Shabbos Gilyon Parshas Behaaloscha 5782

עלה פרשה
קבלת אחריות
ע”פ ספר מן המים, הערות ועיונים על פרשיות התורה מאת הרה”ג ר’ משה הלברשטט שליט”א
קח את הלוים מתוך בני ישראל וגו’ (ח, ו)
פרש”י, קחם בדברים, אשריכם שתזכו להיות שמשים למקום, עכ”ל. והיינו דקיחת אדם אינה ע”י תפיסה אלא ע”י פיתוי בדברים. וכן לקמן כשנצטוה משה רבינו לאסוף שבעים איש מזקני ישראל כתיב (יא טז) “ולקחת אותם אל אהל מועד”, ופירש רש”י, קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום. וצריך ביאור, מדוע הוצרכו פיוס ופיתוי, הרי הלויים הובדלו לגדולה לעבודת אהל מועד, וגם שבעים הזקנים התקדשו להיות נביאים וכמו שפירש רש”י (יא, טז), ולכאורה מי לא ירצה גדולה וכבוד עד שיהיה צריך לפיתוי כדי לקבל על עצמו גדולה וכבוד?
ונראה לבאר את הענין, שטבע האדם הוא שאינו רוצה לקבל על עצמו אחריות ובפרט אחריות הצבור, ומעדיף לחיות בשלוה בלא להוסיף לחץ על עצמו. ובעבודת הקודש של הלויים היה עול ואחריות לשמור על הקודש, וכן במינוי הזקנים היה עול גדול, כמו שפירש רש”י (יא, יז) וז”ל, התנה עמהם, על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים, עכ”ל. ולכן היו צריכים פיתוי.
והנה כשאלדד ומידד נתנבאו במחנה אמר יהושע למשה (יא, כח) “אדני משה כלאם”, ופירש רש”י, הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. ולכאורה קשה, איך אפשר לעסוק בצרכי צבור ולא להיות ‘כלים מאליהם’? והתירוץ, שמי שמקבל על עצמו את האחריות להיות פרנס על הציבור, יש לו ברכה מיוחדת מן השמים לשמירה והצלחה, כמו שאומרים “וכל מי שעוסק בצרכי צבור וכו'”. אמנם אלדד ומידד שלא קבלו על עצמם את עול הציבור, כשיטיל עליהם צרכי ציבור הם כלים מאליהם.
יתירה מזאת, מצאנו שמי שמוסיף מדרגות בקבלת האחריות זוכה לכוחות נוספים שלא היו בידו מעיקרא. משה רבינו אמר לקב”ה (יא, יד) “לא אוכל לבדי לשאת את כל העם הזה כי כבד ממני”, וכתב בדעת תורה (יא, יב ד”ה האנכי הריתי) שאילו לא אמר כן אלא היה מקבל על עצמו כל האחריות לבדו, היה בידו למצוא בשר לכל העם, מפני שע”י תוספת אחריות היו נוספים לו כוחות מאת הקב”ה. והביאור בזה יש לומר ע”פ דברי מו”ר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר מאמר ו), שמי שמקבל על עצמו אחריות [ובפרט אחריות הצבור] נעשה לאדם אחר. וביאר בזה הטעם בדברי הירושלמי (ביכורים פרק ג הלכה ג) שחתן ביום חופתו מוחלין לו על כל עונותיו אף בלא תשובה, והיינו משום שכאשר החתן נעשה מחויב באחריות לאשתו נהיה כאדם אחר, וכבר כתב הרמב”ם (פרק ב מהלכות תשובה הלכה ד) שמדרכי התשובה הוא “משנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים”, ולכן החתן במה שמקבל על עצמו אחריות נמחלים עונותיו, שכבר אינו אותו האיש שחטא. ומי שהוסיף על עצמו קבלת אחריות גם כן נעשה לאיש אחר, בתוספת כוחות על מה שהיה לו מעיקרא.

עלה הלכה
המתנת שש שעות אחר טעם בשר
ע”פ ספר משנת יצחק, בירורי סוגיות בהלכות יורה דעה
מהג”ר יצחק קוזלוביץ שליט”א
הבשר עודנו בין שִׁנֵּיהֶם (במדבר יא, לג)
כתב המחבר (סימן פט סעיף א) שמותר לאכול חלב אחרי תבשיל בשר, והרמ”א כתב שנהגו להמתין גם אחר תבשיל בשר, וסיים וז”ל, מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול אחריו גבינה, ואין בו מנהג להחמיר, עכ”ל.
