Shabbos Gilyon Veschanan 5784

עלה נחמה
נחמה מתוך היגון
ע”פ ספר תרחם ציון – הנהגות ועובדות בעניני בין המצרים
מהרה”ק מריבניץ זצ”ל, נלקט ע”י הרב דוד יהודה גרונער שליט”א
רבינו הרה”ק מריבניץ זיע”א היה מתענה שני ימים רצופים, תשיעי ועשירי, וגם ביום העשירי היה לבוש בבגדים של תשעה באב, והיה יושב על הארץ.
ויצויין, שבשנים הקודמות היתה תעניתו גם לשלשה ימים רצופים. וראו במוחש אצל רבינו את מה שקונן רבינו יהודה הלוי בפיוטו (קינה ל) “איך יערב לי אכול ושתות וכו'”, ולכן הגם שכבר עבר גם יום העשירי לא הפסיק את תעניתו, כי איך יערב לו אכול כל עוד שבן דוד לא בא.
אולם אמר רבינו פתגם קודש על הכתוב (ירמיה לא, יב) ‘ונחמתים ושמחתים מיגונם’, וזל”ק: “פונעם קלאגן [דהיינו ‘מיגונם’] וועט ארויסקומען די נחמה” [פי’ מעצם היגון תצמח הנחמה].
וכן מובא בספרי חסידות על מאמר חז”ל (תענית ל, ב) כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שמתוך האבילות יבואו השמחה והנחמה.
בספר לקט רשימות (להרה”צ ר’ נתן וואכטפויגל זצ”ל, המשגיח דלייקוואוד) מביא, דהחת”ס כתב, שהדמעות שמורידים על ירושלים זה הבנין עצמו, הדמעות שמורידים הם הלבנים. כל אבלות על ירושלים, היא לבינה בירושלים – עוד אבן שהונחה בבית המקדש! השל”ה הק’ ממשיך יותר ואומר כי האבלות על החורבן מזככת וסותרת את החורבן, סותר ע”מ לבנות, ולכן אסור להתאבל בט”ב שחל להיות בשבת, כיון שבנין בית המקדש אין דוחה שבת, עכ”ד. והיינו דהשל”ה נוקט בתכלית הפשטות שהאבלות היא ממש מעשה בנין.
ובדרשות חת”ס (ח”ג דף פד) שכתב בזה”ל: אך הענין הוא, כי נתבונן איך היתה כזאת שזה קרוב לאלפיים שנה שכחנו כל טוב בעוונותינו הרבים, ועדיין לא נשכח זכר בית המקדש מאתנו ועפעפינו יזלו מים, מה שלא נמצא כן בכל אומה ולשון שנאבדו מתוך הקהל ונשכח זכרם ולא בכו זמן רב כזה כמונו בני ישראל. וטעם הדבר, כי זהו באמת נחמה גדולה, שאין מקבלין תנחומין על חי, משא”כ מת גזירה שישתכח מן הלב. לכן כל האומות שאין להם תקוה לחזור למה שנאבד מהם לכן נשכח זכר העבר מפיהם, אבל אנו בני ישראל שמקוים ומצפים ליום שעתיד הקב”ה לירד למטה וחסידינו יחיו וישבעו מטובו, ע”כ אין אנו מקבלים תנחומין על החי, נמצא שזה האבל הוא לנו לנחמה גדולה. וע”כ תשעה באב הוא לנו למועד גדול, כי בו נדע ונשכיל שעתידין אנו לחזור לקדמותנו כימי נעורינו. וזה דקדוק שדקדקו חז”ל באמרם כל המתאבל הרי הוא זוכה מיד ורואה בנחמתה, כי זהו תנחומינו במה שאנו מתאבלין כ”כ גם אחרי זמן רב כזה, עכ”ל.

עלה אהבה
אהבת ה’ – התבוננות בטובתו עם קבלת עול
ע”פ ספר זרע אברהם – מאמרים באגדות חז”ל
מאת הרה”ג ר’ שמעון שמורש שליט”א, טורונטו
ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך (ו, ה).
כתב המהר”ל (נתיב התורה פרק ז) בענין ברכת התורה, “… כי האדם בטבע אוהב דבר שהוא טוב, ולפיכך העיקר שיהיה אוהב התורה בשביל מעלת התורה. וכאשר ילמד התורה בשביל אהבת התורה יש לו דביקות בו יתברך, כי האהבה לדבר הוא דבק בדבר שהוא אוהב, וכאשר דבק בתורה על ידי זה יש לו דביקות גמור בו יתברך וכו’. וזהו אהבה גמורה כאשר נותן ברכה להשם יתברך על שנתן התורה לעמו ישראל, ולפיכך תקנו שלש ברכות על התורה והכל שתהיה למוד התורה מאהבה וכו'”. והנה מדברי המהר”ל הללו נראה שנועם התורה ואהבתה הם הגורמים לאהבת ה’ והדביקות בו.
