Shabbos Gilyon Matos Masei 5783

עלה פרשה
מי הרג את בלעם
ע”פ ספר וילקט יוסף – ירחון תורני מיסודו של הגאון רבי יוסף הכהן שווארטץ רו”מ בק”ק גראסווארדיין, הובא לדפוס ע”י הרה”ג ר’ יואל עהרענרייך שליט”א בן הג”ר אליעזר זצ”ל אבדק”ק ה’ מאד
וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב (לא, ח)
בספר יהושע (יג פסוק כב) כתיב וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם. ואיתא בגמרא (סנהדרין קו, ב) שפנחס הרגו לבלעם. ופירש רש”י (שם ד”ה כד קטל יתיה פנחס ליסטאה) וז”ל, שר צבא, ואפילו קטליה אחר כל המלחמה נקראת על שמו, עכ”ל.
ולכאורה צ”ב, מדוע הוצרך רש”י לדחוק ולפרש שלאו דוקא פנחס עצמו הרגו, אלא שכיון שהיה שר צבא נקרא הכל על שמו, ולמה מיאן לפרש ע”פ פשוטו שפנחס עצמו הרגו.
ובספר ישועות יעקב (סימן שמג ס”ק ב) כתב לפרש שהיה קשה לרש”י איך נטמא פנחס דכהן היה בהריגת בלעם, וקבר עכו”ם מטמא במגע, ועל כן פירש רש”י דפנחס בעצמו לא הרגו.
אמנם, ממשיך הישועות יעקב, הדבר דחוק בלשון הש”ס, ולפי דעת הראב”ד אפשר דבעת הריגת המדינית נכנס פנחס לאהל המת ונטמא באונס, ועל כן היה בידו לטמא את עצמו, עכ”ד. וכוונתו לדברי הראב”ד (פרק ה מהלכות נזירות הלכה יז) שכהן שכבר נטמא אינו מוזהר עוד מן התורה על הטומאה.
והקשה הגאון מו”ה אליעזר חיים דייטש אבדק”ק באניהאד, ובעמח”ס שו”ת פרי השדה, תבואות השדה, ודודאי השדה, וכי לא היה יכול פנחס לטהר את עצמו באפר פרה אחר שנהרג. וכן הקשה בשו”ת נהרי אפרסמון (יו”ד סימן קנד) וז”ל, והנה מלבד מה שכתב הלחם משנה ששיטת רש”י כראב”ד [וא”כ גם רש”י ס”ל כדעת הראב”ד ושלא כדברי הישועות יעקב], דבריו תמוהים וכי לא היה יכול פנחס לטהר עצמו באפר פרה אחר שהרג המדינית, ובוודאי טיהר עצמו שלא יהיה בטומאה, עכ”ל.
והשיב הגאון הרב שלמה פישער אבדק”ק קארלסבורג זצ”ל [א”ה: היה תלמיד הכתב סופר והסבא של הגאונים רבי ישראל יעקב ורבי שלמה פישער מירושלים] על קושית האבד”ק דבינהאד כי פינחס לא היה יכול לטהר את עצמו, שהרי פרשת צרור את המדינים נאמרה מיד אחר שפינחס הרג את זמרי. ומשה רבינו לא נתרשל כמו שפרש”י (לא, ג) “אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר”. ולפי זה יש לומר שמלחמת מדין היה תוך שבעה מיום שהרג את זמרי, ושפיר קאמר בעל ישועות יעקב שעכ”פ לשיטת הראב”ד היה מותר לפנחס להרוג את בלעם.

עלה גלות
קיבוץ גליות מארץ אמריקה וממקומות התורה
ע”פ קונטרס מצפים לישועה, ליקוט מאמרים מתוך דברי חז”ל ורבותינו הראשונים והאחרונים עד גדולי דורינו שליט”א ע”י הרב דניאל אורלינסקי שליט”א
מורנו רה”י הג”ר אריה מלכיאל קוטלר שליט”א הדגיש [במעמד אדירי התורה] את החזון המפורסם של רבי חיים וואלאזין ז”ל שהגלות האחרון של התורה תתקיים באמעריקא. וראה זה פלא בספר מקוה ישראל (מרבי מנשה בן-ישראל) מלפני יותר מארבע מאות שנים, שכתב דמאמעריקא יתקבצו לארץ מצרים ומשם יבואו לארץ ישראל. ופירש בזה נבואתו של ישעי’ (כז, יג) “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה’ בהר הקודש בירושלים”.