והקשה הש”ך (ס”ק יט), הרי אם רק נתבשל בקדירה של בשר, מותר לאכול גבינה אפילו ביחד עמו ולא רק אחריו, דנ”ט בר נ”ט הוא. ותירץ, דחידוש הרמ”א הוא דאף כשנתבשל בקדירת בשר שלא הודחה יפה, דיש בקדירה קצת ממשות בשר שנכנס לתבשיל, מ”מ מותר לאכול גבינה אחריו, אבל באופן זה אסור לאכלו ביחד עם גבינה.
ובפתחי תשובה (אות ז) מפרש הש”ך, דאפילו אם אין ס’ נגד שמנונית הטוח בעין שעל פי הקדירה, מ”מ מותר לאכול אחריו גבינה, דאי נימא שיש ס’, א”כ מה הועיל הש”ך בתירוצו, הא יש ס’ לבטל טעם הבשר ושוב הדרא קושיא לדוכתה מדוע אסור לאכלו יחד עם הגבינה, עכת”ד. וצ”ב, דלכאורה אם אין ס’ הוי כתבשיל של בשר ולדעת הרמ”א צריך להמתין ו’ שעות. ולכאורה נראה לומר, וכן שמעתי מהג”ר אשר זימרמאן זצ”ל, דהש”ך לשיטתו (סימן צו
ס”ק ה) שטעימת ישראל מהני בדיעבד, ולהמתין ו’ שעות חשיב בדיעבד [כמו שכתב בבית מאיר], וא”כ הכא מיירי שאין טעם מהשמנונית [וכן הוא מן הסתם, שאין בו טעם], ולפיכך מותר לאכול אחריו גבינה. וכן מצאתי בשו”ת דברי משה (סימן מה).
אמנם ביד יהודה (שם) פירש בש”ך, דאם לא כיון ליתן טעם בשר בתבשיל, אף שיש טעם בשר אין צריך להמתין, שמחמת שלא כיון להנות מהבשר ורק לא טרח להדיח הכלי, אין כאן מנהג להחמיר. וכן בבדי השולחן (ס”ק פט) פירש כן בכוונת הש”ך.
נמצא, שלב’ הפירושים מיירי הש”ך כשאין ס’, אלא שלפירוש הדברי משה מותר דווקא אם אין טעם בשר, ולהיד יהודה מותר גם כשיש טעם בשר מאחר שלא מכוין להנות.
צ’יפס [french fries] שטיגנוהו בשמן בשרי
והנה יש לעיין לפי היד יהודה, מה דין שמן הנמצא במסעדה בשרית שטיגנו בו בשר [או מסעדה חלבית שטיגנו בשמן מאכלי גבינה], ובאותו השמן טיגן אחר כך ‘פרענטש פרייס’, האם צריך להמתין אחר שאכל ה’פרענטש פרייס’. ולכאורה נראה דתלוי בדעת בעל המסעדה, דאם רוצה שיהיה ב’פרענטש פרייס’ טעם בשר, צריך להמתין, אבל אם יש לו רק מקום אחד לטגן ולא רצה להחליף השמן בכל פעם, הוי כמי שלא מכוין, ומותר לאכול חלב מיד אחר ה’פרענטש פרייס’. ועוד נראה, דלפי הדברי משה מי שאכל ה’פרענטש פרייס’ ולא הרגיש טעם בשר, ג”כ מותר לאכול אחריו חלב. ושמעתי שבדקו ולא הרגישו טעם בשר או חלב.
אכן שמעתי בשם פוסק אחד שצריך להמתין ב’פרענטש פרייס’, משום דהש”ך התיר רק באופן דהקדירה לא הודחה “יפה”, אבל מ”מ טרח קצת להדיחה, וב’פרענטש פרייס’ לא טרח כלל אלא אדרבה נתנו בשמן בשרי. אבל עיין באג”מ (יו”ד ב סימן כו) שהביא דברי הש”ך, וכתב ‘שלא הודחו’, ולא כתב ‘יפה’, ומשמע דמפרש ד’יפה’ לאו דוקא, וגם בלי הדחה כלל א”צ להמתין. ושמעתי בשם הג”ר שלמה מיללער שליט”א ובשם הג”ר אברהם יהושע העשל ביק שליט”א שפסקו דאין צריך להמתין.

