Shabbos Gilyon Tazria Metzora 5783

עלה גאון
פירוש רבנו סעדיה גאון
מתוך פירוש רס”ג על התורה מהדורת ‘עלה זית’ הנדפס זה עתה לראשונה בעולם ע”פ כת”י מהגניזה, עם ציונים, הערות וביאורים
ענין זה הנוגע להלכות שמחות נדפס לע”נ הרה”ח ר’ חיים יצחק ב”ר זלמן לייב,
נלב”ע כ’ ניסן תשפ”ג, אבי העורך הרב יהודה זייבלד
וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא טָמֵא הוּא בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ: (יג, מה-מו)
תרגום הפסוקים מה-מו
[מה] והצרוע אשר בו הנגע, צריך שיהיו בגדיו קרועים1, וראשו פרוע2, ויכסה את שפמו3, ויכריז: הטמא, הטמא4. [מו] כל זמן שעומד בו הנגע יטמא, הרי הוא טמא, וישב בדד, מחוץ למחנה יהיה מושבו.
והצרוע – על כל הקודמים
במה שאמר “והצרוע”, חיברו בוי”ו החיבור למי שגזר עליו בפסוקים הקודמים שהוא טמא, מחמת נגע או צרעת5.
הקריעה, פרטי דיניה וכוונתה
והדין הראשון שחייב בו הוא שיהיו בגדיו קרועים. ואינו חייב לקרוע את בגדיו כולם עד שלא תישאר מהם חתיכת בד ראויה, ואף לא לקרוע את רובם, אלא הוא חייב רק לקרוע מבגדיו מראש בית הצוואר כנגד הלב שיעור טפח בלבד6, כפי שקורע האדם על מת שמת לו, כדי להראות שמקבל את גערת ה’ יתעלה עליו באימה ויראה, כך עושה המצורע מתוך צערו על צרתו וחרטתו על חטאו7. וכמו שראינו את הנביאים שהם קורעים את בגדיהם בחרטתם על חטאי האומה, כמו שאמר עזרא (עזרא ט, ג) “וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי ומעילי” וגו’. והדבר הזה היה מה שחטא העם בהתערבותו באומות8.
הפריעה, גדרי דיניה וכוונתה
והדין השני הוא מה שאמר “וראשו יהיה פרוע”. גם בזה נמסר פירושו, כמו הפירוש בכתוב “ראשיכם אל תפרעו” (לעיל י, ו), שהוא גידול פרע, כך כאן הוא גידול פרע9. שנאסרה עליו נטילת שערו, כמו שאנו רואים שכאשר המלכים כועסים על אדם הם כולאים אותו ואוסרים עליו לגלח את שער ראשו כל זמן שהוא במאסר המלך01, ואף זה שהמלך כועס עליו, יתכן שכשימנע מגילוח שערו יהיה דבר זה סיבה לסליחת חטאיו ולהתרצות לו, וכך הוא המצורע בהיותו במאסר ריבון העולמים11.
ועל שפם יעטה – איסור שאלת שלום
והדין השלישי הוא מה שאמר “ועל שפם יעטה”, יש לומר בו בדומה למה שביארנו לעיל (י, ו) בפרשת יחזקאל שאמר לו ה’ “ולא תעטה על שפם” (יחזקאל כד, יז), ואמרנו שאין כוונתו לעטיפה עצמה, לפי שאין עושה כן אלא מי שיש לו כאב בפיו, ואין הכוונה אלא לעזיבת הדיבור והשבת השלום ואמירת צפרא טבא וערב טוב, כמי שכועסים עליו, וזה על דרך מה שאמר (מיכה ג, ז) “ועטו על שפם כולם כי אין מענה אלהים”21. הכרזת טמא טמא – גדריה וטעמיה
והדין הרביעי הוא “וטמא טמא יקרא”, שחייב להכריז “הטמא, הטמא”. ואין חל עליו חיוב זה אלא כשהוא רואה אנשים עוברים לפניו וחושש שיגעו בו מתוך חוסר ידיעה31, ולכן יכריז “טמא טמא”, מחמת שתי סבות. הראשונה כדי שלא יגעו בו ויטמאו41, והשניה כדי להכלים את עצמו בעיניהם, ותהיה זאת סיבה לכפר עליו, כיון שהוא נכלם לפני אלהיו51. ועוד, כדי שיחוסו עליו העוברים והשבים ויתפללו עליו, אולי יקבל ה’ את תפלתם וירפאהו מחוליו61.
