Shabbos Gilyon Yom Kippur 5785

עלה טהרה
“לפני ה’ תטהרו” – ציווי או הבטחה
ע”פ ספר המאיר לעולם מאת הגאון רבי מאיר מיכל ראבינאוויץ זצ”ל,
יו”ל במהדורה מתוקנת ומדוקדקת עם תיקונים ע”פ כת”י, בתוספת הערות, ביאורים וליקוטים מדברי מאורי הדורות, תולדות הגאון המחבר, מפתחות ותוכן ענינים, בעריכת הרב אריה ליב וסטרייך שליט”א
הקשה רבינו יונה ז”ל (שערי תשובה שער ד אות יז) על הא דדרש רבי ישמעאל ארבעה חילוקי כפרה: עבר על עֲשֵׂה תשובה מכפרת, ועל לא תעשה תשובה תולה ויוה”כ מכפר, ועל כריתות ומיתת בית דין תשובה ויוה”כ ויסורין תולין ומיתה ממרקת, והא בקרא כתיב (ויקרא טז, ל) “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד’ תטהרו”, דמשמע שיוה”כ מכפר על כל העבירות. ותירץ, שאין כוונת הכתוב להבטיח שיטהר אותם הקב”ה, רק הוא ציווי שישראל יטהרו עצמם ע”י תשובה. ורישא דקרא “כי ביום הזה יכפר עליכם” הוא הבטחה, ושם לא כתיב מכל חטאתיכם, ולכן פירש רבי ישמעאל דקאי רק על לא תעשה שאין בו כרת.
ויש להקשות, דהא במשנה הנ”ל דרש רבי אלעזר בן עזריה, מכל חטאתיכם לפני ד’ תטהרו, עבירות שבין אדם למקום יוה”כ מכפר, ועל עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה”כ מכפר. ואם נאמר דהוא ציווי שישראל יטהרו עצמם בתשובה, האיך מיעט מציווי הזה עבירות שבין אדם לחבירו, דפשיטא שמחוייבים לטהר עצמם ביוה”כ בתשובה גם מעבירות שבין אדם לחבירו.
ונראה לי דלא קשה מידי, דבאמת רבי אלעזר בן עזריה לא סבר כרבי ישמעאל דדריש ד’ חילוקי כפרה, רק סובר דיוה”כ מכפר על כל עבירות אף על כריתות ומיתת בית דין. ולכן סובר באמת דקרא ד”לפני ד’ תטהרו” אינו ציווי, רק הבטחה מהקב”ה שיטהר אותם מכל חטאתם. ולכן דריש מהאי קרא למעט עבירות שבין אדם לחבירו, שעל זה אינו מטהר אותם. ורבינו יונה שכתב דקרא ד”לפני ד’ תטהרו” הוא ציווי, לא כתב כן רק אליבא דרבי ישמעאל דסובר ד’ חילוקי כפרה, לכן הוקשה לו דבקרא כתיב “מכל חטאתיכם” ומשמע שיוה”כ מכפר על כל עבירות, ובהכרח דלדידיה הך קרא אינו הבטחה רק ציווי.
ולולי דברי רבינו יונה הייתי אומר, דגם לרבי ישמעאל קרא ד”מכל חטאתיכם לפני ד’ תטהרו” אין הכוונה לציווי אלא הוא הבטחה, אמנם ס”ל ד”מכל חטאתיכם” אין הכוונה על כל החטאים במספר, אלא הכוונה על מקצת החטאים, והא דכתיב “מכל חטאתיכם”, הכוונה היא דעל החטא שמכפר יוה”כ – מכפר על כולו ולא על מקצתו. ומזה מוכח דקאי על עוון לא תעשה שאין בו כרת, דעל כריתות ומיתת בית דין אין יוה”כ מכפר לגמרי, רק תשובה ויוה”כ תולים ויסורין ממרקין, נמצא דאין יוה”כ מכפר על כל החטא של כריתות ומיתת בית דין רק על מקצתו.
ומצינו כי האי גונא לשון ‘כל’ ופירושו כאשר פרשתי, והוא בפרשת עקב (ח, א) “כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות”, ופירש רש”י בשם מדרש אגדה, אם התחלת במצוה גמור אותה, שאין המצוה נקראת אלא על שם הגומרה וכו’. ונראה לי שלכן מסיים הפסוק “למען תחיון ורביתם וגו'”, דאמרינן בסוטה (יג, ב) שכל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו קובר אשתו ובניו, לכן אמר הכתוב כל המצוה ולא מקצתה תשמרון לעשות, למען תחיון ורביתם, שלא תקברו נשותיכם ובניכם.
