חזקים באמונתם עתיד הקדוש ברוך הוא להשרות שכינתו ביניהם ולשוב לירושלים כבתחלה, והבנים שגלו מעל שולחן אביהם ישובו לקדמותם. (ספר כד הקמח – אמונה)

ואומר אני, כי יציאת העם מן המחנה ועמידתם בתחתית ההר והגבלת ההר ועליית משה ואהרן וחרדת ההר ועשנו וקול השופר והברקים והלפידים, כל זה היה ממש ובפלא והרגישו כולם כל זה בחושים. ואין בכל זה דבר שיכריחנו להוציא אפילו קצת ממנו מפשוטו. ואדרבה, הצורך הביא אליו להיות כן ממש ודרך פלא, כדי שיכירו בו וידעו אותו כל העם להגדיל מעלות המעמד הנכבד והתורה שנתנה בו בפרסום לא בסתר. כאמרו “לא מראש בסתר דברתי” (ישעיהו מח, טז). והוא שהכתוב אומר מפרסם לעיני כל, שלא היה כמעמד ההוא וכמעמד קריעת ים סוף ומה שנמשך בענין ההוא בשום זמן ולא לשום עם זולתו לעם הנבחר, באמרו “מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים” (שיר השירים ז, א), רוצה לומר מה תחזו שנתפרסמו בכל עם הגדולות והנוראות ההם שהיו באותן שתי המחנות כמו שנתפרסמו בשולמית.

(שו”ת הרשב”א ח”ד סי’ רלד)

עלה עליון
קריאת עשרת הדברות בטעם העליון
מתוך הערות עלה זית לספר עיון תפילה מהג”ר שמריהו שמעריל בראדריס. מחבר ‘ראש פינה’ על שו”ע אבן העזר ותלמיד המטה אפרים
הרב זלמן האנאו (המכונה רז”ה) בעל מחבר ספר שערי תפילה כתב לחדש בספר צהר התיבה, כי הטעם עליון הוא ה’כתיב’ והטעם התחתון הוא ה’קרי’. ובנה יסודו על פי הפסיקתא (פרשת ואתחנן י, א) שכשנאמרו מפי הגבורה נאמרו בהפסקות זה מזה לעשרה פרקים, אבל משה אמרם ביחד כקורא בספר. ועל כן לעולם יש לקרוא בטעם התחתון.
ובסידור היעב”ץ (שער המזרח) השיג עליו בתקיפות וז”ל, והוי יודע שביום מתן תורה זה קורין הדברות בטעם עליון כמו שהוא מנהג מוחזק ביד גדולי ישראל, ובודאי לא תחוש לדברי המפטפט אשר לא בעת מילין יכביר להסיר אביר ולא ביד חזקה כי אם בפטומי מילי גמיר וסביר. וכבר השבתי על חלומותיו ועל דבריו בספר לוח ארש (סימן תסב) בס”ד, עכ”ל.
ואחריו החזיק בספר עיון תפלה בשם הגרא”ז מרגליות זצ”ל וז”ל, קורין העשרת הדברות בטעם העליון, כן כתוב בשער אפרים למורי ז”ל (שער ח סעיף כט). ושאלתי אותו פעם אחת, למה כתב כן, הלא בצוהר התיבה [להר”ז הענא] לא כתב כן. והשיב לי שלא היה לו [-להרז”ה] דעה בפוסקים, והוא [-מורי] כתב כן על פי הפוסקים. והראה לי שגם מה”ר יעקב עמדין ז”ל כתב כן.

עלה חלב
מנהג מאכלי חלב בשבועות
ע”פ ספר טלי אורות מהג”ר שמעון סילווער שליט”א מפיטטסבורג
כתב הרמ”א (או”ח סי’ תצד ס”ג) וז”ל, ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות, ונראה לי הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחין בליל פסח זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלין מאכל חלב ואח”כ מאכל בשר וכו’, עכ”ל. ומ”ש “בכל מקום” לכאורה כוונתו גם במדינות הספרדים והמזרח, וכן נראה משאר פוסקים. וצ”ל שזה מנהג קדום.