איסור תשמיש המטה
והדין החמישי, שנאסר עליו תשמיש המטה, שהרי נאמר בו אחר טהרתו הראשונה “וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים” (להלן יד, ח), הרי כל שכן
לפני כן71.
שילוח מעיר מוקפת חומה
והדין השישי, שצריך שיהיה מושבו מחוץ למחנה, כמו שנאמר “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”, ונאסר עליו להיכנס לכל עיר מוקמת חומה81.
מטמא בביאה לבית
והדין השביעי, שמטמא בביאה, כשנכנס לבית מקורה נטמאים כל בני האדם שבו וכל הכלים שבו, אף על פי שאינו נוגע בהם, והם נטמאים בכניסתו לבית בלבד91, וכמו שנבאר להלן (יד, מו).
דינים אלו מיוחדים למצורע
הרי אלו שבעה דינים שהמצורע לבדו חייב בהם ולא אחד משאר הטמאים, מלבד השילוח אל מחוץ למחנה שגם הזב וטמא מת02 חייבים בו בנוסף למצורע12. ולפיכך הננו אומרים שהזב מותר בתשמיש המטה22, ואינו מחייב אותה בכך אלא טומאת שכיבה בלבד32.

1 רס”ג תרגם פרומים – קרועים, וכן הוא בתו”כ (ה, יב) הובא במו”ק (טו, א) ורש”י כאן.
2 רס”ג תרגם פרוע – “שעת'” בל”ע, שהוא שער סתור ופרוע. ובנוה שלום הוסיף שהשער פרוע בגלל שלא סכו אותו בשמן.
3 לשון “יתלת’ם” שנקט רס”ג משמעותו כיסוי החוטם וכל סביביו, כמו שכתב בנוה שלום.
4 רס”ג הוסיף ה”א הידיעה, “הטמא, הטמא”, לומר שההכרזה היא על עצמו שהוא הטמא.
5 וכ”כ ר”י אברבנאל.
6 בשם עולם חידש כך מדעתו בדעת הרמב”ם (ביאת מקדש א, טו) שנקט ש”פרימה” האמורה בביאת מקדש היא קריעה כדרך שקורעים על המתים, וכתב בשם עולם שהוא הדין במצורע שצריך לקרוע כדרך שקורעים על המתים, שהיא קריעת טפח ובבית הצואר דווקא. והביא ראיה מהמבואר במועד קטן (טו, א), אבל חייב בקריעה וכו’, מצורע מהו בקריעה, ת”ש בגדיו יהיו פרומים שיהיו מקורעים, ש”מ. הרי שמה שאמרו בתו”כ “פרומים שיהיו מקורעים” היא הקריעה של אבל. והעיר שהרמב”ם (טומאת צרעת פ”י ה”ו) סתם וכתב “ופורם בגדיו” ולא ביאר בפירוש כדרך שקורעים על המתים, ויישב את טעמו, ע”ש. וכעת נגלה שככל הדברים הללו מפורש בדברי רס”ג כאן, שפרימת בגדים במצורע היא טפח ומבית הצואר וכאבל, ואף טעם אחד לשניהם.
7 כ”כ ראב”ע בטעמו השני.
8 גם בהקדמת רס”ג לאיכה למד את חיוב הקריעה באבל מפסוק זה: וקורע את בגדיו, כאומרו (עזרא ט, ג): “וכשמעי את הדבר הזה קרעתי את בגדי” וכו’, שככל שאיננו יכול לחתוך את בשרו בגלל המכה שמתרחשת בו, מתחיל בשני הקרובים ביותר אל בשרו, שלא קבלו מכה, עכ”ד. והדברים קרובים, שעניין הקריעה הוא להראות את גודל הצער, וכאן הוסיף רס”ג את עניין החרטה.
9 רס”ג נקט שפריעה היא גידול שער, כדעת רבי אליעזר בתו”כ ובמועד קטן (טו, א). ולדעת רבי עקיבא הפריעה היא גילוי הראש בלי כיסוי.