וכהאי גוונא פירש הגר”א ז”ל מווילנא בהגדה של פסח מה דפליגי רבנן ובן זומא אם מזכירין יציאת מצרים בלילות, ופירש דרבנן מפרשים “כל ימי חייך” על כל הימים במספר, כלומר לא לבד שבימי הגלות תזכירו יציאת מצרים, אלא אפילו בימי הגאולה תזכירו. ובן זומא סובר דהא דכתיב “כל ימי חייך” אין פירושו על כל הימים במספר, אלא שבאותם הימים שאתם צריכים להזכיר יציאת מצרים – דהיינו בזמן הגלות – תזכירו בכל אותו היום ולא במקצתו, דהיינו שתזכירו גם ביום וגם בלילה.

עלה כפרה
כפרת שעיר המשתלח
ע”פ ספר מעין החכמה על תרי”ג מצות מאת מוהר”ר נח חיים צבי ברלין זצ”ל, אב”ד אה”ו ומח”ס עצי אלמוגים ועצי ארזים, מהדורת הגאון רבי בנימין ציילברגר זצ”ל
הנה בכפרת יום הכיפורים קיי”ל (יומא פה, ב) כחכמים דפליגי עליה דרבי, ואמרי שאין יום הכיפורים מכפר בלא תשובה. אך בשעיר המשתלח יש לו להרמב”ם ז”ל דעת אחרת, שכתב (פ”א מהלכות תשובה ה”ב) וז”ל, שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה הקלות והחמורות וכו’, והוא שעשה תשובה, אבל אם לא עשה תשובה אין השעיר מכפר אלא על הקלות וכו’, ושאר מצות לא תעשה ומצות עשה שאין בהן כרת הם הקלות, עכ”ל. ומבואר דעדיפא כפרת השעיר מכפרת יום הכיפורים, דהשעיר כפר על לא תעשה אפילו בלא עשה תשובה.
ובפירוש המשנה סוף יומא כתב הרמב”ם, ושעיר המשתלח אינו מכפר עבירות שבין אדם לחבירו, עכ”ל. ואין זה מדרך הרמב”ם ז”ל לכתוב בפירושו דבר מחודש שלא נזכר במתני’. ונ”ל לפרש, דאמרינן שם במתני’, עבירות שבין אדם למקום יום הכיפורים מכפר, שבין אדם לחבירו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו, דרש רבי אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו, עבירות שבין אדם לחבירו וכו’, הכל כלשון התנא קמא. וצריך ביאור במאי פליגי.
ונ”ל שהרמב”ם מפרש המחלוקת על דרך זה, דתנא קמא לא דריש לה מקרא אלא מסברא [או מקרא ד”אם יחטא איש לאיש וכו'” (שמואל א’ ב, כה) דמייתי בגמ’], ולכן אין לחלק בזה בין כפרת יום הכיפורים לכפרת שעיר המשתלח, דאע”ג דשעיר המשתלח מכפר על לא תעשה אפילו בלא תשובה, מ”מ בדברים שבין אדם לחבירו אינו מכפר עד שֶׁיְּרַצֶּה. ועל זה פליג רבי אלעזר בן עזריה, דהוא דריש מקרא ד”מכל חטאתיכם” (ויקרא טז, ל), והוקשו להדדי עבירות שבין אדם לחבירו לעבירות שבין אדם למקום, א”כ לענין כפרת יום הכיפורים מהני היקשא דכמו שבעבירות שבין אדם למקום אינו מכפר על לא תעשה בלי ריצוי ופיוס לפניו יתעלה על ידי תשובה, הכי נמי באותן שבין אדם לחבירו צריך ריצוי. משא”כ כפרת שעיר המשתלח, דגם על עבירות שבין אדם למקום מכפר בלא ריצוי, דהיינו תשובה, הכא נמי בעבירות שבין אדם לחבירו מועיל בלא ריצוי.
והיינו מה שכתב שם הרמב”ם בפירוש המשנה דשעיר המשתלח אינו מרצה על עבירות שבינו לחבירו, שפוסק הלכה כתנא קמא שאין חילוק בין כפרת יום הכיפורים לכפרת שעיר המשתלח לענין עבירות שבין אדם לחבירו, ובכל גווני אינו מכפר אלא אם כן ירצה את חבירו.

קול עלה
שיעור אכילה בעוגה שחציה אינה ממיני דגן
מה שהביאו (גליון ראש השנה) מספר Gluten Free in Halacha שאם יותר מחצי העוגה אינו מחמשת מיני דגן אזי קשה לאכול פחות מכביצה קודם התקיעות, כיון דצריך לאכול כזית דגן מחמת קידוש במקום סעודה, הוא חידוש. דכפשוטו החלק שאין בו דגן אינו מצטרף לשיעור קביעות של ביצה, כיון שמותר לאכול שאר דברים יותר משיעור של כביצה. ולומר שאע”פ שאינו מצטרף לשיעור כזית עדיין מצטרף לקביעות של כביצה, הוא כנראה חומרא יתירה בעיקר ענין של אכילה פחות מכביצה, שגם הוא חומרא.
