Shabbos Gilyon Succos 5784
עלה שמחה
שמחת החג ושלמי שמחה
ע”פ קונטרס יגל יעקב מאמרים על המועדים, מתורתו של הג”ר יעקב ביסטריץ זצ”ל
איתא בגמרא (פסחים קט, א) שבזמן שבית המקדש קיים החיוב שמחה הוא בשלמי שמחה, אבל בזמן שאין ביהמ”ק קיים החיוב הוא ע”י יין. ויש ללמוד מתוך דברי התוספות (מועד קטן יד, ב) שחיוב שמחה מן התורה הוא רק ע”י שלמי שמחה, ואילו החיוב שמחה ע”י יין צ”ל שהוא רק מדרבנן.
אמנם מלשון הרמב”ם (פ”ו מהל’ יו”ט הל’ יז-יח) משמע ששניהם מה”ת. שהרי כתב וז”ל, שבעת ימי הפסח ושמונת ימי החג עם שאר ימים טובים כולם אסורים בהספד ותענית, וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגיך וגו’, אע”פ שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהל’ חגיגה, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו. כיצד וכו’ והאנשים אוכלין בשר ושותים יין וכו’, עכ”ל. ומשמע מדבריו דס”ל ששני אופנים של קיום שמחה הם מן התורה. וכן נקט השאגת אריה (סימן סה). אלא שצ”ב איך שייך מן התורה שני אופנים לקיים המצוה, ואם אפשר לקיימה ביין מהו גדר החיוב להביא שלמי שמחה.
ונראה לבאר בדעת הרמב”ם שגדר מצות ושמחת הוא לשמוח ברגל כפי יכלתו האפשרית, ומאחר דכתיב ושמחת אצל הקרבת שלמים, לכן איכא חיוב להביא קרבן שלמים ברגל, דבזה איכא ענין מיוחד ודרגא יתירה של שמחה, אבל עצם הדין שמחה מתקיים בכל ענין של שמחה, אבל מ”מ היכא דאפשר לו להביא קרבן שלמים ואינו מביאו איכא ביטול של שלימות השמחה אע”פ שלא נתבטל לגמרי הדין שמחה.
אך קשה מסוגיית הגמרא בפסחים (ע, ב) שהגמ’ מצדדת לומר ששלמים ששחטן מערב יו”ט אינו יוצא בהן משום שמחה דבעינן זביחה בשעת שמחה וליכא, ומטעם זה נתמעט ליל יו”ט ראשון משמחה, ומזה משמע שרק ע”י שלמי שמחה אפשר לקיים המצוה מה”ת וכמשנ”ת בדעת התוספות.
אולם הגמ’ שם מקשה מדתנן ההלל והשמחה שמונה, ואם בעינן זביחה בשעת שמחה פעמים דליכא שמונה, ופריק בגמ’ דמשמחו בכסות נקיה ויין ישן. ובדעת התוספות צ”ל שהגמ’ מתרצת שהמשנה מיירי בחיוב שמחה דרבנן שאכן נוהג כל שמונה אע”פ שלא שייך זביחה בשעת שמחה.
ולמשנ”ת יש לומר בדעת הרמב”ם דהגמ’ ניחא לה לפרש דהמיעוט דיו”ט הראשון הוא משום דלא אפשר לקיים הדין שמחה בשלימות כיון דלא שייך זביחה בשעת שמחה, ומ”מ קתני במתני’ ריש פ”ד דסוכה, ההלל והשמחה שמנה, ולא רק דמדרבנן הוי דין שמחה שמנה, דאף מן התורה מתקיימת השמחה כל שמונת הימים בשאר מיני שמחות.
עלה ישיבה
פטור משמשי החולה מן הסוכה
ע”פ ספר שערי מועד על ישיבת סוכה, מאת הרה”ג ר’ שאול כ”ץ שליט”א
תנן (סוכה כה.) חולין ומשמשיהן פטורין מן הסוכה, ע”כ. והיינו דלא מיבעיא החולה עצמו, אלא גם מי שמשמש את החולה פטור. ונחלקו האחרונים בטעם פטור משמשי החולה.
א) הלבוש (סי’ תר”מ ס”ג) ביאר משום דעוסק במצוה הוא והעוסק במצוה פטור מן המצוה ע”ש, וכיוצ”ב כתב שו”ע הרב (ס”ז), וכן הביא המ”ב.