ולמען חיבת הקודש נביא כאן את לשונו:
ואלה השבטים יתקבצו מארבעה חלקי העולם ויסעו אל שתי המדינות, אשור ומצרים, שהם קרובות מארץ הקדושה, ומשם יוכל לבא לארץ אבותם בזמן מועט. ומאלו שתי הארצות נבא ישעיהו: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם. [יתקע בשופר גדול] רצונו לומר, כמו שעושין במלחמה שתוקעין בשופר להקהיל את המחנה, כן יהיה הדבר הזה. ומה שאמר [ובאו] האובדים הם המפוזרים בכל חלק אסיאה (Asia) [בארץ אשור] יבואו לארץ אשור. והנדחים הם שבחלק אמעריקא, יבואו דרך הים האמצעי (Atlantic) [בארץ מצרים] לאלכסדריא של מצרים, וכן אותם שבאפריקא. וביום ההוא יהיה נהר הנילוס (Nile) חרב ויבש וגם הנהר עפראטש (Euphrates) כמו שאמר ישעיה (יא, טו-טז) וְהֶחֱרִים יְיָ אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וגו’.
ובעבור שאותן שבאמעריקא יתקבצו ראשונה, אמר ישעיהו (ס, ט) כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ וָאֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ בָּרִאשֹׁנָה לְהָבִיא בָנַיִךְ מֵרָחוֹק כַּסְפָּם וּזְהָבָם אִתָּם לְשֵׁם ה’ אֱלֹקַיִךְ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.
ומאלו שתי הארצות הנ”ל [כלומר, אשור ומצרים] יבאו בחרדה ומהירות גדולה להשתחוות בהר ה’ בירושלים. כמו שאמר הושע (יא, יא) יֶחֶרְדוּ כְצִפּוֹר מִמִּצְרַיִם וּכְיוֹנָה מֵאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהוֹשַׁבְתִּים עַל בָּתֵּיהֶם נְאֻם ה’. וגם ישעיהו דבר מזה באומרו (ס, ח) (ח) מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם.
ואותן שיבאו ראשונה ישמחו ראשונה, ואח”כ יבאו כולם וישמחו הראשונים על ביאתם, כמו שאמר ישעיה (ס, ד) שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וגו’, עכ”ל.
ושמענו דבר נפלא מהגאון רבי יעקב אפרים פארכיימהער שליט”א שהביא את הפסוק בפרשת נצבים (ל, ד) “אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה’ אלהיך ומשם יקחך”, ופירש התרגום יונתן “אין יהון מבדריכון בסיפי שמיא מתמן יכנוש יתכון מימרא דיי אלהכון על ידוי דאליהו כהנא רבא ומתמן יקרב יתכון על ידוי דמלכא משיחא”. מבואר דיהיו שני קיבוצים, הראשון ע”י אליהו לקבצנו למקום אחד, והגמר ע”י מלך המשיח.

קול עלה
תפילת ערבית קודם צאה”כ
רציתי להעיר על כמה דברי הרמ”ב קופמאן שליט”א בגליון פרשת קרח.
א] מש”כ ‘בדורות הקדמונים בדרך כלל התפללו מנחה אחר השקיעה’. מדברי הראשונים והקדמונים נראה שזה אינו. אלא שנהגו אף לגמור תפילת מעריב בעוד היום גדול כמו שמסוכם בערוה”ש: ‘ידוע שבזמן הקדמונים היו מתפללים ערבית בעוד היום גדול’.
ב] ‘אחר השקיעה אינו בה”ש להרבה דעות’. ור”ל אף לולא שיטת ר’ יוסי. אבל כלל ישראל נהגו לכתחילה לענין סוף זמן ק”ש כהגר”א. וא”כ פשוט דק”ו לענין דרבנן נקטינן לדינא דבשקיעה נגמר הי”ב שעות והוא בה”ש.
ג] ‘אסור להקל בניגוד לשיטת ר’ יוסי ורק לחומרא חוששין לר’ יהודה. ובפרט שהמ”ב צירף שיטת ר’ יוסי להקל בו’ מקומות’. איך יתכן שבסי’ רל”ג צירף המ”ב דעת ר’ יוסי לענין מנחה לאחר השקיעה בשעהד”ח, ואעפ”כ לענין מעריב בשעהד”ח שם במ”ב סקי”א, ובסי’ רל”ה סק”ח, לא העיר כלל שיש איזה עדיפות לחשוש לשיטת ר’ יוסי.
