Shabbos Gilyon Shelach 5784

עלה חמדה
חמדת הארץ
ע”פ דברי הגה”צ רבי משה וולפסון זצ”ל שעתה נלב”ע בצאת שבת קודש פרשת “והאיש משה עניו מאד”, מתוך קובץ ‘המתיבתא – מגדל המאה’ תשע”ט, מאת ישיבה ומתיבתא תורה ודעת
טובה הארץ מאד מאד (במדבר יד, ז).
נאמר בתהילים (קו,כד) “וימאסו בארץ חמדה וגו’ וישא ידו להם וגו’ ולהפיל זרעם בגוים ולזרותם בארצות”. דוד המלך ע”ה מגלה מה היה חטאם של המרגלים, ואומר עוד שמזה נגזר על כל משך ימינו בגלות, וגם הגלות של ימינו היא בגלל שמאסו בארץ חמדה ולא רצו את ארץ ישראל. והתיקון לזה היא לחמוד את ארץ ישראל, ובחמדה נכללת עבודה לדעת ולהרגיש חשיבות ארץ ישראל ולשמוח עם הזכות להיות בארץ ישראל.
וכן נהגו הצדיקים קרוב לדורנו, כמו שאיתא בספר התניא שכותב באגרת: לעורר את האהבה הישנה וחבת אה”ק להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק וכו’, ע”כ. והגר”א כתב בדרכו לארץ ישראל במכתב לבני משפחתו (מובא באגרת מוסר אגרת הגר”א ז”ל): חמדת כל ישראל וחמדת השם יתברך כל העליונים והתחתונים תשוקתם אליה וכו’, ע”כ.
וכתב החתם סופר (תורת משה דברים כו, א) שכל זמן שמשתוקקין לעלות לארץ ישראל אין לאומות העולם שליטה עלינו, ע”כ עלינו להתעמק ולדבר בשבח ארץ ישראל.
בתקופה האחרונה הקרוב לזמננו, נתקרר ענין התשוקה לארץ ישראל, ואינו כ”כ אשמתנו, כי הצליח מעשה שטן והציונים נעשו כבעלי בתים על ארץ ישראל ועשו רעש גדול לעורר בני אדם לנסוע לארץ ישראל להיות חלוצים לעבוד על האדמה וכו’, וגדולי הדור – עיני העדה פחדו להניח לבנ”י לנסוע בחששם שמא ח”ו יתקלקלו וימשכו בתר קלקולם ל”ע. אבל היום כבר נתבטל אצלם חיבת הארץ כלל וממילא אין חשש כ”כ.
אמנם כאשר באים לארץ ישראל צריך זהירות יתירה, וכן איתא בשפת אמת וכן כתב רבי יוסף חיים זוננפלד, שכשבאו המרגלים לארץ ישראל ראו ברוח קדשם שיהיו לבני ישראל נסיונות גדולים וקשים, והיצר הרע יתגבר עליהם בכל תוקף, והם יכשלו ויחטאו וזה יגרום לחורבן ולגלות. וזו הכוונה “ושם ראינו את הנפילים”, פירוש שראו דורות נפולים (הגעפאלאנע דורות), כי הכלל הוא שכל מה שאדם גדול יצרו גדול, וממילא היצה”ר בארץ ישראל חזק יותר מהיצה”ר של חוץ לארץ.

