Shabbos Gilyon Parshas Bereishis

עלה תורה
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ (א:א)
שמעתי מרבי שמחה זעליג ריגר – הדיין דבריסק, שפעם הלך ביחד עם הגר”ח לביתו של חסיד חב”ד א’, ומשלא היה האיש בביתו עיין בספר חסידות שראה במקום, ומצא כתוב שם שהטעם שברא הקב”ה את עולמו הוא משום שהוא טוב וטבע הטוב להטיב, ועוד משום שרצה למלוך, ואין מלך בלא עם.
ויהי כראותו זאת סגר הגר”ח בקפידא את הספר ואמר, שכל הדיון הזה הוא שלא בסדר ולא נכון, דמשמע דהקב”ה כביכול כמו בשר ודם, שהיה חסר לו משהו ולכך ברא עולמו בכדי למלאות החיסרון בזה, והלא הקב”ה הוא שלם בתכלית השלימות ולא ניתן לומר שקיים אצלו שום חסרון חלילה, אלא הקב”ה ברא עולמו רק משום שכך היתה רצונו, לא למען טובו וחסדו כי אם למען רצונו!
[ועמש”כ המשגיח רבי ירוחם ממיר (בספרו ‘דעת תורה’, עה”פ אם בחוקותי תלכו) על מש”כ הרמח”ל (בדעת תבונות) ש’מחק הטוב הוא להטיב וזה מה שרצה הוא ית”ש לברוא נבראים כדי שיוכל להטיב להם’, שאין ענין טובתינו שלנו כפשוטו טעם להבריאה, השאלה היתה רק בכוונת השי”ת בהבריאה, היינו מה היא תכונת רצונו יתברך בהבריאה וצורתה, והיתה התשובה כי רצונו להטיב היא היא תכונת הבריאה וצורתה, עי”ש עוד באריכות].
רבי יוסף דוב הלוי סאלאוויציק מבוסטון

עזר כנגדו (ב:יח)
כתב רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים – האדר”ת, רבה של פוניבז’ מיר וירושלים:
בזיווג שני נשא אאמו”ר אשה שהיתה ‘כנגדו’ במלוא מובן המלה – והיה מרגלא בפומיה, הנה אמרו בברכות (ח, א) שבמערבא היו שואלין מי שנשא אשה מצא או מוצא, וצ”ע למה לא אמרו זאת גם בחוץ לארץ.
והטעם הוא, שהרי אמרו שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גהינם (עירובין מא, ב), ואם כן אם נשא אשה רעה בחו”ל הרי הרויח שלעתיד לבוא יצא זכאי, אך בארץ ישראל שעליו נאמרה כל ההולך בה ד’ אמות הוא בן עוה”ב, שם שייכת השאלה אם מצא או מוצא…
עוד אמר במש”כ (קהלת ז’ כ”ו) ‘ומוצא אני מר ממות את האשה’, מדוע היא מר ממות, על פי מה דאיתא בשבת (ל.) בדוד המלך ע”ה שניצול ממלאך המות בלימודו, אבל האשה רעה אינה מנחת ללמוד כלל, ואי אפשר לינצל ממנה לעולם…
סדר אליהו לאדר”ת, מהדורת תשמ”ד
ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (ג’:ט”ז).
התורה אמרה שהבעל הוא מושל, והוא מושל בביתו ובאשתו, ומהחיובים של מושל הוא להבין ולהרגיש ברוחם ובמצבם ובדברים שהם אומרים, וזוהי באמת אומנות גדולה שצריך האדם ללמד את עצמו לשמוע אל השני מה שהוא מדבר ולהבין מתוך דבריו מה באמת הוא אומר ומה באמת רצונו.
והסבא מסלבודקא היה אומר, שהסבא מקלם יודע מה שהשני חושב, ואילו אני יודע ומבין מה שהשני מדבר…
וזה הדבר מוכרח גם כן להבעל, שהרי אמרה תורה שהוא מושל באשתו, וצריך להיות אומן גדול בשמיעת והבנת קולה, שהיא יכולה לומר שהיא רוצה איזה דבר – ובאמת אינה רוצה, וכן להיפך.
איתא במדרש (ילקוט ג’ י”ז): יש שומע לקול אשתו ונשכר ויש שומע לקול אשתו ונפסד. מבואר שהאדם שומע לקול אשתו, אבל תלוי, לפעמים צריכים לשמוע ולפעמים צריכים שלא לשמוע, ובזה יש להאדם ההבנה הנ”ל להיות שומע ומבין בקולות.