באורחות חיים (הלכות תפילות המועדים סי’ יג) והכלבו (סדר תפילת המועדות סי’ נב) הובא טעם אחר למנהג זה, שהוא ע”ש הכתוב “דבש וחלב תחת לשונך”, ע”ש. ובמ”א (סק”ו) הביא טעם שלישי וז”ל, יש הרבה טעמים. ומצאתי כתוב הטעם דאיתא בזוהר שאותן ז’ שבועות היו לישראל שבעה נקיים דוגמת אשה המיטהרת מנדתה וידוע שדם נעכר ונעשה חלב. והיינו מדין לרחמים. ומנהג אבותינו תורה היא. אך יש ליזהר שלא יבא לידי איסור וכו’, עכ”ל.
ומריבוי הטעמים ואריכות דברי הפוסקים משמע שזו היתה הנהגה קדומה מאד, וכמ”ש רמ”א שנוהגים כן “בכל המקומות”, וממילא י”ל שזה כמו תורה שבעל פה שאינו נזכר מרוב פשיטותו. אלא שאח”כ נתעוררו ספיקות עליה, וע”כ חיזקוה בכל תוקף להוציא מלב המפקפקים. ולדעת המ”ב (סי’ תצד סקי”ב) ראשית ההנהגה היתה בהר סיני ממש, שבשעה שניתנה תורה נאסר לאכילה הבשר המוכן שבידם וכן כליהם, ולא מצאו מה לאכול כי אם חלב שא”צ כלים והכנה, ואנו עושים זכר לזה. וגם זה אומר דרשוני, מה ראו לעשות זכר לדבר שאירע רק מחמת צורך שעה ובלית ברירה. אלא נראה הטעם, שמחזקים בזה אמונת ישראל, שמיד כשקבלו התורה קיימוה, ותיכף פרשו ממה שאסרה תורה.
והנה בתורה בכל פעם נזכר “לא תבשל גדי בחלב אמו” בסמיכות לרגלים. ומובא מהמורה נבוכים, שעובדי ע”ז היו אוכלים גדי מבושל בחלב בימי אידיהם, וציוותה התורה להרחיק ממנהגם. ושמא היה מנהגם דוקא בשבועות, וא”כ מובנת סמיכות פרשת ביכורים בחג השבועות לאיסור בשר בחלב. ולפ”ז יתכן טעם מנהג ישראל, שבדווקא אכלו חלב ובשר בהפרדה זה מזה, להורות על ההרחקה ממנהג העכו”ם.
והמפקפקים אמרו שיש כאן חוקות הגויים, כפי שאנו חוששים מצד זה בדברים אחרים שאין להם טעם ברור. ויש מקום להזכיר, שהנוצרים עושים שבועות ג”כ חמשים יום אחר פסחא וקורין אותו פענטעקאסט, ולובשים לבנים [וכבר שנו במשנה שהמינים לובשים לבנים], ובאנגליה מקום הולדתי קוראים אותו ‘וויטסאן’ – ‘יום ראשון הלבן’, ומנהגם לאכול מאכלים לבנים ביום זה, ראש וראשון חלב וגבינה. ומסתבר שמפני זה המפקפקים העירו על מנהגנו משום חוקות הגויים. ועל כן עמדו חכמי הדורות בכל תוקף לקיים מנהג קדום כזה, ואמרו מנהג ישראל תורה הוא.

קול עלה
הערות והוספות לדיני ערב שבועות שחל בשבת
רצוני להשיב על כמה הערות והארות שקבלתי על מש”כ ב’דיני ומנהגי ערב שבועות שחל בשבת’ שנדפסו בגליון הקודם:
אות א: כתבתי דמותרים להסתפר בעש”ק (מ”ח לעומר) אף לאלו הנוהגים להחמיר עד ערב שבועות. והראו לי שיש מיעוטא שמקפידים גם בזה, כפי קבלת האר”י שלא להסתפר עד מ”ט ממש. ואמנם לא היתה כוונתי לדעת האריז”ל, רק לאלו הנוהגים ל”ג ימים מב’ אייר עד ה’ סיון, שבזה יש להקל בהאי שתא מד’ סיון.