בכבוד, אליעזר מרדכי הכהן גוטווירטה
* * *
מנהג התקיעות לפני התפילה
ראיתי מאמרו של הרב משה ברוך קופמאן שליט”א (גליון ראש השנה) בענין תקיעות לפני התפלה בר”ה, והיוצא מדבריו דכל המנהג הוא פרי באושים של כת ש”צ, ולכן ביטלוהו. והביא סימוכין ממה שנזכר המנהג בספר חמדת ימים.
אכן יש להעיר, שמנהגים אחרים שמקורם בחמדת ימים לא נתבטלו, כגון אמירת לדוד ה’ אורי. וראיתי לאחרונה בספר חמדת ימים שהאריך בענין אמירת סליחות בחודש אלול, והביא שם את גודל ענין קימה בחצות המבואר בספרים ובפרט בזוה”ק. ובתוך דבריו הוסיף שיש בזה ענין לשלם לאחרים לקום בחצות וללמוד אז, אם א”א לו לאדם לעשות כן בעצמו. ולאחרונה אכן ראינו כמה מוסדות הנוהגים כן, לאסוף מעות לחלק בין ת”ח שיקומו בחצות ויעסקו בתורה.
אכן, בענין התקיעות לפני התפלה, היה מונח בזכרוני מאחד ממחזורי מנהג בני תימן הנקראים תכלאל שהיה להם מנהג זה לתקוע לפני התפלה, ויצאתי לבדוק ומצאתי את המנהג הזה בדפוס יוסף חסיד משנת תש”ל, בעמ’ לב (27). אמנם הוא ציין לדברי מהרי”ץ וגם לספר חמדת ימים. והבטתי בספר פסקי מהרי”ץ ח”ז עמ’ 37 והלאה, שהביא את המנהג הקדום, והיינו שאין מקורו מכת ש”ץ כלל. ועיי”ש מה שהביא הרב המגיה שגם הרמח”ל כתב מנהג זה לתקוע ברגע של עלות השחר, ויש שם עוד הרבה מראי מקומות.
משה רויד
תגובת הרב משה ברוך קופמאן: מה שכתב שלא ביטלו מנהגים שמקורם מספר חמדת ימים, כבר קדמו בספר היקר ויגד משה על הגדה של פסח שציין הרבה תפילות ומנהגים שמקורם מספר חמדת ימים. וע”ד זה ראיתי הרבה בדורנו שבאו להצדיק את הספר חמדת ימים מכל חשד ולעז. אכן נתפרסם לאחרונה [בפרט ע”י בדיקות במחשב] שרוב דברים של החמ”י באים ממקורות אחרים ובעל החמ”י היה רק כמלקט בשבלים, א”כ סניגורן יעשה קטיגורן כי ליקט אף ממנהגי השבתאות גם כן. ולכן מה שמביאים בשם הגר”ח וואלאזין שספר חמדת ימים הוא ספר ‘כשר’ ממה שזכה לכוון האמת בפירוש נחמד בסוגיא דברכות (ח, א), עתה נתברר שכבר קדמו בפירוש זה והוא רק מלקט הפירוש הנחמד מהקודמים לו. וכן אמירת לדוד ה’ אורי מר”ח אלול עד שמיני עצרת מצאו מקורות קדומים. והנה מיניה וביה, בענינינו התקיעות בהנץ החמה, ידוע שהרב חיים פאלאגי היה אחד מהמחזיקים בספר חמדת ימים וכותב (כללי הפוסקים מערכת ה’) שהספר חמ”י “בנוי לתלפיות, מיסוד רבותינו הקדושים חכמי התלמוד והגאונים וגדולי הראשונים ופוסקים ומספרי הקבלה זוה”ק והאר”י והרח”ו מיוסד על אדני פז ומלא ברכת ה’ מכל אילין רבוותא” ובודאי ראה שכתוב בחמדת ימים המנהג לתקוע בהנץ החמה. ואילו במועד לכל חי (סימן יד אות יג) כתב בתקיפות על מנהג זה “ישתקע הדבר ולא יאמר לתקוע בבוקר וכו’ ותהילות לאל יתברך דלאט לאט נתבטל המנהג”. והני מילי דסתראי נינהו. אלא ע”כ לא כל הספר קדוש וצריכים לברר האוכל מן הפסולת. ועוד חזון מאמר בזה בס”ד.
תגובת המערכת: עוד בענין מנהגים שמקורם מהחמדת ימים, ראה מאמרו של הרב הלל שמעון שימאנאוויטש בעמ’ 3 של גליון זה.
I very much enjoyed reading the article (Alim Chukas) about wordplay in the Torah. I noticed this a few years ago and have since compiled some more examples.
בראשית מג, יג, יט, ישא פרעה את ראשך, שכתוב פעמיים ויש לו שתי משמעויות שונות.