ד] ‘דעת הגר”א שק”ש בברכותיה עדיף מתפילה בציבור’. איך נצרף זה לכאן, הלא אף בליל שבת ס”ל כן.
ה] ‘ולכה”פ יתפלל מנחה לפני פלג’. אם באנו לבטל המנהג להתפלל שתיהן יחד, עדיף להתפלל מעריב בזמנה. וע”כ עיקר כוונתם לא משום שרצו להתפלל מעריב מוקדם, אלא משום שרצו לבוא לבהכ”נ פעם א’ ולהתפלל שתיהן יחד.
ו] ‘לכמה דעות צה”כ הוא 02 דקות אחר השקיעה’. איך נצרף דעה כזה בניגוד להסכמת כל הפוסקים. ומי הוא הדעות הסוברות כן? וצירוף זו יוכל להכשיל את הרבים בענינים הרבה יותר חמורים.
ז] ונראה דברווחא יש לסמוך על מנהג כל הקדמונים אם לא במי שרוצה להיות מהמדקדקים, וכמו שמסוכם בדברי המגן גבורים: ‘והאי מאן דבעי למהוי חסידא יתפלל מנחה קודם פלג המנחה ומעריב בצה”כ’. והלא בתרוה”ד מבואר שהמנהג נשתרבב על ידי תשות כח ותאבים וצמאים לאכול והקדימו להתפלל לאכול מיד. ואף נקט שם שלא יפרוש מן הציבור אלא א”כ הורגל בשאר פרישות. וא”כ נראה פשוט שעדיף יותר לנהוג כמו שנהגו, מלהקל באכילה לפני תפילת מעריב. ומהני אף לאכילה לפני ק”ש כמו שפסק הב”י סי’ רס”ז.
אליעזר יהודה ווייס, לייקווד
תגובת הרב משה ברוך קופמאן:
א] מש”כ “previous generations” הבין כת”ר שכוונתי לזמן הראשונים, אבל כוונתי היה כמו לפני מאה שנה.
ב] לא הבנתי כוונתו שתולה ביה”ש בי”ב שעות, הרי הלבוש והמנחת כהן סוברים כשיטת ר”ת לגבי ביה”ש ומכל מקום סוברים כר”ת. ועוד מילתא דפשיטא לי’ למר שכל ישראל נהגו כהגר”א בזמן קר”ש גם זה מיבעיא לי. וכנראה במדינות הצפוניות כליטא הקילו כהגר”א כי היה קשה להשכים כ”כ. ועוד יש מקומות על חשבון ג’ שעות שוות ואכמ”ל בזה. ועוד רואים היום שבאותם בתי כנסיות המתפללים מעריב תיכף אחר שקיעה, פתאום בער”ש סומכים על המג”א להקל לענין פלג המנחה.
ג] בסימן רס”ז כתב המשנה ברורה שאין להקל בתרתי דסתרי במנחה ומעריב, וציין בביאור הלכה שם לדבריו בסימן רס”א לענין ספה”ע שאין להקל רק בר’ יוסי. וכל זה בערב שבת א”כ ק”ו בימות החול (העירני לזה הרב שלמה לפקוביץ).
ד] כוונתי כי יש חושבים שכל הדיון מצד תרתי דסתרי, ולכן כתבתי בר מן דין לדעת הגר”א אין להקל מצד ברכות קר”ש. ומה שטען מעלתו דאף בשבת כן הוא, אין דנין אפשר משאי אפשר, כי בשבת לפעמים יש דחק שקשה להתפלל בזמנה בפרט בקיץ בשעה מאוחרת, משא”כ בימות החול. והראיה הרבה מדקדקים בימות החול לקרא קר”ש בברכותיה בזמנה ואילו בשבת ויו”ט מקילין.
ה] דבריך נכונים דרך כלל. אבל כוונתי ליחיד שרוצה לדקדק בזה ונמצא במקום שאין שם מעריב בזמנה כגון בדרך או שיש לו דחק כגון נסיעה ואינו יכול להמתין עד צה”כ להתפלל ערבית לכן אמרתי שיתפלל מנחה באותו יום קודם פלג אם אפשר [בדומה למה שעושים הרבה בער”ש].