ב) אולם הערוך השלחן (סימן תר”מ ס”ג) תמה, דהתינח בעושה בחנם משום מצוה, אבל אם עושה בשכר יתחייב [שהרי ל”ש בכה”ג פטור עוסק במצוה], ולא נזכר חילוק זה בגמ’ ובפוסקים, ומש”ה פירש (ס”ד) דההיתר הוא משום תשבו כעין תדורו, וטעם זה שייך גם אצל המשמשים ע”ש. וכיוצ”ב כתב הערוך לנר דהוא ג”כ משום תשבו כעין תדורו, דכיון דהחולה צריך לו, כמו שהיה יוצא מדירתו לשמש החולה כמו כן יכול לצאת מסוכתו עכ”ד. והמעיין בדברי המאירי והרא”ה הנ”ל יראה שגם הם הבינו כן, שהרי פי’ טעמא ד”תשבו כעין תדורו” גם לגבי משמשי החולה ע”ש.
ג) והנה בתוספת ביכורים (סקכ”ב) הביא הערוך לנר צד ג’ לפרש שורש הפטור דמשמשי החולה, די”ל דהוא מדין מצטער, דכיון שצריך לעסוק בחולה, צער הוא בעבורו לישב בסוכה ע”ש. והכוונה שדואג תמיד שמא לא יהא לחולה כל צרכיו, וזה גופא גורם שיהא נחשב מצטער. וכדבריו מבואר מדברי שו”ת שבות יעקב (ח”ג סימן נ”א). אמנם לפי צד זה לכאורה תלוי במציאות אם באמת מצטער מחמת זה או לא, דהרבה פעמים אין המשמש מצטער מזה, ולא שייך להקל בכה”ג וצ”ע.
ויש כמה נפק”מ: א) אם נוטל שכר, שלצד הב’ וג’ עדיין שייך ההיתר, משא”כ לצד הא’, לדעת הערוך לנר והערוך השלחן לא שייך ההיתר, אולם דעת המ”ב בביאור הלכה (סי’ לח) דגם בכה”ג שייך ההיתר. ב) כשאינו מצטער בצער החולה, דלצד הא’ וב’ עדיין פטור, משא”כ לצד הג’ הכל תלוי במה שמצטער בצערו, וזולת זה ליכא היתר. ג) לכאו’ נ”מ אם רוצה לישב בסוכה ולברך, דאם הוא משום עוסק במצוה לכאורה יכול לברך, אמנם אם הוא משום חסרון תשבו כעין תדורו י”ל דאי אפשר לברך. אמנם י”ל דכל זמן שהוא עכשיו בסוכה אין חסרון בזה וצ”ע. וכן לצד הג’ אם באמת מצטער לכאורה אי אפשר לברך וצ”ע.
אופנים השכיחים בדין חולים ומשמשיהם: א) אשתו אחר הלידה או חולה שצריכה לו לשמשה, ודאי שפטור. וכן אם היא צריכה שיסייע לה באמצע הלילה בטיפול בתינוק ליתן לו בקבוק ושאר דברים, או לסייע אותה. ב) מי שיש לו כמה ילדים קטנים [שערים הרבה פעמים באמצע הלילה וצריכין טיפול], וקשה לאשתו לקום להם כסדר מכמה טעמים [שהיא חלושה, או שאם תקום לא תוכל לטפל בהם כל היום וכיוצ”ב], ודאי מותר לישן בבית כדי שיהא מוכן לטפל בהם.
והיסוד בשניהם הוא דתינוק נחשב כחולה ואם צריכין לו לשמשו נחשב כמשמשי חולה, וראה בדברי המקור חיים (סימן תר”מ), והן הן הדברים.
קול עלה
זכרון תרועה נחשב כתרועה
כתבתם ב’קול עלה’ בשם המשנ”ב, שזכרון תרועה דר”ה שחל בשבת נחשב כמו שופר ולפיכך יש למנוע מלתקוע בערב ר”ה אפילו כשחל בשבת, והערתם שלא נמצא מקור ברור לדבריו. הנה הריטב”א (ר”ה טז, א) כתב וז”ל, וכך לשון התוספתא שופרות כדי שתעלה תפלתכם בתרועה כלומר בהזכרת תרועה והיינו נמי זכרון תרועה, עכ”ל. ומבואר שהזכרת התרועה בתפילת ר”ה יש בה סגולת השופר. וראה לשונו של המשנת רבי אהרן (ח”ב עמ’ קצא אות ג) “היסוד הוא מצות שופר דאתיא לזיכרון וכו’ וחז”ל תקנו מלכויות זכרונות ושופרות – היינו דמונחים ענינים אלו במצות שופר, אך חז”ל פירשו יסוד הדברים בהברכות”. ואולי יש מקור נאמן מהריטב”א לדברי המשנ”ב.