01 שהרי מטעם זה היוצא מבית האסורים במועד רשאי לגלח (מו”ק רפ”ג), כיון שבבית האסורים לא היו נותנים לאסורים לגלח.
11 הקבלת המצורע ליושב בבית האסורים מבוארת בויק”ר (יח, ה), אך לא לעניין פריעת הראש אלא לעניין הסגר: בשר ודם חובש בבית האסורים והקב”ה חובש בבית האסורין, שנאמר “והסגיר הכהן את הנגע”.
21 לעיל שם כתב רס”ג: ממה שנאמר “ולא תעטה על שפם” הוטל היפוכו על האבל, שאסור בשאלת שלום, לפי שבא בקבלה שהכוונה למניעת שאלת השלום. ואין הכוונה שיכסה האבל את פיו. וכך מנהג אבותינו לכנות את השתיקה בלשון זו, כמו שאמר “ובשו וחפרו הקסמים ועטו על שפם כולם כי אין מענה” (מיכה ג, ז), ע”כ. וכן אמרו במו”ק (טו, א) שמפסוק זה למדו שמצורע אסור בשאלת שלום, “ועל שפם יעטה” – שיהיו שפתיו מדובקות זו בזו, שיהיה כמנודה וכאבל, ע”כ. אך לעיל באותו עמוד למדו מפסוק זה שהמצורע חייב בעטיפת הראש, ובהלכות אבלות נקט רס”ג שהאבל “ילך מכוסה ראש רכון” ואם כן פירש שם את הכתוב כפשוטו, וגם בפירוש עשר שירות, בפירוש שירת דבורה (שופטים ה, ב) כתב שכיסוי הפה הוא דרך הכנעה וצער, כמו שנאמר “ועל שפם יעטה”. ויתכן שלדעת רס”ג אין עטיפת הראש מן התורה, ופשט הכתוב הוא לאיסור שאלת שלום, ועל דרך שנראה מדברי התוספות (מו”ק שם ד”ה מנודה), ולהיפך משיטת תלמיד ר”י מפריש (מו”ק יד, ב ד”ה מצורע מהו), שנקט שאיסור שאלת שלום במצורע אינו אלא מדרבנן, ופשטיה דקרא בעטיפת הראש ולא בשאלת שלום.
31 כ”כ ראב”ע בביאור כפל הלשון “וטמא טמא”, שצריך לחזור ולהכריז כך פעם אחר פעם, בכל עת שעובר לפניו אדם וצריך להזהירו שלא יטמא ממנו.
41 כמבואר בתו”כ (ה, יב): “וטמא טמא יקרא”, אומר פרוש. ומכאן למדו (מו”ק ה, א) לציון קברות מן התורה, שיפרשו בני אדם מכל הטומאות. ובלקח טוב כתב שאפילו הזב והזבה שאינם יכולים להטהר (ואין שייך בהם הטעם שיבקשו עליהם רחמים), מכריזים להודיע לרבים כדי שיפרשו מהם.
51 בסוטה (לב, ב) תנא רשב”י שהאדם צריך לומר גנותו בקול רם, ולמדוהו ממקרא ביכורים, והקשו מדברי רבי יוחנן בשם רשב”י שתקנו תפילה בלחש כדי שלא לבייש את עוברי עבירה, ועל כן הגיהו את הברייתא שאין לאדם להודיע גנותו בקול רם אלא להודיע צערו, כמו שנאמר במצורע “וטמא טמא יקרא”. ועולה מזה שאין טעם קריאת “טמא טמא” כדי לגנות את החוטא, שאין לבייש את עוברי עבירה, והטעם הוא משום הודעת צערו לרבים כטעם שמביא רס”ג להלן. אבל בב”ק (צב, א) דרשו על “וטמא טמא יקרא” – בתר עניא אזלא עניותא, ופירש רש”י שלא די לו נגעו, אלא שמבייש את עצמו בעל כרחו, הטיל עליו הכתוב חובה, ע”כ. ומשמע משם שטעם קריאת “טמא טמא” הוא כדי לביישו וכדברי רס”ג כאן. וע”ע המספיק לעובדי ה’ (פרק הענוה).