וגם עוד צריך להבין דבר נוסף, קולו של מי מדבר מתוכה, כמו שמצינו אצל שרה, שאמרו חז”ל: שמע בקולה –בקול רוח הקודש שבה צריכים לשמוע, אולם מאידך גיסא אצל חוה במעשה עץ הדעת, באמת לא היתה זה קולה, אלא קולו של נחש…
רבי יוסף דוב הלוי סאלאוויציק ראש ישיבת בריסק
זה ספר תולדת אדם (ה’:א’).
בהלוויתו של רבי אהרן קוטלר, הספידו רבי מרדכי פינחס טייץ – רבה של אליזבט ניו ג’רזי ומחשובי הרבנים באמריקה, וכה היו דבריו הנוקבים:
אמרו חז”ל שהראהו הקב”ה לאדם הראשון דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו, דור דור וחמסניו, דור דור וגזלניו, והמדרש צועק דרשיני, על מה ולמה הראהו אחרית כל אלה.
אלא, שזה קשור עם דור וחכמיו; שיבוא זמן שח”ו חכמי הדור יפלו קרבנות, קרבנות ממצבים קשים ונוראים, ואשמים אנחנו על רבינו שלא עשינו כלום ליטול ממנו את עולו הקשה, וזהו חמסנין, שחומסין מהדור את חכמיו ודורשיו, ורבי אהרן נפל קרבן.
לא מקבלים התקף לב מאמירת שיעורים, לא נחלים מעמלות על רמב”ם קשה; אבל מה שמוטלים על כתפים צנומות וחולות עול פרנסת הישיבה וחינוך עצמאי, בזה הוא נפל קרבן, ואנו צריכים להתוודות על חטא!
‘דאס אידישע ווארט’ גליון 38
מתוך ספר ארזי הלבנון מהרב אריה גאנז שליט”א

עלה שיח
תכלית הבריאה – הכרת הטוב
מן היסודות, כי תכלית האדם בעולם היא להגיע לעולם הבא, מקום שהצדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה. וכמו שכתב המסילת ישרים (פרק א) “שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה’ ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא. ומקום העידון הזה באמת, הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה”.
ואם כן, נשאלת השאלה, מדוע ברא הקב”ה את העולם הזה – לשם מה אנו נמצאים כאן. הלא אם התכלית הינה להגיע לעולם הבא, היה להקב”ה להושיב אותנו מלכתחילה רק שם, ומה הצורך בעולם הזה שיהיה לפרוזדור לפני העולם הבא.
ונראה, שטעם הדבר הינו בכדי שכשנזכה לכך, ונבא לחיי העולם הבא, נדע להכיר טובה על כך. שאילו היה הקב”ה מושיב את האדם מלכתחילה בעולם הבא, היה הטוב הגדול הצפון שם נראה בעיניו כדבר המובן מאליו, ולא היה מעלה בדעתו שעליו להכיר על כך טובה ולהודות על כך. אך עתה, שמתחילה עובר האדם בעולם הזה, העולם הדומה ללילה, העולם רצוף הקשיים והנסיונות – ממילא, כשיזכה ויבא אחר כך לעולם הבא, יכיר בטובתו ויודה להקב”ה שהנחילו לו.
נמצא, שהכרת הטוב היא תכליתה ומטרתה של הבריאה, שלשמה ובשבילה נברא העולם.
ובאמת, מידה זו של הכרת הטוב, בנוסף להיותה תכלית הבריאה, הינה גם כן מידתם היסודית של עם ישראל, המידה העומדת בשורשם ובמהותם. וידוע ומפורסם, כי על שם כך נקרא היהודי ‘יהודי’, ש’יהודי’ הוא מלשון הודאה. ואף שגם אצל הגויים מצוי שמכירים הם טובה ומודים למטיבים עמם, מכל מקום, אינם תופסים זאת כחובה מהותית, אלא כהנהגה של אדיבות ודרך ארץ בעלמא.
מידת הכרת הטוב עומדת גם ביסודה ושורשה של תורתינו הקדושה, שכל עיקר קיום התורה ומצוותיה, יסודו בהכרת הטוב לבורא אשר בראנו, הוציאנו ממצרים והרעיף ומרעיף עלינו כל טוב.