ו] ומה שתמה על שיעור כ’ דקות אחר שקיעה. כת”ר בעצמו הביא שיטת הגר”א דביה”ש תיכף בתחילת השקיעה ושיעור ביה”ש ג’ רבעי מיל ערך רבע שעה, ולפי חשבון זה יוצא בליקוואוד ערך כ’ דקות. וכי ח”ו אנו אומרים להקל מחמת זה בשאר דינים. רק לענין תפילת ערבית אמרתי כן.
ז] ומה שסיים כת”ר דברווחא יש לסמוך על מנהג קדמונים לא יכולתי להסכים עם דבריך בזה. ופוק חזי שלא שמענו היום שמתפללים בעוד יום גדול. וב”ה בהאי ענינא אכשר דרא, אבל האמת שלא כתבתי מאמרי למחות באלו המקילין כי יש להם טעמים להקל, רק במקומות שמעיקרא לא נהגו בקולא ועתה חדשים באים ורוצים להנהיג, על זה אני אומר שאין לעשות כן. ומצד אכילה קודם בזה יש היתרים דמנין קבוע ושומר, וגם לא אסרו אלא בפת, וכמו שנוהגים לאכול קודם תפילת מנחה בכל יום. ובפרט בקיץ שדרך כלל אוכלים ארוחת ערב קודם ערבית אין כאן בית מיחוש.
לכן על משמרתי אעמודה, ולדידי מוטב להם לגמור תפילת מנחה אפילו איזה דקות אחר שקיעה, וילמדו קצת דברי הלכה ואגדה, ויתפללו ערבית כ’ דקות אחר שקיעה, ותיכף כשחוזרים לביתם כבר יהי’ צה”כ ויקראו הג’ פרשיות כהלכה.
שהחיינו בברית מילה
בגליון פינחס כתב הרב דוד שלמה ענגלאנדער שליט”א שמברכים שהחיינו בברית מחמת מנהג הספרדים. ולא דק בזה, אלא זה מחמת דעת הגר”א לברך שהחיינו, ואחרי תלמידי הגר”א נגררו האשכנזים גם אלה שאינם נוהגין כהגר”א. בקרב חסידי חב”ד לא מברכים שהחיינו (גם מיעוט יוצאי גרמניה). הנטייה לברך שהחיינו גוברת בקרב אברכים צעירים ששמחים טובא על לידת בנם ורוצים להודות בברכה לבורא, וכך קורה שמנהג מסוג זה גובר על השני.
חיים ובר
בגליון פרשת בלק הובא מספר אמת ליעקב על פרקי אבות שבזמנינו אין אנו למדים הלכות ממקראי קודש, כי אם מדברי חז”ל, וביאר בזה הטעם מדוע לא נהגו בדורות האחרונים לשקוד כל כך על המקרא, כיון שעיקר הלימוד הוא את המעשה אשר יעשון, ולאחר חתימת התלמוד מבלי יכולתנו להוציא דינים ע”י המידות שהתורה נדרשות בהן, וגם רבותינו הגאונים והראשונים היו מוציאים רק דברי מוסר ומה שקוראים היום ‘השקפה’ מתוך המקראות, אבל דברי הלכה אין למדים כי אם מן המשנה והגמרא, על כן נשתנה דרך הלימוד ועזבו במידת-מה את לימוד המקרא.
והנה שמעתי מידידי הרב ישראל ריישר מבולטימר הי”ו להעיר שהמקור הראשון הידוע לנו שאין אנו יכולים ללמוד מי”ג מידות מעצמנו הוא מדברי רש”י עמ”ס סוכה (לא, א ד”ה לא מקשינן) שכתב “לא ניתן לדרוש מעצמו מכל י”ג מדות שהתורה נדרשות בהן אלא ק”ו”. ויותר מפורש כן בתוספות (חולין פח, א ד”ה ורבי יהודה) “שאין לדמות הדרשות אלא מה שהש”ס מדמה”, וכן כתב הרא”ה בחידושיו למסכת כתובות (לח, ב) “דאנו לית לן למדרש קראי דלא דרשי רבנן”. וכן כתב היד מלאכי (אות ד סימן קמד) שבזמן הזה אין דורשים והביא כמה פוסקים כסמך לזה, עכ”ד ידידי הנ”ל. וכל זה צריך תלמוד מנלהו לרבותינו הנ”ל שהוא כן, ולמה באמת פסקו למידרש קראי.
