך המצוה ד”וזבחת” (דברים יב, כא), כיון שעל צאנך ובקרך כתיב. וראה מש”כ בזה רעק”א בהגהותיו לשו”ע (יו”ד סימן כז). אולם הרמב”ם הכריע בפשיטות שיש גם מצוה לשחוט עוף של חולין, כלשונו “מצות עשה שישחוט וכו’ בהמה חיה ועוף”. וכל זה הוא הניגוד הגמור לדעת הקראים.
מעתה יתכן לומר, שכדי להוציא מדעת הקראים דס”ל שאין מעשה שחיטה בעוף, עיקם הרמב”ם את שפתיו להוסיף ביאור שלכך שייך להתחייב על שחיטת העוף בחוץ כיון שהשחיטה כשרה בחוץ, וכמו שביארתי לעיל ש’שם שחיטה’ הוא תנאי לחייב על שחיטת חוץ. אלא שאם תאמר, הרי זו הלכה פשוטה ומה ראה הרמב”ם להזכיר זאת, הטעם הוא כדי לחזור ולהוציא מלב הקראים. [ועיין מש”כ הרמב”ם שם (הלכה יז) בענין השוחט בחוץ בלילה, וצ”ע.]ובנו”כ (כסף ומשנה ולחם משנה) תמהו על הדרשה שהמציא

עלה פסח
Oral Law
Based on Discussions in Dental Halacha
by Rabbi Dr. Ephraim Rudolph
Is it Necessary to “Kasher” one’s Mouth for Pesach? Cookware made of certain materials must be kashered for use on Pesach. Most people have had dental work done and have silver fillings (amalgams), white fillings (composites), or crowns made from these materials. These materials come in contact with hot chametz in the mouth; do they require kashering? This question equally applies throughout the year, regarding milk and meat.
Rav Yitzchak Shmelkes (Beis Yitzchak, Y.D. 1:43) explains that this question does not apply to natural teeth because “Chai eino bolei’a,” something that is alive does not absorb taste. Teeth do not absorb taam. Perhaps this is because any taam absorbed in a living being eventually disintegrates due to the constant changes in the body. Even in teeth, of which the outer layer (enamel) is hard, there is a constant turnover of ions and molecules.
The Classical Leniencies and Their Limitations The poskim present three primary reasons for leniency (see Darchei Teshuvah Y.D. 89:11, Tzitz Eliezer 9:25, Minchas Yitzchak 8:37, Yechaveh Da’as 1:8, Iggros Moshe Y.D. 1:5, Minchas Shlomo Tinyana 50 and Shevet Halevi 1:127 4:74), but each has challenges.
1. The mouth is at most a kli sheini, which, according to many, does not transfer taste. On the other hand, solid food (davar gush) can cook even in a kli sheni. Furthermore, many acharonim are machmir specifically on Pesach, that a kli sheini does transfer taste.
2. Food in the mouth is usually not yad soledes bo. However, hot beverages can reach that temperature.
3. Some have suggested that denture materials do not absorb taste, but this position is rejected by most poskim.
Rav Shlomo Zalman’s Approach Rav Shlomo Zalman Auerbach raises an additional issue of davar charif—sharp foods that transfer taste even without heat and even in an eino ben yomo utensil (a utensil that hasn’t been used for twenty-four hours). Since teeth function like knives (duchka d’sakina), a raw onion or maror (horseradish) can transfer belios to and from fillings. Rav Shlomo Zalman suggests that the heat and moisture (hevel) in the mouth cause belios to become completely nifsal (unfit for consumption) within hours. A davar charif cannot reawaken a taste that is completely nifsal, as it does in an ordinary nosein taam lefgam (Pri Megadim, introduction to Hilchos Ta’aruvos, Chok Yaakov OC 447:46).
Nevertheless, Rav Shlomo Zalman advises avoiding hot or spicy chametz foods for twenty-four hours before Pesach and kashering the mouth by drinking water heated to the maximum tolerable temperature. Rabbi Dr. David Katz (Keser Dovid pg. 148) reports in the name of Rav Chaim Greineman that the Chazon Ish supported this analysis. Rav Nissim Karelitz and Rav Moshe Sternbuch are stricter and advise avoiding any davar charif on Pesach.
Porcelain (PFM), Ceramic (E-Max), and Zirconia Crowns Rav Shlomo Zalman’s psak was issued in 1936 (5696), when fillings and crowns were typically gold or silver. Since then, dental technology has advanced, and the new materials warrant additional halachic analysis.
For many years, the most commonly used material in crowns was porcelain fused to metal (PFM). Although most authorities maintain that porcelain cannot be kashered because it includes clay, only the earliest PFM crowns actually contained clay. The dull appearance of clay led manufacturers to remove the earthenware component and to use only glass materials for the porcelain cover. The status of modern PFM crowns thus depends on the halachos pertaining to kashering glass.
One very popular crown is zirconia. Molecularly, it resembles metals like silver and iron more than glass, though it looks like ceramic. Zirconia is a transition metal oxide, not amorphous like glass, and is significantly stronger than glass. Rav Yisrael Belsky ruled that zirconia is like metal and that it can be kashered. A zirconia crown coated with porcelain (glass) is treated as glass.
Composite Fillings Modern composite (white) fillings consist of a matrix (inorganic polymers/plastic) and fillers (glass or similar materials such as leucite or quartz). The fact that majority of the composite is the filler, which contacts the tooth directly, suggests that it be classified as glass. However, the matrix may be considered a ma’amad—an essential component without which the material would fall apart—which is considered the main part of the item (Rama, Y.D. 120:7). If so, the composite should be viewed as plastic, whose status is debated.
Conclusion While many rely on the leniencies outlined above, there are also compelling reasons for stringency. However, as Rav Wosner (Shevet HaLevi 1:148, 4:74) cautions, this topic requires extreme care, and excessive stringency risks imposing a standard that rov hatzibbur einam yecholim la’amod bo. As Rav Shlomo Zalman notes, being too strict may prevent one from enjoying Pesach—a holiday on which we joyfully celebrate our redemption from Mitzrayim.