וצ”ע מדברי המהר”ל בהמשך דבריו (שם) שהבדל גדול יש בין ברכת התורה לבין ברכת שאר המצוות, כי כל שאר המצוות עומדות על האדם כעול, ועל כן כאשר האדם מברך על המצווה, בוודאי נחשבת היא כברכה גמורה הנאמרת בכל לבבו, באשר הוא מברך את השם על דבר שנתן לו כעול. אולם התורה שיש בה חכמה ומתיקות והנאה ושמחה, אין העוסק בה מרגיש אותה כעול, ולכן כשמברך עליה צריך לכוין ביותר שהוא מתדבק בו יתברך באהבה גמורה בשביל שנתן התורה – “ודבר זה הוא קשה ביותר שיעשה זה ולא נמצא, וזה שאמר (נדרים פא, א) שאין מברכין בתורה תחלה, ומזה תוכל לדעת כי מאוד צריך האדם שיהיה נזהר שיברך על התורה בכל לבבו ובכל נפשו”.
ולכאורה הדברים תמוהין דנראין דברי המהר”ל סותרים מראשם לסופם, דמתחילת דבריו היה נראה שאהבת התורה ומתיקותה הם הסיבה והטעם לאהבת ה’, ואילו בסוף דבריו מבואר שלימוד מצד אהבת חכמת התורה מהווה מניעה לאהבת ה’, שלכן צריך להיזהר בברכת התורה להידבק בה’ באהבה גמורה יתר על שאר המצוות, ולפי דבריו שם נמצא שלימוד התורה אינו מורה על אהבת ה’ שנתן לנו את התורה, כי הת”ח אוהבים את התורה מצד החכמה שבה, ככל אדם שאוהב חכמה, וצ”ע.
אמנם פשר הדברים הוא, כי באמת ראשית דבר, אהבת התורה צריכה שתהא מיוסדת על ההכרה שהתורה היא הדבר המתוק המעולה והטוב ביותר שקיבלנו מהשי”ת. אבל באמת אם לומד רק משום שחפץ להרגיש את מתיקות חכמת התורה, וכל רצונו הוא בלימודו והצלחתו בלבד, בזה הוא מבדיל את עצמו מנותן התורה. כי בלימוד זה המגיע לשם הנאה בלבד, מתקיימת תכלית מעשה היצר הרע שמטרתו להבדיל בינינו לבין ה’ בשכנעו את האדם שיעשה את מה שרוצה ואוהב לעשות ולא מה שמחוייב לעשות, ואף שכעת הוא מסיתו ללמוד לשם הנאה, מחר יסיתו לעשות דבר אחר שהוא תאב אליו. ונקודת החסרון היא משום שחסר כאן הקדמת “נעשה” ל”נשמע”, כי בהקדמה זו משעבד האדם את רצונותיו לה’ ומתחייב לעשות ככל שיצונו, ורק לאחר מכן הוא מגיע למעלת “נשמע” ליהנות ולהתענג על התורה.
ולכן אהבת ה’ של “בכל לבבך” בלימוד שייכת רק כשחושב על הטובה שחלק לו ה’, ועל המחויבות שלו כלפי ה’ שבאה מתוך כך, ומקדים את ברכתו באופן של קבלת שיעבודו עליו.

עלה שמחה
שמחת התורה בט”ו באב
ע”פ קונטרס ישמח ישראל – יגל יעקב בעניני בר מצוה
מאת הרה”ג ר’ דוב צבי פערציגער שליט”א
שנינו במשנה (תענית כו, ב), לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכו’ שבהן בנות ישראל יוצאות בכלי לבן וכו’, ע”כ. ונראה ששמחה זו שורשה בריבוי לימוד התורה ומכמה אנפי.
הנה בפשוטו שמחה זו היתה על מה שהיו נושאים נשים. ואיתא ביבמות (דף סב, ב), כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא תורה, דכתיב “האם אין עזרתי בי ותושיה נדחה ממני” (איוב ו, יג), ופירש רש”י האם אין עזרתי בי – אשתי דכתיב (בראשית ב, יח) עזר כנגדו, מיד תושיה נדחה ממני, שצריך לעסוק בצרכי ביתו ותלמודו משתכח, עכ”ל.