61 כמבואר בברייתא בסוטה (שם).
71 כן שיטת רבי יוסי ברבי יהודה (מו”ק ז, ב), שבימי חלוטו אסור בתשמיש המטה בקל וחומר מימי ספרו. אבל הרמב”ם (טומאת צרעת י, ו) פסק כרבי יהודה שהמוחלט מותר בתשמיש המטה.
81 כמו ששנינו בכלים (פ”א מ”ז).
91 כמבואר במשנה בכלים (פ”א מ”ד) ובנגעים (פי”ג מי”א).
02 לפי אחד מכה”י: נפש.
12 אך פרטי שילוחם שונים, ואינם טעונים שילוח משלוש מחנות כמצורע, וכמו ששנינו (כלים פ”א מ”ז), הר הבית מקודש ממנו שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם, החיל מקודש ממנו שאין גויים וטמא מת נכנסים לשם.
22 כמבואר בתוספתא (זבים פ”א ה”ט): זב מותר בתשמיש המטה בימי גמרו, ולא סותר אלא יומו. וכן אמרו בפסחים (סז, ב) שהמצורע חמור מזב שהוא אסור בתשמיש המטה, וכתב רש”י (ד”ה ואסור) דאילו זב לא מיתסר מידי בתשמיש.
32 היינו טומאת יומו, כתוספתא הנ”ל. ואין הכוונה שמטמא את האשה, וכמו שכתב באור שמח (מטמאי משכב ומושב ב, א), דזב אינו מטמא מה שהוא בועל, וברור דדוקא בזבה ונדה דהשוכב עמה בכרת לכן גזרה תורה על טומאת בועלה, משא”כ בזב שאינו אסור בתשמיש, עכ”ד.

קול עלה
דרכו של רש”י בביאור התורה
הנני בזה ליתן הכרת הטוב שעל ידכם יש ריבוי בפלפולא דאורייתא בעריבות ובמתיקות התורה.
ראיתי להעיר על המשא ומתן שיש בדברי ידידי הרב משה ברוך קופמאן שליט”א. בתחילה הביא שדרכו של רש”י על התורה לבחור פירושים שהם לשבח האבות ורועי האומה. ויש ששאל עליו, הלא יש גם מקומות שמצינו שהביא פירושים שאינם נראים לשבח. שוב כתב ידידי הנ”ל שנית, שאין כוונת רש”י רק לומר הפשט, אלא גם להורות לנו יסודי הדת. וגם על זה תפסו עליו, דהרי רש”י כותב בכל מקום שאין כוונתו אך ורק לפרש פשוטו.
ונראה לי ברור שהאמת הוא כידידי הרב משה ברוך קופמאן שליט”א ואקדים שתי הקדמות: א) תורה היא מלשון הוראה, כל דברי תורתנו הקדושה מדריכים אותנו איך לחשוב, לדבר, ולעשות. ב) רש”י מקובל לרבן של ישראל, ובפרט פירושו על התורה המסורה שלנו הוא שהוא ראש וראשון לכל הפירושים ולו משפט הבכורה, כמש”כ הרמב”ן עה”ת, והשו”ע בשם הרא”ש. והנה רש”י הולך בדרך חז”ל בפסחים (ג, ב) לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה. גם רש”י מלמד אותנו שגם את הפשט יש ללמוד ע”ד חז”ל ע”פ מה שקיבלו הם מסיני. ולכן גם בענייננו רש”י בוחר הפירוש לשבח האבות ורועי אומתנו, שאף אם אי”ז הפשט היותר פשוט, מכל מקום כיון שהם היו גדולים מהשגתנו וכל החטאים הכל כפי מדרגתם בדקות שבדקות ולא כל אחד יבין הענין, לכן רש”י מלמדנו ההבנה בתורה באופן שיהי’ מובן לכל. ולענין מה שכותב ידידי הנ”ל שרש”י מביא יסודי הדת, פשוט שזו מטרתו להורות לנו הדרך אשר נלך בה, כי זו לימוד תורה [-‘הוראה’] כפשוטה ללמוד מהתורה מה שצריך כל יהודי לדעת מנער ועד זקן ולא יספיק בביאור המקרא לחוד. ולזה הרבה פעמים הוצרך רש”י להאריך יותר מביאור המקרא. אמנם כיון שדרכו ללמד דרך קצרה לכן לא הביא כל הפירושים אף שבעצם לכל דרש יש דיוק בפשט, כי אז אין להם סוף, ולכן בחר רק במה שהוצרך כנ”ל.