עלה ספרים
דברי הנצי”ב אודות מחברי ספרים לשם ממון
ע”פ ה’דבר לדור’ מאת הנצי”ב זצ”ל, הודפס בראש ספר עדן גנים
מאת רבי הלל דוד הכהן טריוווש זצ”ל אב”ד ווילקי
ראיתי להעיר פה בדרך כלל כדבר בעתו, אחרי אשר נעתרתי לבקשת הה”ג המחבר נ”י להגיד לעוסקי תורה יברכם ד’ ישרו של החיבור והמחבר כמבואר בהסכמה, על כל גדולי הדור יצ”ו שהרבו בחיבורים כל אחד לפי כחו היפה, אשר לכאורה נראין גדולי הדור בעת הרעה הזאת בעיני חכמים בעיניהם כאלו אין גדולי תורה רואים בצרת עמם ח”ו, והמה רובצים במנוחת הלב והנפש בין המשפתים בד’ אמות של הלכה, כאלו אין להם עסק בישוב הליכות עולם של ישראל. עוד זאת המון עם ד’ מעבירים על גדולי הדור יצ”ו עון אחר שאינם חסים על הבריות, הן המה המכובדים ומוכרחים לקבל ספר ולשלם במחיר אשר יושת עליו בעליו או לפי כבודו, והלא עיקר הקנין והמסחור של הספר אך למותר…
אם היו עם ד’ מרבים להספיק עמילי תורה, הי’ בזה כדאי להגין מכל צר וממשיסה… כדתני’ במכלתא (פ’ בשלח) לא ניתנה תורה אלא לאוכלי מן, שניה לה אוכלי תרומה… והנה שני אופנים הללו יש בכל דור, היינו מי שהוא נסמך על שולחן אביו ועוסק בתורה, הרי זה נמשל לאוכלי מן. ומי שהוא נסמך על שולחן אחרים שחפצים לזכות בברכת ת”ח הסמוך על שולחנו, הלא נמשל לאוכלי תרומה…
אחר כל זה שנתמעטו הישיבות ומחזיקי תורה, ראה הקב”ה החפץ למען צדקו להגדיל תורה לישראל בזה האופן, אשר יהיו גדולי הדור מחברים ומפיצים חידושיהם בשו”ת וכדומה, וגם עשירי עם ד’ זוכים במה שבע”כ המה מסייעים להוציא החיבורים.
ועל שעה כזו אמרו חז”ל ברכות (סג, א) בשעת המכניסים פזר, ופירש”י בשעת המכניסים שאין חכמי הדור מרביצים תורה לתלמידים, פזר אתה לשנות לתלמידים. והיינו בחיבורים המשננים כח התלמוד הק’, ובזכות זה יקלו משא הצרות, וכדאית בב”ב (ח, א).
נפתלי צבי יהודא ברלין

קול עלה
תקיעה בחצוצרות בעת צרה
בגליון פרשת בהעלותך הובא דברי הגר”מ פיינשטיין שלכך אין תוקעין בחצוצרות בזמן הזה משום שצריך דוקא החצוצרות של המקדש. יש להעיר דעדיין קשה למה אין תוקעין בשופר לפי דעת המגיד משנה בשם הרשב”א דבשעת צרה תוקעין או בחצוצרות או בשופר. ומענין לציין שבאמריקה בשנות תרע”ה-תרע”ח בתקופת מלחמת העולם הראשונה, הורה הג”ר גבריאל זאב מרגליות זצ”ל (חתן הג”ר נחומק’ה מהוראדנא – בסוף ימיו רב בניו יארק) לתקוע בשופרות מחמת שהיה סכנה וצרה לכל העולם, וכמה בתי כנסיות נהגו כן על פי הוראתו. ודעתו שאין כוונת המג”א שיש לחפש תירוצים על מנהג העולם שאין תוקעין בשעת צרה, אלא כוונתו שבאמת יש לקיים המצוה כראוי, כמו שביאר בספרו חרוזי מרגליות (ח”ב סי’ כג).
בכבוד רב, טוביה שמחה שקו – ליקוואוד
והרב יעקב קאפעלנער הוסיף לציין לדברי היעב”ץ במור וקציעה (סימן תקעו) שיש ג’ תנאים המחייבים תרועה בחצוצרות בשעת מלחמה: בארצכם, כהנים מיוחסים, וחצוצרות של תורה. ובערוה”ש שם (ס”ק ד) הוסיף לחדש ע”פ הבנת דברי הירושלמי שהוא דוקא בזמן שתוקעין גם בשעת קרבנות עיי”ש.
* * *
בענין הערת המערכת מדוע נהגו כל גדולי הדורות נ”ע שלא לתקוע בחצוצרות בזמן הזה אפילו בארץ ישראל, יש להעיר שהמשנה ברורה שהבאתם כתב בשם הפרי מגדים שדוקא כשיד ישראל שליטה בארץ ישראל הוא דתוקעין, ולא נראה לי שזה נוגע בזמן הזה.