ועוד מבואר בגמ’ טעמים נוספים לשמחת ט”ו באב, וכמו שאמרו שם (דף לא, א), שהוא יום שפסקו מלכרות עצים למערכה, והיו פנויין יותר להוסיף בעסק התורה, וכן שתשש כוחה של חמה והלילות מתארכין, ויש יותר פנאי לעסוק בתורה, וכמו שאמרו בגמ’ שם “מכאן ואילך, דמוסיף יוסיף, ודלא מוסיף יאסף, מאי יאסף אמר רב יוסף תקבריה אימיה”. ומבואר דעיקר שמחת חמשה עשר באב היא משום שנעשו פנויין להוסיף בעסק התורה.
טעם נוסף אמרו שם (דף ל, ב), שהאיסור שכל בת היורשת נחלה לא תנשא אלא לבני שבטה, שנאמר לבנות צלפחד, לא היה אלא בדור של נוחלי הארץ, אבל בשאר דורות גם בת היורשת נחלה מותרת לשבטים האחרים, ודין זה דרשוהו בט”ו באב. ועניינן של בנות צלפחד מבואר בגמ’ (ב”ב קיט, ב – הובא ברש”י במדבר כז, ד) שחכמניות היו, שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין שנאמר “כי ישבו אחים יחדו” (דברים כה, ה), אמרו לו אם כבן אנו חשובין תנה לנו נחלה כבן, אם לאו תתיבם אמנו, מיד “ויקרב משה את משפטן לפני ה'” (במדבר כז, ה), עכ”ד הגמ’. והיינו שזו הפעם הראשונה שאנשים פשוטים באו בטענה למדנית, וזהו עניינו של ט”ו באב שיש כח ביד כל אדם מישראל לירד לעומקה של הלכה.

קול עלה
משמעות לשון ‘מגילה’
בגליון הקודם כתב הרב הלל שמעון שימאנאוויטש (‘עלה מגילה’), שהטעם שמברכים ‘על מקרא מגילה’ רק על מגילת אסתר ולא על שאר מגילות, מחמת שלא כ”כ שייך בהן לשון ‘מגילה’. אולם נראה שאין זה טעם מספיק כי יכולים לברך גם בלשון אחר. ועיקר הטעם שאין מברכים, כי אין זה חיוב, והוא בכלל ברכה על המנהג כמבואר בשו”ת הרמ”א (סימן לה). והיה צריך במאמר הנ”ל להקדים תחילה דברי הפוסקים בעיקר הטעם שאין מברכים, ורק להעיר על אותם המברכים – כגון לדעת הגר”א כידוע – דלכאורה לשון ‘מגילה’ לא שייך כל כך.
משה ברוך קופמאן
* * *
אודות משמעות הלשון ‘מגילה’ שדן בו הרב הלל שמעון שימאנאוויטש – הנה רש”י בגיטין (כא, ב ד”ה ספר) דספר משמע קלף, ושלא כמ”ש הכותב. ובהגהות רא”מ הורוויץ ב”ב (יד, ב) צידד שהשם מגילה מיעודת לספרים קטנים. ונראה להציע שכולו איתנייהו ‘מגילה’ היא משהו פחות מ’ספר’. ופעמים משום קטנותה פעמים משום פחיתות חשיבותה [כמו שהציע הרב שימאנאוויטש] פעמים משום שהוא רק חלק מספר גדול [כלשון חז”ל (גיטין ס, ב) “תורה מגילה מגילה ניתנה”], או שמשמעותה על הנייר בלבד ולא הדברים שבו. עוד יש לחלק ששורשה של ‘מגילה’ הוא לשון ‘גילוי דעת’, ושורש של ‘ספר’ הוא מלשון ‘סיפור דברים’. ואפשר שלכן בהמשך הזמן התחילו לשמש במילה ‘מגילה’ לספרים קצרים או פחות חשובים.
יישר כחכם על הגליון הנפלא, יעקב ישראל רוז
תגובת הרב הלל שמעון שימאנאוויטש: בענין מה שהעיר הרה”ג ר’ משה ברוך קופמאן, אני תמכתי יתדותי בדברי רבנא משה בתשובתו הרמ”א שם, שכתב אחד מהטעמים שאין לברך על שאר המגילות כי יש ספק אם הנוסח הוא “על מקרא מגילה” או “על מקרא כתובים”, ולכן מספק אי אפשר לברך. ובאתי להוסיף הסבר לכך מדוע אין הנוסח “מגילה” הולם שאר מגילות.