אות ב: בדבר המנהג שלא להקיז דם בשנה זו בד’ סיון, שכתבתי דדעת רוב פוסקים להקל. העירני הגאון הרב דניאל נוישטאט שליט”א, שלא מצינו שמקילין בזה, ואדרבה מבואר בשו”ת מהר”י ברונא בשם מהרי”ל להחמיר בדבר זה (והובא בכף החיים). ולכן הדרנא בי ממש”כ שרוב פוסקים מקילין, אבל מכל מקום לקושטא דמילתא נראה שמהרי”ל לא כתב כן אלא כמו גזירה, ולא שבפועל יש שד ביום ד’ סיון בשנה זו. וכן משמע במהר”י ברונא שם שהביא מעשה בבחורים שהקיזו דם ונסתכנו ואמר מהרי”ו “תיתי להו שעברו על דברי מהרי”ל”, ולא מצד הסכנה בעצמה. וא”כ צריכים לדעת אם באמת נתקבלה גזירת מהרי”ל. ומ’סתימת’ הפוסקים (מג”א, חק יעקב, פרמ”ג, משנה ברורה) שלא הביאו להחמיר בד’ סיון בשנה זו, משמע שנקטו דוקא בערב שבועות. ויצוין שהערוך השלחן השמיט הענין לגמרי, ואף בכלבו שהוא מקור הדבר הביא שיש אומרים בענין זה שומר פתאים ה’. עוד סניף להקל לענין בדיקת דם (blood test) שכנראה לא שייך להקזה.
אות ו: בענין אמירת אב הרחמים, הבאתי מנהגים שונים. וכפשוטו בדין הוא שאומרים אב הרחמים, ואף שבר”ח אייר שחל בשבת אין אומרים, מכל מקום ר”ח מועד הוא, אבל שאר ימים שאין אומרים תחנון כגון כשיש מילה או חתן או בג’ ימי הגבלה אומרים אב הרחמים. ואף שיש לומר שערב יו”ט הוי כמועד לענין זה, הרי ראינו שאומרים למנצח [זולת בערב פסח וערב יו”כ שהם מועדים מחמת עצמם], א”כ אין מעלה לערב שבועות יותר משאר ימים שאין אומרים תחנון. ובר מן דין, יום טוב יוכיח שהוא מועד ואפ”ה אומרים אב הרחמים. שוב ראיתי כדברי בספר נימוקי או”ח להגאון בעל ‘מנחת אלעזר’ ממונקאטש.
אות ט: מה שהבאתי להחמיר בתשע שעות בפרט קודם יו”ט ראשון, אין כוונתי להחמיר כמו בערב פסח שאז יש איסור מעיקר הדין, אלא ע”פ מש”כ הביאור הלכה בסימן תקכט שבערב יו”ט שני של גליות יש מקום מרווח להקל בפרט לאנן דבקיאין בקיבועא דירחא.
אות יג: בענין הוצאת מאכלים מן המקרר להפשירן ועוד הכנות בדומה לזה, העירני ידידי הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א לדברי שו”ת מהרש”ג (סימן סא) שהקיל בהכנה כה”ג.
אות יז: בענין ההנהגה להוסיף מאכל בסעודת ליל יו”ט לכבוד מלוה מלכה. מצאתי דבר זה בספר ויגד משה בשם הגדת חיים לראש, אלא טעמו שם בליל הסדר דאכילת מצה שייכת לדוד המלך והרי זו סעודתו. ואולי גם בשבועות יש רמז, כי דוד נולד בעצרת.
אות יט: בענין לכוין בברכת אהבה רבה בערבית, הוסיף ידידי הרב מנחם מענדל בלייער שליט”א שגם יש להם ללמוד מיד אחר תפילת
ערבית, כמו שמצינו לענין מי שמכוין לברכת התורה באהבה רבה.
משה ברוך קופמאן

עלה לתרופה
שתי בחינות בספירת העומר
הרב דוד שפירא, מכון עלה זית
בשני מקומות ציוותה התורה על ספירת העומר. האחד בפרשת אמור: וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה’ (ויקרא כג, טו-טז). והשני בפרשת ראה: שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה’ אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ (דברים טז, ט-י). וכבר ייסדו רבותינו, שמצוה שנכפלה בתורה בשני מקומות – מלבד הדרשות שדרשו חז”ל מכח הכפילות – עוד זאת היא כתובה בכל אחת מהמקומות בסגנון שונה, כפי הלשון המתאימה והשייכת לאותה פרשה.
והנה לפי פשט הדברים, ענין ספירת העומר הוא לקבוע את זמנו של חג השבועות, שאין לו תאריך קבוע אלא קביעותו היא חמשים יום אחרי יום ראשון של פסח. [ואמנם כבר כתבו הראשונים טעמים למצות הספירה, אך מ”מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו]. והנה ספירה זו נחוצה בתרתי, האחד שידעו כלל ישראל אימתי לחוג את החג, ועוד, לידע במקדש אימתי להקריב את שתי הלחם.