ישראל בינדר, ישיבה קרן התורה
* * *
בגליון בהעלותך כתב הרב שלמה שטרן שליט”א שיש שלשה זמנים לתקיעת חצוצרות, מקרא העדה, קרבנות ומלחמה. אעיר שיש עוד ‘זמן’ והוא קריאת הנשיאים, והוא זמן נפרד מהקהל, כדכתיב “ואם באחת יתקעו ונועדו אליך הנשיאים ראשי אלפי ישראל” (במדבר י, ד) היינו שזה מעשה אחר [ועיין רלב”ג למה היה צריכים חצוצרות לקרוא לי”ב נשיאים]. עוד יש לציין לדברי המשך חכמה שמפרש בדברי הספרי שהחצוצרות למלחמה צריכות להיות חצוצרות שעשה משה, וא”כ א”ש שאין לנו בזמן הזה.
יודא דוב שימאנאוויטש
* * *
שמחה בשבת
אודות מש”כ ידידי’ הגרמ”ב קופמאן שליט”א (גליון בהעלותך) בענין שמחת שבת דמבואר מדברי הספרי שיש מצות שמחה בשבת, ואילו בבכור שור ורעק”א מסיקין דאין בשבת משום שמחה אלא עונג בלבד, יש לציין למש”כ בחומש עבד המלך להג”ר שמואל הומינר, בשם המאמר תורת שבת, דכמו”כ איתא בזהר בפר’ יתרו דרבי שמעון הוה “יתיב וחדי”, ו”בהדין יומא חדותא דכולא”. ובפרשת אמור “בגין כך האי יומא חדוותא”, ובפרשת פקודי “דא חדוותא דמלכא”. וכולהו אליבא דרבי שמעון, וכמו”כ סתם ספרי כרבי שמעון, והיינו דרבי שמעון אזיל לשיטתו, אבל אנן לא קי”ל כוותי’.
ונראה לפרש לשון הזהר דיש מצוה של “חדוה” ע”פ מש”כ המלבי”ם על הפסוק “ויחד יתרו” שענין חדוה הוא שמחה פנימית ולא מן השפה ולחוץ, והרי”ז מעין מש”כ הרב קופמאן, שאע”פ שאין מצוה לשמוח בבשר ויין אבל מצות שמחה פנימית מיהא איכא.
בברכה, שמואל ליב שטיין
* * *
בענין חיוב שמחה בשבת, עי’ ירושלמי מגילה (פ”א ה”ד) “ששמחתו תלויה בידי שמים” – דלא כיום הפורים. ועי’ תורה תמימה (בראשית ב, ג אות ה) בארוכה. וע”ע בספר חמשה מאמרות לבעל מנחת אלעזר (מאמר תורת שבת פ’ בהעלותך) שמביא עוד מקורות לחיוב שמחה בשבת, ור”ל שסתם ספרי הוא ר’ שמעון ואזיל לשיטתיה בזוה”ק שיש לשמוח בשבת. וע”ע בספרו נימוקי או”ח (סי’ רעא).
ובענין שמחה בחנוכה – ע’ אמרי אמת ליקוטים כששמע אחד מאחל ‘חנוכה שמח’ הגיב שדבריו נכונים ע”פ הרמב”ם. ומתאמרה בשם הגרי”ז זצ”ל שלקריאת הלל צריך מצב מרומם של שמחה, ולכן השמחה הוא תנאי מעכב לקיים חיוב היום שהוא אמירת ההלל. ועי’ הגהות נימוקי הרא”י בס’ הליקוטים שלמד בדברי הרמב”ם שיש חיוב בשר ויין בחנוכה.
* * *
הרב משה ברוך קופמאן שליט”א הביא שיש להוכיח ממה שאומרים בשבת ‘ישמחו’ במלכותך שיש שמחה בשבת. ושוב הביא מספר תורת חיים על מסכת חולין דישמחו במלכותך היינו שמחה בהקב”ה, ועוד ביאר הרב קופמאן שיש לומר ישמחו גם על שמחה גשמית. ולכאורה יש להוכיח כהתורת חיים, כי גם ביו”כ שחל בשבת אומרים ישמחו במלכותך, אף שאז לא שייך שמחה של עונג ומעדנים. אלא ע”כ השמחה היא בדברים רוחניים.