שמות לח, ח במראות הצובאות אשר צבאו, עי’ רש”י שבראשון הכוונה שהעמידו על ידיהן צבאות רבות, ובשני הפירוש שנתאספו.
במדבר ו, ז, כל ימי נזרו, כי נזר אלוקיו על ראשו.
שמות יג, יז, והנה הסנה בוער באש, מדוע לא יבער הסנה, וזה תלוי בפי’ רש”י והרמב”ן עיי”ש.
שמות ג, ג, ולא נחם, פן ינחם העם.
שמות כג, ה, ושלח את בערו ובער בשדה אחר, שלם ישלם המבעיר את הבערה.
With regard to Ibn Ezra bringing examples to support this idea from Nach. I heard b’shem R’ Yaakov Kamenetsky zt”l that while every word in the Torah was written by Moshe as said to him by Hashem, the Navi was shown an idea or vision, and it was up to him to describe it to the people in his own words. He explained with this why we find that every Navi has his unique style. (I found the same idea in the hakdamah to the sefer Dor Revi’i by R’ Glantzer, who says that the Malbim disputes this point.) According to this, it would be understandable for a Navi, speaking in his own words, to express himself with wordplay, more so than Hashem Himself using this literary device.
Nesanel Luria
Editor’s note: See Emes L’Yaakov Al Hatorah, Aleh Zayis edition p. 5 and p. 563.

דינים ומנהגים ליום כפור שחל בשבת – נערכו ע”י הרב משה ברוך קופמאן
ערב יום כיפור: אומרים אבינו מלכנו בשחרית אבל לא במנחה (ע”פ רמ”א סימן תרד סעיף ב).
הדלקת נרות: אפילו במקומות שאין מדליקין כשחל יוה”כ בחול, מ”מ מדליקין כשחל בשבת (שו”ע סימן תרי סעיף ב). ולענין הברכה במקומות אלו, יש אומרים שמברך להדליק נר של שבת ושל יום הכפורים. ויש אומרים שאינו מברך רק של שבת (מט”א סימן תריט סעיף ד). היום נתפשט המנהג ברוב מקומות לברך אפילו כשחל בחול.
קבלת שבת ויוה”כ: מנהג האשכנזים שאומרים תחילה כל נדרי, ואומרים שהחיינו לקבל קדושת יוה”כ, ושוב מקבלים שבת ב’מזמור שיר ליום השבת’. וכן אלו האומרים תפילת זכה קודם כל נדרי מקבלים תוספת יוה”כ תחילה. לעומת זאת בנוסח עדות המזרח מקבלים שבת תחילה ואחר כך יוה”כ.
קידוש: יש אומרים שצריך לכוין מצות קידוש בשבת בדברים ע”י אמירת מקדש השבת בתפילת ערבית (הגהות רעק”א על שו”ע סימן רעא והגהות חת”ס שם). וחולה שיש בו סכנה האוכל ביוה”כ, דעת המג”א (סימן תריח) שאינו מקדש על הכוס דלא תיקנו קידוש. אבל דעת רעק”א שיש לקדש. וראה אור שמח (הלכות עבודת יוה”כ פרק ד הלכה א) ובשו”ת אגרות משה (חו”מ חלק א סוף סימן לט) שדעתם שלא לקדש, וכן נראה המנהג הפשוט. אבל בברכת המזון אומרים רצה ויעלה ויבוא (שו”ע סימן תריח סעיף י ובמג”א שם).
תחינות נוספות בשבת: אין אומרים אבינו מלכנו בכל תפילות יוה”כ חוץ מתפילת נעילה (ע”פ הרמ”א), ולדעת השו”ע אומר אבינו מלכנו גם במנחה כי הוא קרוב לגמר הדין. בשו”ת הריב”ש (סימן תקיב) הגדיר הענין, כי שאר תפילות ותחינות הם בתוך התפילה לכן הוי כמטבע הברכה, אבל תחינות שאינן בתוך התפילה יש לדלגן. ולכן התפילה בשעת הוצאת ס”ת אין אומרים ברוב מקומות. וראה מט”א (סימן תריט סעיף מח ובקצה המטה שם ס”ק עא) שאומרים התפילות בשעת הוצאת ס”ת. ולענין הרבש”ע והיהי רצון בעת נשיאת כפים לבטל חלומות ועוד בקשות, אין אומרים ברוב קהילות. וביאר בשו”ת אגרות משה (אג”מ או”ח חלק ג סימן יח) שאין זה נחשב כבתוך התפילה כי הש”ץ אינו אומרו.
נפילה בכורעים: יש מקומות שאין נופלים בכורעים בשבת [מלבד הש”ץ], מחמת חשש אשויי גומות בזמנם, או מטעם שהעשבים היו מוקצה, או שדומה לנפילת אפים (ראה חכמת שלמה סימן תקצב, ובקצה המטה סימן תרכא ס”ק כה).