קול עלה
הוצאת מאכל מהמקפיא משבת ליו”ט
מ”ש הרב משה ברוך קויפמאן שליט”א בשם הרב הלל שמעון שימאנאוויטש שליט”א שעפ”י דברי המהרש”ג יש להתיר הוצאת מאכלים מהמקפיא בשבת כדי להפשירן עבור החג, נראה כטעות המעתיק, ואיזה תלמיד טועה העביר את הדברים, וחזקה על ידידי שליט”א שלא יוציא דבר כזה מפיו.
חידושו של המהרש”ג הוא וז”ל, דכל שאם לא יזמין אז הדבר יאבד לגמרי, אין זה נקרא בשם הכנה אלא בשם הצלה ולא גזרו חכמז”ל לאסור בזה, עכ”ל. ומאי שייטיה לענין הפשרת מאכלים שלא יאבדו אם לא יוציאם? ואם הכוונה היתה בזה שכתב שחילוק זה אינו אלא בדבר שאינו אסור אלא מטעם הכנה, אבל מה שאסור משום מלאכה, כגון הוצאה מרשות לרשות לא הותר ע”י סברא זו, אכתי לא ידענא מאי שייטיה להפשרת מאכלים. סופו של דבר, איני מבין ההיתר בדבר.
אמנם עיינתי בעמק הלכה, שנכתב ע”י רב גאון מובהק הרב טוביה גודלשטיין זצ”ל שאכן הביא דברי מהרש”ג כסמך להיתר הנ”ל. אלא שבעוד שהרב משה ברוך קאופמן שליט”א ציין להמהרש”ג בח”ג שלא משמע כן, ציין הגאון הנ”ל לתשובה בח”א ששם כתב מהרש”ג את הסברא באופן אחר. ובכ”ז גם הגר”ט גולדשטיין זצ”ל לא התיר אלא במקום בזיון, שענין הבזיון א”א בענין אחר. אבל כדי להרויח סעודה בזמנה, הרי זו ממש החלפת עבודת חול לעבודת שבת שזהו מה שאסר המהרש”ג. שבמקרה של העמק הלכה, יתבזה הבעה”ב כאשר לא יהיה לו מן המוכן בעת הגעת האורחים, וזהו מעוות לא יוכל לתקון. אבל לענין הסעודה גרידא, לא יתבטל הסעודה אם יצטרך לחכות עוד מעט. וכל סברת המהרש”ג הוא לחלק בין כשיתבטל הדבר או שרק יתאחר.
ובכל אופן הדמיון להוצאת חלות מהמקפיא עבור סעודת ליל החג אינו אלא תמוה. ומכאן עוד ראיה עד כמה צריכים לדקדק בדברי המלקטים.
יישר כח, משה רויד
תגובת המערכת: ביקשנו מהרב מנחם מענדל אייברמסאן מח”ס בני אברהם על הל’ הכנה משבת ויו”ט לימות החול לעיין בדין זה, וכך השיב:
ראיתי מה שדן בגליונות הקודמים בעניני הכנה משבת לחול, ובעיקר בדברי המהרש”ג (להג”ר שמעון גרינפעלד, ח”א סי’ סא וסג), אם מותר לפי דבריו להוציא מאכלים כגון חלה מהמקפיא [פריזע”ר] בשבת למוצ”ש, או מיו”ט ראשון ליו”ט שני. ונעתיק קצת מלשונו: דכן הוא מעשים בכל יום שמוליכין השופר ביו”ט של ר”ה לאחר התקיעות לביתו אף ששוב אינו צריך לו באותו היום, וכן ביו”ט של סוכות נושאין הלולב לביתו, והוא משום שאין כוונתו כלל להרויח שלא יצטרך לטרוח בימי החול, ואין ע”ז שם הכנה, ע”כ. דהיינו שהזמן להחזיר השופר והד’ מינים הוא בגמר שימושו, ואף שאם לא יביאם לביתו עכשיו, יצטרך להטריח עצמו במוצאי יו”ט, מ”מ אין זה הכנה, שהרי אין כוונתו להחליף עבודה של ימות החול לשבת כמש”כ לעיל. וכן מוכח מדבריו בסי’ סג, שהתיר להחזיר מחזורים מביהכנ”ס אף שאין חשש גניבה, דאין כוונתו להחליף עבודתו בימי החול, וא”כ חז”ל לא אסרו, ע”כ.