משה גאטליב
* * *
ימין בנטילת ידים
ראיתי דברי ידידי הרב הלל שמעון שימאנאוויטש בגליון פרשת בהעלותך, במעשה שאירע עם הג”ר אהרן קוטלר זצ”ל שנטל יד שמאל תחילה כשנטל לסעודה, וביאר שעדיף לעשות מעשה מצוה – הנטילה – ביד ימין תחילה, דזהו כבוד לימין. וכתב שאף שהמ”ב בהל’ נטילת ידים לסעודה (סימן קנח) סבר שיש ליטול יד ימין תחילה ולא כהג”ר אהרן, אבל סתימת השו”ע לא משמע כדבריו, שהרי רק בהל’ נט”י בבוקר (סימן ד) הביא השו”ע שיטול יד ימין תחילה. ואף שבבית יוסף (שם) מבואר בתירוץ ב’ שאין לחלק בין נט”י בבוקר לנט”י לסעודה, אבל אפשר שהשו”ע למעשה לא נקט כן, אלא יש חילוק ביניהם, וכהג”ר אהרן. והרחיב הרב שימאנאוויטש בדברי חכמה להסביר שיטת ר’ אהרן.
אולם רציתי להעיר שירד להציל ולא הציל, שהרי אין זה חידוש של המ”ב שיש ליטול יד ימין תחילה לסעודה, אלא כן פסקו כל האחרונים. מקור המ”ב הוא המג”א (סימן קנח) וציין לשו”ע סימן ד, וביאר המחצית השקל שהמג”א סבר שאין חילוק בין נט”י בבוקר לנט”י לסעודה, וכמו שמפורש בב”י הנ”ל. וכן פסקו הערוה”ש (סימן קנח סעיף טז) שיטול יד ימין תחילה “דבכל מקום חולקין כבר לימין”, שו”ע הרב (סוף סימן קנח), מור וקציעה (סימן קנח), בן איש חי (שנה א פרשת שמיני אות ד), וכף החיים (סימן קנח סעיף ג).
ובאמת יש להעיר על המ”ב שבהלכות נט”י לסעודה לא הביא מקור לדבריו, ועוד שכתב ‘טוב’ שיטול יד ימין תחילה, ובאמת המג”א כתב ‘צריך’ ליטול יד ימין תחילה, ולא רק ‘טוב’. וכ”כ כל האחרונים הנ”ל. [וכל הנ”ל דברנו גם עם הגרמ”ח כהנא שליט”א]. ויש להאריך בזה ואכמ”ל. ולכן נראה פשוט שאין להורות הלכה למעשה ממעשה שאירע עם הג”ר אהרן זצ”ל, והלכה למעשה הוא כדברי המ”ב – שאף נט”י לסעודה שוה ממש לנט”י בבוקר, וכדעת כל האחרונים.
מנחם מנדל אייברמסאן,
מח”ס בני אברהם ועוד ספרים
* * *
תגובות מהרב הלל שמעון שימאנאוויטש: א) בענין הערת הרב משה גאטליב מאמירת “ישמחו במלכותך” בחיוה”כ שחל בשבת, לדידי נראה שענין השמחה המכוונת בנוסח “ישמחו במלכותך” היא שמחה השייכת לקרבנות, וכדברי הספרי “‘וביום שמחתכם’ אלו שבתות” שהיא שמחה השייכת להקרבת קרבנות, כהמשך הפסוק “ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם וגו'”. ובזה מובן היטב נוסח אשכנז שאומרים ישמחו רק בתפילת מוסף, שאז הוא זמן הקרבת קרבן שבת. ולכן גם ביו”כ יש שמחה זו על הקרבת הקרבן. ב) בענין מה שהעיר הבחור החשוב ישראל בינדר שיחי’ שהמשנה ברורה הזכיר שתקיעה בחצוצרות הוא דוקא כיד ישראל שליטה, הנה המשנ”ב הביא שלשה תירוצים, וכמובן שלא היתה תגובת המערכת על תירוץ זה שהביא בשם הפרי מגדים והוא במש”ז סימן תקע”ה, אלא התגובה היתה על התירוץ הראשון שהביא בשם הנתיב חיים שתלוי רק בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ. וכמוכן יש להוסיף שאינה קושיא על התירוץ השלישי שהביא המשנ”ב, והוא מהא”א סימן תקע”ו שתוקעין רק כשיש צרה ח”ו על רוב ישראל. ג) בענין נטילת ידים לימין תחילה, יפה העירו שההלכה היא כרוב הפוסקים שנוטלים ימין תחילה, וכן עמא דבר, וכל דבריי היו לפלפולא בעלמא בעובדא דמרן הגרא”ק זצ”ל.
