Shabbos Gilyon Parshas Behar 5782

עלה פרשה
התבוננות בדרכי ה’
ע”פ קונטרס מאירת עינים, רשימות דברי תורה שנאמרו ע”י הגאון רבי יונתן דייוויד שליט”א
ויצא לאור ע”י הרב יהודה אריה הונגער שליט”א
וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים (ויקרא כה, כ-כא)
הקשו המפרשים, למה רק אחר שישאלו מה נאכל הוא שיצוה ה’ את הברכה, הלא כ”ש אם לא ישאלו, ויבטחו בה’, שיצוה את ברכתו ויפרנס את מקיימי מצותיו.
ויש לפרש על פי דברי רבינו יונה (עי’ שערי תשובה שער שלישי אות יז) וז”ל, ודע כי המעלות העליונות נמסרו לנו במ”ע וכו’ ומעלת התבונן בגדולת ה’ וכו’ ומעלות זכרון חסדיו והתבונן בהם שנאמר וזכרת את כל הדרך וכו’ עיי”ש. דהיינו שיש ענין של התבוננות בדרכי ה’, להבין עומק הנהגת הבורא ית’ וחסדיו עם ברואיו. וכן מצינו בהגדה של פסח “כנגד ארבעה בנים דברה תורה”, אחד תם שעובד את ה’ בתמימות ואינו נכנס להתעמק במצוות, אולם יש מדרגה גבוהה ממנו, והיא מהלך החכם, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה’ וכו’, שדורש וחוקר ונכנס להבין כל דבר לפרטיו. והיא ההתבוננות שהזכיר רבינו יונה.
הגר”ח זצ”ל שאל פעם לתלמידיו, מהו ההיתר להקשות קושיות בלימוד, הלא כך אמרה התורה, ואין לך רשות להרהר אחריה, ומאי שנא מנבואה שאין להקשות עליה? והשיב הגר”ח, כי בתורה, הקושיא היא ג”כ בכלל תורה, משא”כ בנבואה הקושיא נשארת מבחוץ, כאילו הוא מתווכח ח”ו עם הנבואה, עכ”ד. ומה שאמר שהקושיא היא ג”כ תורה, כוונתו שע”י הקושיא נתגלה ונתרבה יותר תורה, שאלמלא הקושיות, היה בידינו רק מה שמפורש בדף הגמ’, ורק ע”י הקושיא מגיעים לעמקות הענין.
וצריכים אנו להוסיף על זה, שכל ההיתר להקשות קושיות הוא דוקא אחר שנתייסד ביסוד איתן אמיתת הדבר אצלו, ואינו מתווכח עם עצם הדבר הנאמר. ובליל הסדר איתא במשנה (פסחים קטז.) מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל וכו’ מה נשתנה וכו’. ונראה שהודגש ‘וכאן’ לומר דבכוס ראשון אין מקום לשאלות, כי אז היה נראה כמתווכח עם התורה, ורק אחר כוס ראשון שעשה קידוש, שאז הדבר יסוד מוסד אצלו, אז מותר לשאול שאלות. וכן אנו אומרים “אין כאלקינו” וכו’ ורק אח”כ ממשיכים “מי כאלקינו”, שתחילה מייסדים את עיקר הדבר שכן היא המציאות שאין כאלקינו. ואח”כ אפשר לדרוש ולחקור עומק אמיתות הדבר ופרטיו.
והנה בדרך כלל הנהגת הקב”ה היא, שאף שהקב”ה זן ומפרנס לכל, אך האדם צריך לעשות איזו פעולה לפרנסתו, וה’ יברך את מעשי ידיו (והוא מה שנקרא השתדלות). אבל במצות השמיטה צוה ה’ שלא נעשה שום מלאכה שנה תמימה, אף שודאי הקב”ה ישלח לשומרי השמיטה את פרנסתם, וזהו דלא כהמהלך הרגיל. והיא השאלה המוזכרת בפסוק, ‘וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו’ – השאלה הזאת נשאלת ע”י החכם המתבונן ומעיין בדרכיו ית’, שמבקש להבין ולגלות גם הנהגתו זאת, כיצד הקב”ה מפרנס לאדם מבלי שיעשה הוא מעצמו שום פעולת השתדלות משך שנה תמימה.