ובמה שהעיר הרה”ג ר’ יעקב ישראל רוז שליט”א מלשון רש”י שספר היינו הקלף, אני תמכתי יתדותי ע”ד הרד”ק ויתר מפרשים בירמיהו שם (לו, א) ש”מ, גלה וגליון יקרא הקלף או הגויל שיכתוב אדם עליו, ובסמכו המגילה לספר רוצה לומר שיכתוב עליה ואז תקרא ספר”. וע”ד זה כתב הרש”ש (בבא בתרא יד, ב) שציינתי אליו במאמרי, וז”ל, ואסתר משום דצריך לכתובה על גויל או על קלף, לכן קראה מגילה, עי’ פי’ הרד”ק (הנ”ל), עכ”ל. ודרך אגב הרש”ש גם ציין לרש”י במועד קטן (כו, א ד”ה את המגילה) שכתב שמגילה זו הגויל.
* * *
דבר בשם אומרו
ראיתי בגליון פרשת מטות-מסעי ב’עלה גאולה’, שהקשה שהספרי וגמ’ דילן לכאורה סתרי אהדדי, שהספרי מפרש דבצוואת אלעזר הכהן בענין הגעלת כלים תלה ההוראה ברבו, ומפורש בספרי הטעם משום אומר דבר בשם אומרו [וכן מפרש המזרחי ברש”י דלא כשאר מפרשי רש”י], וסותר לכאורה את הגמרא (יבמות צו, ב) דאי כו”ע ידעי דאומר בשם רבו [כגון משה רבינו שלימד כל התורה לכל אחד] אין התלמיד צריך לפרש שהדברים של רבו. ועיין עמק הנצי”ב על הספרי דהקשה כן וע”ש תירוצו.
ונראה שיש מחלוקת גדולה בין הספרי והבבלי, דעיין בתשובות פנים מאירות (ח”ב סי’ כט) דמביא קושיא, שבבנות צלפחד פירשו בגמרא (ב”ב קיט, ב) שאע”פ שנאמר בפסוק שבאו למשה ולאלעזר, מ”מ לחד מ”ד “סרס המקרא ודרשהו” ובאו תחילה לפני אלעזר ורק אח”כ לפני משה. וקשה למה בפסח שני כשבאו לפני משה ואהרן לא דרשו כן בגמרא שבאו תחילה לאהרן. ופירש שבעצם קשה היאך מותר לבא לאדם אחר קודם משה, והרי הוי מורה הלכה לפני רבו. אלא תירץ שמשה מחל כאשר מינה דיינים, והגמ’ סובר שמחל רק בדיני ממונות [בנות צלפחד] אבל לא באיסור [פסח שני].
אולם בספרי איתא שאף לענין פסח שני באו תחילה לאהרן [להאי מ”ד דס”ל הכי בבנות צלפחד]. ולכאורה משום דסבר שמשה רבינו מחל אף לאיסור, וא”כ יש מחלוקת גדולה האם באיסורין היה חשש מורה הלכה לפני משה. [ומצאתי כמה מקומות דלכאורה חולקין חכמי התלמוד והספרי בזה: א. בפינחס, שהגמ’ (סנהדרין פב, א) מזכיר ששאל למשה מה ההלכה במעשה זמרי, משא”כ בספרי לא הוזכר זאת. ב. בגמ’ (שם יז, א) יש צד שסברת יהושע בחטא אלדד ומידד היה משום מורה הלכה בפני רבו, וזה שייך רק אם אינו סובר שנתנבאו דמשה מת ע”ש, והספרי (בהעלותך צה) מזכיר רק הצד שנתנבאו שמשה מת. ג. בחטא נדב ואביהוא, בגמ’ (עירובין סג, א) יש צד שמתו משום מורה הלכה, ואילו בויקרא רבה (יב, א) מביא בשם רבי שמעון שהטעם משום שנכנסו שתויי יין, וסתם ספרי רבי שמעון. ד. בגמ’ (שם) איתא שחטא יהושע באמירת “אדוני משה כלאם” (במדבר יא, כח), ומשמעות הגמ’ משום מורה הלכה [כדאיתא בריטב”א ומהרש”א שם, אולם עיין פתח עינים להחיד”א (עירובין נד, א) שפירש בענין אחר] והספרי לא מזכיר זה.]