והוצרכתי להאריך בביאור דברי המהרש”ג מפני שראיתי מי שמפרש דבריו, שרק אם אי אפשר לעשותו בחול יכול לעשותו בשבת [עי’ מה שכתב נכד המהרש”ג בסוף שו”ת המהרש”ג], אמנם לענ”ד אין זו כוונתו, אלא כמש”כ. וכן נקטו בפסקי תשובות (החדש, סי’ שב הע’ קמז), נשמת שבת (ח”ד סי’ שפב ושפב-ב), ובילקוט יוסף (להג”ר יצחק יוסף, שבת ח”ב סי’ שא ספ”ד כמבואר בהע’ שם ד”ה ומה [הראשון] ובעמ’ תקיז).
הנה מצינו באחרוני זמנינו שהרבו להקשות על המהרש”ג, עיין בספרנו בני אברהם הל’ הכנה (עמ’ לט), וכתבנו שם לתרץ ע”פ מה שכתב תלמידו בעטרת משה (להג”ר משה נתן נטע לעמבערגער, או”ח סי’ קה), ובתוספת ביאור ע”ש. אכן עדיין ישנם כמה קושיות על המהרש”ג כמו שהבאנו שם עמ’ מב. ונציין אחת מהן, היא קושיית שו”ת מגדנות אליהו (או”ח ח”א סי’ עז ד”ה ולהלן) ממש”כ המג”א (סי’ שכא ס”ק ז) הובא במ”ב (סי’ תק ס”ק כט), דירקות שאינם ראויים לאכילה אסור להשקותם בשבת מטעם הכנה, אע”ג שלא היה יכול להשקותם מע”ש, דבכל יום צריך להשקותם, דאל”כ יכמושו, ולדעת המהרש”ג פשוט שמותר להשקות הירקות. וכמו כן, מדברי החיי”א (כלל קנג ס”ו) – וכן המ”ב (סי’ תרסז ס”ק ה) שפסק כהח”א – נראה שלא ס”ל כיסוד המהרש”ג, כמו שכתבנו שם (עמ’ מג), והעירו בזה האחרונים.
ולדינא, הרבה מפוסקי זמנינו הביאו דברי המהרש”ג להלכה, וכן פסק בשו”ת מנחת יצחק (ח”ח סי’ כד, וצ”ע שבח”ח סי’ מג הביא ראיה שלא כדבריו), שערים המצויים בהלכה (להג”ר שלמה ברוין, כז), שו”ת באר משה (להג”ר משה שטרן, ח”ח סי’ רא), שמירת שבת כהלכתה (מהדו”ח פכ”ח סצ”א), חזון עובדיה (להג”ר עובדיה יוסף, שבת, ח”ב עמ’ תמז), עטרת משה (או”ח סי’ קה), ובעמק הלכה (ח”ג סי’ טז). ולפי דבריו ולפי מה שבארנו מותר להוציא החלה מהמקפיא לצורך יו”ט שני, שהרי הזמן להוציאו הוא דווקא ביום, ונמצא שאינו מחליף עבודת חול לשבת. אכן מאידך גיסא מדברי המג”א (סי’ תק), החיי”א (כלל קנו ס”ג), והמ”ב (סי’ שיט, וסי’ תרסז ס”ק ה), נראה שלא כדבריו. ורבים מפוסקי זמנינו לא הסכימו להלכה כמהרש”ג, כמבואר בשו”ת מחזה אליהו (ח”א סי’ נד אות ג), נשמת שבת (ח”ד סי’ שפב), מאזני צדק (ח”ב סי’ יז), קנין תורה בהלכה (ח”ב עמ’ רנז), חיי הלוי (ח”ג סי’ כח), והגר”ש פעלדער (שיעורי הלכה, הל’ יו”ט).