על פי זה ניתן לבאר באופן נפלא את דבריו של רש”י בתחילת הפרשה, שכתב וזה לשונו, בראשית ברא – אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז”ל, בשביל התורה שנקראת “ראשית דרכו” (משלי ח, כב), ובשביל ישראל שנקראו “ראשית תבואתו” (ירמיה ב, ג), עכ”ל. ועל פי דרכינו הכל מכוון אל הענין הזה של הכרת הטובה, שהוא תכליתה ומטרתה של הבריאה, וכפי שביארנו. והכי קאמר רש”י: בשביל התורה, שנקראת ראשית, ויסודה ושורשה הוא מידה זו של הכרת הטוב, בשבילה נברא העולם, שעל ידי שילמדוה ויקיימוה יקנו את המידה הזו, ותתקיים תכלית הבריאה.
ובשביל ישראל שנקראו ראשית, שמאחר והם האומה היחידה שמכירה בטובה באמת, כחיוב גמור, הרי שרק בשבילם נברא העולם, שרק על ידם הוא בא אל תכליתו, שהיא המידה הזו של הכרת הטוב.
וממשיך רש”י ואומר: “ואם באת לפרשו כפשוטו, כך פרשהו, בראשית בריאת שמים וארץ” – רצונו על פי דרכנו: שאף אם באת לפרש את התיבה ‘בראשית’ כפשוטה, לשון ראש וראשון – עדיין תהיה כוונתה על שם מידת ההכרת הטוב שהיא תכלית הבריאה – וכך פרשהו, בראשית, דהיינו, כל ההתחלות שאנו נותנים להקב”ה, התרומות, המעשרות, הביכורים, וכל כיוצא בהם – כולם ענינם למלא את תכלית בריאת השמים והארץ. שכולם ענינם הכרת הטוב, שהחלקאי המפריש את ראשית תוצרתו לתרומות ומעשרות, מראה בכך שמכיר הוא בטובתו של הקב”ה שנתנה לו.
מתוך ספר לב אהרן מאת הג”ר אהרן וואלקין זצ”ל ויצא לאור ע”י בנו להלחט”א הבה”ח שלמה נ”י

עלה תורה
עזר כנגדו (ב:יח)
כתב רבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים – האדר”ת, רבה של פוניבז’ מיר וירושלים:
בזיווג שני נשא אאמו”ר אשה שהיתה ‘כנגדו’ במלוא מובן המלה – והיה מרגלא בפומיה, הנה אמרו בברכות (ח, א) שבמערבא היו שואלין מי שנשא אשה מצא או מוצא, וצ”ע למה לא אמרו זאת גם בחוץ לארץ.
והטעם הוא, שהרי אמרו שמי שיש לו אשה רעה אינו רואה פני גהינם (עירובין מא, ב), ואם כן אם נשא אשה רעה בחו”ל הרי הרויח שלעתיד לבוא יצא זכאי, אך בארץ ישראל שעליו נאמרה כל ההולך בה ד’ אמות הוא בן עוה”ב, שם שייכת השאלה אם מצא או מוצא…
עוד אמר במש”כ (קהלת ז’ כ”ו) ‘ומוצא אני מר ממות את האשה’, מדוע היא מר ממות, על פי מה דאיתא בשבת (ל.) בדוד המלך ע”ה שניצול ממלאך המות בלימודו, אבל האשה רעה אינה מנחת ללמוד כלל, ואי אפשר לינצל ממנה לעולם…
סדר אליהו לאדר”ת, מהדורת תשמ”ד
ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך (ג’:ט”ז).
התורה אמרה שהבעל הוא מושל, והוא מושל בביתו ובאשתו, ומהחיובים של מושל הוא להבין ולהרגיש ברוחם ובמצבם ובדברים שהם אומרים, וזוהי באמת אומנות גדולה שצריך האדם ללמד את עצמו לשמוע אל השני מה שהוא מדבר ולהבין מתוך דבריו מה באמת הוא אומר ומה באמת רצונו.
והסבא מסלבודקא היה אומר, שהסבא מקלם יודע מה שהשני חושב, ואילו אני יודע ומבין מה שהשני מדבר…
וזה הדבר מוכרח גם כן להבעל, שהרי אמרה תורה שהוא מושל באשתו, וצריך להיות אומן גדול בשמיעת והבנת קולה, שהיא יכולה לומר שהיא רוצה איזה דבר – ובאמת אינה רוצה, וכן להיפך.