קול עלה
פלג המנחה
למע”כ הרה”ג ר’ משה ברוך קופמאן שליט”א,
יישר כח על העלון בכלל ועל דבריך המחכימים בפרט. בנוגע למה שכתבת בענין פלג המנחה, שאנו מקדימים להדליק נרות שבת כל השנה קודם פלג המנחה של המג”א [שהוא ג’ דקות (זמניות) קודם השקיעה], ברצוני להעיר שאין מזה הוכחה שאנו מקילין כהגר”א ודעימיה מפני שכמובן אין להדליק ח”ו בשעת השקיעה, אלא כן הוא גם להמחמירין כשיטת המגן אברהם עצמו, כאשר יתבאר.
הנה דעת המשנה ברורה להחמיר שלא להקדים להתפלל מעריב אלא שעה ורביע קודם צאת הכוכבים (פלג המנחה של מג”א), ולא שעה ורביע קודם השקיעה (פלג המנחה של הגר”א), ואפילו בליל שבת, כמשמעות דבריו בסי’ רסא (סס”ק כה) עיי”ש, ועי’ גם בביאור הלכה שם (סי’ רסא הנ”ל). וע”ע דבריו בעוד מקומות בהל’ שבת (רסז סס”ק ד, רסג ס”ק יח-יט) דלעולם אינו מכריע, ומחמיר כב’ השיטות בענין פלג המנחה גם בנוגע לליל שבת (וע”ע שעה”צ רנו אות ה). [וכמו לשארי דברים, שהמשנה ברורה מחמיר כשתי השיטות; לענין סוף זמן קר”ש (סי’ נח ס”ק ד), וסוף זמן תפילת מנחה (סי’ רלג ס”ק ד), וזמן איסור חמץ (סי’ תמג ס”ק ח).]
אמנם כל זה לענין מעריב [ולכא’ כ”ש למצות קידוש דאורייתא]. אבל לענין הדלקת נרות ולקבל עליו את השבת, גם המשנ”ב סובר להקדים, כמבואר בביאור הלכה (סי’ רסג סעי’ ד ד”ה קודם, ושעה”צ שם אות לא, וע”ע ביאוה”ל רסא סעי’ א ד”ה שעה) בשם ב”ח ומג”א עצמו, שכתבו לפרוש ממלאכה שתי שעות קודם הלילה עי”ש [שהוא קודם זמן המנחה של מג”א עצמו, וצ”ל כדברי ביאור הלכה שלא חשש מג”א למש”כ השו”ע שאין להקדים יותר מפלג המנחה, או איזה יישוב אחר, אבל עכ”פ כן מפורש במג”א]. (וצריכין ליישב זה עם דברי המשנ”ב סי’ רסא הנ”ל שמה שהחמיר שלא לעשות מלאכה כשקיבל שבת שעה ורביע קודם השקיעה הוא רק מפני שיטת הגר”א, ואולי מפני שכיון שלמג”א הרי הוא קודם פלג היה יכול לחזור מקבלתו לדידיה, ואכמ”ל).
בכבוד ובידידות,
יעקב מרדכי פנדל
זמן תפילת ערבית בערב שבת
לכבוד מערכת מכון עלה זית,
נהניתי ממאמרו של הרב משה ברוך קופמאן בענין תרתי דסתרי בערב שבת. ובענין זה רצוני להעיר על מה שהרבה נשים צדקניות מתפללין מנחה בערב שבת ותיכף ומיד תפילת ערבית בליל שבת קודש. ולכאורה כשהן מקבלות שבת מוקדם, יש להן ליזהר להתפלל מנחה קודם פלג המנחה, שאם תתפלל אח”כ, ושוב תדליק נרות ומיד תתפלל קבלת שבת וערבית, לכאורה עשתה תרתי דסתרי.
אבל מצאתי בבן איש חי (פר’ ויקהל ס”ז) שהקל לנשים לעשות תרתי דסתרי, שכיון דטרודה בעסקי הבית חשיב לדידה שעת הדחק כדין ציבור. והנה, זה מיישב מדוע אין עליה להזדרז להתפלל מנחה קודם פלג המנחה, אבל עדיין קשה למה אין לה להמתין ולהתפלל עד אחר דודאי לילה. ולזה התירוץ כמו שכתב הבן איש חי בהמשך דבריו לגבי אנשים שיש חשש שיטרד וכו’.
אכן כל הנ”ל בדרך כלל שייך רק לבעלת הבית, אבל להנערות שבבית שאינן עוסקות כל כך בהכנת הבית לשבת, לכאורה יש להזהירן להתפלל מנחה קודם פלג המנחה, וצ”ע למה לא שמענו מזה. ושאלתי כמה רבנים חשובים, ואף אחד מהם לא אמר שאכן הוא הזהיר בני ביתו על ענין זה, אבל לא ידעו טעם לדבר.
