ורמז זאת החת”ס בפסוקים במשלי (לא, כו-כז), “פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה, צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל”: “פיה פתחה” ששרה פרסה נדה, ועשתה זאת “בחכמה”, שע”י כן “ותורת חסד על לשונה”, שזכו ישראל לקבל תורה, דע”י שפרסה נדה לא היה למלאכים לחם להפסיק בין החלב לבשר, ועי”ז השיב הקב”ה למלאכים שלא שמרו מצוה דרבנן. ואיך ידעה זאת שרה, “צופיה הליכות ביתה”, שצפתה ברוח הקודש את ההלכה שצריכים קינוח בין חלב לבשר, “ולחם עצלות לא תאכל”, לא נתנה למלאכים לחם עצלות.

עלה עין
שימו לב אל הנשמה
מתוך ספר ברכת אבי, מאת הרב אברהם הלוי קאלקא, שיקגו – אילינוי
כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וגו’ וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם (ל, יב)
פירש רש”י וז”ל, שהמנין שולט בו עין הרע והדבר בא עליהם, עכ”ל. הנה עין הרע הוא שאם יש לחבירו דבר שאין לו עצמו, הוא מקנא בחבירו ואינו מפרגן לו ומסתכל עליו בעין רעה. וקשה איך זה שייך כאן, הרי במדבר היו רק בני ישראל עצמם, ומי הוא שיקנא בהם ויסתכל עליהם בעין רעה. איברא, מצינו בברכות (נה, ב) שהאדם עצמו יכול להסתכל על עצמו בעין הרע, אך זה גופא צ”ב.
ונראה לומר, שענין עין הרע על עצמו, כאשר מביט על כל הטובות שיש לו ותוהה ומתפלא האם הוא ראוי להן. וגם כאן לגבי כלל ישראל, הרי בשבעים נפש ירדו למצרים, ואחרי כמה דורות כבר היו שש מאות אלף גברים לבד מנשים וטף, וממילא היו יכולים להביט על עצמם ולתהות האם הם ראוים לכך.
אכן אם יש חשש של עין הרע קשה למה מועיל למנותם ע”י שנותנים מחצית השקל, הלא סוף סוף על ידי זה נדע את מנין בני ישראל.
ונראה בזה, דעי’ כתב סופר (החדש) ששאל מה היה הענין במחצית שקל דוקא ולא שקל שלם. וביאר שחצי הוא עבור הגוף הנראה לעין, אבל חלק השני של האדם דהיינו הנשמה הוא יקר מאוד, שהיא חלק אלוק ממעל חצובה מתחת כסא הכבוד, ול”ש למנותו בדבר גשמי. ולכך הראהו הקב”ה למשה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד ואמר לו ‘כזה יתנו’ (כמו שאמרו במדבר רבה פרק יב), לרמז שהחצי השני הוא נשמות ישראל הנלקחות מתחת כסא הכבוד, עכת”ד עיי”ש.
ולפי”ז נוכל להבין איך מחצית השקל מציל מעין הרע, דהרי ענין עין הרע הוא שאינם רואים עצמם ראוים לכל הטובות שקיבלו וכנ”ל, ולזה בא המחצית השקל להורות שאנחנו הרבה יותר מה”אנחנו” שאנו רואים, שהרי יש בתוכנו נשמות קדושות חלק אלוק ממעל, וא”כ בראותינו את הטובות שקיבלנו, נחשוב ונאמין שהקב”ה רצה להיטיב לנו לרוב מעלתנו ונקבל חסד זה באהבה ובעין טובה.
והנה בברכות (שם) אמרו שאם האדם מתיירא מעין הרע של עצמו יסתכל בצד שמאל של חוטמו. ויש לפרש לפי הנ”ל הטעם שדווקא בחוטמו, משום שזה המקום שהנשמה נכנסת בו כמש”כ “ויפח באפיו נשמת חיים” (וכמבואר עוד בסנהדרין נב, ב). והכוונה היא שיסתכל על נשמתו ומעלתו, ועי”ז יבין וידע שעליו לקבל את חסדי ה’ בעין טובה. [ועדיין צ”ע מדוע בצד שמאל דווקא].