משה הלוי מארקוס
* * *
שיטת הגר”א במצות מצה כל שבעה
יישר כחכם על הגליון שנהנים ממנו כל שבוע ושבוע.
בענין מה שהובא בגליון פרשת ויקרא, על שיטת הגר”א במצות מצה כל שבעת ימים.
שמעתי מהגאון רבי אשר אריאלי שליט”א שביאר, שהמצוה בליל ראשון היא מצוה חיובית ובשאר ימים היא קיומית, שאם אכל מקיים המצוה. וביאר גדר המצוה ע”פ רש”י בסוכה (כז.) שכתב “אם באת לאכול תהא אכילתך מצה ולא חמץ”, נראה מזה שהיא הרחקה מאכילת חמץ, שאם באת לאכול הפת יש מצוה שתאכלנה באופן של מצה ולא חמץ. וע”פ זה ביאר טעם המעשה רב שיש דין ‘מצה שמורה’ כל שבעת הימים, שהרי כל ענין המצוה הקיומית היא הרחקה מחמץ.
דוד פרץ קורנט
יו”ט שני לבן א”י הנמצא בחו”ל
בגליון כ”ז (חג הפסח שעבר) הובא שו”ת בעניני פסח מאת הג”ר משה שטרנבוך שליט”א משמחי לב. והביא שם שהורה הגר”מ שטרנבוך לבן א”י שנמצא בחו”ל שאינו חייב להשתתף בסדר ביו”ט שני, ורק לפי שיטת בעל התניא צריך לשמור יו”ט שני מטעם קבלה, עכת”ד.
ורציתי להעיר שהג”ר אלי’ ברוך פינקל זצ”ל (על מועדים ובהגדש”פ) דן בזה ומביא תשובות מכמה גדולי בורינו בזה, ומסיק דכ”ז בדרך פלפול. אבל מצד דרך ארץ על הבן להשתתף בסדר של אביו. ואולי כ”ה גם לדברי הגר”מ שטרנבוך.
ועוד יש להוסיף בענין זה, שרה”י הג”ר ירוחם אלשין שליט”א ג”כ דן בזה והזכיר דברי זקנו בעל אבן האזל דס”ל דמצות סיפור יציאת מצרים הוא מצות תלמוד תורה. רק בליל פסח מחויב לעסוק בחלקי התורה הנוגעים ביציאת מצרים. ובזה ישב למה אין מברכים על מצות סיפור יציאת מצרים, משום שאינה מצוה בפני עצמה. ולפ”ז אמר רה”י, דמצד חיוב ת”ת על הבן להשתתף בסדר כדי שאביו יקיים מצותו, שהרי על האב מוטל ללמד את בנו.
בכבוד רב, דוב נתן יונג
* * *
תיקונים והבהרות
אמירת אב הרחמים בימי הספירה
א) מה שכתבתי במנהגים (פרשת שמיני) שאין אומרים אב הרחמים בשבת מברכים אייר כיון שהוא בימי ניסן. יפה העירני הר’ יצחק רייז ואחרים עמו שטעיתי בזה כמפורש במשנה ברורה סימן רפ”ד ס”ק יח. ואף שיש מקומות שאין אומרים, ראה קונטרס נהג בחכמה (פרק יב אות כח) שכעת אין אומרים בישיבת במ”ג ע”פ דעתו של הגר”א קוטלר זצ”ל, ומכל מקום בודאי המנהג הפשוט שאומרים אב הרחמים. ויה”ר שלא נכשל בדבר המנהג.