ועיין גמ’ עירובין (סג,א) שנענש אלעזר על שהורה הלכה לפני משה בענין הגעלת כלים, וז”ל הגמ’ “אע”ג דאמר להו לאחי דאבא צוה ואותי לא צוה, אפ”ה איענש”. ומשמע שאמר בשם משה כדי שלא להיות מורה הלכה. וממילא הספרי דס”ל שאין חשש מורה הלכה, מוכרח לפרש טעם האמירה בשם משה משום אומר דבר בשם אומרו.
אלעזר מנחם רוזנברג, ישיבת תורת חיים

עלה כתיבה
מצות כתיבת חידושי תורה
הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית
חמש מצוות גודל מעלת כתיבת חידושי תורה מוזכר פעמים רבות בספריהם של גדולי הדורות. ומדבריהם יש ללמוד שהאדם הכותב חידו”ת זוכה לקיים חמש מצוות – שתיים מהן קיום גמור ושלש מהן קיום ענין המצוה, ואלו הן:
א] מצות תלמוד תורה. הנה בפשוטו מי שכותב דברי תורה, מקיים מצות ת”ת ע”י זה שהוא מהרהר בשעת כתיבה, ולא מצד מעשה הכתיבה עצמו, כי מעשה הכתיבה אינו מעלה ומוריד במהות המצוה.
אך מדברי השלחן ערוך (או”ח סימן מז סעי’ ג-ד) יש ללמוד שגם מעשה הכתיבה הוי מגוף המצוה, שכתב שמהרהר בדברי תורה אינו מברך ברכת התורה, אבל הכותב דברי תורה חייב לברך. ובביאור החילוק כתבו האחרונים דרכים שונות. המשנה ברורה (ס”ק ד) הביא בשם תלמידי רבינו יונה והחיי אדם, דדרך הכותב להוציא תיבות מפיו בשעת הכתיבה, ומשום הכי בעי ברכה. ולפי זה אין ראיה שיש מעלה בכתיבה יותר מהרהור, ואדרבה, מוכח מדבריהם דשווין הן. אך בדברי שאר אחרונים מצינו ג’ ביאורים, אשר מכל אחד מהם יש ללמוד שהכתיבה היא חלק מגוף המצוה:
א. המשנה ברורה (שם) הביא בשם הלבוש דמברך על כתיבה משום “דעביד מעשה”. הרי דע”י הכתיבה מתעלית המצוה למדרגת מעשה ועדיף מהרהור ובעי ברכה.
ב. בתשובות רבי עקיבא איגר (מהדו”ק סימן כט ד”ה אמנם) כתב בשם שו”ת שב יעקב (חלק א סימן מט) וז”ל, “דמצות עשה של ת”ת נפקא מקרא דושננתם לבניך ולמדתם את בניכם, משום הכי ממעטים הרהור, דבהרהור לא שייך ללמד את בניו, משא”כ בכתיבה עדיף בזה מהרהור, דע”י כתיבה יכול ללמד לאחרים והוא בכלל ושננתם לבניך”. הרי דע”י הכתיבה מלמד לאחרים ומקיים בזה מצות ושננתם.
ועל זה הדרך מצינו למרן בעל האגרות משה (הקדמה לדברות משה עמ”ס ב”ק) שכתב, “שיש בידו להדפיס ואינו מדפיס, לא קיים בשלימות מצות ללמד ולגלות מסכתא, ודמי קצת לאפשר לו ללמד למאה תלמידים ולא רצה ללמד רק לחמשים, שודאי חסר לו עדיין קיום מצות ללמד בשלימות”.
ג. בערוך השלחן (שם) מבאר, שבאמת גם בהרהור לבד יש מצות תלמוד תורה, אלא שחז”ל תקנו ברכה רק על דיבור כיון שעיקר המצוה היא בפה. וכתב הערוך השלחן שגם כתיבה היא עיקר המצוה דתלמוד תורה, ומשום כך בעי ברכה, וז”ל, “שהרי זהו עיקר קיום התורה, ולא מיבעיא תורה שבכתב אלא אפילו תורה שבע”פ אחר שהתירו לכותבה הוי כמלמד תורה לרבים, שהרי עיקר קיום התורה היא ע”י כתיבה, ואלמלי כתיבה כבר נשתכחה תורה מישראל”. הרי דהכתיבה היא ‘עיקר קיום התורה’ ובעי ברכה כמו דיבור פה.
ב] מצות כתיבת ספר תורה. הטור (יו”ד סימן ער) הביא בשם הרא”ש שבזמן הזה שאין נוהגים ללמוד מתוך ספר תורה, מצוה לכתוב שאר ספרים.