והנה, בשו”ת פרי יצחק (ח”ב ס”ט ד”ה אולם להבין) כתב, דלפי בה”ג ערבית אין לה זמן, כלשון המשנה “אין לה קבע”, רק זמנה בין מנחה לשחרית, ולכן המתפלל ערב שבת קודם שקיעה, כיון שקיבל שבת, שוב אסור לו להתפלל מנחה והוי זמן מעריב, וכן מי שהדליק נרות וקיבל שבת, ושוב אסור להתפלל מנחה, הוי זמן מעריב. א”כ לדבריו אין שום חשש תרתי דסתרי בערב שבת כשמקבל שבת בין מנחה למעריב. אבל כיון שאנשים לא נהגו להקל כדבריו, לכאורה גם לנשים אין לסמוך עליו. וא”כ צ”ע טעם המנהג.
שלמה דיקמאן
תשובת הכותב: לכבוד הרב שלמה שליט”א,
ייש”כ לידידי אשר שלמה משנתו. ואולי יש לתרץ מנהג הנשים ע”פ דברי היעב”ץ במור וקציעה (סימן רסח), שכתב דתפילת ערבית דליל שבת חובה, מפני שהיא מטעם אחר. והרחיב היעב”ץ את דבריו בדרשת תפילת ישרים (מהדורת עלה זית עמוד לט), וראה מה שכתב בזה ידידינו הרב הלל שמעון שימאנאוויטש בעלה לתרופה לפרשת וישלח (שנה ב גליון י), א”כ נהי שעיקר תפילת ערבית בלילה רשות, מכל מקום ערבית של ליל שבת היא חובה, ונראה דמטעם זה בנות ישראל החמירו על עצמן להתפלל ערבית בליל שבת אף כשאינן מתפללין בכל שאר הלילות [עוי”ל שחששו לדברי הדגול מרבבה בסימן רעא, שאם לא התפללו אין האיש יכול להוציא את האשה כיון שאינן בכלל ערבות]. ויש לומר שחיוב חדש זה אינו תלוי בלילה רק בקבלת שבת. ואילו אנשים מתפללים גם בליל שבת מצד חובת ערבית שקבלו על עצמם בכל הלילות, וחיוב זה תלוי בדין לילה, ולפיכך חוששים לתרתי דסתרי.
ובר מן דין קשה להביא ראיה ממנהג הנשים, כי ראינו שאין מדקדקות בכמה דברים ורבנן לא מיחו בהו ואף לא הזהירו אותן על זה. וזה לי שנים רבות שאני מתקשה במנהג בנות ישראל להתפלל [אף בקביעות] ברכות קר”ש אחר ד’ שעות, שהוא ברכה לבטלה לרוב ככל הדעות ואין פוצה פה – א”כ ק”ו בן בנו של ק”ו שאין להרעיש על תרתי דסתרי. ובלא”ה הארכתי במק”א ליישב מנהג תרתי דסתרי בערב שבת ע”פ המג”א סימן רסז דבשבת אפילו רבנן מודו, כי הקטר חלבים ואברים של תמיד הערב בערב שבת הי’ קודם חשיכה. ועל זה נאמר הנח להן לבנות ישראל.
בהוקרה רבה,
משה ברוך קופמאן

עלה לתרופה
התנא רבי עקיבא
הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית
סיפורים רבים נמצאים בדברי חז”ל אודות התנא רבי עקיבא, ובמאמר קצר זה ננסה להביא ראשי פרקים מחייו וגודל צדקותו כפי המבואר בדברי חז”ל, וקצת התבוננות בדרכיו לפי ערכנו.
עד גיל ארבעים היה רבי עקיבא עם הארץ (אבות דרבי נתן ו, ב). ואודות מדרגתו של ר”ע באותן השנים נחלקו הראשונים, דהנה מצד אחד איתא בגמרא (כתובות סב, ב) שהיה “צניע ומעלי”. [ועוד משמע בשבת (קכז, ב) שהיה מצטיין במידת ה’דן את חבירו לכף זכות’, ראה שו”ת רמ”ע מפאנו (סימן סג).] אבל מאידך אמר ר”ע “כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור” (פסחים מט, ב). וליישב סתירה זו כתבו התוס’ (כתובות שם ד”ה דהוה) “דהתם לאו משום שהיה שונא תלמידי חכמים, אלא משום שהיה סבור שמתגאין על עמי הארץ וכו’, אבל מקום מקום שומר מצוה היה”. אבל הריטב”א (שם) פירש שבתחילה היה שונא ת”ח ואח”כ חזר למוטב והיה צניע ומעלי, ושוב אח”כ הלך לישיבה ונעשה ת”ח. וראיתי לדייק מלשון הרמב”ן (שער הגמול) שכתב שהיסורין שקיבל ר”ע בשעת מיתתו לא היו מחמת מעשים רעים, “לפי שהיה צדיק גמור כל ימיו”, דמשמע שכל ימיו היה צדיק כדעת התוס’ (הגהות ‘חזון יואל’ על שער הגמול).