איתא במדרש (ילקוט ג’ י”ז): יש שומע לקול אשתו ונשכר ויש שומע לקול אשתו ונפסד. מבואר שהאדם שומע לקול אשתו, אבל תלוי, לפעמים צריכים לשמוע ולפעמים צריכים שלא לשמוע, ובזה יש להאדם ההבנה הנ”ל להיות שומע ומבין בקולות.
וגם עוד צריך להבין דבר נוסף, קולו של מי מדבר מתוכה, כמו שמצינו אצל שרה, שאמרו חז”ל: שמע בקולה –בקול רוח הקודש שבה צריכים לשמוע, אולם מאידך גיסא אצל חוה במעשה עץ הדעת, באמת לא היתה זה קולה, אלא קולו של נחש…
רבי יוסף דוב הלוי סאלאוויציק ראש ישיבת בריסק
זה ספר תולדת אדם (ה’:א’).
בהלוויתו של רבי אהרן קוטלר, הספידו רבי מרדכי פינחס טייץ – רבה של אליזבט ניו ג’רזי ומחשובי הרבנים באמריקה, וכה היו דבריו הנוקבים:
אמרו חז”ל שהראהו הקב”ה לאדם הראשון דור דור וסופריו, דור דור ומנהיגיו, דור דור וחמסניו, דור דור וגזלניו, והמדרש צועק דרשיני, על מה ולמה הראהו אחרית כל אלה.
אלא, שזה קשור עם דור וחכמיו; שיבוא זמן שח”ו חכמי הדור יפלו קרבנות, קרבנות ממצבים קשים ונוראים, ואשמים אנחנו על רבינו שלא עשינו כלום ליטול ממנו את עולו הקשה, וזהו חמסנין, שחומסין מהדור את חכמיו ודורשיו, ורבי אהרן נפל קרבן.
לא מקבלים התקף לב מאמירת שיעורים, לא נחלים מעמלות על רמב”ם קשה; אבל מה שמוטלים על כתפים צנומות וחולות עול פרנסת הישיבה וחינוך עצמאי, בזה הוא נפל קרבן, ואנו צריכים להתוודות על חטא!
‘דאס אידישע ווארט’ גליון 38
מתוך ספר ארזי הלבנון מהרב אריה גאנז שליט”א

עלה תורה
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד וגו’. (א:לא)
בקצת הנמצאים נראה לאדם כבר בהשקפה ראשונה שלימות מציאותם ותועלתם – כמו מציאות השמש והירח והשמים והארץ מן הנמצאים העיקריים הכלליים, וכמציאות רוב מיני החי ומיני הצומח מן הנמצאים הפרטיים. אבל בקצתם נסתר מן האדם אופן החכמה במציאותם והתועלת והתכלית בהם. וגם יתכן שיעלה על הדעת בקצתם שמציאותם ההיפך מן הטוב, וזה כמציאות העקרב והנחש מן הרמש, והארי והדוב מן חית הארץ, והתמסח (elidocorc) וסוס המים (sumatopoppih) מן חית הים, וכן הצמחים הארסיים וכדומה.
והנה זה ממה שלא יוכל האדם לעמוד על סודו ולהבין את טעמו, כמו שביאר אבא מרי ז”ל במורה נבוכים (ב:כד)1. ואין ראוי לאדם שיסמוך בטוב בריאתו יתעלה על הבנתו לבדה ועל מה שיגיע אליו שכלו, אלא ידע כי לשכלו ולהבנתו גבול אשר יגיע אליו, ומהלאה לאותו הגבול סודות שאין בכחו להגיע אל הבנתם2. וידע שכל מה שברא האל יתעלה טוב מאד, כמה שנאמר בפסוק זה, אם הוא הבין את סודו או לא הבין אותו. ועל זה אמר דוד עליו השלום מה רבו מעשיך יוי כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך (תהלים קד:כד), ואמר בחולשת השגתו פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה (תהלים קלט:ו).
וראוי לאדם שיסתכל במה שהיה סוד תועלתו במציאות מכוסה ממנו ושוב נגלה, כמו הפתנים והעקרבים אשר נזקם במציאות מגולה ותועלתם מכוסה, אלא שבאורך הזמן והמצאת בני האדם והוראתו יתעלה להם נתגלתה בהם תועלת נפלאה3. ובכללם, רפואת בשר הפתנים לשחין4, והשלמת התריקה בבשר הפתנים אשר בו ארס הפתנים עצמם5, וכתישת העקרבים לאבן החצץ6, וכיוצא בזה ממה שנתבאר במעשה הרפואה7.