בכבוד רב, ברוך שמעון בארנעט
* * *
ברכה על תמרים בסעודה
בענין השאלה בקדימת הברכות (מגליון ראש השנה ואילך), לא ידעתי מפני מה לא נהוג עלמא לחוש לדברי הערוך השולחן (סימן קעז סעי’ ח), שהביא שיטה [וציין למג”א סק”ג] שאין מברכים על תמרים באמצע סעודה כיון שמשביעים כפת, וכתב על זה “וצ’ע לדינא, ונכון לאכול מקודם עוד איזה פרי ולברך עליו העץ ויצא על התמרים ממה נפשך”, עכ”ל. ולפי”ז אף שתמרים יותר קרובים למלת ארץ, יש לברך בסעודה על הרימון ולפטור התמרים. ולפלא שלא ראיתי מי שיאמר כן.
יוסף אהרן הלוי ליכט
* * *
בענין מנהג כפרות, בילדותי אמרתי להגן על הרמ”א, שהרי בכמה פסוקים חזינן שענין תשובה הוי ענין של רפואה כגון “ושב ורפא לו”, “רפאה נפשי כי חטאתי לך”. והלא קיי”ל דכל שהוא משום רפואה אין בו משום דרכי אמורי.
אלי’ קאהן
עלה צדיקים
ישיבה בסוכה בשעת ירידת גשמים
הרב יהודה ראטה, מכון עלה זית
מנהג צדיקים לישב בגשמים בסוכה כתב הרמ”א (או”ח סי’ תרל”ט סעי’ ז’) “וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא הדיוטות”. ומקור דבריו הוא מדברי ההג”מ (סוכה פ”ו ה”ב) שהביא דברים הללו מרבינו שמחה, ומציין שמקור הדברים בירושלמי (ברכות פ”ב ה”ט, שבת פ”א ה”ב) שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.
ידוע מנהג כמה צדיקים שלא עזבו הסוכה אף שירדו גשמים. ורבים תמהו איך נהגו נגד דין מפורש ברמ”א. אולם נראה שהרבה יש לפקפק על עיקר דין כל הפטור מן הדבר, עד שאפשר לומר שהפוסקים בדרך כלל לא השתמשו בכלל זה בצורה אחידה, או מטעם שלא פסקו כדברי הירושלמי כלל, או מטעם שחשבו שלא בכל מקום נאמר הכלל כאשר יתבאר.
ראשית נקדים שנחלקו המפרשים בביאור סוגיית הירושלמי, ולדעת רוב מפרשים מסקנת הגמ’ כדברי חזקיה ש”כל הפטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט”, אבל לדעת החרדים פסקינן דלא כחזקיה, עיין שם.
מנהג פשוט להחמיר במקומות אין מספר ובאמת דברי חזקיה מחודשים מאד, וכבר תמהו רבים שהרי אנו מחמירין הרבה יותר מן המחויב. והרי אמרו חכמים קדש עצמך במותר לך (יבמות כ’ ע”ב), ועשו משמרת למשמרתי (שם כ”א ע”א), ועוד הרבה כאלה. וכן מצינו בכמה מקומות שחכמי התלמוד החמירו על עצמם יותר מן המחויב. וכן נקטו הפוסקים למאות שהמחמיר תע”ב וירא שמים יחמיר וכדו’. ולפעמים צוו שיש לנהוג לפנים משורת הדין (ב”מ ל’ ע”ב), ולמה אין כל זה בכלל כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט. וביותר יש לתמוה למה מחמירין נשים והסומא לקיים המצות שפטורים בהם. וראה לשון בעל שו”ת באר שבע (סי’ כ”א) שכתב וז”ל, ואגב דאתא לידן הך מימרא כל הפטור מן הדבר וכו’ נימא ביה מילתא. כל ימי הייתי קוהה על זה המאמר ועל הא דאמרו לא דייך מה שאסרה התורה, היאך מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, שהרי אנו עושין הרבה דברים למאות ולאלפים שאנו פטורים מן הדין משום חומרא ופרישות, ע”כ. ונשאר בסוף בצ”ע. והובא במג”א (סי’ ל”ב ס”ק ח’, תע”ב ס”ק ה’) שכתב וז”ל, ובאמת כתב הבאר שבע דצריך להתיישב בדבר, שהרי כמה פעמים מצינו שמחמירין בדבר שאנו פטורין בו ע”כ.