מנחה: אין אומרים ואני תפלתי במנחה קודם הוצאת ס”ת אפילו בשבת (שו”ע סימן תרכב סעיף א). ולדעת השו”ע אומר צדקתך במנחה כמו בכל שבת, אבל דעת הרמ”א שאין אומרים צדקתך כי אנו מבקשים רק רחמים (משנה ברורה סימן תרכב ס”ק יב).
נעילה: בתפילת נעילה מזכיר של שבת [אף שאין נעילה בשבת], אבל יחיד אינו מזכיר של שבת בוידויו ב’אתה הבדלת’. והש”ץ מזכיר שבת גם ב’אתה הבדלת’ כיון שהוא בתוך התפילה. ואם שכח ולא הזכיר אינו חוזר (שו”ע סימן תרכג סעיף ג).
מעריב: אין אומרים ויהי נועם אבל אומרים ויתן לך ומקדשים הלבנה.
הבדלה: נחלקו הפוסקים אם מברך על ‘בשמים’ במוצאי יוה”כ שחל בשבת (ראה משנה ברורה סימן תרכד ס”ק ה ובשער הציון שם). והיום נתפשט המנהג לברך על בשמים. ולענין הנר, מעיקר הדין אי”צ נר ששבת כשחל יוה”כ בשבת. ומכל מקום מנהג העולם להחמיר אם אפשר להדר אחר נר ששבת (משנה ברורה סימן תרכד ס”ק ז).
יש להעיר שנוסח הפיוט ‘המבדיל’ שייך טפי במוצאי יוה”כ ענין מחילת חטא [שאומרים בו “יום פנה בצל תומר, על חטאי עבור תעבור, סלח נא על קל וחומר וכו'”] מבמוצ”ש דעלמא. ולכן אפילו אם אינו אומרו בכל מוצ”ש עתה זמנו (ראה שו”ת חתם סופר או”ח סימן סז).
מלוה מלכה לא נזכר בפוסקים, אבל בלאו הכי מצוה לעשות סעודה במוצאי יוה”כ ויכוין שעולה גם למלוה מלכה.

עלה תהלים
תורה שבכתב בליל יום הכפורים
הרב הלל שמעון שימאנאוויטש, מכון עלה זית
אמירת תהלים בליל יוה”כ מנהג אמירת תהלים בליל יוה”כ הוא מנהג קדום מאד וכבר נזכר בספרן של ראשונים וגדולי הפוסקים (ראה טור סימן תקעט ודרכי משה סימן תריט סעיף יב). ורמז אליו המחבר (שם סעיף ו) במה שכתב “נוהגים ללון בבית הכנסת ולומר שירות ותשבחות כל הלילה”, ובעטרת זקנים (שם) כתב שנוהגים לומר שירי דוד באמירת כל ספר תהלים. גם השל”ה (מסכת יומא פרק נר מצוה אות כח) מאריך במעלת אמירת כל ספר תהלים בליל הקדוש בפרט, ובאמירת תהלים בכלל. [המנהג הובא במגן אברהם (סימן תקפד ס”ק א), וכדרכו כשמביא מנהגים כאלה – הוא דן בו מצד ההלכה, כיצד מותר לומר כל ספר תהלים שכולל גם פרקי הלל, והא איתא בגמרא (ראש השנה לב, ב) שאין אומרים הלל ביוה”כ. ותירץ, שכיון שאומרים אותו דרך תפילה ותחנון, אין קפידה לאמרו ביוה”כ. ודבריו הובאו בקצרה במשנה ברורה (שם ס”ק ב).]
קריאת כתובים לפני הכהן הגדול והנה במשנה פרק ראשון דיומא (משנה ו) תנן, שבליל יוה”כ, אם הכהן הגדול היה תלמיד חכם היה הוא דורש, ואם היה רגיל לקרות היה הוא קורא, אבל אם לא היה תלמיד חכם “קוראים לפניו, ובמה קוראים לפניו, באיוב, ובעזרא, ובדברי הימים. זכריה בן קבוטל אומר, פעמים הרבה קראתי לפניו בדניאל”. ומעניין שמלשון המשנה משמע שדוקא בתהלים לא היו קוראים לפניו.
אולם בברייתא בירושלמי (שם הלכה ז) שנינו, “תני במשלי ובתילים מפני שטעמן מפיג את השינה”, ע”כ. ולפי זה היו קוראים לפניו גם בתהלים. וכבר כתבו האחרונים (ראה שיח יצחק ליומא דף יח, ב; ומפרשי המשנה שם) שהרמב”ם (סוף פרק א מהלכות עבודת יוה”כ) כתב שהיו קוראים לפניו בכתבי הקודש, בלי להזכיר הני דמזכיר התנא, מפני שפסק כירושלמי שגם בתהלים ומשלי היו קוראים לפניו, ואם כן הכל בכלל “כתבי הקודש”, שכוונתו לכתובים. וכיון שבמשנה נזכר “איוב, עזרא [שכולל גם נחמיה עמו], דברי הימים, ודניאל”, ובברייתא ירושלמית נזכר “תהלים ומשלי”, אם כן כל הכתובים בכלל. אלא שצ”ב מדוע הושמטו המגילות.