ידוע הסיפור הנפלא איך נהפך ר”ע מעם הארץ לת”ח בעזרת אשתו רחל (כתובות סב, ב; נדרים נ, א; אבות דר”נ פרק ח), עיין שם כל המעשה. באבות דרבי נתן (ו, ב) מבואר איך נתעורר ר”ע להתמסר לתורה, שראה אבן על פי הבאר שנחקקה על ידי מים שנפלו עליה בכל יום, ודן קל וחומר בעצמו, “מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם”.
מי לנו גדול ממשה רבינו שהשתומם על גדלותו של ר”ע, כדאיתא במנחות (כט, ב) שהראה הקב”ה למשה את ר”ע שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות, עד שתמה משה “רבש”ע יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה על ידי”. ואמרו (סוטה מט, א) “משמת ר”ע בטל כבוד התורה”, ופירש”י “שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ וכו'”. ובספרי (וזאת הברכה פיסקא טז) איתא שארבעה מתו בגיל מאה ועשרים שנה: משה, הלל הזקן, רבן יוחנן בן זכאי, ורבי עקיבא.
בין מאמריו הרבים של ר”ע יש כמה מאמרים מפורסמים בכל בית ישראל: “ר”ע אומר ‘ואהבת לרעך כמוך’ זה כלל גדול בתורה” (ב”ר כד, ז; רש”י ויקרא יט, יח). “כל דעביד רחמנא לטב עביד” (כתובות ס, ב). “חביב אדם שנברא בצלם וכו’, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכו’ חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה וכו'” (אבות ג, יד). “הכל צפוי והרשות נתונה ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה” (שם משנה טו). “אר”ע אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו'” (יומא פה, ב).
נראה שיש צד השוה בהרבה סיפורים שנאמרו על ר”ע, שר”ע ראה את הצד הטוב בכל דבר ובכל מצב, כדלהלן:
א] “תנא משמיה דר”ע לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא דר”ע דהוה קאזיל באורחא מטא לההיא מתא בעא אושפיזא לא יהבי ליה, אמר כל דעביד רחמנא לטב וכו’ (כתובות ס, ב), ע”ש כל המעשה.
ב] איתא במכות (כד, א-ב) שחכמים היו מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מרחוק והתחילו בוכין, ור”ע מצחק. ואמר ר”ע “לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה”.
ג] עוד איתא שם שראו חכמים שועל יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור”ע מצחק, ואמר ר”ע “עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת”.
ד] “כשהיה ר”ג קורא המקרא הזה [‘עושה אלה לא ימוט’ (תהלים טו, ה)] היה בוכה, אמר מי יוכל לעשות כל אלה, וכשהיה ר”ע קורא בפסוקים האלה היה משחק. א”ל ר”ג מפני מה אתה משחק, א”ל ראה מה כתיב בשרצים “אל תטמאו בכל אלה” יכול אינו מטמא אלא בכלם, והרי אם נגע בכעדשה מן השרץ טמא, ומדה טובה מרובה מן מדת פורענות חמש מאות, ומה זה מי שנגע באחד מהם אפילו בכעדשה טמא כאלו נגע בכלן, לא כ”ש העושה מצוה אחת מהן כאלו קיים את כלן וכו'” (ילקוט שמעוני תהלים טו, תרסה).
ה] ר”ע היה סובר [לפני שנתגלתה האמת] שבר כוזיבא הוא מלך המשיח (איכה רבה ב, ד). ואולי זה היה מחמת גודל הציפיה לישועת השם, וזה מתאים עם מדה הנ”ל.
ו] איתא בשבת (קכז, ב) מעשה נפלא בענין הדן את חבירו לכף זכות, שאדם אחד נשכר אצל בעל הבית והבעל הבית לא נתן שכרו והוא דן אותו לכף זכות באופן מבהיל ע”ש, ובשאילתות (שמות) גורס שאדם זה היה ר”ע, ובשו”ת רמ”ע מפאנו (סימן סג) כתב דמשמע שזה אירע בעודו עם הארץ.