אכן לפי החיי”א (כלל קנג ס”ו) ומ”ב (סי’ תקג ס”ק א ושעה”צ, תרסז ס”ק ה) יש היתר אחר, שמותר להוציא כל מיני מאכלים מהמקפיא לצורך לילה, בתנאי שאינו ניכר שמוציאם לצורך הלילה. ולמשל מותר להוציא חלה מהמקפיא לצורך מלוה מלכה או יו”ט שני כשמוציא בעוד היום גדול, דאפשר שרצה להאכילם לקטנים [ואף מי שאין לו ילדים, נחשב לאינו ניכר, שהולכים אחר המעשה ואין מסתכלים אחר הפרטים, כן שמעתי מהגר”ש פעלדער שליט”א]. וכ”כ בחזון עובדיה (שבת ח”ב עמו’ תמז), נשמת שבת (ח”ד סי’ רפו), וכן הורה הגר”י בעלסקי זצ”ל (מידידי הגרמ”ד לעבאוויטש), הל’ המועדים (פ”ב סכ”ה), פסקי תשובות (מהדו”ח סי’ שב הע’ כ), וכן שמעתי מהגר”ש קמנצקי שליט”א. וע”ע באריכות בדברי החיי”א בספרנו (עמ’ כד).
הערה בענין טבילה בשבת ויו”ט ליום הבא: עוד ראיתי מה שדן בגליון הקודם בענין טבילה בשבת ערב יו”ט לצורך יו”ט, או יו”ט ערב שבת לצורך שבת. והנה ראיתי שם הביא משו”ת קנה בושם לאסור לטבול מב’ טעמים, אחד משום הכנה ליום הבא, ב’, זלזול לאותו יום. והנה באמת הגר”ח קניבסקי זצ”ל (מישרים אהבוך עמ’ רסב) הורה שיש זלזול לקדושת שבת לטבול בשבת ערב יו”ט לצורך יו”ט, אלא יש לטבול ערב שבת לכבוד שבת ויו”ט. אולם הגרש”ז אויערבאך זצ”ל (מאור השבת חלק ב עמ’ תקצד) הורה שמותר לטבול בשבת לכבוד יו”ט. ולשיטתו אף מותר לטבול ביו”ט ערב שבת לכבוד שבת. וכן הורה הגרפ”א פאלק זצ”ל (פיה פתחה בחכמה חלק ב פרק ט סעיף כז). וביאר הגרפ”א זצ”ל, שאין בטבילה חשש הכנה ליום הבא, שהרי הטובל במקוה כבר מקבל תוספת קדושה מיד בשעת הטבילה, ונמצא שנהנה מהטבילה גם עכשיו. וכן דעת עוד פוסקי זמנינו, עיין בספרנו בני אברהם הלכות הכנה (פרק יב סעיף יד). והנה בארחות רבינו (חלק ב עמ’ קט) הביא מהסטייפלר זצ”ל שאינו נכון לטבול בשבת בצהרים לכבוד יו”ט שחל ביום ראשון, באופן שכבר טבל בבוקר. וכנראה שכוונתו, שכיון שכבר טבל בבוקר לתוספת קדושה, הטבילה מהני אף ליו”ט, ולכן אין טעם להקל לטבול עוד פעם בצהרים, הגם שרגיל לעשותו בערב יו”ט. אולם בשו”ת נשמת שבת (חלק ה סימן קעח-ב) הביא שמנהג החסידים לטבול ביו”ט ערב שבת בצהרים לכבוד שבת אף שטבל בבוקר. והביא מקורות שהטבילה לכבוד יו”ט צריכה להיות דוקא בצהרים להוסיף עליו קדושת יו”ט, וה”ה בשבת ערב יו”ט. והביא מכתב מבעל טהרת יו”ט שג”כ דעתו להקל לטבול בצהרים בשבת ערב יו”ט אף שכבר טבל בבוקר.
בברכה, מנחם מענדל אייברמסאן
שבועות בזמן חז”ל
באתי בזה להודות על הגליון הנפלא המביא לנו שמחה ותענוג מידי שבת בשבתו. בגליון פרשת בחוקותי הובאו דבריו הנחמדים של הגר”א גורדון שליט”א, שבזמן שקידשו ע”פ הראיה לפעמים חג שבועות לא היה ביום מתן תורה, ואזי לא היה עצרת ‘זמן מתן תורתנו’ אלא כשאר ימים טובים. ויש לעורר דא”כ מ”ט שנינו במגילה (לא, א) שמפטירין בחבקוק, שמשתעי במתן תורה.