Regarding Rabbi Szimonowitz’s article in Alim Behaloscha see Ateres Zekeinim on the Shulchan Aruch 4:10 who cites Migdal Dovid on the Levush 4:10: “Regarding washing hands for a meal, one should pour from the right hand on to the left hand, as the Zohar (Parshas Terumah) says, based on the reasons given by the Beis Yosef. And I saw my great teachers practice this, and this is how I have practiced after them.” The Ateres Zekeinim and the Eliyah Zuta seem to consider this the preferred understanding of the Beis Yosef.
But see Igros Moshe (O.C. 3:32), who firmly rejects washing the left hand first for a meal.
Further analysis of the Zohar, based on pshat, is found in Tiferes Tzvi (Parashas Miketz) by Rav Mordechai Spielman.
Isaac Rice

עלה ארץ
איסור הוצאת דיבת הארץ
הרב יהודה ראטה, מכון עלה זית
וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגיפה לפני ה’ (במדבר יד, לז).
צריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי בעונינו שנקבעה לדורות בכיה לדורות, יען מאסנו בה שנאמר (תהילים קו, כד) וימאסו בארץ חמדה, ופדיון נפשנו במהרה יהיה… (ספר החרדים מצות התלויות בארץ פרק ב)
חטא המרגלים בפסוק מבואר שחטא המרגלים היה על שהוציאו דבת הארץ. וכן מבואר בכמה מקומות בחז”ל (ערכין טו, א, במ”ר טו, ו – הובא ברש”י, ועוד). וזו היתה סיבת עונשם של דור המדבר, על שקיבלו הלשון הרע (ערכין שם, אבות דרבי נתן פרק ט).
והנה בערכין מבואר שהמרגלים אמרו שקר, והיו בכלל מוציאי שם רע. וכן כתבו רבים ממפרשי המקרא והמדקדקים, שלשון ‘מוציא דבה’ מורה שאומר שקר. ובאמת לשון הרע על ארץ ישראל לעולם הוא שקר, שהרי הכתוב מעיד “לא תחסר כל בה” (דברים ח, ט ועי’ ברבינו בחיי שם). [יוצא מן הכלל הוא המדרש המובא ברמב”ן (בראשית ב, ט) שלשה אמרו אמת ואבדו מן העולם, ואלו הן נחש ומרגלים ודואג האדומי, ע”כ, וא”כ מדרש זה סובר שהמרגלים אמרו אמת. אבל הרמב”ן עצמו (שלח יג, לב) לא כתב כן.]
וכבר תמהו רבים איך שייך איסור לשה”ר, שהוא איסור בין אדם לחבירו, על ארץ ישראל. ועוד, שהרי האיסור נלמד מ”לא תלך רכיל בעמיך” (ויקרא יט, טז), והרי עצים ואבנים אינם בכלל ‘עמיך’.
שיטת היראים – אסור לדבר על חפצי חבירו ויש לומר בזה כמה מהלכים על פי דברי הראשונים:
דעת היראים (סי’ קצא) שיש איסור כללי לדבר על חפצים של חבירו וזה היה הלשה”ר של המרגלים, וז”ל, ואפילו על עסקי חברו וממונו אסור להוציא דבה, כגון שרוצה לתת מתנה לחבירו ובא אחר וגינה אותו על שקר ונמצא מוציא דבה. כדאמרינן בערכין וכו’ לא נחתם גזר דינם של אבותינו אלא בשביל שהוציאו דבה על הארץ, עכ”ל. והיינו שדיבור על חפצי חבירו הוא כעין לשה”ר על בעל החפץ [ולפ”ז צ”ל שבדיבור על ארץ ישראל יש איסור לשה”ר על הקב”ה, וראה בב”ר (יט, ד) הובא בח”ח (פתיחה), ועי’ רש”י (שבת לא, א, חגיגה ז, ב), שהקב”ה נכלל בכלל רעך]. וכן פסק החפץ חיים (כלל ה, ז). ופשוט שרק כשמגיע איזה גנאי או הפסד על בעל החפץ יהיה אסור, וכן כתב בחוט השני (הלכות שמירת הלשון ד, ד). ובזה מובן הטעם שלא הביא החפץ חיים דין לשה”ר על א”י, שאין זה איסור פרטי שנתייחד לא”י, אלא הוא כלול בדין לשה”ר על חפצי חבירו.