וכתב רבי עובדיה יוסף בתשובה (הובא בילקוט יוסף ביקור חולים סימן ל הערה יב) שמאחר שספרי גמרא ופוסקים כבר נמצאים בחנויות הספרים, עיקר המצוה היא לכתוב או לעסוק בהדפסת ספר חדש, וז”ל, “והנה מבואר בבית יוסף שם על פי הגמרא (מנחות ל, א) ‘הלוקח ס”ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק, כתבו‍ֹ מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני’, שכל שכתבו מעצמו או ששכר סופר לכותבו וטורח בתיקונו הרי הוא כאילו קבלו מהר סיני. יוצא איפוא שהמדפיס ספר שו”ת בהלכה, חשוב יותר מהקונה ספרי פוסקים. ולכן אין ספק שיש עדיפות רבה בהדפסת ספר בהלכה מאשר קניית ש”ס ופוסקים שכבר נדפסו ומצויים לרוב, אבל הדפסת ספר חדש הבא להאיר עיני ישראל בהלכה, אין לך מצוה חשובה מזו, שאין להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה. ואפילו אם נדר לכתוב ס”ת, אם רוצה לשנות נדרו ולהדפיס ספר בהלכה, הוי בכלל מעלין בקודש וכו'”.
ג] הקרבת קרבן. כתב הפלא יועץ (ערך חידוש): כתבו המפרשים שעכשיו שאין בית המקדש קיים ואין קרבנות, הכותב חידושי תורה מכפר עליו כאילו הקריב קרבנות, ואסמכוה אקרא (תהלים מ, ז) “עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי'”. וכ”כ החיד”א בפירוש ברית עולם על ספר חסידים (תקל) בשם ספר לב אריה, וכן מצאתי מובא בשם הזוהר (באדרא).
ד] מצות פריה ורביה. בספר אוצר הידיעות להג”ר יחיאל מיכל שטרן שליט”א (כרך ב פרק קכה כתיבת חידו”ת) הביא בשם ספר החיים לאחי המהר”ל, שכתיבת חידושי תורה היא בכלל פרו ורבו בענינים רוחניים. וכן מבואר בבעל הטורים (דברים ז, יד) וגליוני הש”ס (יבמות סג, ב) ועוד.
ה] שמירה מגזל. בספר חסידים (סימן תקל) כתב: “וכל מי שגילה לו הקדוש ברוך הוא דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב (תהלים כה, יד) ‘סוד ה’ ליראיו ובריתו להודיעם’, וכתיב (משלי ה, טז) ‘יפוצו מעינותיך חוצה'”.
וממשיך הספר חסידים לכתוב דבר מחריד, שהאדם עתיד ליתן את הדין על שלא כתב את חידושיו: “וזה שכתוב (קהלת יב, יד) ‘יביא במשפט על כל נעלם’ שגורם שנעלם ‘אם טוב’ שגילה לו ‘אם רע’ שאינו כותבה”.
וגדולה מזאת כתב רבי צדוק הכהן (מחשבות חרוץ אות טו) שלכל אחד ואחד יש לו חלק מיוחד בתורה, ואם אינו מוציאו לפועל בעולם הזה ע”י דיבור פה לתלמידים או ע”י כתיבה, “יצטרך להתגלגל”. והוסיף רבי צדוק לבאר: “ואף על פי שכבר יש ספרים הרבה בעולם ועשות ספרים אין קץ, מכל מקום כל תלמיד ותיק יש לו דבר חידוש השייך לחלקו שלא יוכל אדם אחר ליגע בו”.
חמש תועליות בנוסף לחמש מצוות הנ”ל מצינו חמש תועליות בכתיבת חידושי תורה:
א] למען יעמדו ימים רבים. בשו”ת מן השמים (סימן לב) שאל על החכמים שכותבים בחול המועד את החידושים שנתחדשו להם “בעבור שלא ישכחו”. והשיבוהו מן השמים שכל חידוש וסברא נאהב ונחמד לפני המלך עליון, “ואם על אבידת כסף אחד או שוה כסף התירה תורה לעשות מלאכה בחולו של מועד, כל שכן שיש לחוס על אבידת המרגליות היקרות ההם לכתבם ולחתמם למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם”.
ב] הכתיבה מועילה לזכרון. כתב המהרש”א (בבא בתרא י, א) “עיקר הלימוד ושנעשה בו רושם” הוא הלימוד בכתיבה. וכעין זה כתב החתם סופר (שבת קמ, ב), “והנסיון מעיד לנו על זה ויודע אני בעצמי” שהכתיבה מועילה לשכחה.