והנה פרשת אמור, עוסקת בקרבנות המועדים [מלבד המוספים], ועל כן התורה מצוה לספור כדי לידע זמן הקרבת שתי הלחם. ולשון המצוה הוא “וספרתם לכם וגו’ מיום הביאכם את עומר התנופה וגו’ תספרו חמשים יום והקרבתם מנחה חדשה”, דהיינו שתחילת וסוף המנין הוא במנחות, תחילתו במנחת העומר וסופו בשתי הלחם, ועל ידי הספירה נדע מתי להקריב את שתי הלחם. הוי אומר, שמאחר וכל הפרשה עוסקת בקרבנות, אזי נזכרה מצוות הספירה באותו סגנון – ספירה שבין מנחת העומר ומנחת שתי הלחם.
אך פרשת ראה נאמרה לכלל ישראל לקראת כניסתם לארץ, ואיננה עוסקת כלל בקרבנות אלא במקרא קודש ובקביעות היו”ט, לפיכך נאמרה המצוה בסגנון שונה. בפרשה זו הספירה לא מתחילה מהעומר אלא מהקציר (“מהחל חרמש בקמה”), שהרי לכלל ישראל בכל תפוצותיהם אין שייכות בפועל להקרבת מנחת העומר, ואין להם להתחיל לספור ממנה. וכמו כן מטרת הספירה איננה בשביל לידע את זמן הקרבת שתי הלחם, אלא בשביל לידע אימתי חג השבועות שהוא “חג הקציר” (שמות כג, טז). וכבר כתבו הראשונים [עי’ רמב”ן ואברבנאל בפרשת אמור] שספירת העומר היא בימים שבין ראשית קציר השעורים בפסח, לבין ראשית קציר החיטים בשבועות, לכן סופרים מ”ט יום מהקציר דייקא – “מהחל חרמש בקמה”, ועד “חג הקציר”.
חשוב לציין, שאמנם למעשה “מהחל חרמש בקמה” היינו קציר העומר שהוא ראשית הקציר, שהרי אסור לקצור לפני העומר, אמנם התורה נקטה לשון כללית של תחילת הקציר ולא הזכירה בהדיא את העומר, והוא מהטעם הנ”ל.
יש לשים לב להבדל נוסף בין הפרשיות. בפרשת אמור כתוב ‘שבע שבתות’ [לשון לא מצויה בשביל להגדיר שבוע, ועי’ ברמב”ן שהעיר בזה], ואילו בפרשת ראה נאמר לספור ‘שבועות’. יתכן שההבדל נובע מהטעם הנ”ל – כאשר הנידון הוא על מנחות, אזי הספירה אף היא מוגדרת במנחות, וזהו לחם הפנים המוקרב בשבתות. אלא שצריך ‘שבתות תמימות’ – כלומר שבוע שלם, אבל שורש הספירה הוא שיהיה שבע מנחות (שבע פעמים של לחם הפנים) שבין מנחה (העומר) למנחה (שתי הלחם). ואילו בפרשת ראה, שכאמור הנידון הוא כלפי כלל ישראל הסופרים מ”ט יום בין קציר שעורים לקציר חטים – א”כ הדגש הוא דווקא על ששת ימי המעשה שבו קוצרים, ולא על השבתות, ועל כן הספירה נאמרה בלשון ‘שבועות’.

עלה רות
עצמיות היהודי היא ‘עובד השם’
ע”פ ספר שרי אלפים, מאמרי תורה ועבודה על פרשיות התורה ומועדים מהרה”צ ר’ אפרים אהרן טווערסקי שליט”א
מנהג ישראל תורה לקרוא מגילת רות בשבועות, והרבה טעמים נאמרו בדבר. ואענה גם אני את חלקי.
הנה דרך העולם היא, שהאדם מתאר ומזהה את עצמו על ידי דברים חיצונים. למשל אם נשאל למי שפרנסתו להיות רופא, מה אתה? הלא יענה ‘רופא אני’, וכן הדבר אצל רב או עורך דין, כל אחד מתאר את עצמו על ידי פרנסתו או שררתו, למרות שאלו חיצוניים להאדם ואינם במהותו כלל. ואפילו תוארים כמו עשיר או עני, צדיק או רשע וכדו’, הם באמת חיצוניים להאדם.