אולם מהלך זה צ”ב ממה שמבואר בגמ’ ערכין (שם) שדיבור על עצים ואבנים הוא חידוש יותר מדיבור על אדם. אבל לדעת היראים הרי בדיבור על הארץ דיברו נגד הקב”ה, וצ”ע. עוד יש לעיין מש”כ היראים ש”גינה אותו על שקר”, ומשמע שעל אמת ליכא איסור, וצ”ב מה החילוק.
שיטת הרא”ש – אסור לדבר על כל בריה עוד מהלך יש לדייק ממה שכתב הרא”ש (אורחות חיים אות פג) “אל תוציא דיבה ולשון הרע על שום בריה”. וציין הגרח”ק בפירושו שהמקור מהמרגלים. וכן כתב החיד”א בדבש לפי (מערכת ביזוי) שאין לבזות אפילו דומם, והביא ראיה מהמרגלים. ועי’ חובות הלבבות (שער הכניעה פ”ו) על אחד מן החסידים שלא רצה לגנות כלב מת, ושיבחה “כמה לבנות שיניה”.
ומבואר מדברי הרא”ש שיש איסור כללי שלא להוציא דבה על שום דבר, ולכאורה ה”ה שאסור לומר לשה”ר על הגוי. והנה בדברים רבה (ו, ט) איתא שאסור לדבר לשה”ר על גוי, שסופך אתה מדבר בישראל. וברד”ל (על דב”ר שם) מבואר שהבין שהוא איסור גמור. אולם בשע”ת (שער ג אות רל) מבואר שהוא רק גדר להזהר מסיפור לשה”ר. וכן צ”ל לדעת הח”ח שכתב כמה פעמים בספרו שרק בישראל אסור, אלא שצ”ב קצת למה לא הביא דברי השע”ת שעכ”פ אין לדבר על הגוי משום גדר לאיסור לשה”ר.
ובאמת קשה להבחין בין מדת חסידות ואיסור גמור במצוות שיש בהן ענין מוסרי (עי’ במה שכתבתי בעלים משפטים תשפ”ד), אבל אם כוונת הרא”ש שיש איסור גמור על עצים ואבנים, כ”ש שיש איסור גמור על גוי. ואכן כן כתב הגרח”ק בפירושו, שמהרא”ש מבואר שהוא איסור גמור ולא הנהגה בעלמא שלא יתרגל בלשה”ר, אבל מקשה ע”ז שהרי הגוי אינו בכלל רעך, וכתב שאולי הוא דרבנן וסיים בצ”ע.
עוד נפ”מ אם מותר לדבר לשון הרע על עצמו. שידוע הסיפור עם החפץ חיים שנתחדש לו שיש איסור בדבר, אבל בספרו (ז, ו) כתב דלא כן. ולדברי הרא”ש נראה שאסור. ואולי מדברי הרא”ש אפשר להביא מקור למה שייסד הגר”א (ישעיהו א, ב) שהמדות הן מצוות שבין אדם לעצמו, דהיינו להדריך את נפשו לילך בדרך הישר [רעיון דומה ראינו בערוך לנר (מכות כד, א ובספרו מנחת עני פרשת קדושים) ובעוד כמה מקומות, ושורש הענין עי’ מו”נ (ג, לה) עיקרים (ג, כה) מהרש”א (ב”ק ל, א)], ולפ”ז נמצא שאפילו אם בדיבורו אינו יכול להזיק עדיין אסור.