דברי המקובלים שאין ללמוד מקרא בלילה סותרים הש”ס ויש להעיר על מה ששנינו שהיו קוראים לפני כה”ג בליל יוה”כ בכתבי הקודש, הלא הביאו הפוסקים (ראה באר היטב סימן רלח ס”ק ב) בשם האריז”ל (שער המצות פרשת ואתחנן) שבלילה יש ללמוד דוקא תורה שבע”פ ולא תורה שבכתב, ואיך קראו לפני הכהן גדול בכתובים.
ולאחר חיפוש מצאתי בשו”ת יביע אומר (ח”ו או”ח סימן ל) שציין לספר שו”ת אור לי (סימן מ) מבעל שדי חמד, שמכח קושיא זו מסיק שאין לנהוג כדברי המקובלים, כיון שדבריהם סותרים הש”ס שלנו. עיין שם שהביא עוד ראיות מהש”ס שיש ללמוד מקרא בלילה.
היתר לימוד מקרא בלילות המקודשים והנה לגבי אמירת תהלים בכל לילה החמיר מאד החיד”א על עצמו שאין לאמרו אפילו באשמורות הבוקר (ראה שו”ת חיים שאל ח”ב סימן כה ויוסף אומץ סימן נד), ואע”פ כן כתב החיד”א שבליל שישי שכבר מכין לשבת, ומתעוררים הרחמים, אז יכולים לקרות, וק”ו בליל שבת עצמו. ומוסיף, שמפני שאסור לקרות לאור הנר, הוא עצמו קורא תהלים בליל שבת כיון ששגור בפיו. [ודרך אגב, דבריו אלו הם פלא עצום, שכן ידוע שהחיד”א היה לו זיכרון פוטוגרפי והיה זוכר פירושים שלמים מדברי הראשונים שראה במשך נסיעותיו, והיום שנמצאו הכתבי יד אנו רואים בחוש שלא נפל דבר ארצה מזיכרונו הנפלא, ואם כן הלא כל התורה היתה שגורה בפיו, ולמה הוצרך לומר דוקא תהלים.]
אך לא נתפרש בדברי החיד”א מה הדין בלילות ימים טובים. אבל במקום אחר בכתביו – ביומן שלו משנת תקל”ה – העיד על עצמו שבשני לילות ראש השנה אמר כל התהלים קודם השינה. ומשמע שגם ראש השנה הוא כמו ליל שישי וליל שבת [וכן הובא בגליונות ומילואים ליביע אומר הנ”ל מספר חמדת ימים (הל’ ר”ה דף לה סוף ע”א) שמנהג חסידי ארץ ישראל לקרות תהלים בליל ר”ה]. ואם כן קל וחומר שביוה”כ אפשר לקרוא תהלים, שהרי ראש השנה הוא זמן דין יותר מיוה”כ שהוא יום רחמים וכפרה.
שוב מצאתי שבשו”ת אור לי הנ”ל הוסיף, שבהיותו יחד עם הגאון המפורסם מוהר”ר מאיר ליבוש מלבים נר”ו על אחת הערים לרחוץ בים, הראה לו המלבי”ם את חיבורו הנחמד ארצות החיים (סימן א המאיר לארץ אות לו) ששם עמד על הקושיא מהך דכהן גדול, ותירץ שלפי מה שכתב בספר נגיד ומצוה (דף ח ודף כו) בשם האר”י שבליל ה’ יכול לקרות מקרא לפי שהוא מכין לשבת והרחמים מתגברים וכל שכן בליל שבת, אם כן יש לומר שבליל יוהכ”פ שבת שבתון מלא רצון ה’, עכ”ד.
היתר מיוחד לליל יוה”כ אמנם באמת מצאנו שבליל יוה”כ יש היתר מיוחד לקרות בתורה שבכתב. דהנה בספר נימוקי אורח חיים (סימן רלח) הביא הדברים הנפלאים מהאשל אברהם מבוטשאטש (שם), שהתיר אמירת תהלים בכל לילה כיון שהוא כמו נגעים ואהלות שהוא תורה שבע”פ. ותמה עליו שבוודאי הוא תורה שבכתב. ומסיק שהמדקדקים נהגו להחמיר בזה, “ולא שמענו כלל שיאמרו תהלים גם בציבור דנפיש זכותם בחצי לילה הראשונה, זולת בליל יוכ”פ שאומרים אז גם י”ג מדות ומתעטפים בטלית כמבואר באריז”ל”.