ומחמת גודל התימה אין חידוש שכמה אחרונים כתבו שהבבלי חולק על הירושלמי וההלכה כהבבלי. כן כתב בשו”ת שבות יעקב (ח”ב סי’ ל’) ובקרן אורה (תענית י’ ע”ב). והנה הבאנו לעיל פי’ החרדים ולדבריו ג”כ ההלכה דלא כחזקיה וכ”כ בנזירות שמשון (סי’ תע”ה מג”א ס”ק ו’). בדרך אחר כתב הגר”א (שנות אליהו ברכות פ”א מ”ג) שמה שתירץ הירושלמי דחוי בעלמא הוא ובאמת אין ההלכה כחזקיה. ואף זה תימה גדולה היא, שהרי כל הראשונים הביאו דברי הירושלמי בכמה מקומות להלכה, וכן מקשה החיד”א (עין זוכר מע’ פ’ אות י”ג). ופלא גדול מה שמביא בביאה”ל (סי’ רל”ב סעי’ ב’) דברי הגר”א ומשמע שפסק כן להלכה וצ”ע.
אופנים שלא נאמר דין “כל הפטור וכו” עוד מצינו כמה מהלכים וחילוקים בדברי הראשונים והאחרונים, מתי אמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט.
מצות שאחרים מחויבים בו: ברמב”ן וריטב”א (קידושין ל”א ע”א) כתבו שהטעם שאסור להחמיר הוא שנראה כמוסיף על התורה. ומה שמותרים הנשים והנכרים לקיים המצות שפטורים בהן הוא שכיון שאחרים מחויבים בהם לא נראה כמוסיפים על התורה. וכן משמע מדברי המאירי (ר”ה ל”ג ע”א).
מיחזי כיוהרא: מדברי ראבי”ה בכמה מקומות (סי’ א’, נ”ו, תקל”ז, תקצ”ז) מבואר שהבין טעם האיסור משום יוהרא. ובאמת כן מורה פשטות דברי הירושלמי וכן כתבו כמה ראשונים, עי’ אור זרוע (ח”א סי’ תקמ”ג) בשם רבינו שמחה, אורחות חיים (הל’ קידוש היום), ומרדכי (ברכות א’). וכ”כ החרדים, וכן משמע בר”ש בסירלאו ומהר”א פולדא. ולפ”ז כתב הראבי”ה שאין במעשה הנשים והסומא מעשה הדיוטות, שאין יוהרא אלא היכא דמשנה משאר בני אדם, וכל מקום דלא מיחזי כיוהרא רשאי להחמיר. עוד כתב הראבי”ה שבחכם או מי שרגיל בפרישות לא מיחזי כיוהרא. וכן לא מיחזי כיוהרא אם אנשים אחרים ג”כ עושין כן. ולפ”ז נמצא, שבכל מקום שכתבו הפוסקים כגון בצנעה שלא חיישינן ליוהרא, הכ”נ שאין בזה משום הדיוטות.
מעשה שאין בו צד איסור: כמה פוסקים כתבו שכל הדין של כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט אינו אלא במקום שיש בזה המעשה צד איסור. עי’ חק יעקב (סי’ תע”ב ס”ק י’) שמצדד כן ומסביר שבגשמים בסוכה הוא מצער עצמו וכל שכן ביום טוב. ולפ”ז יש ליישב מה שהק’ כמה אחרונים ממה שבשו”ע (סי’ תרל”ט סעי’ ו’) פסק שרשאי להחמיר לא לשתות מים חוץ לסוכה, והיינו משום שאין בזה צד איסור. וכן כתב בשו”ת עולת שמואל (סי’ צ”ח, הובא בביאה”ל סי’ תרל”ט סעי’ ז’), שדוקא במצטער שיש בו חילול יו”ט ואפי’ בחוה”מ חייב לכבדו, משא”כ בשתיית מים, וכתב שבאמת אם מצטער במניעת שתיית מים אסור להחמיר, ועיי”ש עוד. אך יש להקשות על עיקר דבריהם, שהרי מקור האיסור הוא מהירושלמי ושם איירי בהפסק בתוך סעודה לתפילה ולקר”ש לחתן ואיזה צד איסור יש בזה. ועוד שהלכה זו מובא בכמה מקומות שברור שאין בהם שום צד איסור, וכן מקשה בחק יעקב (שם). אחרי זה מצאתי שבעל העולת שמואל כבר עמד בזה בתשובה אחרת (סי’ נ”ט).