הנני כופל תודתי, מנחם מענדל פירסט
ריבוי ברכות פחות ממאה ביום
מתוך מכתב שנקבל במערכת:
למעלת כבוד הרב הגאון המופלא מאד חריף ובקי סוע”ה מהר”ר יעקב יהושע זשוראוועל שליט”א.
ראיתי ספרו הנפלא והיקר מאד מנחה קטנה והוא ליקוט רב האיכות מלא וגדוש בחדו”ת ערבים ומתוקים משמח אלקים ואנשים, כל הרואה יאמר ברקאי כלשון רש”י ביומא “האיר והבריק השחר”, ואני מברכו בברכת הדיוט שיפוצו מעינותיו חוצה, ויזכה לחבר עוד ספרים כהנה וכהנה להגדיל תורה ויאדיר מתוך בריאות ואושר ועושר וכטו”ס.
מה שנסתפק (במצוה א אות יא) במי שאינו יכול לברך מאה ברכות אם צריך לברך כמה ברכות שיוכל עיי”ש, ולא ידעתי מה הספק, הרי פשיטא שכמה ברכות שיכול צריך לברך דחז”ל אמרו שחייב אפי’ מאה, אבל ודאי אם אינו יכול צריך לברך כמה שיכול, וכדוגמת המחויב מנה לחבירו ואין לו אלא חמישים זוז.
יחיאל מיכל דזימיטרובסקי
הערת המערכת: רציתי להעיר בזה, דמאי דפשיטא ליה להגאון הגדול רבי יחיאל מיכל שליט”א לחד גיסא, פשיטא להרב מבריסק זצ”ל לאידך גיסא. שבלמדי מסכת מנחות אצל מו”ר הגרא”י הלוי שליט”א, סיפר שבכל שבתות ומועדי השנה היה סבו הגרי”ז מהדר לעלות למפטיר כדי להשלים מאה ברכות, שהיה קשה לו להשלים במיני תרגימא, אבל ביוה”כ שבין כך לא היה יכול להשלים מאה ברכות היה עולה ללוי. והיינו שנקט הגרי”ז שכל ענינו של מאה ברכות הוא להשלים מנין המאה, אבל ריבוי ברכות בעלמא לית ביה חיובא כלל.
אולם מאידך גיסא זכורני כשהתפללתי ביוה”כ בבית מדרשו של הגרמ”ד הלוי זצ”ל, שעלה למפטיר, ולעולם לא ימוש מזכרוני איך זלגו עיניו דמעות באמרו “במהרה יבוא ויגל לבנו”.
הלל שמעון שימאנאוויטש

עלה אבות
מצות שכליות ומצות שמעיות
מתוך ספר המאיר לעולם, מאמרים וביאורים על פרקי אבות, מאת הרב דוד אורי רוזנבליט
עשה רצונו כרצונך…ובטל רצונך מפני רצונו (אבות פרק ב משנה ד)
כתב הרמב”ם (שמונה פרקים פ”ו) שיש שתי מדריגות בעושי המעשים הטובים: הראשונה, ‘המושל בנפשו’ – שאע”פ שהוא עושה המעשים הטובים והחשובים, מכל מקום הוא מתאוה אל הפעולות הרעות, ועם כל זה הוא כובש את יצרו. והמדריגה השניה, ‘החסיד’ – שנמשך בפעולתו אחר המעשים הטובים, והוא מתאוה אליהן.
והביא דעת הפילוסופים ש’החסיד’ יותר חשוב ושלם מן ‘המושל בנפשו’, מפני שהמושל בנפשו מתאוה לעשות פעולות רעות, ואע”פ שאינו עושה אותן, אבל תשוקתו לרע היא תכונה רעה בנפש. והרמב”ם הביא ראיה לזה מדברי שלמה המלך ע”ה (משלי כ”א י’) “נפש רשע אִוְּתָה רע”.
ומצד שני, הביא ראיות מדברי חז”ל ש’המושל בנפשו’ נעלה מה’חסיד’, כפי שאמרו (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ויותר מזה, חז”ל ציוו להיות מתאוה לעבירות ולהתגבר על התאווה, ואמרו (תו”כ פ’ קדושים פ”ט הי”ב) [הובא ברש”י עה”ת שם כ’ כ”ו] לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבא על הערוה. אלא אפשי, ומה אעשה – אבי שבשמים גזר עלי.