חומרת דיבור גנות על ארץ ישראל אבל גם לדברי הרא”ש צ”ב, שאף שדבריו עולים יפה עם הגמרא בערכין, מ”מ תמוה למה נענשו המרגלים בעונש חמור כזה. וכן קשה ממה שמצינו תביעה על עשרת השבטים שדיברו בגנות א”י (סנהדרין צד, א), ודעת רש”י (סנהדרין קי, ב) שהטעם שחז”ל החליטו שהדור של עשרת השבטים אין להם חלק לעולם הבא, הוא מפני שסיפרו בגנות א”י. וגדולי החכמים היה מתקנים את מקומם שיהיה נוח ונעים כדי שלא יבואו לדבר על ישיבת ארץ ישראל (כתובות קיב, א), ומזה למד הבן יהוידע שיש ליזהר שלא להוציא מפיו שום דבר גנות על א”י, הן מצד האויר הן מצד קור וחום הן מצד הפירות והן בענין הבנין, ואפילו בעת חורבנה, כדי שלא יהיה בכלל מוציא דיבה על ארץ ישראל. [וראיתי בשם הגרח”ק שיש בזה גם הידור במצות ישוב א”י, ולכן יש לכוון בשעה שמדליקים מזגן לשם מצות ישוב א”י]. ועי’ דברים חריפים מהר”ם חגיז (שפת אמת עמ’ לב), שהמוציא שם רע על הארץ הטובה מורה על היותו לא מבני ישראל.
וידוע איך הזהירו כמה גדולים כהגרי”ח זוננפלד ומהר”א מבעלזא ועוד הרבה בענין זה, והקפידו שלא להוציא אפילו רמז של גנאי על א”י ח”ו. ואפי’ על יושביה הקפידו שלא לדבר עליהם גנאי ועי’ בספר עירין קדישין (שלח) שהוא עון יותר חמור מחטא המרגלים. וכתב רבי מאיר שמחה מדוינסק (בכתב עת ‘התור’ ירושלים תרפ”ב גיליון ג) “הקפיד השי”ת על כבוד הארץ יותר מעל כבודו כביכול, עד שבעשיית העגל, אחרי שובם מחל להם השי”ת ‘וינחם ה’ על הרעה אשר דבר לעשות לעמו’ (שמות לב, יד), ועל הוציאם דבת הארץ, וימאסו בארץ חמדה, נשבע ה’ ולא ינחם, כמו שנאמר (במדבר יד, מב) ‘אל תעלו’ וגו’, עכ”ל.
ומכל הני מילי מעלייתא משמע שיש איסור מיוחד וחמור בדיבור גנות על ארץ ישראל.
סניף של חיבוב ארץ ישראל והנה מדברי החרדים שהעתקתי בפתיחה, מבואר שמכיון שיש מצוה של חיבת ארץ ישראל לכן אסור לגנותה. ודבר זה שייך גם בזמן הזה, כמבואר בריטב”א (גיטין ב, א) אודות רבי אבא שנשק כיפי דעכו, שאפילו בטלה קדושתה חיבת הארץ לא בטלה.
אלא שיש לעיין מה מקור מצוה ואיסור זה. ואולי אפשר להציע מקורו ממה דכתיב (דברים ח, י) “וברכת את ה’ אלקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך”. ואולי זה גם מקור דברי האבודרהם (ברכה”מ) [ושורש הדברים ברבינו יונה (ברכות מח, ב) וראה מאירי (שם)] שמה שצ”ל בברכת המזון “ארץ חמדה טובה” היינו שאנו צריכין לספר בשבח הארץ כדי שישתוקקו לה הנפשות.
או י”ל שמצות חיבת הארץ ידועה לנו מסברא, דוגמת מה שכתב בשו”ת רדב”ז (סימן תרטו) לבאר מפני מה נענשו נדב ואביהו אם עדיין לא נצטוו באיסור שתיית יין במקדש. וכתב שאף בלא ציווי, היה להם לידע מסברא ששתיית יין מגונה וע”ז הגיע עונשם ע”כ. וכן הוא בכמה מצוות התורה שלא ידוע לנו מקורן אלא מסברא, וכ”ש בחיבת הארץ אשר האריכו התורה והנביאים וחז”ל בשבחה, היא הארץ אשר ה’ אלקיך דורש אותה תמיד עיני ה’ אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה (דברים יא, יב).