עוד דנו הפוסקים אם רשאי להחמיר כשעשו כן שלא לשם חומרא, או במקום שנחלקו הפוסקים, וכן כתבו שאפשר להחמיר במצוות שבין אדם לחבירו, או במצוות שהם בשב ואל תעשה ואכ”מ.
ועתה נחזור למה שהתחלנו בישיבת סוכה כשיורדים גשמים. הנה הכלל המובא ברמ”א אינו כלל גמור, ומתוך דברי הרבה אחרונים נראה שחלקו על הרמ”א. שהרי בעיקר דינא דהירושלמי י”א שאין הלכה כחזקיה. ואם טעם האיסור משום יוהרא, א”כ י”ל שמי שרגיל בפרישות מותר להחמיר. וכן י”א שבצנעא לא מיחזי כיוהרא. עוד י”ל שכיון שיש היום הרבה שנוהגים כן תו לא מיחזי כיוהרא. וכן יש להתיר במקום שאינו ניכר שעושה בהדיא כדי לצאת ידי חובתו, לפי מה שכתבו הפוסקים שבשב ואל תעשה מותר. ודי בזה להראות שהמחמירים שלא לצאת מהסוכה יש להם הרבה על מה לסמוך.
עלה סוכות
צילא דמהימנותא ע”פ ספר מעוז חיי, מאת הרב יעקב יהודה חיים פיינגאלד שליט”א
הרבי מקאצק הניח יסוד במהות מצות הסוכה, למה רק במצות סוכה מצינו דין שהמצטער פטור מן הסוכה (סוכה כ”ה:), ואילו בכל שאר המצות לא מצינו פטור זה, אלא האדם הוא מחוייב אפילו אם הוא מצטער. ואדרבא, בשאר מצות אמרי’ ככל שמצטער יותר כך מקבל שכר יותר, דלפום צערא אגרא (אבות פרק ה’ משנה כ”ג), ובודאי אין צד לפטור מן האי טעמא שמצטער. וביאר הרבי מקאצק, שיסוד מצות סוכה וקיומה הוא לבטל עצמנו להקב”ה לגמרי, ויוצאים מביתנו לחסות תחת סתר כנפיו בביטול גמור, ולכן אם האדם מרגיש צער הרי בע”כ שאינו מבטל עצמו, וממילא אינו בכלל מצות סוכה ופטור.
ונראה ששורש דבריו הוא על פי מש”כ רבו הר”ר בונים בספר קול שמחה לפרש הגמרא במס’ עבודה זרה (ג.), שלעתיד לבוא השי”ת ינסה את הגוים אם הם מקיימים מצות סוכה, והם יצטערו בה ע”י החמה ויבעטו בה, עיי”ש.
ומקשים העולם, למה הקב”ה נותן לאומות את מצות סוכה דוקא. וביאר הקול שמחה שענין הדביקות והביטול שיש לנו להשי”ת הוא דבר שהושרש בנו מכח האבות הקדושים. ובמתן תורה נתחדש מעשי המצוה שהם ‘לבושים’ לגוף המצוות, ואולם אם גוי רוצה לעשות מעשה מצוה, הוא יכול לעשות רק הלבוש, אבל אין לו שייכות לעיקר הדביקות, שדבר זה לא שייך בגוי כלל. ועיקר ענינה של מצות סוכה הוא בחינה זו של הדביקות והביטול, שהולך מביתו לחסות תחת כנפי השכינה, וענינה הוא לזכור ‘זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה’, שמשום זה זכינו לקבל מצות סוכה – זכר לענני הכבוד.
נמצא שאע”פ שיש חלק חיצוני במצות סוכה דהיינו הישיבה בדפנות ובסכך, אבל עיקר קיום מצותה הוא החלק הפנימי, שהוא הביטול להקב”ה. וא”כ אפילו אם הגוי נכנס לסוכה הוא אינו מקיים מצות סוכה כלל מכיון שאינו מבטל עצמו להשי”ת כלל אלא רק עושה מעשה חיצוני, שזה אינו עיקר המצוה. משא”כ ישראל מקיימים את הביטול להקב”ה, שהוא פנימיותה ועיקרה של מצות סוכה.
ועל פי דברי הקול שמחה מבוארים דברי הרבי מקאצק שרק במצות סוכה מצטער פטור, מכיון ששאני מצות סוכה שאע”פ שיש דינים מעשיים אבל עיקר קיום מצותה הוי ההתבטלות, וכל שמצטער אין זה מצות סוכה, ושאני משאר מצוות שאפילו המצטער חייב בהם ואמרינן בהם לפום צערא אגרא.