הרי שיש ראיות לשני הצדדים, והרמב”ם מיישב את הסתירה, שהרעות אשר אמרו הפילוסופים שמי שלא יתאוה אליהן יותר שלם מן המתאוה אליהן וכובש את יצרו, הם הענינים המפורסמים אצל כל בני אדם שהם רעות – ‘מצות שכליות’. והן המצות שאמרו עליהן חז”ל (יומא סז:) שאילו לא נכתבו ראויות הן ליכתב. אבל הדברים שאמרו עליהם חז”ל שהכובש את יצרו מהם הוא יותר חשוב ויותר שלם, הם ‘המצות השמעיות’, שאלמלא התורה לא היו רעות כלל. ונמצא ששתי הדעות אמת. במצות מפורסמות, ‘החסיד’ יותר חשוב. ובזה אמר שלמה המלך ע”ה (משלי כ”א י’) “נפש רשע אִוְּתָה רע”. ואילו במצות שהם חוקים, ‘המושל בנפשו’ הוא יותר חשוב, כמו שאמרו חז”ל (סוכה נב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, עכ”ד הרמב”ם.
וע”פ זה פירש הגר”ש קלוגר (עמ’ קכ”ג-קכ”ד), שכנגד שני ענינים אלו דיבר התנא. תחילה אמר דבעבירות שכליות עשה רצונו כרצונך, כמו שאתה עושה רצונך בלב שלם בלי כפיית רצונך, כן תעשה רצונו יתברך בלב שלם בלי כפיית רצונך. וכנגד עבירות שהן שמעיות, אמר ובטל רצונך מפני רצונו, והנה לשון ‘בטל’ מורה על מי שבאמת יש לו רצון עצמו שלא כרצון הקב”ה, מכל מקום הוא עושה רצון הקב”ה. ולכן אמר שתתאוה לעשותן, אבל לא תעשנה בפועל רק בטל רצונך שיש לך מפני רצונו.
ויש לציין, שבדברי הגר”א (אמרי נועם על מס’ ברכות ח.) מצינו, שה’חסיד’ גדול מה’מושל’. דהנה אמרו חז”ל (שם) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. והקושיא מובנת מאליה, איך יתכן שהנהנה מיגיעו, שלפי פשוטו הוא איש בוּר וריק, יהיה גדול מירא שמים. אלא ביאר הגר”א שיותר נעלה הוא מי שנהנה מהתורה ואין לו יצר הרע, דאם לא כן איך יתכן שנהיה אנחנו טובים מהאבות שאמרו רבותינו (ב”ב יז.) שלא שלט בהם יצה”ר כלל, אלא על כרחך
שיותר טוב מי שאין לו יצה”ר כלל. וזה פירוש הגמ’ גדול הנהנה מיגיעו, ר”ל שיש לו הנאה ממה שייגע בתורה ואין לו כלל יצר הרע, יותר מירא שמים, שיש לו יצר הרע ומתגבר עליו מחמת יראה, עכ”ד.

עלה לתרופה
The 20th of Sivan – Instituting a New Taanis
Rabbi Moshe Boruch Kaufman, Machon Aleh Zayis
Following the second crusade in 5831/1171, Rabbeinu Tam designated 20 Sivan as a fast day. He wrote that this day was even more tragic than the others already commemorated by fasting, because so many tzaddikim were killed. Later, during the Chmielnitzki uprising in 1648-49 (“Gezeiros Tach v’Tat”), 20 Sivan was reinstated as a fast day to commemorate the many kehillos in Eastern Europe that were massacred then.
Remez in the Torah to This Day  The Ohev Yisrael zt”l of Apta finds a remez to 20 Sivan at the end of Parshas Beshalach (Shemos 17:16): כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק מדור דור, Amalek fights Hashem and Am Yisrael in every generation. כ”ס is roshei teivos of כ’ סיון, hinting that on the twentieth of Sivan, Amalek would rise up and battle with Hashem. Following כס in the passuk is י-ה, which stands for Yom HaKippurim. On both days we recall the murder of the tzaddikim, which serves as a kapparah.
In his Siddur, Rav Yaakov Emden reveals another hint found in this week’s parshah. When Bnei Yisrael left Har Sinai on 20 Iyar, they sinned for a month with the שליו and suffered many losses: ויך ה’ בעם מכה רבה מאוד (Bamidbar 11:33). It seems from the pesukim that the final day was the harshest. Although the Gemara (Taanis 29a) holds that this was on 22 Sivan, some Midrashim imply that it was actually on 20 Sivan. מעשה אבות סימן לבנים – this day was already designated from the Midbar era as a day of misfortune. It’s interesting that 20 Sivan almost always coincides with Parshas Bihaaloshca.