התואר היחידי שמתאר את היהודי באמת הוא תואר ‘עובד השם’, כי מצד נשמתו שהיא פנימיותו, אין ליהודי רצון אחר כי אם לעבוד את השי”ת ולעשות רצונו. ועל ידי זכירת ענין זה לא יתפעל מסביבותיו, שלפעמים מנגדים לעבודת ה’, אלא יראה לשאול את עצמו בכל מצב, מה רוצה האדון השי”ת ממני עבדו במצב זה. ונמצא שכשהוא בביתו הוא עובד ה’, בבית המדרש הוא עובד ה’, במלאכתו הוא עובד ה’, וכן כשהולך לעשות מצוה או בעת נסיון הוא עובד ה’, ואפילו כשנכשל הוא עובד ה’, בחשבו שרצון אדונו לעשות תשובה.
והנה כל השבוע עסוקים אנו בענינים החיצוניים, על המחיה ועל הכלכלה, ועלולים אנו להימשך ולתאר את עצמנו ע”פ המעשים החיצוניים. ועל כן נתן לנו השי”ת את יום השבת, יומא דנשמתא (זוהר ויקהל רה, א), שנתבונן על מהותינו האמיתית שאנו עובדי ה’. ועל כן אמר הכתוב (שמות לא, יג) אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וגו’ לָדַעַת כִּי אֲנִי ה’ מְקַדִּשְׁכֶם, שתכלית השבת היא דעת, שיבוא היהודי לדעת את מהותו האמיתי שהוא עובד ה’. ועל כן כולי עלמא מודו שבשבת ניתנה תורה, כי התורה כולה היא גילוי רצון האדון ית’ לעבדיו, ועל כן ניתנה בזמן שיש לנו דעת להכיר את מהותנו האמיתית, שאנו עובדי ה’.
ואפשר לרמז כל זה בפסוק (דה”י א כח, ט) “דַּע אֶת אֱלֹקֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ”, שהדעת האמיתית היא להכיר אֱלֹהֵי אָבִיךָ, שהוא ראשי תיבות אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא, כי בהאי יומא שהוא שבת קודש, אנו באים להדעת של וְעָבְדֵהוּ – שכל מהותנו היא עובדי ה’, ועל כן אין אנו כי אם ‘יוסף אחד’ ולא ‘כמה יוסף’.
ולפי זה אפשר ליתן טעם למה קוראים מגילת רות בשבועות. דהנה בועז היה מהמיוחסים והחשובים שבישראל, והיה העשיר הכי גדול בעולם, ורות היתה גיורת, והיתה עניה בזויה מלקטת אחרי הקוצרים, ואם רות ובועז היו מגדירים עצמם לפי חיצוניותם, לא היתה מציאות בעולם שינשאו זה לזה. אבל מאחר שתיארו את עצמם לפי פנימיותם ומהותם האמיתית שהם עובדי ה’, הבינו שהם דומים ממש זה לזה והיו יכולים להנשא.
ועל כן כשנולד להם בן, קראוהו ‘עוֹבֵד’, להורות כי זו מהותו ועצמותו האמיתי של יהודי שהוא ‘עובד השם’, שהרי רק על ידי ידיעה זו נישאו אביו ואמו, ובלעדי זאת לא היתה מציאות שינשאו זה לזה. ואנו קוראים זאת ביום מתן תורתנו, להורות שקבלת התורה באמת תלויה בהא”י יומ”א, לדע”ת את מהותינו האמיתית, שאין לנו שום תואר אחר בעולם, כי אם עוֹבֵד ה’.

Tikkun Leil Shavuos – What to Learn on Shavuos Night
Rabbi Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
The minhag of the חסידים הראשונים to stay awake and learn on Shavuos night has become the norm in virtually all kehillos of Klal Yisrael. However, there are two distinct minhagim regarding what to learn: For some the night is spent saying Tikkun Leil Shavuos, while others keep their regular learning schedule of Gemara and Halachah.