ג] הכתיבה מועילה ללבן הסוגיא ולחדש חידושים. אף שידוע מן הנסיון שכתיבה מועילה להבנה ופותחת את המחשבה, לא ראיתי בספרי הקדמונים מי שכתב כן בפירוש. אך נראה שיש סמך לזה בדברי הקב הישר (פרק נג) שכתב : “קנה לך חבר כמשמעו, וגם רמז על הקולמוס – יהא לך חבר שתכתוב מה שתחדש”. הרי שהקולמוס נדמה ל’חבר’ הלומד עם האדם, וכמו שהחברותא מועילה להבנה ולחדש חידושים, כך הקולמוס.
החזון איש כתב באגרת (חלק א אגרת ד): “קבע נא הערותיך בספר מכורך למען תהיינה לך למשמרת, וזה חיזוק לעיון”. רבי צבי פסח פראנק כתב באגרת לבנו (שביבי אור פרק ז): “השתדל לקנות לך פנקס ולכתוב הדברים המתחדשים הן שלך והן מה שאתה שומע. טוב שיהיו מסודרים בפנקס למצוא אותם בכל עת מצוא, כי במשך הזמן הוא תועלת גדול. עשה כן ואז בקרב הימים תראה התועלת מזה, כי אם אדם כותב מה שמחדש ומתבונן בהם מזמן לזמן, אזי מתוסף בהמשך הזמן, וכך היא דרכה של תורה שכל זמן שמעיינים מחדשים ומתוסף, אבל אם אין כותבים קמא קמא בטיל ומשתכח ומאבדין בזה טובה הרבה. וכל גדולי המחברים ספרים גדולים ויקרים נקבצו ובאו לאט מזה שהתחילו בנערותם לכתוב. ראה ועשה כמו שאני כותב לך. וטוב שיהא לך פנקס מיוחד בעד כל מסכת, וכל חדוש והערה של אותה מסכת יכנס לפנקס המיוחד למסכת זו”.
ד] קירוב הגאולה. כתב רבי שלמה קלוגר (שו”ת טוב טעם ודעת מהדו”ת, פתיחה ‘פתח השער’) שכמו שאמרו חז”ל (יבמות סב, א) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, כך אין בן דוד בא עד שיעשו ספרים הרבה ויגמרו לחדש את כל התורה שנשכחה מימות משה. [כי אחרי מיתת משה התגברה השכחה והלכה עד שבימות הגלות נשכחה כולה, ובכל דור ודור מחזירין אותה מעט מעט.] ובזה ביאר רבי שלמה קלוגר מה שנאמר “עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר” (קהלת יב, יב), וז”ל רש”ק, “והכונה הוי לא כמו שמבינים הטועים, רק אדרבא הוא מזהיר לעשות ספרים הרבה, כי מהאי טעמא אין קץ עד שיתרבה הרבה ספרים, כמו דהוי להג הרבה יגיעת בשר להעמיד תולדות דהוי כדי לקרב הקץ, כן הוי עשיית ספרים הרבה לקרב הקץ”.
ה] להרבות ספרי קדושה נגד הריבוי העצום של ספרי טומאה בעולם. כתב בהקדמה לספר ארך אפים: “ובפרט כעת, שמיום ליום הולכים ומתרבים ספרים החיצונים של כמה מיני טומאה, המטמאים כל העולם ר”ל, לכן בודאי החיוב עלינו ביותר, שלעומת זה נשתדל להרבות כח הקדושה בזה, בכתיבת ספרים הרבה של קדושה ולהגביר כח הקדושה נגד הטומאה, ולהרבות כבוד התורה, שזהו ריבוי כבוד שמו יתברך”. הוא כתב זאת בימיו [לפני מאה שנה], ומה נענה אנן אבתריה.

עלה קיץ
Halachos During Vacation III
Rav Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
In the last two years (Eikev 5782, Eikev 5783) we discussed various halachos that are applicable when traveling or on vacation. In this Part III, we will focus on the different brachos and halachos that are unique upon visiting certain sites or experiencing unusual phenomena. For a more detailed discussion of these halachos, see sefer Shoshanas Yisrael (Bein Hametzarim) and Shiurim on Hilchos Brachos (Rav Shaul Katz shlita).
Oceans, Seas, Rivers: When seeing a sea or ocean less frequently than once in thirty days, one says the brachah of Oseh Maaseh Bereishis (Shulchan Aruch O.C. 228:1).