רמזי האושפיזין בסוכות
ליקוטים מספר סוכת יעקב, מאת הרב אליעזר יחיאל ברנשטיין שליט”א
מצינו בחז”ל רמזים בסוכות לכל האושפיזין:
אברהם אבינו: א) “והשענו תחת העץ” רמז לסוכה, לפי שבאו המלאכים אל אברהם בשלישי למילתו, ולפי המדרש נימול ביום כיפור, א”כ באו המלאכים אל אברהם בסוכות (ע”פ תוס’ ר”ה יא, א). ובמדרש רבה (בראישית מח, י) בזכות “והשענו תחת העץ” זכו למצות סוכה. ב) במדרש פליאה “וה’ ברך את אברהם בכל” זו מצות סוכה.
יצחק אבינו: עיקר מצות לולב שהוא כפת תמרים על שם יצחק, שהיה כפות על גבי המזבח.
יעקב אבינו: בטור (סימן תיז) “ולמקנהו עשה סוכות” כנגד יעקב אבינו שעשה סוכות. ועוד ביארו המפרשים שיעקב עשה עולם הזה עראי וזהו עשה סוכות למקנהו. ועוד שיסוד הסוכה הבדלה מן העולם וזהו יעקב נסע סכותה.
משה רבינו: א) בבאר היטב (סימן תרלט ס”ק א) בשם מהר”י ווייל (סימן קצא) שיעור סוכה גובה כ’ אמה דהיינו ק”כ טפחים, רמז לק”כ ימים שעלה משה למרום ג’ פעמים ארבעים לקבל את התורה. ב) עוד מרומז סוכה בכפרת חטא העגל, שהכפרה החזירה את ענני הכבוד, והכפרה לחטא העגל היתה על ידי משה רבינו.
אהרן הכהן: א) סוכות זכר לענני הכבוד, וענני הכבוד בזכות אהרן הכהן. ב) אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, ושייך לענין ופרוש עלינו סוכת שלומך. ג) בשפת אמת (סוכות תרמד) הביא מזוהר הקדוש וכסה ענן הקטרת רמז למצות סוכה שהוא כיסוי בענן והוא ע”י עבודת אהרן. והביאור בזה שהשראת השכינה נוצר על ידי הקטרת.
יוסף הצדיק: א) כתב בלקט יושר (חג השבועות אות ב) דגל יוסף כנגד סוכות, משום שהוא זמן האסיף כנגד יוסף. יוסף זן את כל העולם והוא המשביר, וגם שמו על שם אסף. ב) בשפת אמת (סוכות תרמ”ח) בחלום יוסף “אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה”, רמז “באספך את מעשיך מן השדה”.
דוד המלך: א) בתהלים (כז) אמר דוד המלך “כי יצפנני בסוכה ביום רעה יסתירני בסתר אהלו” שהוא יושב בצלו של הקב”ה. ב) בברכת המזון אנו אומרים “הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנפלת”.
מצות לולב בשעת לימוד תורה
ע”פ ספר איש מתן עניני ד’ מינים, מאת הבחה”ח מתן זלמן פרידמן שליט”א
הגמ’ סוכה (מא, ב) מעידה על מנהג אנשי ירושלים: “כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו וכו’, נכנס לבית המדרש משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו, מאי קמ”ל להודיעך כמה היו זריזין במצות”. מבואר שאנשי ירושלים היו אוחזים את לולביהם במשך כל היום. אמנם כאשר נכנסו לבית המדרש שגרו את לולביהם. רש”י מבאר מדוע היו משגרים את לולביהם בזמן שנכנסו לבית המדרש, משום שהיו טרודים בלימודם, והלולב היה נופל מידיהם. ונראה שלדבריו זהו דין בהלכות לולב.
לעומת זאת המאירי הוסיף התיבות בסוף “ועוסק במשנתו”, ונראה לדייק שהטעם שמשגרים את הלולב ביד בנו או ביד עבדו הוא לא מדיני לולב, אלא מצד הלכות תלמוד תורה. כי יש יותר בהירות בלימוד כאשר אין אוחזים חפץ ביד.