ומהיגלות נגלות התועלת בקצת הנמצאים אשר יעלה על הדעת שאין בהם תועלת, יביא ראיה על הנשאר מהם. ויחשוב שאם זה כך בנמצאים הפרטיים האלה – שהם גרועי הערך במציאות ביחס אל מה שגדול מהם ויותר חשוב ונכבד במציאות, כל שכן שיהיה כך בנמצאים הנכבדים החשובים8.
רבינו אברהם בן הרמב”ם על התורה, עם הערות מאת הרב משה מיימון שליט”א

1 נראה שהכוונה למה שביאר הרמב”ם שם (קרוב לסופו) ‘אמנם כל מה שבשמים לא ידע האדם דבר ממנו אלא בזה השיעור הלימודי המעט, ואתה תראה מה שבו. ואני אומר על צד מליצת השיר ‘השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם’ – רצוני לומר שהאלוה לבדו ידע אמיתת השמים וטבעם ועצמם וצורתם ותנועותם וסובותם לפי השלמות’, וע”ש עוד שהאריך. 2 הלך המחשבה של דברי רבנו קרובים לד’ בעל ‘בית הלוי’ ובנו הגר”ח מבריסק, שהניחו כאבן פינה בתורת האמונה שהאמונה מתחילה ממקום שכָלה שכֶל האדם, ראה מש”כ בזה הגרא”מ שך ז”ל בספרו ‘אבי עזרי’ בהלכות תשובה (ה:ה). אמנם הנושאים שונים, רבנו מדבר על נקודה פרטית של הבנת תכלית הברואים, ואילו הבית הלוי עוסק באמונה באופן כללי.. 3 ר”ל שהרפואות הומצאו ע”י נסיון ותצפיות של כל הרופאים במשך הדורות, ונעזרו בזה בסיוע אלקי שהשפיע על שכלם להבין ולהורות דרכי הרפואה. והשוה לשון הרמב”ם בהקדמת פיה”מ שכתב: ‘שהרי בכל דור ודור יגלו לנו עשבים ומיני פירות, שלא נגלו לקדמונינו, ויש בהם תועלות גדולות. ואין ביכולת אדם להיות דעתו כוללת תועלת כל צמח הארץ, ואולם נגלה ענינם בדרך הנסיון על הדורות החולפים’. 4 השוה ירושלמי ברכות (פ”ט ה”ב), ובמסכת שבת (עז:) איתא ‘נחש לחפפית’ כרש”י שם, ודברי רבנו חננאל שם נראים מקוטעים וקרוב לומר שכוונתו כמו שפירש הערוך (ערך חף ה) ע”פ דברי הגאונים (אוצה”ג מסכת שבת – תשובות סי’ רלד) ‘חפפית – פי’ מין שחין […] ורפואתה בנחש שמרתיחין אותה בשמן זית ושפין אותה ומן הטינוף מתכנס על העור’. 5 השוה ‘פרקי משה ברפואה’ להרמב”ם (מאמר כא [53], מהד’ מונטנר, ירושלים תשכ”א, עמ’ 251), והשוה לשון הרמב”ן בפירושו לפר’ כי תשא (שמות ל:לד) ‘הטריאקה איננה סם אחד, אבל היא מרקחת רבת ההרכבה, יכנס בה שאור ודבש ובשר שקצים ורמשים, כי יכנסו בה אבק העקרבים ובשר האפעה, כי לכך נקראת כן, כי הארס בלשון יון תריא”ק וכן בלשון תלמוד (שבת קט:) טרקיה חויא, וכן הוזכרה המרקחת בלשונם (נדרים מא:) כי טוריאקה לכוליה גופא’. 6 במקור: ‘ללחצאה’ (בתרגום המהדיר: ‘לאבן השלחופית’), וכנראה הכוונה לאבן המרה (enotsllag). והדבר מפורש בדברי הרמב”ם ב’פרקי משה ברפואה’ (מאמר כב, מהד’ מונטנר עמ’ 269): ‘וכן העקרב, אם יאכל עם לחם, מפתת החצץ’. יצויין שבדברי חז”ל מוזכרות רפואות אחרות לאבן המרה (ראה גיטין סט. וברש”י ד”ה צמרתא), אבל גם יש תרופה שנעשתה מכתישת העקרב והיא מה שעושים לחולי העין (ראה גיטין שם), והשוה לשון הרמב”ן המובא בהערה הקודמת. 7 השווה רשימת הרמב”ם בכמו אלה ע”פ ספרי הרפואה ב’פרקי משה ברפואה’ (מאמר כב, מהד’ מונטנר עמ’ 268 ואילך). 8 נראה שהדגש בזה הוא בהתאם לדברי הרמב”ם במו”נ (ג:יג), ע”ש באורך, ובהערות בפנים הספר הארכנו עוד בכל זה.