עלה חלה
Hafrashas Challah in the Bakery
Based on Rabbi Belsky’s handwritten glosses to Shulchan Aruch Hilchos Challah, published in Hamesivta Kol Hakollel and adapted by Rabbi Yosef Schwartz, Machon Aleh Zayis
In commercial bakeries where batches of dough are constantly being rolled out, it is impractical for the mashgiach to be mafrish challah from every single batch. Bakeries bake around the clock, and the mashgiach does not remain on the premises the entire time. The non-Jewish bakers are not permitted to be mafrish challah (Menachos 67a; Rema in Shulchan Aruch Y.D. 330:1). Even where the bakers are Jewish, they often cannot be relied upon to be mafrish challah properly. But challah must be taken from each batch of dough; how is that to be accomplished?
Various proposals have been presented. The Minchas Yitzchok (IV:59) offers a solution for chutz la’aretz: that the bakers be instructed to set aside a piece from each batch of dough as it is made, placing the pieces in a box for the mashgiach to separate challah when he arrives. This is acceptable even in a case where some of the batches have already been sold and eaten from, as the Shulchan Aruch (Y.D. 323) writes that one may be lenient on these matters for challah in chutz la’aretz.
The Minchas Yitzchok adds that even though there is a possibility that the workers, who are not reliable, will not take off dough from each batch, the Chok Yaakov (457) writes that one may be lenient and be mafrish challah from one batch of dough for a another b’di’eved – and since everything possible has been done to be mafrish challah, adds the Minchas Yitzchok, this situation is considered b’di’eved.
Rav Belsky, in his glosses on Hilchos Challah, characterizes this as the practice of “the chassidishe bakeries.” Rav Belsky cautions, however, that although theoretically this method is halachically sound, it is impossible to implement it properly. When the mashgiach arrives in the morning, there is no way for him to verify that dough was separated from each batch. To trust the non-Jew is also not feasible, as the non-Jew does not have ne’emanus, and it is unlikely that he religiously took dough from each batch.
Rav Belsky himself suggested that challah should be taken from a batch that is obligated in challah and placed near the kneading area, thereby “connecting” it to all the subsequent batches. By reciting the proper nusach, proposed by Rav Belsky for this situation, one can effect that this first challah dough will be a hafrashas challah on all subsequent doughs.
This innovation raised many questions. Among them was that since the subsequent batches do not yet exist at the time of the hafrashas challah, this solution could work only if we assume that one may be mafrish challah from a dough that is as yet non-existent – a davar shelo ba la’olam. This is a big chiddush.
Rav Shlomo Miller (see Imrei Dovid, Hilchos Challah, ch. 36) raised another issue with Rav Belsky’s psak, this one regarding the berachah recited on hafrashas challah. The Shulchan Aruch (O.C. 339:4) says that one may not perform a pidyon haben on Shabbos because it is considered mekach u’memkar. The Magen Avrohom (ibid., 7), quoted by the Mishnah Berurah (ibid., 27), entertains the idea of doing the act of redemption – namely, giving the money to the kohen – on Erev Shabbos, and having the pidyon take effect the next day, on Shabbos. This avoids the issue of mekach u’memkar on Shabbos, while ensuring that the pidyon will take effect as mandated on day 31.
The Magen Avrohom discards this idea, as it poses a problem regarding the berachah. Where the pidyon is split, with the act taking place before there is an obligation while taking effect only the following day, there is no time when the berachah may be recited; the berachah must be said upon the performance of the mitzvah, i.e. giving the kohen the money, but that cannot be done because there is no obligation on day 30 to redeem the bechor. This, Rav Shlomo points out, would also present a problem if challah were to be separated using Rav Belsky’s method, for the obligation and the hafrashah would not occur at the same time.
The Steipler is quoted in Orchos Rabbeinu (Zeraim, p. 215) as recommending a method similar to that of Rav Belsky. In the case brought before the Steipler, challah was being separated properly; however, after the challah was separated, flour was sprinkled on the tables, and while the doughs were being formed the flour got mixed into the dough. The question arose that challah was not separated from the flour that was sprinkled, but after many batches of dough were made and placed together in one utensil, all the sprinkled flour combined and became obligated in hafrashas challah. The Steipler suggested that challah be separated at the start of the kneading process and a special nusach be used saying that this separated dough will be challah for all the flour to be sprinkled that day. This nusach can be found in Orchos Rabbeinu (ibid., p. 216) in the Steipler’s own ksav yad.