ז] נפלא למתבונן איך התחיל ר”ע ללמוד תורה בגיל ארבעים ונהפך לת”ח, והיינו ע”י שראה בעצמו את היכולת להגיע למדרגת ת”ח וכמו שהבאנו מדברי חז”ל שלקח מוסר מן האבן שנחצבה ע”י מים. גם אשתו רחל היתה לו מידה זו, שראתה בו את היכולת ליהפך לאדם גדול ומסרה נפשה כדי להביא את זה מכח אל הפועל.
ח] לפני שהתיר בן כלבא שבוע את נדרו היו ר”ע ואשתו עניים, ופעם בא אליהו הנביא בדמות אדם ודפק על הדלת, ואמר להם “הבו לי פורתא דתיבנא דילדת אתתי ולית לי מידעם לאגונה”. ואמר ר”ע לאשתו “חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה”. (נדרים נ, א)
ט] אחר שמתו כ”ד אלף תלמידיו היה העולם שמם עד שבא ר”ע אצל רבותינו שבדרום והם הם העמידו תורה אותה שעה (יבמות סב, ב), ויש לשאול, לאחר שמתו כל אלפי תלמידיו מהיכן אזר את הכוח להתחיל מחדש. אך התשובה לזה נמצאת בדברי ר”ע עצמו (שם), “היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו, שנאמר בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך כי אינך יודע אי זה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים”. ונראה שזה ממידה הנ”ל, שתמיד ראה את הצד הטוב.
י] “בשעה שהוציאו את ר”ע להריגה זמן ק”ש היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים, אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן, אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה בכל נפשך אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו” (ברכות סא, ב).
יש אומרים שר”ע היה גלגול של יוסף הצדיק, ולכך נקרא ‘עקיבא בן יוסף’ (הובא בשל”ה פרשת וישב). עוד כתוב בספרים (גלגול נשמות לרמ”ע מפאנו סימן עו) שר”ע היה גלגול של זמרי בן סלוא, ואשתו של טורנוסרופוס שהתגיירה ונשאת לר”ע (עבודה זרה כ, א) היתה גלגול של כזבי בת צור. וכ”ד אלף תלמידי רבי עקיבא שמתו בין פסח לעצרת היו גלגולים של אותם כ”ד אלף אנשים שמתו במגפה בשטים [ומפני כך לא נהגו כבוד זה בזה כי ידעו שלא נטהרו מעון שטים]. עוד י”א שהרמח”ל הוא ניצוץ של ר”ע, והרמח”ל נפטר בגיל ט”ל שנה, להשלים את הט”ל שנה של ר”ע שלא למד בהן תורה, ונקברו זה אצל זה בטבריה (אגרות רמח”ל ובני דורו עמוד 41, ספר אור הגנוז עמודים כח-נד).

The L’shem Yichud Debate, Part II
Adapted from Hagadah Aleh Zayis by Rabbi Shimon Szimonowitz
In the resort city of Krenitz, the Brisker Rav was approached by a Chassid who complained that Misnagdim put on Tefillin every morning robotically, without forethought or preparation.
“ מען דרייט רצועות מיט פארמאכטע אויגען – They’re simply wrapping leather straps around their arms with their eyes closed,” he said, implying that without kavanah the mitzvah has no meaning.
“יא יא! מיר דרייען רצועות מיט פארמאכטעאויגען” the Brisker Rav responded, meaning yes, that is exactly how we should perform mitzvos – with our eyes closed, simply in order to fulfill Hashem’s mitzvah, without trying to think about the deeper meanings of the mitzvah, and everything else happens on its own (heard from Rav Meir Soloveitchik, zt”l).
Introduction

Yichudim Happen On their Own
In L’shem yichud one declares that the mitzvah about to be performed is being done with the kabbalistic intention of uniting the first two letters of Hashem’s Name with the last two, and to unite Kudsha Brich Hu with His Shechinah. The assumption is that in order for these tikkunim to take place, one must verbalize or at least think these thoughts.
The Noda B’Yehudah argues that this assumption is wrong and the practice is unnecessary, as the tikkunim of the mitzvah will happen automatically – i.e., regardless of whether one declares or even thinks these intentions.