עלה לתרופה
הרב משה ברוך קופמן, מכון עלה זית
ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה (ב:ב)
ברש”י נתקשה בלשון ויכל אלקים ‘ביום השביעי’, הא כלתה המלאכה בששי. [ובאמת מצינו בגמ’ מגילה (ט, א) שזה אחד מן הדברים ששינו הזקנים כשתרגמו התורה לתלמי המלך וכתבו ‘ויכל ביום הששי’ שלא יאמר אלקיכם עשה מלאכה ביום השבת]. ומתרץ רש”י בשם המדרש, רבי שמעון אומר בשר ודם שאינו יודע עתיו ורגעיו צריך להוסיף מחול על הקודש, הקב”ה שיודע עתיו ורגעיו נכנס בו כחוט השערה ונראה כאלו כלה בו ביום, עכ”ל.
עוד מצינו בגמ’ (שבת כג, ב) אשתו של רב יוסף היתה מאחרה ומדלקת, ואמר לה ההוא סבא ‘ובלבד שלא יאחר’. וכתבו המפרשים, דודאי אשת רב יוסף לא הדליקה בבין השמשות, אלא צמצמה להדליק בסוף היום ממש, ועל זה אמר לה ההוא סבא שאין לאחרו כל כך.
ובשו”ע (סימן רסא סעיף ב) הביא ז”ל, יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש וכו’, ובלבד שיוסיף ‘איזה זמן’ שיהיה ודאי יום, עכ”ל. ולכן מה שעושים מלאכה עד שקיעת החמה ממש אפילו בשעה”ד, הוא טעות, כי בזה מבטל מצות תוספת שבת. גם המדלקת אז, עוברת על תקנה הנ”ל ‘שלא יאחר’, וכן כתוב בביאור הלכה (סימן רסג ד”ה בעוד היום).
והנה שיעור התוספת לא נתפרש, אבל במשנה ברורה (שם ס”ק כב) כתב דלא סגי בהוספה כל שהוא, אלא צריך ‘קצת יותר’. וממשיך המשנ”ב שם, ששיעור התוספת עם בין השמשות ביחד עולה כמעט חצי שעה. דברים אלו הם על פי החיי אדם שכתב שצריך לפרוש ממלאכה כמו חצי שעה קודם צאת הכוכבים. וכיון דקיימא לן שיעור בין השמשות כמו רבע שעה, נמצא דתוספת שבת גם כן בערך שיעור זה.
אבל באמת יש לתמוה כי החיי אדם קאי בשיטת ר”ת דאין בין השמשות מתחלת עד ג’ רבעי מיל קודם צאת הכוכבים, וא”כ קשה מאוד לצמצם בשיעור כזה להבחין בין הכוכבים, וגם דשיעור ביה”ש משתנה כפי המקום והזמן, אשר על כן מובן מה שהחיי אדם החמיר שצריך לפרוש חצי שעה קודם. אבל המשנה ברורה קאי בשיטת הגאונים והגר”א שכבר פורש ממלאכה מתחילת שקיעת החמה, א”כ מנא לן להחמיר כל כך עד רבע שעה קודם לכן. ועוד דבמשנה (שבת יח, א) שנינו “ובכולן בית הלל מתירין עם השמש”, ומשמע מזה דעד שקיעת החמה מותר במלאכה. וא”כ עיקר תוספת שבת נאמרה רק לשיטת ר”ת כמבואר בשו”ע, וא”כ הבו דלא לוסיף על זה להחמיר כבר ברבע שעה קודם שקיעה.