אלא היה שייך לדון דעיקר הצרות בגזירות תתנ”ו התחילו בחודש אייר דייקא (ראה מאמרי בעלים שם) וא”כ בשבת מברכים אייר אין לאמרו. אך בפרי מגדים (בספרו על מנהגים) כתב שהתחילו לרדוף בכ’ ניסן וכן אמרו יוצרות כבר בשבת אחר פסח. וחשבתי שאולי היום שאין אומרים יוצרות אלו א”כ שפיר אין אומרים אב הרחמים, כי אמרו אב הרחמים רק לכבוד הקדושים שהזכירו ביוצרות משא”כ היום שמדלגים. עוד היה אפשר לומר דרק אלו הנוהגים אבילות מאסרו חג אומרים אב הרחמים, משא”כ לפי מנהג ישיבות דליטא שאין מתחילין האבילות עד ר”ח אייר ממילא אין אומרים אב הרחמים עד ר”ח, ובזה אתי שפיר פסקו של הגר”א קוטלר זצ”ל. להסתפר בערב שבת ר”ח
ב) ועל מה שכתבתי (שם) שבערב שבת זו (ל’ ניסן) “יש נוהגים” להסתפר בער”ש הבא, העיר ידידי הרב יהודה העבער שליט”א דהלא כן הובא במשנה ברורה בלא חולק, וכן נקטו כל הפוסקים בלי פקפוק ולמה כתבתי שהוא רק יש אומרים. ואפילו להחוששים משום צוואת ר”י החסיד, יש כמה פוסקים דבכה”ג אין לחוש (אגרות משה ח”ט, וכן הובא בכמה מקומות בשם הגריש”א) דכאן אין לו ברירה אחרת, ועי’ בכה”ח שהביא מכנה”ג דמותר אחר חצות ביום ה’. כוונתי כי מכל מקום יש נוהגים שלא להסתפר כל ימי הספירה חוץ מל”ג בעומר, וא”כ להם כנראה שאין להקל. ואפילו הנוהגים מל’ ניסן עד ג’ ימי הגבלה אפשר לומר שאין להתיר בשבילם, כי יכולים להסתפר ער”ח ביום חמישי, וההיתר הוא רק לאלו הנוהגים מפסח עד ל”ג בעומר. והלכתי אחר הכלל של השו”ע בכמה מקומות דדבר חדש שלא מצינו רק במקום אחד נקט לשון “יש” אע”פ שאין מי שחולק.
בדיקת סלרי מתולעים
ג) עוד רצוני להבהיר מה שכתבתי (בגליון לפרשת צו) שיש להשתמש במין סלרי לכרפס, כי היום אוכלים אותו חי וגם אפשר שנמנעו מחמת חשש תולעים והיום מצוי מין נקי. ואמנם העירוני כי גם היום יש חשש תולעים בסלרי וצריך בדיקה הן מחמת חשש תולעים מבחוץ שצריך שטיפה והדחה והן מחמת התולעים שאפשר להיות בפנים (leaf-minors). ועיקר כוונתי שאפשר להשיג המין עם הֶכְשֵׁר שכבר בדוק הוא, ובכלל אינו קשה לבודקם בפרט לכרפס שאי”צ לאכול אפילו כזית. אבל מעולם לא כוונתי לומר שאין צריך לבדוק הסלרי מתולעים.
לוח הזמנים
ד) ועל הרביעית, מה ששאל הרב דוד פרץ קורנט על השמטת איזו מן הזמנים – מה שהשמטתי זמן חצות היום לשיטת הב”ח, עיקר דבר זה נוגע בשעון חורף לעורר על זמן חצות למאן דחש לשיטה זו, אבל בשעון קיץ שחצות נע ונד אצלינו בערך שעה 1 אחה”צ כמדומה שרוב העולם מדקדקים להתחיל סעודת צפרא דשבתא. וכן סוף זמן תפילת מוסף עיקר זמן זה נוגע רק במקצת בחורף לאלו המאחרים [ובפרט הנשים], אבל בקיץ שזמנו קרוב לשעה 2 אחה”צ ממילא לא נוגע כל כך להדפיסו.