In the Noda B’Yehudah’s teshuvah this point is mentioned concisely, but he discusses it at greater length in a derashah he gave in 5530/1770, saying that when someone does a mitzvah with the intention to fulfill Hashem’s command, there is no need to think about all the kabbalistic concepts revealed by the Arizal; because the great spiritual energy and tikkunim result from the power of the mitzvah itself.
The Noda B’Yehudah’s talmid Rav Elazar Flekeles, mechaber of Shu”t Teshuvah m’Ahavah (Olas Chodesh, Drush 2, Maamar 65), elaborating on this process, compares it to the workings of a clock. A clock has many intricate parts, but any simpleton can start it going without needing to know how it works – merely with the click of a button. Similarly, every mitzvah produces great spiritual energy that has an effect in the upper worlds; but just performing the mitzvah sets it all in motion, without a need for the person doing it to have anything in mind. Accordingly, we may say that the secrets revealed by the Arizal are akin to a textbook on how clocks work, but is not meant to be included in the user manual.
The Position of the Gra and His Disciples
While it is commonly believed that whether to say L’shem yichud is a dispute between the Misnagdim and the Chassidim, that is not necessarily the case.
Some sources claim that the Gra opposed saying L’shem yichud (see Siddur Ishei Yisroel), but that is difficult to accept, since the Gra himself (Aderes Eliyahu 1:6) mentions that we say L’shem yichud. In addition, Rav Chaim Volozhiner’s talmid Rav Dovid Tevel (sefer derashos Nachlas Dovid) writes, “as we are accustomed to say before performing a mitzvah, ליחדא שמא דקוב”ה י”ה בשם ו”ה.”
Rav Chaim’s son Rav Yitzchok Volozhiner (Peh Kadosh, Parshas Chayei Sarah) also acknowledges reciting L’shem yichud, and discusses its meaning.
Even if we accept that the Gra himself opposed saying L’shem yichud, it would not mean that he agreed with the Noda B’Yehudah’s position that the yichudim happen on their own. According to the Cincinnati manuscript of Maaseh Rav, the Gra maintained that saying L’shem yichud wasn’t necessary because saying “Hashem Elokeinu” in a berachah accomplishes the yichud, and for this reason the Gra was careful to say the two Names in close succession, without pausing between them.
On the other hand, Rav Chaim Volozhiner (in Nefesh Hachaim) seems to concur at least on some level with the Noda B’Yehudah: At the end of Shaar Alef he writes that when a mitzvah is done properly, even if the one performing the mitzvah does not know any kavanos of the mitzvah, all the tikkunim will take place on their own. He adds that the Zohar and the Arizal revealed the esoteric connotations of each mitzvah for us to appreciate the greatness of the mitzvah, but there is no need to think about them while performing the mitzvah.
Elsewhere in Nefesh Hachaim (2:13), Rav Chaim writes that a person should refrain from thinking about the profound kavanos hidden in the words of the davening because we can’t possibly fathom their depth. What one should think about is the holiness of the words of the tefillah, in order to add kedushah and light to the upper worlds. It seems that although Rav Chaim agrees that the tikkunim will happen on their own, he still prefers that a person have some kavanah in mind in order to bring this kedushah into play.
Another disciple of the Vilna Gaon, Rav Yitzchok Eizik Chaver (Magen v’Tzinah, p. 20), cites this idea of Rav Chaim in the name of the Gra himself. And the Chayei Adam (18:2), a mechutan of the Gra, also writes that one should refrain from lofty kavanos because they are beyond our comprehension.
The Chasam Sofer’s Position
The Chasam Sofer also disagrees with the Noda B’Yehudah, maintaining that in order for the tikkunim to take place one must actually have them in mind. In his teshuvah discussing Nusach Sefard (Shu”t O”C Siman 15), he explains that his Rebbeim – Rav Nosson Adler and the Hafla’ah – davened Nusach Sefard in order to employ the kavanos of the Arizal.
However, the Chasam Sofer (Drashos Part 3, Shaar Yosef p. 74) says that he himself did not recite L’shem yichud because he felt the kavanos are too profound to grasp. His son the Ksav Sofer (Parshas Beshalach), writes “many recite it [L’shem yichud],” implying that he himself did not. The Michtav Sofer (quoted in She’eiris Tzion os 114), also testifies that his father the Chasam Sofer did not say L’shem yichud. The Chasam Sofer did say L’shem yichud before giving tzedakah as a pidyon nefesh (Sefer Hazikaron, p. 15). This is in line with the Chasam Sofer’s opinion, as stated above, that the tikkunim do not happen on their own.