ובאמת השער הציון (ס”ק כד) עצמו מבואר שהבין דדעת ‘הרבה אחרונים’ שאי”צ יותר מב’ דקות, מדכתב שם דהפורש ממלאכה שליש שעה קודם שקיעת החמה יוצא בזה כל השיטות. וביאר שם החשבון, כי אם נסבור דשיעור מיל הוא כ”ד דקות נמצא דביה”ש של היראים מתחלת י”ח דקות קודם שקיעת החמה, ועוד ב’ דקות לתוספת שבת. וכן השו”ע שכתב שיוסיף ‘איזה זמן’ משמע דאי”צ שיעור גדול כל כך אלא דבר הנראה לעינים. ובסידור היעב”ץ (סדר הכנסת שבת) כתב שאם מוסיף שלש דקות, כבר יש לו שיעור תוספת שבת ‘בריוח’. ובשו”ת ארץ צבי (סימן ס ד”ה ומש”כ) דייק מדברי הבה”ג שהוא פחות מב’ דקות. ותמה שם על רבו בשו”ת אבני נזר (הלכות חנוכה) שהביא זמן של ד’ דקות. ובשו”ת אגרות משה (או”ח חלק א סימן צו) מבואר שמדינא אי”צ יותר משתי דקות. ואפילו למה שמבואר בקצת פוסקים שיעור יותר גדול מחמת חשש טעות ומכשול, יתכן שכל זה היה בזמנם שלא היו להם שעונים מצויים ובקל יכולים לטעות, אבל עכשיו שיש מורה שעות הולך בטוב וכל אחד בקי בזמן שקיעת החמה ככתוב בכל הלוחות, ממילא אי”צ לשיעור גדול מזה מדינא.
ונראה טעם נכון בשיעור זה של ב’ דקות לתוספת שבת בדעת הגאונים. דהנה, מקשים העולם, לדעת הגאונים איך שייך תוספת שבת, הא אמרינן שבית הלל מתירין עם השמש. ולתרץ זה נראה, כי עגולת השמש מתחלת לשקוע [בארץ ישראל ביום בינוני] בערך ב’ דקות קודם ששוקעת כל החמה. ולהלכה, קי”ל דאין בין השמשות מתחלת עד שנתכסה כל החמה כמו שכתב בשו”ת מהר”ם אלאשקר (סימן צו) בשם הרב נסים גאון ורבינו אברהם בן הרמב”ם, והמנחת כהן (מבוא השמש מאמר א). ואם כן משעה שמתחלת חלק התחתון של החמה לשקוע עד ששוקעת כולה שהוא כשיעור ב’ דקות זהו זמן תוספת שבת.
וראה ברמ”א (סימן נח סעיף א) שכתב שיעור הנץ החמה הוא כמו שיעור ‘שעה’ אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ. ובמשנה ברורה (שם ס”ק ט) כתב עפ”י הגר”א שיש להגיה ‘שליש עישור שעה’ [-שתי דקות]. והיינו כנ”ל שיש ערך ב’ דקות בין הזמן שמתחלת החמה לעלות עד שעולה כולה, וכן בשקיעתה.
ולכן ‘בלוח הזמנים’ כאן קבענו ‘זמן פרישה ממלאכה’ ג’ דקות קודם שקיעת החמה. שיעור זה הוא כדי לקיים שיעור ב’ דקות לתוספת כנ”ל. ובאמת בר מן דין אי אפשר לעשות מלאכה עד שקיעה ממש עפ”י מה שאפשר להשקיעה עצמה להתקדם מחמת שינוי האויר והאופקים ועוד גורמים כמבואר בארוכה בספר דבר יום (פרק ט).
וכל זה לענין השיעור כפי עיקר הדין, אבל ודאי כל המוסיף לקיים כל הדיעות, מוסיפין לו ברכות מן השמים וכמו שכתב המשנה ברורה (ס”ק כג) שהפורש ממלאכה שליש שעה קודם שקיעת החמה אשרי לו.
ויהי רצון שנזכה להיות משומרי שבת כדת וכראוי לו ומן הממהרים לבוא והשמחים לשמרו.

עלה לתרופה
The Weekly Vayechulu Ritual
וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וגו’.ו
Rabbi Shimon Szimonowitz, Machon Aleh Zayis
People who daven a lengthy Shemoneh Esrei on Friday night often miss the opportunity of reciting Vayechulu with the tzibbur. Sometimes they approach a fellow congregant and ask him to recite it together with them. This monograph will not criticize this practice, only question it.
The Gemara (Shabbos 119b) states that even an individual who davens Friday night must recite Vayechulu, for Rav Hamnuna said: Whoever davens Friday night and says Vayechulu becomes a partner to HaKadosh Baruch Hu in the act of Creation. The passuk reads: וַיְכֻלּוּ – and (the heavens and the earth) were completed; but it should not be read וַיְכֻלּוּ, but rather וַיְכַלּוּ – and they [Hashem and the reciter] completed the heavens and the earth.