יש להעיר, שרש”י לשיטתו בפטור מצות סוכה כאשר לומדים תלמוד תורה בעיון, שמצינו בגמרא (כח:) “ומשנן בסוכה. איני והאמר רבא מקרא ומתנא במטללתא ותנוי בר ממטללתא, לא קשיא הא במגרס הא בעיוני”. ודעת רש”י שם (ד”ה ותנוי) שהלומד בעיון פטור מן הסוכה אם ירצה, משום הפטור של מצטער, שהאויר יפה לו להרחיב דעתו.
אבל מן הרמב”ם משמע שאין זה ענין של לכתחילה אם ירצה, אלא שחייבים ללמוד מחוץ לסוכה כדי שתהיה דעתו מיושבת עליו. ומובן ע”פ דברי הרמב”ם (הלכות תלמוד תורה פ”א הלכה י”ב) שכתב שצריך אדם ללמוד כל ימיו לפי הרחבת לבו ולפי ישוב דעתו. ומשמע שסובר שישוב הדעת הוא חלק ממצות תלמוד תורה, והגר”מ שטרנבוך בספרו אמונה ותורה מסביר שכוונת הרמב”ם היא שכל אדם צריך ללמוד תורה בעיון בכוח לפי יישוב דעתו. ולפי זה יתכן שהרמב”ם סובר שצריכים בדווקא ללמוד בעיון מחוץ לסוכה כדי שנוכל לקיים את מצות תלמוד תורה כראוי, כי ישוב הדעת הוא חלק מההגדרה של חיוב תלמוד תורה.
א”כ מסתבר שגם הדין שאין להחזיק לולב בשעת הלימוד, לדעת הרמב”ם נובע מהלכות תלמוד תורה, שחובה ללמוד ביישוב הדעת, ואין יישוב הדעת כאשר אוחזים לולב ביד בשעת הלימוד, ולכן היו צריכים לשגר את הלולב בשעה שרוצים ללמוד. והמאירי נמשך אחרי הרמב”ם.
לולב ושבת – שרביטו של מלך
ע”פ ספר ברכת מועדיך, מאת הרב ברוך פענפיל שליט”א
אין נוטלין לולב בשבת, משום גזירה דרבה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברה”ר, והיינו טעמא דשופר כדאיתא בגמ’ (סוכה דף מ”ג).
הנה כבר כתבו בספרים בענין ר”ה שחל להיות בשבת, דשביתת השבת הוי במקום תקיעת שופר. ויש לעיין לענין נטילת לולב, האם ג”כ אמרינן דבשבת הגם דאין נוטלין לולב מ”מ שבת הוי במקום נטילת לולב, וא”כ צ”ב מהו הקשר בין שבת לנטילת לולב.
והנראה דאמרו חז”ל (ויק”ר אמור ל’, ב’), אמר ר’ אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נצח, אלא מאן דנסב באיין בידיה אנן ידעין דהוא נצוחיא. כך ישראל ואומות העולם באין להקב”ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן, אנן יודעין דישראל אנון נצוחיא, ע”כ.
ומבאר החיד”א ז”ל (ראש דוד אמור) באופן נפלא, שלכל צמח יש מלאך ממונה, מלבד ארבעת המינים שכביכול הוא יתברך משגיח בהם ולא מלאך. וכאשר ציונו השי”ת לקחת ארבעה מינים, שהוא המושל ומשגיח בהם, זה מופת חותך שאנחנו בנים ואנו משתמשין בשרביטו של מלך לקחת ארבעה מינים שהם מיוחדין לו ית’, כבן מלך המשתמש בשרביטו של המלך, לא כן העבד אם כה יעשה אחת דתו להמית. ומאחר שלקיחת ד’ מינין הוראה שאנו בנים, בא האות והמופת שנצחנו את האומות, שהם עבדים ואנו בנים, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ואילו אב שמחל על כבודו כבודו מחול, ונתקבלה תשובתם של ישראל, עיי”ש בהרחבה.
ולפי דבריו יש לבאר דשבת קודש הוי במקום נטילת לולב, ע”פ מש”כ החיד”א במק”א (פני דוד בחוקותי), “כי ששת ימים עשה ה’ את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש”, וא”כ שרביטו של מלך הוא ואיך אנו שומרי שבת, והלא עבד אינו משתמש בשרביטו של מלך, אלא ודאי שאנו בנים, עכת”ד. וכתב עוד (אהבת דוד, דרוש ט’), דלכך גוי ששבת חייב מיתה (סנהדרין נ”ח, ב).
ולכך בשבת אין צריכין ליטול המינים, דשביתת השבת גופיה הוי אותה בחינה של הלולב, דשניהם הוי שרביטו של מלך, ומראין דאנו בנים למקום הראוין להשתמש בשרביטו, וא”ש.