ומה שהשמטתי זמן איסור מלאכה בשעה”ד, אחר שראיתי שיש דיעות שונות בענין החלטתי שאין להדפיס בלוח זמנים איסור מלאכה, כאילו יש משמעות דעד ב’ או ג’ דקות קודם שקיעה אפשר לעשות מלאכה בשופי, רק הדפסתי זמן הדלק”נ ושקיעה ככתוב בלוחות. ומכל מקום על משמרתי אעמודה שצריך להוסיף ב’ דקות לכל הפחות לתוספת שבת ומחמת אי דיוק בשעון או בזמן השקיעה ועוד סיבות שונות וחוששני בזה מחטאת, ודלא כאלו שחושבים בטעות שאפשר לעשות מלאכה עד שקיעה ממש, לכן כתבתי במוסגר אצל שקיעת החמה שצריך להחמיר ב’ דקות וכוונתי מדינא ולא כהידור בעלמא מחמת הטעמים הנ”ל.
משה ברוך קופמאן

עלה ספירה
ספירת זבה וספירת העומר
ע”פ ספר תוספת כתובה עמ”ס כתובות מהרה”ג ר’ אברהם לעזער שליט”א
כתובות (עב, א), תוס’ ד”ה וספרה לה לעצמה. וא”ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה כמו שמברכין על ספירת העומר דהא כתיב וספרה. וי”ל דאין מברכין אלא ביובל שמברכין ב”ד בכל שנה שלעולם יוכל למנות כסדר, וכן עומר, אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות.
יל”ע במאי דכתבו ‘אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות’, דלכאורה מה שאם תראה תסתור הוי סברא שלא לברך, אבל אכתי למה אין לה למנות, דאם לא תסתור הא מקיימא בזה מצוה. ואולי טעות סופר היא וצריך לומר ‘אבל זבה שאם תראה תסתור אין לה למנות בברכה’. וכן מבואר מהתוס’ במנחות (סה, ב ד”ה וספרתם) שכתבו רק שאין לה לברך, עיי”ש.
ונמצא לפי זה דיש מצות עשה לכל אשה לספור בז’ הנקיים שלה משום קרא דוספרה לה, וצ”ע דלא הובאה מצוה זו אצל מוני המצוות או בשאר ראשונים ופוסקים. ואמנם השל”ה (שער האותיות אות ק) חידש שיש מצוה מן התורה לזבה לספור הז’ נקיים שלה בפה, ואך בשו”ת נודע ביהודה (יו”ד מהדו”ת סי’ קכג) דחה שיטה זו, ואף כתב בדעת התוס’ הנ”ל שבאמת ליכא מצות ספירה כלל בזבה. ודבריו נראים דחוקים, דמפשטות לשון תוס’ משמע דהם סוברים דרק אין מברכות אבל מצות ספירה שפיר איכא.
ונראה ביאור הענין, דלכאורה איכא למידק אמאי צריכין כלל לספור בפה דמה ענין הפה אצל ספירה, דהא פעולת הספירה אינה אלא תחבולה למנות את החשבון שהוא רוצה להגיע אליו. אלא הביאור, שבלא המספרים קשה לאדם להעלות בדעתו ריבוי של מספרים גדולים, ועל כן הרגילות היא להשתמש במספר, ומי שהוא סופר ומונה אינו מעלה בדמיונו שלושים חתיכות למספר שלושים כמו שעושה במספר ארבע או חמש, אלא מעלה על דמיונו הבהרת קול המספר, ולכן ניתן לומר שצריך אמירה בפה, דכל צורת הספירה היא הבנת המשמעות של מה שביטא בפה, ואם הוא רק חושב בלב אינו חושב אלא על מה שהיה פיו מבטא, ולכן הוי האמירה עיקר הספירה.
ולפי זה י”ל דכל ענין הספירה אינו שייך אלא במספרים גדולים, משא”כ במספרים קטנים ליכא כלל ענין הספירה בפה, שהרי אינו צריך למנות ולספור כדי להגיע למספר שש ושבע דזה שפיר יכול לחשוב בדעתו. וע”כ כשגילתה תורה דיש מצות ספירה לזבה לא נתכוונה לומר דיש בזה מצוה של ספירה בפה, דהרי לשבעה אין צריכין בכלל ענין של ספירה דכו”ע יכולים לחשוב על המספר שבע בלי הספירה.