One may also make a brachah on very large rivers (that existed in that location since creation) such as the Amazon River (based on Aruch Hashulchan ad. loc).
One does not make the brachah on the Yam Hamelach (Dead Sea), as it was not created there during the yemei bereishis (see Shevet Halevi Vol. 9 #47).
On the Atlantic Ocean (and according to many poskim the Mediterranean Sea), one makes the unique brachah of She’asah Yam Hagadol.
According to some poskim, a brachah is not recited on a sea when one isn’t inspired from the niflaos haBorei. Therefore, one would not make a brachah on many more common lakes and seas.
Niagara Falls: When visiting Niagara Falls, one can only make the brachah of Oseh Maaseh Bereishis if he hasn’t seen the ocean in thirty days. One doesn’t make the brachah on the falls themselves.
When seeing a rainbow at the falls, one doesn’t make a brachah, as this is a continuous occurrence since the mist is constantly present, as the light is reflected from the water.
Mountains: Shulchan Aruch (ibid.) states that one says Oseh Maaseh Bereishis on mountains and hills. Generally, one recites this brachah only on very distinct mountains that are extraordinary (e.g. the Canadian Rockies, Mt. Everest.) The common minhag is not to make a brachah on ‘regular’ mountains. (See however Vedibarta Bam (Vol. 1 #58:3) who states that Rav Moshe Feinstein zt”l made a brachah on the Catskills Mountains.)
Many recite a brachah upon visiting the Grand Canyon in Arizona.
Other Extraordinary Sites: According to some poskim, one may say a brachah whenever he is amazed at maaseh bereishis (e.g. volcanos.). Others say that the brachah was only instituted for specific wonders. (see Shaar Haayin 7:6). One should nevertheless make note of the niflaos haBorei and one may certainly say a brachah without shem u’malchus.
All these brachos should only be recited in close proximity of the site. When coming from afar (e.g. on a plane) one should wait until he is close enough to see the site well.
Kosel and Cities of Yehudah: When seeing the site of the Bais Hamikdash, the ruins of the cities of Yehudah and the old city of Yerushalayim, one tears kriah. Since the location of the cities of Yehudah are unknown, kriah isn’t done for them. Some only do kriah at the makom hamikdash and not on the city of Yerushalayim. According to many poskim one can do kriah at the Kosel Hamaaravi, but others say that one should first see the portion of the Mikdash that is still desolate. (see Igros Moshe O.C. 4:70, Shoshanas Yisrael 19:3-5).
Kriah is not done on Erev Shabbos after chatzos, or on Yom Tov days such as Rosh Chodesh, Chanukah, and Purim. There is a minhag not to do kriah on Motzaei Shabbos or even other days when tachanun isn’t recited, but the source is unclear.
Visiting a Kever: One who hasn’t visited a Jewish cemetery within thirty days recites the brachah, Asher yatzar es’chem badin (Shulchan Aruch 224:12). The brachah is only recited when there are at least two kevarim (Mishnah Berurah ad loc. #16). Furthermore, one must see the actual grave in close proximity (Igros Moshe O.C Vol. 5, 37:10). When visiting kivrei tzaddikim (particularly ancient kevarim) some do not make the brachah since it is possible that the remains aren’t at that location (Shoshanas Yisrael 22:47 citing Teshuvos V’hanhagos Vol. 4 #56).
A Place of a Nes: One who visits the concentration camps does not recite a brachah even if his parents or grandparents were saved there (Shoshanas Yisrael ibid. #48, citing Rav Shlomo Miller).
Place of Avodah Zarah: One who visits Vatican City in Rome may not enter the Sistine Chapel, as it is a place of avodah zarah. Kohanim should be careful when visiting Vatican City, as there may be ancient burial sites there (Shoshanas Yisrael ibid. #49).
Animals in the Zoo: When visiting a zoo, one says the brachah of meshaneh habriyos on certain animals. According to Shulchan Aruch (225:8) one makes the brachah on an elephant and an ape. The Gemara also mentions making a brachah on an owl. According to one opinion (see Halichos Shlomo 23 #35) one can make the brachah on any interesting-looking animal (except for a fish). Some poskim suggest that nowadays the brachah isn’t usually said, since most people have already seen these animals as children.
Hagomel: The common minhag is to “bentsch gomel” when one takes a flight overseas. Some don’t bentsch hagomel since today this has become commonplace and flying overseas doesn’t pose any risk of danger.