וכוונתו ע”פ מש”כ בספר חמדת ימים (חלק ימים נוראים בענין יוה”כ פ”ד דף עה ע”א, והו”ד ביביע אומר שם) וז”ל, אף שבכל לילות השנה אין ראוי ללמוד מקרא בלילה, כי המקרא בלא פירוש עומד בעשיה מקום תגבורת הדינים, ואין ראוי לעוררם בלילה בזמן שליטתם, מ”מ בליל יוה”כ לילה כיום יאיר ומותר ללמוד במקרא, ולכן נהגו כל ישראל ללמוד תהילים כל ליל יוה”כ, עכ”ל. ולפי זה יש היתר מיוחד בליל יוה”כ דוקא.
שוב התבוננתי שיש עוד דרך ליישב הקושיא על המקובלים מהמשנה הנ”ל, אלא שלפי זה לא ייצא היתר לשאר העם. שהרי בספר בן איש חי (שנה ראשונה פרשת פקודי אות ז) כתב בשם החיד”א (השמטות לפתח עינים) שעם הארץ יכול ללמוד מקרא בלילה. וז”ל החיד”א, לא נאמרו כל השיעורים הללו אלא ליודעים, לא למי שאינו יודע כי אם קרוא מקרא ופשוט, עכ”ל. ולפי זה שפיר יכולים לומר שהמשנה בכהן גדול עם הארץ מיירי, שגם אינו יודע קרוא מקרא, כמפורש במשנה “אם אינו יודע לקרות”, ואצלו אינו נוהג אזהרת האר”י.
אלא שלפי זה קשה על מנהגנו שגם תלמידי חכמים קוראים בתהלים ליל הקדוש. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא.
הערה בענין אמירת תהלים בראש השנה הפוסקים (מטה אפרים סימן תקצה סעיף א, חיי אדם כלל קלט סעיף יא, ומשנה ברורה סימן תקפג ס”ק ט) הזכירו שיש נוהגים לגמור כל תהלים במשך ראש השנה, והיינו רק פעם אחת. אמנם החיד”א לפי עדותו הנ”ל גמר תהלים ארבע פעמים, פעם אחת בכל לילה ופעם אחת בכל יום. ויש להעיר על המטה אפרים והמשנה ברורה, שבסימן תקפא הזכירו המנהג (דומני שמקורו בחמדת ימים) לגמור תהלים פעמיים במשך אלול, ועוד פעם במשך עשרת ימי תשובה, שיוצא סך הכל שלש פעמים תהלים בימי הרחמים והרצון, ואילו לפי המנהג שהביאו לגמור גם במשך ראש השנה, יוצא פעם רביעית. אך המטה אפרים עצמו כבר רמז דלא ניחא לו כל כך המנהג לגמור כל תהלים במשך ראש השנה, שהרי טוב מעט בכוונה. ואם כן לשיטתו אתי שפיר שיש רק שלש פעמים.
ויש להעיר על הסגולה שנתפרסם לאחרונה להגיד כל ספר תהלים פעמיים במשך לילה הראשון של ראש השנה, דיש לחוש לדברי המטה אפרים דטוב מעט בכוונה. וגם יש לחוש למה שחששו הפוסקים באמירת תהלים בליל יוה”כ אשר יסודתו בהררי קודש, שמא יצא שכרו בהפסדו. והראני אחד מידידיי שכבר העיר בזה בספר בינת יששכר (דרך ה’ עמ’ 08).

עלה זכר
שלום זכר שחל בשבת שהוא יום הכיפורים
ע”פ ספר בדרכי שי”ח – ימים נוראים במשנת הגר”ח קניבסקי זצ”ל, מאת הרב חיים ישראל וויסמאן שליט”א
שאלה: מנהג ישראל לעשות בליל שבת סעודת ‘שלום זכר’ בהולדת בן זכר, ומוזכר עניינו בתוספות בבבא קמא (פ, א). ויש לדון אך מה יעשה אבי הבן בשנה שיום הכיפורים חל בשבת, ואי אפשר לעשות ה’שלום זכר’ בשבת. והנה באמת בראשונים לא הוזכר כלל וכלל שסעודה זו נעשית דווקא בשבת, רק הרמ”א (יו”ד סימן רסה סעיף יב) פסק בשם התרומת הדשן לעורכה בליל שבת, מפני שאז כולם מצויים בבתיהם, ומטעמים נוספים שהובאו שם באחרונים.
הג”ר שמואל ברוך גנוט שליט”א מרבני העיר אלעד מספר, כי שאל את מרן הגר”ח קניבסקי מדוע שלא לערוך סעודה זו במוצאי שבת או ביום אחר, הרי סעודת שלום זכר הוזכרה בתוספות בבבא קמא ושם לא הוזכר כלל וכלל שסעודה זו נעשית דווקא בשבת?
תשובה: מרן הגר”ח השיב ואמר, שאכן הדברים נכונים, וכדאי לערוך שלום זכר ביום אחר. המתין רגע והוסיף: “שיעשו במוצאי יום כיפור”.