ומעתה נראה דזהו ג”כ כוונת התוס’, שהם סוברים דבודאי יש דין ספירה אלא דהספירה היא ספירת ז’ ימים בדוקים ולא ספירת מנין כמו ספירת העומר, ורק דהוקשה לתוס’ דבספירה זו נמי יברכו. ותירצו שיש לחוש שתסתור.

עלה השגחה
The Fate of the Animals – Klalus Ha’Min
Adapted from ‘Secrets of Hashagacha’ based on shiurim in Sefer Sifsei Chaim delivered by Rav Nosson Levine
א”ר שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף (רש”י ויקרא יב, א)
The Overall Need  Do animals have their own personal hashgachah? How does Hashem decide what will happen to a cat, for example? Or to a donkey, a louse, or an elephant?
Hashem decides the fate of the creatures of the world based on klalus ha’min – the overall need for the species.
The world needs animals. We need cattle for meat, we need cows for milk, we need earthworms to aerate the soil. We need animal hides to make leather and to make klaf. In total, the world needs a certain amount of products, and based upon that, a certain amount of animals. This amount determines how many creatures of each species Hashem chooses to keep alive and thriving.
There is no specific judgment about whether or not each specific creature will or will not live. It really doesn’t matter exactly which particular mosquito survives in the Amazon River Basin. But based on the amount Hashem deems necessary for each species, He increases or decreases the total number of creatures in existence, down to the last tiny ant and amoeba. The same is true for inanimate objects: how much oil, how much rubber, how many drops of water in the ocean, and how many grains of sand on the beach.
This type of decision-making is Hashgachah Klalis. It is a decision whereby Hashem controls every tiny factor, but the decision has been made based on a larger picture, rather than an individual basis. This is the type of decision-making that is responsible for the fate of every mosquito in the swamps, every lion in the jungles, and every pebble on the ocean floor.
The Deciding Factor  How does Hashem decide how many animals and inanimate objects are, in fact, necessary for the world? Is the decision based on per capita population? On human consumption? Or on some other factor?
The fate of every species and object in the world – or, in other words, the Hashgachah Klalis that decides their existence – is based on one thing only: kevod Shamayim.
The purpose of this world is for people to serve Hashem, and thereby bring about kevod Shamayim. Everything else in creation – every star and every termite, every skyscraper and every brick of lego – is here only to serve this singular purpose.
When Hashem decides the fate of animals and objects, His Hashgachah Klalis decision determines the amount of each item necessary for avodas Hashem and kevod Shamayim in this world. Sometimes the connection of these objects to kevod Shamayim is direct and obvious (such as the cow needed for hide to make retzuos on a pair of tefillin); other times, the connection is less direct (such as the metal needed for the eye of the shoelace of the migrant worker who will process the coffee which will be shipped across the ocean to land up in a yeshiva bachur’s cup). Either way, kevod Shamayim will be the determining factor.
What About People? Hashem’s practice of Hashgachah Klalis applies to every species in the world, except for one: the human species.
Human beings are an entirely different creation. Every single person is unique, with his or her own very specific tafkid in this world. There’s a very distinct way in which each person is supposed to bring out kevod Shamayim in this world, and therefore, each person must be dealt with separately.
There’s no “herd” of people. People’s lives are not decided based on quantities or quotas. Rather, there is a case-by-case judgment, and a case-by-case decision, surrounding each and every person’s life. This is what we mean by Hashgachah Pratis.
How Does Hashem Decide What Will Happen to Me? There are two factors that go into Hashem’s decision-making as it pertains to Hashgachah Pratis.
YOUR TAFKID: Every person has a unique role to play, a unique role in world destiny that he himself needs to bring to fruition. He, and only he, can bring about this tafkid; and therefore, when making decisions regarding people, Hashem takes into account each one’s own personal tafkid in life. The job you get, the money you make, the people you meet, the house you live in – all are designed to facilitate your own individual tafkid.
REWARD AND PUNISHMENT: In addition to each person’s tafkid, there is also an accounting of sechar v’onesh which constantly takes place. A person who does certain mitzvos must be rewarded in this world; a person who does certain aveiros must be punished. Therefore, the actions that you do, for better or for worse, will affect Hashem’s decisions regarding your life at any and every given second.
Whatever happens to a person – every detail of every moment – has an element of Hashgachah Pratis connected to him alone.