עלה חדש
Succos: The Beginning of the Chodosh Season
Rav Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
“On the 1st days of Succos my Rebbe, the saintly Rav Nosson Adler zt”l, would not the give the aliyah of issur chodosh to a Levi who was not strict regarding this issur, as by Succos time people were already eating from the new grain” (Teshuvos Chasam Sofer, Orach Chayim #15(2)).
In our first article (Parshas Emor 5783), we discussed the various opinions of the Poskim regarding issur chodosh in chutz la’aretz. With the chodosh season upon us, we continue this discussion.
The Avnei Nezer (Choshen Mishpat #115) says that in Poland the Chassidim, following the ruling of their Rebbe, the Chozeh of Lublin (an einekel of the Bach), ate spelt from chodosh. Similiarly, the Rebbe used esrogim from Corfu (Greece), perhaps because the Bach (Teshuvos, #135) permits an esrog that is murkav if it still has the appearance of an esrog.
Rav Dovid Heller z”l (Vayidaber Dovid, Siman 33 #5) once declined eating mezonos at a kiddush because he practiced the issur of chodosh. A Rav asked why he was strict – after all, the Bach is lenient. “You follow one Bach that permits you to eat the food,” Rav Dovid answered, “but I have three opinions of the Bach that advise me not to do so: 1) That someone who is particular shouldn’t make a kevius with three people eating pas habaah b’kisnin because they may be obligated in zimun (Bach, O.C. 192). 2) That on Shabbos even a small amount of pas kisnin is considered a kevius, and one says Hamotzi and Bircas Hamazon (Bach, O.C. 168#6). 3) That if the majority of the mezonos is flour it is still considered bread even if mixed with honey and sugar, and requires Hamotzi (Bach, (O. C. 168)”.
Others felt that since in previous generations Ashkenazim were generally lenient, it would be considered an affront to undertake a new chumra.
The Baal Hatanya (Teshuvos, Siman 7) discusses the “new” sharper knives that the Chassidim introduced for shechitah. The misnagdim objected that even though these new knives were better, since their grandfathers used the less sharp knives, they don’t need to be stricter. The Baal Hatanya responded that sometimes the Hashgachah arranges that later generations overturn a heter of previous generations, usually because of a change in circumstances. Ultimately, the knives introduced by the Chassidim became the standard for everyone.
The Baal Hatanya provides two other examples: that previous generations would daven Maariv hours before nightfall, and that previous generations were lenient regarding issur chodosh.
The question of the issur of chodosh in chutz la’aretz has been revisited in recent years, for various reasons. In the time of the Acharonim it was difficult to ascertain whether the grain was chodosh or not (see Rema YD #293); but today, with modern tracking methods, it is easy to find out when the grain was produced. Since there is a machlokes if a sfeik sfeika that can be clarified ספק ספיקא שיכולה להתברר may be relied upon, it may not be an option anymore.
Additionally, there are two specific crops, winter and spring, with distinct properties. Winter wheat is used for most cookies, pretzels, and crackers – soft or crumbly products. Spring wheat is used for most bread and pasta products – the “doughy” kind. Since the spring wheat is not yoshon, the double safek isn’t applicable. (See A Guide to Chodosh, by Rabbi Yosef Herman z”l.)
Thirdly, prior to 1970s the USA stored surplus grain from year to year and it was reasonable to assume that the wheat was from a prior season. However, as the USA began exporting much of their grain to foreign countries, most of the wheat available here is from the current season.
Finally, many of the Poskim in Europe relied on these heteirim because of she’as hadechak – extenuating circumstances: observing the issur of chodosh meant literally going hungry. As the Taz explains, the Gemara (Niddah 7) says that we may rely on a minority opinion in a case of dechak. Nowadays, though, yoshon products are readily available, so the heter of she’as hadechak is no longer relevant. Others argue that the language of some of the Poskim who permit chodosh in chutz la’aretz seems to indicate that they allowed the heter in all circumstances.
The Mishnah Berurah (489) encourages us not to rely on the heteirim of the Poskim, but at the same time not to criticize those who are lenient. The Biur Halachah adds that some people “throw in the towel” because they think it is all or nothing. This is reminiscent of what he says in Chofetz Chaim (Hakdamah) regarding the issur of loshon hara: the yetzer hara tells a person, “If you keep all the halachos it will be impossible ever to talk.” Here too, someone may think that if he is machmir on chodosh he won’t have anything to eat. Today, as we said, it is possible to obtain yoshon for most food items most of the time.