עלה שעיר
Two Identical Goats,
by Rav Yisrael Belsky, zt”l
Based on Shabbos and the Moadim with YTV, compiled by Rabbi Shlomie Dickman
Taken together, the two korbanos, the sa’ir la’Azazel and the sa’ir ha’naaseh bifnim, are Bnei Yisrael’s primary offering on Yom Kippur. The Mishnah (Yoma 6:1) mentions that the two se’irim must be “similar in appearance, stature, and value” – it should be barely possible to distinguish one from the other.
They are purchased together as a pair, not in separate transactions, and sanctified as a single unit. The only way to separate them is through the hagralah, the lottery of the kohen gadol, one goat designated as an offering to Hashem, the other set aside for Azazel. This shared kedushah, called kedushah setumah, is also found regarding the pair of birds brought as an olah and a chatas, and the money set aside to purchase the korbanos of a nazir. However, the two se’irim of Yom Kippur are left united until the last possible moment.
***
The Gemara (Bava Basra 16a) states of the angel that wrestled with Yaakov Avinu, “He is the Satan, he is the yetzer hara, he is the angel of death.” Yaakov Avinu asked him, Tell me, please, your name (Bereishis 32:30), and the angel answered, Why do you ask my name? Seemingly, the angel was mocking Yaakov Avinu and refused to divulge his name. Alternatively, the sar shel Eisav actually answered Yaakov Avinu’s question with this remark; his name was, in fact, Lamah zeh tishal lishmi, as if to say, “‘Nameless’ is my name.” When the yetzer hara tempts a person to sin, it does not reveal itself as the yetzer hara, saro shel Eisav, or the sitra achra, but as attractive, appealing, and kosher.
The Gemara (Avodah Zarah 20b) describes the Malach HaMavess as “malei einayim,” “full of eyes,” i.e. possessing unquenchable desire. “Malei einayim” can also connote “appearance,” as in the passuk [The mann’s] appearance was as the appearance of crystal (Bamidbar 11:7). If so, “malei einayim” describes the Malach HaMavess as having “many guises.” The yetzer hara takes on many colors and forms according to the circumstances and to the character of the person it is trying to tempt – this is why it is often mistaken for the yetzer tov. To the uninitiated, good and evil are like the two Yom Kippur goats, “equal in appearance, stature, and value.”
***
The kohanim brought the two se’irim, representing the yetzer hara and the yetzer tov, to the kohen gadol. He-goats are lively, frisky animals, filled with energy — an apt representation of the powerful drives within a person’s heart. One of these drives is holy and good, while the other is evil. And like the two goats presented to the kohen gadol, they are practically indistinguishable from one another.
A goral was made and the two goats were separated from each other. This separation represents the clarity that comes to Klal Yisrael on Yom Kippur: one is completely rejected, and the other is completely accepted. The avodah of Yom Kippur, therefore, is to identify evil and disown it completely. We banish sin and transgression, while everything that is holy and pure is brought deep inside.

עלה פת
Gluten-Free Sukkos
Based on Gluten-Free in Halachah
by Rabbi Reuven Wachs and reviewed by
Rav Forchheimer shlita
First night of Sukkos On the first night of Sukkos it is a mitzvah d’Oraisa to eat at least a kezayis of bread in the sukkah. After the first night there is no requirement mid’Oraisa to eat any meals.
For those on a gluten-free diet Someone on a gluten-free diet should make sure that he has gluten-free bread that is hamotzi (i.e., made with oats or wheat starch) to be able to fulfill the mitzvah.
If he does not have gluten-free bread, some poskim still require (in certain circumstances) to eat a kezayis of bread containing gluten to fulfill the mitzvah.
Generally, a person should try to eat slightly more than a kebeitzah of bread to fulfill the mitzvah on the first night, but someone who is usually on a gluten-free diet and is now eating bread containing gluten to fulfill the mitzvah does not need to eat more than a kezayis.
In this situation, where only one kezayis will be eaten, he should wash netilas yadayim without making the brachah.
Additionally, although the accepted shiur for a kezayis is approximately one fluid ounce, there are opinions that allow a smaller shiur which may be relied upon in extenuating situations.
Leishev basukkah Someone on a gluten-free diet is required to eat his meals in the sukkah even when he is not eating bread or other chameishes minei dagan products. However, the minhag is not to make the brachah of leishev basukkah, but to answer “amen” to another man’s brachah.
This halachah may not apply for someone who never eats any of the chameishes minei dagan. Since he never has the kvius of bread or other chameishes minei dagan products, perhaps all will agree that his requirement to recite the brachah of leishev basukkah is based on the consumption of his typical meal, even though it does not contain any of the chameishes minei dagan. Therefore, if he is unable to hear the brachah from another, he may recite the brachah on his own. Since women are not required to eat in the sukkah, in this case they should not recite a brachah.