ואספר בזה מעשה רב, שפעם אחת (תשרי תשפ”ב) הצעתי לפני הגאון רבי דוב לנדו שליט”א סברא, דיתכן שמצות סוכה אינה תלויה בקדושת היום של חג הסוכות, ורציתי בזה לפרש דלא מקרי מצות סוכה אות למיפטר מהנחת תפילין בחוה”מ, והבאתי סמך לדבריי מסדר הפסוקים בפרשת אמור, והגאון הנ”ל נזף בי ואמר “אני יודע רק ללמוד תורה שבע”פ ואינני יכול לדון בתורה שבכתב”. והיה ברור שהכוונה ע”ד הנ”ל דאין לנו ללמוד אפילו סברות מתוך כתבי הקודש. וצ”ע.
הלל שמעון שימאנאוויטש
* * *
בגליון פ’ פינחס הובא דברי הג”ר זאב טיקוצקי זצ”ל מספרו נימוקי זאב בענין כזבי שנהרגה משום שתקלה באת על ידה. ויש לציין שכן מובא בשם הגרי”ז בהוספות לבית הלוי עה”ת (פ’ מטות). אולם האג”מ (אבן העזר חלק א סימן לח) העיר דכשהביא הרמב”ם הך דין להרוג הנבעלת לישראל, הביא ראיה מנשי מדין, ולא מהריגת כזבי, אע”פ שהיא היתה הראשונה. וכתב דאפשר שהריגת כזבי שהי’ בשעת מעשה לא הי’ אלא לקנאים.
ובמה שדנו הרב צבי פינקלשטיין והרב בן ציון כהנא שליט”א בענין כבד פה של משה רבנו. ואוסיף, דמרגלא בפומי’ דמרן הגר”ש קמנצקי שליט”א (שיזכה לרפו”ש) דברי הרמב”ן (שמות ב, ט) שכתב, ז”ל, כיון שמשה רבנו לא התפלל על הכבד פה שלו, לא רצה הקב”ה לרפאותו. ובאמת לא רצה משה רבנו להסיר ממנו כבד פה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שאירע עם פרעה, עכ”ד. ואמר הג”ר שמואל שליט”א, חזינן דיתכן שיש כמה דברים טובים מוכנים לאדם, אבל ה’ אינו רוצה ליתנם בלא תפילה.
נתן יונג

עלה אגדה
התבוננות במעלתן של ישראל
ע”פ ספר בעקבי הגלות, עיונים בסוגיות דגיטין על חורבן המקדש, מאת הרב יעקב ביער שליט”א
אזל אסקיה לבלעם בנגידא, אמר ליה וכו’ מהו לאידבוקי בהו [בישראל]. א”ל לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים. א”ל דיניה דההוא גברא במאי, א”ל בש”ז רותחת. אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל [אותו האיש], א”ל וכו’ מהו לאדבוקי בהו, א”ל טובתם דרוש רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. א”ל דיניה דההוא גברא במאי, א”ל בצואה רותחת, דאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת. תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי עבודה זרה. תניא אמר רבי אלעזר, בא וראה כמה גדלה כחה של בושה, שהרי סייע הקב”ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו. (גיטין נז, א)
כתב מו”ז הג”ר מרדכי גיפטר זצ”ל (פרקי אמונה ח”ב, פ”ה – א), דמה שנקטה הגמרא כאן את הלשון “תא חזי” זה כדי לעורר את ההתבוננות הנצרכת להבנת ערכם של ישראל, שמתוך חוסר ההתבוננות יראה אדם ולא ידע מה רואה, ישמע אדם ולא ידע מה שומע, ולכן אמרו רז”ל תא חזי, שנתעורר להתבונן בדברים, ואז מתוך התבוננות בדברים נראה מה גדול ערכם של ישראל, שאפילו מפושעי ישראל כמו אותו האיש שהיה רשע גמור מסית ומדיח, שבגינו ובגין דרכו ושיטתו הרשעה נרצחו ונטבחו רבבי רבבות ועוד מישראל במשך אלפי שנים, עדיין הוא עומד במדריגה גבוהה יותר מבלעם ודעימיה, ואע”פ דבלעם היה נביא ומחשובי אומות העולם.