To fulfill the requirement to recite Vayechulu every Friday night, it was incorporated into Friday night’s Shemoneh Esrei. Since when Yom Tov falls on Shabbos we do not recite Vayechulu in the Shemoneh Esrei, it was instituted to recite Vayechulu after Shemoneh Esrei as well, thereby ensuring that it is never omitted (see Tosfos Pesachim 106a, Rosh ibid, and Tur OC 268).
Another reason to repeat it after Shemoneh Esrei is to be motzi someone who cannot recite it on his own (Tur ibid).
The reason it is vital that Vayechulu should never be omitted, and that everyone should get to say it, is because “it is a great testimony” (Sefer HaManhig). The Tur (ibid) explains that it is the custom to recite Vayechulu out loud, in unison, and in a standing position, because it is “testimony that HaKadosh Baruch Hu created the world, and testimony needs to be recited together and in a standing position.”
The Shulchan Aruch repeats the words of the Tur almost verbatim:
חוזרים לומר ויכולו משום יום טוב שחל להיות בשבת שאין אומרים אותו בתפלה וגם להוציא מי שאינו יודע, ואומרים אותו בקול רם ומעומד (סימן רסח סעיף ז). ו
It appears that with the words בקול רם ומעומד, the Shulchan Aruch is not offering an independent reason for reciting Vayechulu a second time after Shemoneh Esrei, just a reason for why it is said out loud and in unison at that time. It would also seem that way from the Mordechai.1
Nevertheless, the classic commentaries to the Shulchan Aruch assume that this is an independent reason for the public recital of Vayechulu after Shemoneh Esrei. Accordingly, the Taz writes:
ועל כן נראה לי דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו, דאין עדות ליחיד, ועדה שלימה בעינן להעיד להקב”ה, דהיינו עשרה. ואם ירצה יחיד לאומרה, לא יכוין לשם עדות, אלא כקורא בתורה, כן נראה לענ”ד2 (ט”ז סימן רסח סעיף קטן ה). ו
He rules that only a minyan of men should recite Vayechulu a second time after Shemoneh Esrei, but not an individual. This does not contradict the Gemara that explicitly states that an individual should recite Vayechulu, since the Gemara is talking about during Shemoneh Esrei.3
The Gemara (Shabbos ibid.) also mentions that by saying Vayechulu one’s sins are expiated. Many reasons are given for this. According to some, it is intertwined with the “testimony” aspect of the mitzvah.4
The Poskim take the “testimony” aspect of saying Vayechulu so literally that the Magen Avrohom asks why we say it in unison if witnesses are supposed to say their testimony one after the other.
To fulfill the obligation of reciting Vayechulu with the tzibbur, the Pri Megadim advises that one should take special care to daven with a minyan on Friday night:
ולכן בליל שבת יהדר אחר מנין. גם מטעם ויכולו, שצריך בעשרה עדות להקב”ה, כמו ונקדשתי בתוך בני ישראל…. ולפי זה, מה שנוהגין לעמוד בקידוש כשאומר ויכולו ביחיד, איני יודע טעם לזה, דאין ביחיד עדות, אם לא כשיש בבית מנין אז י”ל כן.
While all the Poskim discuss only saying Vayechulu with a minyan, the Mishnah Berurah writes:
וטוב לומר אותה ביחד בצבור דעדה שלמה בעינן להעיד להקב”ה ועכ”פ יהיה בשנים.ו
I am unaware of any source predating the Mishnah Berurah which mentions two people saying it together without a minyan. But due to the popularity of the Mishnah Berurah, it has become quite widespread to seek out a second person with whom to say Vayechulu.
The Chazon Ish disagrees; he says it is unnecessary to seek out a second person. In fact, the Chazon Ish says that doing so may give the impression that Creation is an obscure fact to which one needs to “bear witness.”
The Mishnah Berurah also says, in the name of the Pri Megadim, that since it is important to recite Vayechulu with a minyan, one should hurry through his Shemoneh Esrei if necessary, so not to miss saying it with a minyan.
The Chazon Ish takes issue with this ruling as well. He says that davening a long Shemoneh Esrei has a strong foundation in the Talmud, whereas saying Vayechulu with a minyan does not.
It would seem that someone who consistently davens a long Shemoneh Esrei and then consistently seeks out a partner to recite Vayechulu would find himself at odds with both the Mishnah Berurah and the Chazon Ish. The Mishnah Berurah would disapprove of his lengthy Shemoneh Esrei, and the Chazon Ish would disapprove of his seeking out a partner with whom to testify about Creation.