Taanis Tzibbur At the time of the pogrom, the Vaad Shalosh Aratzos (Poland, Russia\Ukraine, and Volhynia)* called for a taanis tzibbur with selichos. This taanis is mentioned in the Taz (566:3), as well as the Magen Avrohom (568:7) and other Poskim. The Taz adds that if 20 Sivan falls on a Monday, we replace the leining with ויחל משה. The Magen Avrohom (ibid.) says that if a bris is scheduled on 20 Sivan, we postpone the seudah until evening.
Selichos Even today, selichos for 20 Sivan are printed in many siddurim. Although the Shach composed six selichos and other Gedolim composed their own, the selichos that are printed are based on earlier tragedies, mostly during the time of the crusades.
The selichah by Rav Yom Tov Lipman Heller zt”l (the Tosfos Yom Tov) adds another dimension to this tragedy. The Zohar (Parshas Behar) says that בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו means that in the year “zos” – the gematria of 408 (ת”ח) – we would return to Eretz Yisrael. The Shach also writes in his מגילת עיפה that they thought that בזאת יבוא אהרן אל הקודש, in the year “zos” Aharon would resume bringing korbanos in a newly-built third Bais Hamikdash. However, not only were we not redeemed, but the anticipation turned to mourning; and the ramifications of Tach v’Tat ultimately caused the temporary success of Shabsai Tzvi and his followers, which impacted Klal Yisrael for generations.
Establishing New Days of Aveilus After the Holocaust, some suggested instituting a new day of mourning for the Churban of Europe. Others opposed this suggestion, based on the fact that kinos for Gezeiras Tatnu (1096) were included in the kinos for Tishah B’Av. In Kinah 25 it says that this day (Tishah B’Av) was designated for mourning all the tragedies of the galus.
How do we reconcile this with the taanis of 20 Sivan? Apparently, the Gedolim of the time felt that it was legitimate to enact a new fast day. In Igros Moshe (Y.D. Vol. 4, 57:11), Rav Moshe zt”l explains that there is a difference between a tragedy that befalls Yidden in a single place, and a tragedy affecting all Yidden everywhere. The events of 20 Sivan were limited to Poland and Ukraine. Therefore, the fast is of a relatively restricted nature, and may be “unrelated” to the general galus of the churban; whereas the magnitude of the Holocaust, which wreaked havoc on such a large portion of Klal Yisrael, must be part of the aveilus of Tishah B’Av.
Additionally, Rav Moshe suggests that while Gezeiros Tach v’Tat was an uprising against the monarch that deteriorated into an unlawful pogrom, the Holocaust was “justified” by its perpetrators as the “law of the land,” and this gives it wider, more inclusive import.
It is interesting to note that there were Gedolei Torah who did support making a separate Holocaust Remembrance Day. The Satmar Rav wrote a letter suggesting Erev Rosh Chodesh Sivan. However, he cautioned not to accept it as a fast day via a neder. Another suggestion was to observe it on an existing day of commemorating tragedy – Asarah B’Teves. By doing so, the contentious issue of establishing a new day would be avoided. Ultimately, a memorial day was established in Nissan when eulogies and mourning are discouraged by Halachah; it was rejected by the Gedolei Torah.
Aveilus vs. Teshuvah Perhaps we can suggest a difference between the types of fast day the Poskim established. There is a stark contrast between Tisha B’Av and the other taaneisim. Most fast days, including 10 Teves, 17 Tammuz, and 3 Tishrei, are days of teshuvah, tefillah and tzedakah. We say selichos. We ask Hashem to redeem us from our suffering and rebuild the Bais Hamikdash.
Tishah B’Av is different. On Tishah B’Av we don’t say selichos, we say kinos. We don’t add Avinu Malkeinu or Tachanun; according to some Poskim, even Aneinu is not said on Tishah B’Av. We don’t ask Hashem to avenge our enemies in the same way that we do on the other days. Tishah B’Av is a day to remember, to mourn, and to cry, asking Hashem to comfort us; whereas 20 Sivan was instituted to be like the other fast days, a day of teshuvah and selichos.