ואולי יש להוסיף ע”פ דבריו ולבאר עוד מאי דנקטה הגמרא לאחר שהביאה את עונשם של טיטוס בלעם ואותו האיש, את הך ברייתא שמחלקת בין פושעי ישראל לפושעי אומות העולם, ללמדנו שיש קשר ישיר בין הדברים. ומלבד מה שנקטה הגמרא לישנא ד”תא חזי” בכאן לעורר ההתבוננות לחלק בין אותו האיש לרשעי אומות העולם, עוד י”ל דבדווקא נקט בכאן דברים אלו להראות שנחרבה ירושלים מחסרון ההתבוננות, דאילו היו מתעוררין אנשים שבדור החורבן לרום ערכו של כל איש יהודי כנלמד מג’ רשעים אלו שהעידו על חשיבותן של ישראל, אפשר שמעולם לא נחרב הבית. דאילו העריכו כל אחד ואחד מישראל בערך הראוי ליהודי שיש בו נפש אלו-ה ממעל, בודאי שיחושו מבושת כל אחד מישראל ולא היה מפיק האכסניא לבר קמצא מסעודתיה, ואפילו היה רוצה להוציאו היו החכמים מוחין בדבר.
ומלבד מה שהיו נמנעים מלבייש את בר קמצא שלא היה בושתו אלא המגלגל להחורבן, עוד יותר מזה מה שיוסר מעיקרו שורש החורבן שנבע משנאת חנם שנתגברה בהם, דע”י שהיו מכירים כל אחד בערכו של חבירו בודאי שלא ישנא את זולתו בחנם.
ואפשר עוד להטעים על דרך זה איך הגיע אותו האיש להלעיג על דברי חכמים, ובהקדם מה שביאר המהר”ל בטעם ענשו של אותו האיש בצואה רותחת, דהמלעיג על דברי חכמים ששכליהם נבדלים משכל האדם במעלתם דינו בצואה הנבדלת מן הגוף מצד פחיתותה. וי”ל דהוא חטא ע”י שלא התבונן בערכם של ישראל, דאילו התבונן בערך של כל אחד מישראל היה מכיר במעלתם וחשיבותם של ישראל מכל הנבראים במה שהם נבדלים בטהרתם משאר האומות, ועי”ז היה יודע ומבין בערכם של החכמים ששכליהם נבדלים משאר בני אדם ושכמם למעלה מכל ישראל, ולא היה מלעיג עליהם ועל דבריהם.

עלה הכשר
שימוש בכלי שבלע איסור פגום מעיקרו
ע”פ ספר חסד לאברהם, הלכות הכשר כלים, מאת הרב אברהם צבי גנדלמן שליט”א
כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר. (לא, כג)
שאלה: יש להסתפק בגיעולי עכו”ם שאינו בן יומו, האם חייבו הגעלה אפילו במקום שלא תהיה השתמשות באוכל אלא בכלים אחרים, ורק הכלי השני מבליע באוכל. דהנה זה ברור דאם נבלע איסור בכלי, אז לעולם אסור להשתמש בו לכתחלה באוכל גם אחרי שנפגם הטעם, וזהו הוא עיקר התקנה שלא להשתמש אפילו כשאינו בן יומו. אבל באופן שלא יכנס הטעם באוכל אלא בכלי אחר ומשם לאוכל, ונמצא דבכלי השני תחילת הבליעה היא כבר בליעה פגומה שאינו בן יומו, ורק בכלי השני משתמש באוכל, האם יש איסור לכתחלה ע”ז או לא.
ונ”מ בלוקח בית מעכו”ם ויש בו ‘מדיחי כלים’ וכיורים (dishwashers and sinks), שאין משתמשים בהם באוכל עצמו אלא רק בכלים אחרים, האם יש צורך להכשירם מצד הלכות גיעולי עכו”ם.
תשובה: הנה מפשטות הרשב”א (שו”ת ח”א סי’ רסב-רסג – הובא בביאור הלכה סימן תנב) לכאורה מבואר דלא שייך כאן איסור לכתחלה, דלא חשש כלל לבליעה שנבלעה מתחילה בפגמו.
אולם הרא”ש (פסחים פ”ב סי’ ז) הקשה מדוע לא חששו בהגעלת אינו בן יומו לאסור משום שחוזר ובולע טעם לפגם. ותירץ דמן הראוי לגזור רק בבישול, דהתם אם יבשל בבן יומו יאסור מדאורייתא, משא”כ בהגעלה אילו היה מגעיל בקדירה של איסור בן יומו מסתמא לא היה שיעור טעם לאסור [כן נראה כוונתו]. ועוד תירץ הרא”ש דאין הגעלה מסורה לכל אדם ורק לבקיאים, ולכן אין שכיח הטעות כ”כ וליכא למיגזר.