The source of the first minhag is straightforward. The original chaburah that practiced the minhag of staying awake all Shavuos night (as recorded by the Shelah in Mesechta Shavuos) – Rav Shlomo Alkabetz, the Bais Yosef, and the Arizal – followed the order of the Tikkun. The Chida (Lev Dovid, perek 31) writes in strong terms that since we are following the minhag of these tzaddikim to stay awake, it follows that we should follow their seder halimud as well. Many Ashkenazic poskim, including the Siddur Yaavetz, the Derech Hachaim, the Pri Megadim, and the Chasam Sofer, also mention that this is the common custom. Even the Vilna Gaon was reported to have said the Tikkun. (See also Aderes in Nefesh Dovid p. 40 and Orchos Rabbeinu Vol. 2, p. 98).
The Rationale for the Second Minhag On the other hand, two sources support the minhag to keep to one’s regular learning schedule. Ironically, they contradict one another.
The first source is the Chok Yaakov (494:1), which says that the Tikkun was actually instituted for the non-learned – since they can’t study, they should say the Tikkun. He adds that in his father-in law’s as well as his grandfather’s homes they learned their regular inyanim. But this is hard to understand. The Tikkun was instituted by the gedolim of the generation, as stated above; it seems obvious that they held that the Tikkun is meant even for the great talmidei chachamim.
The second source is brought in the name of the Dubno Maggid, who explained to the Vilna Gaon his reason for not saying the Tikkun with the following mashal: Reading the Tikkun, he said, is like providing “samples” for the salesman’s “merchandise.” For someone who has the merchandise to back it up, a sample is a great thing to put on display; but for someone who doesn’t have the actual merchandise, showing off a sample without a product to back it up defeats the purpose, and may even be misleading and counterproductive. The great geonim who know all of Torah should provide “samples”; but anyone who doesn’t know all of Torah should concentrate on the actual “merchandise.”
Why We Stay Awake Perhaps the difference in minhagim lies in the reason for staying awake. The Magen Avrohom (introduction to Siman 494) says that the reason is to rectify the fact that Bnei Yisrael overslept on the morning of Matan Torah. No doubt the Magen Avrohom knew the Shelah’s opinion; yet he suggested his own reason. If this is the reason to stay awake, then one may not need to say the Tikkun.
Interestingly, the Magen Avrohom does not mention the Tikkun, but just refers to the “lomdim” who follow the minhag of staying awake. Based on his explanation, the Magen Avrohom held that the reason for staying awake was to learn. However, according to the Arizal one stays up to adorn Klal Yisrael with the ornaments of the Torah before it is given (see below). This is accomplished by saying the Tikkun.
The minhag to daven k’vasikin on Shavuos morning – not to go to sleep before davening Shacharis – is more applicable to those who stay awake based on the Magen Avrohom’s reason. If we stay awake to rectify the fact that Bnei Yisrael didn’t wake up for Mattan Torah, we should stay awake straight through krias HaTorah. Based on this, Rav Yaakov Sofer (Toras Chayim O.C. Siman 89) criticizes those who go to sleep before davening Shacharis. According to the Arizal, though, as we have said above, for those who say Tikkun the reason for staying up isn’t related to Bnei Yisrael oversleeping.
A Compromise – Tikkun of the Sifrei Tanach From Kisvei Ari (Shaar HaKavonos, Shavuos), it is clear that the Arizal held that the main Tikkun is reciting the first and last three pesukim of every parshah and every sefer of Tanach. He explained that the 24 sefarim of Tanach are compared to the 24 ornaments mentioned in Sefer Yeshaya that a kallah receives from her chosson. As Shavuos is the time of the chasunah, we adorn the kallah with these 24 gifts on the night before Mattan Torah. Even with a few additions, this part of the Tikkun shouldn’t take more than an hour or two. The bulk of the Tikkun was added later, namely reading the first and last mishnah of every mesechta in Shas as well as the Taryag Mitzvos.
Perhaps the main issue for the Dubno Maggid was reading the mishnayos and Taryag Mitzvos, while he would agree that the Tikkun of the 24 sefarim of Tanach has a much deeper meaning than just “samples.” Additionally, even people who aren’t familiar with all of the Mishnah and Taryag Mitzvos are at least familiar with Sifrei Tanach, so displaying the “samples” is appropriate. Regarding the Chok Yaakov’s issue, we can also differentiate between spending the whole night reading the Tikkun as opposed to also saying the parts of Tanach.
One year, after reading the Tikkun, Rav Moshe Feinstein zt”l commented that the list of the Taryag Mitzvos in his machzor didn’t conform to any other count by the Rishonim.