ולכאורה נידון דידן תלוי בב’ התירוצים, דלפי תירוץ ראשון שבהגעלה לא גזרו מצד דאף בבן יומו לא יאסור מדאורייתא, א”כ ה”ה בנידון דידן מכלי אחד לשני אף בבן יומו לא יהיה אסור מדאורייתא, אבל לפי התירוץ השני של הרא”ש, שבהגעלה לא שכיח טעות, א”כ בשאר השתמשות אף מכלי שאינו בן יומו לכלי אחר יש ענין ליזהר מנטל”פ לכתחלה.
ובשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ג סי’ כט) הביא מבנו הגר”ד זצ”ל, שנוטה כתירוץ ראשון של הרא”ש, ולעולם לא גזרו על נטל”פ לכתחלה באופן שנבלע לתוך כלי בליעה פגומה, וא”כ ה”ה בנידון דידן דלא צריך להכשיר כלל [כל זמן שבטוח דליכא שום בעין, וזה דבר שקשה לקיימו במדיחי כלים]. אך הגר”מ עצמו חלק על בנו והעמיד כתירוץ השני של הרא”ש דרק בהגעלה לא גזרו, אבל כאן דהוי תשמיש רגיל ושכיח בו טעות, יש איסור לכתחלה וצריך להכשיר.

פסקי דינים בהגעלה מבשר לחלב או להיפך
ע”פ ספר מנחת יד, דיני הכשר כלים, מאת הרב יששכר דוב היילפרין שליט”א
א) כתב המג”א (סימן תקט ס”ק יא) דאסור להשתמש בקביעות בכלי אחד לבשר ואח”כ לחלב אפילו ע”י הגעלה בינתיים, דחיישינן שמא ישכח ולא יכשירו. אמנם יש חולקים ע”ז וס”ל דאין בזה איסור מדינא, ומ”מ לכו”ע המנהג לקבוע כלים לבשר וכלים לחלב.
ב) לפי דברי המג”א אסור להשתמש במיקרוגל (Microwave) אחד לבשר ואח”כ לחלב אפי’ ע”י הגעלה בינתיים. [ואפילו באופן שמכסה המאכלים קרוב הדבר מאד לבוא לידי איסור].
ג) באופן שאין הכלי צריך הכשר אלא משום חומרא, אפשר גם להמג”א אין בזה איסור. ולפי”ז מותר להשתמש בתנור א’ לבשר ואח”כ לחלב ע”י הכשר בינתיים באופן שאין ההכשר אלא משום חומרא.
ד) עוד כתב המג”א דהמנהג שלא להגעיל אפילו פעם אחת מבשר לחלב או מחלב לבשר. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על עיקר הדין ולהגעיל מבשר לחלב או מחלב לבשר. וכן יש עוד אופנים שמקילים, וכגון במוכרו לאדם אחר, או שעברו י”ב חדשים מהתשמיש האחרון. ואם מכשיר לפסח, כתבו החתם סופר והפמ”ג דמותר להחליף גם מבשר לחלב או מחלב לבשר.
ה) להכשיר מבשרי לפרווה או מחלבי לפרווה, אין מניעה אפילו ממנהגא.
ו) מפה חלבי, מותר לכבסה בחמין להכשירה לתשמיש בשר, וכן להיפך.
תשובת הרב אשר אנשיל עקשטיין דומ”ץ דק”ק בעלזא שנדפס בסוף הספר: בנוגע למפות [-אם נוהג בהם מנהג שלא להגעיל מבשר לחלב ע”י כביסה] כיון דכתב המג”א (סימן תקט) דבתנור מותר, כיון דדרך תשמישו בליבון בין תשמיש לתשמיש, עיין שם במחצית השקל, ה”נ יש לומר במפה כיון דדרך לכבס בין שימוש לשימוש הרי זה הוכשר והוגעל בכל פעם.

עלה לתרופה
11 Days of Aveilus: Fast Days & the Nine Days
Rabbi Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
Limiting Simchah One of the first halachos recorded in the Shulchan Aruch Hilchos Tishah B’Av (551:1-2) is that when the month of Av arrives we decrease simchah. One application is regarding the mazal of Klal Yisrael at this time; for example, a litigant should try to postpone his court case, as the time is not auspicious.
The Shulchan Aruch limits other activities that bring simchah as well. This would include, but not be limited to, acquiring items that bring happiness, or extending one’s house (see Mishnah Berurah ad. loc. 11). (These halachos also apply to Sefardim beginning with Rosh Chodesh Av, although for Sefardim other restrictions such as eating meat, drinking wine, laundering clothes and bathing are limited to the week of Tishah B’Av.)
Extending to Other Fast Days The Be’ur Halachah (d”h m’rosh) quotes in the name of the Pri Megadim (Eishel Avraham 551:10) who in turn quotes the Elyah Rabbah (551:1) that all these activities may possibly be forbidden on other fast days as well; in other words, the list of activities that one refrains from in the Nine Days should also apply to the 10th of Teves and the 17th of Tammuz. Accordingly, many other minhagim of the Nine Days should also apply on these fast days.
Certainly, festive activities restricted during the entire Three Weeks (such as music) should be avoided on 10 Teves as well. See also Pri Megadim (ibid. #41) that bircas Shehecheyanu which is avoided in the three weeks should also not be recited on 10th of Teves by one who is fasting; interestingly, the implication is that someone who isn’t fasting may recite Shehecheyanu. Additionally, the night prior to the fast might not be included, since the fast itself begins in the morning (see Igros Moshe, cited in Aleh Tzom, Rabbi Szimonowitz, Alim Parshas Balak 5782).
However, it is difficult to understand what the source of this halachah is. These halachos are based on Hilchos Aveilus and therefore wouldn’t seem to apply to the other fast days, which are primarily days of teshuvah (see Rambam, Hilchos Taanis). Furthermore, why is the third fast day – Tzom Gedaliah – omitted by the Pri Megadim and Be’ur Halacha?
Teshuvah and Aveilus Perhaps we can understand the connection between the Nine Days and the “minor” fast days. The Kli Yakar in Parshas Devarim (1:1) refers to his sefer Ir Giborim, where he says that Bnei Yisrael would have had an 11-day journey from Har Sinai to Kodesh Barnea, but those 11 days turned into sorrow as a result of the sins in the Midbar. Correspondingly, there are eleven days in the year of mourning the Churban: the nine days from Rosh Chodesh Av through Tisha B’Av, the 17th of Tammuz and the 10th of Teves. The 10th of Teves represents the beginning of the Churban, the 17th of Tammuz the second step and Tishah B’Av the end. It would seem from here that 10 Teves and 17 Tammuz have an element of aveilus in addition to the element of teshuvah.
Checking the Source Rav Chayim Sofer (Toras Chayim 551:1) explains that the Elyah Rabbah obviously has a printer’s error, as the identical words appear a few lines earlier. In the previous siman (550:5) the Elyah Rabbah quotes the Gemara (Megillah 5a) that says that when Tishah B’Av falls on Shabbos it is postponed to Sunday rather than advanced to Thursday or Friday because we don’t “advance punishment” אקדומי פרוענותא לא מקדמינן. The Eliyahu Rabbah asked the “lomdim”: perhaps the reason is not to avoid advancing punishment but rather because the Churban was primarily on the 10th of Av, which would occur in this case on Sunday? He answers that perhaps the Gemara understood that this applies to the fast days of 17 Tammuz and 10 Teves as well, as Rashi explains (based on our calendar, the 10th of Teves can never fall on Shabbos), as on there wouldn’t be any reason to push off those fast days to Sunday, so the Gemara knew that the reason must be that we don’t advance punishment. This is why Tzom Gedaliah is not mentioned: if it falls on Shabbos, we can’t push it back to Thursday or Friday as that would be Rosh Hashanah when fasting is not permitted.
A few lines later in the next siman, the Eliyahu Rabbah brings the opinion that one decreases his simchah for the whole month of Av (Magen Avraham, quoting Rabbeinu Yerucham). The printer repeated the line “perhaps this includes 17 Tammuz and 10 Teves as well” (see illustration).
It should be noted that the Eliyahu Rabbah wasn’t printed in the mechaber’s lifetime; it was first printed in 1757, over forty years after his petirah in 1712.
The Halachah Doesn’t Change The fact that the Pri Megadim and subsequently the Beur Halacha quote this possibility even if it wasn’t the Eliyahu Rabbah’s intention would not affect the halachah, because they held that this a logical conclusion even without a source. Even the differentiation between 10 Teves and 17 Tammuz as opposed to Tzom Gedaliah may also apply as we explained earlier.
May we be zocheh very soon to celebrate these 11 days as they were originally intended.