קול עלה
תגובה – חשש סכנה בחילול שבת
ראיתי ב’עלים’ פרשת תצוה חידושו של ידידי הרב משה ברוך קופמאן בביאור הטעם שהנשים מחמירות יותר מן האנשים בהדלקת נרות, שחוששות לשיטת הבה”ג וגם לשיטת היראים. והוא ע”פ הרש”ש (שבת לא, ב) שנשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ‘ובהדלקת’ הנר, רוצה לומר שמסתכנות ע”י שמדליקות באיסור. וכיון דקי”ל חמירא סכנתא מאיסורא, לכן הן נזהרות ומקפידות אפילו לדיעה יחידאה, משא”כ אצל אנשים אין ענין סכנה לכן אין מחמירים יותר משורת הדין עכ”ד.
אבל לא הבנתי דבריו, כי גם אצל אנשים מצינו סכנה כזו, וכמבואר בגמ’ שבת (לב, א) וגברי היכא מיבדקי וכו’ בשעה שעוברים על הגשר. וא”כ גם אנשים בודאי לא יכנסו לחשש חילול שבת מחשש סכנה כשעוברים על גשר או כעין זה.
בידידות, שלמה דיקמן

תשובת הכותב: ייש”כ על הערה זו שלא בארתי כל הצורך. ובאמת יש עוד להעיר, כי הרש”ש (שם) מביא הוכחה לדבריו מדאיתא בגמ’ (לב, א) נשים מתות על שמכבסות בגדי בניהן בשבת. א”כ משמע כי על עון חילול שבת בכללות יש ענין סכנה, ומה הסכנה היתירה בהדלקת הנר. ולא מצינו בשאר דיני שבת שהנשים מחמירות ביותר מחמת זה. אלא נראה לומר ע”פ הגמ’ (שבת לב, א) שהקב”ה אומר רביעית דם נתתי בכם, על עסקי דם הזהרתי אתכם וכו’, נשמה שנתתי בכם קרויה נר [כדכתיב נר ה’ נשמת אדם] על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם, ע”כ. א”כ ראינו שיש ענין סכנה בנר דייקא כנגד האדם, ממילא בקלקול זה יש פגם בעצם האדם וזו הסכנה. וברש”י (שם) מביא שהאשה בדוקא צריכה לתקן זאת לפי שכבתה נרו של עולם בעץ הדעת, לכן אם מקלקלת יש יותר ענין סכנה מסתם חילול שבת וכן מחטא האנשים. ולפי”ז מיושבים דברינו, כי אין הכונה על חילול שבת בעלמא רק על חילול שבת של הדלקת הנר.
אבל העירני עוד ידידי הרב הלל שמעון שימאנואוויטש שליט”א, דא”כ נדה נמי נשים מתות עליהן וגם שם אמרינן על עסקי רביעית דם הזהרתי אתכם, ולא מצינו שם חומרא דנשים מצד חמירא סכנתא. אכן י”ל, שגם בנדה מצינו חומרות גדולות מצד הנשים, שהחמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות שבעה נקיים. ואם אינן נביאות הן, בני נביאות הן.
משה ברוך קופמאן

עלה לתרופה
הרב צבי פינקלשטיין, מכון עלה זית
חטאי דור דעה – במשנת השפת אמת
בספר כלי חמדה (סוף פרשת בשלח) הביא דבר נפלא בשם השפת אמת, דידוע מה שאמרו חז”ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מ) שבשעת מתן תורה החזיר הקב”ה על כל אומה ולשון שיקבלו את התורה, וכשבא לבני עשו שאלו מה כתיב בה, ואמר “לא תרצח”, ואמרו אי הכי לא בעינא. וכן כשבא לבני ישמעאל שאלו מה כתיב בה, ואמר “לא תגנב”, ואמרו אי הכי לא בעינא. אבל כשבא לישראל קבלו את התורה ברצון. והקשה השפת אמת למה זה נחשב שבחן של ישראל, אולי משום הכי קבלו ישראל את התורה מפני שלא נמצא בתורה דבר המנגד לטבע ישראל.
ותירץ השפת אמת, “דלכן ציוה הקב”ה קודם קבלת התורה מצות הגבלה להגביל את ההר סביב לבל יהרסו לעלות, והיו מעלות בזה [-לפי מדרגת כל אחד ואחד], ומטבע של ישראל לחקור כל דבר אחר שרשו ולהתבונן בכל דבר עד כמה שיכול, ובזה שצוה להם הקב”ה מצות הגבלה ונתן תחומין לכל אחד ואחד היכן מקום עמידתן, בזה צוה להם דבר אשר הוא נגד טבען של ישראל. ואעפ”כ אמרו נעשה ונשמע, וזה שבחן של ישראל”. ומוסיף הכלי חמדה דזהו באמת ענין הקדמת נעשה לנשמע, שקבלו על עצמם שלא ירצו להבין [דהיינו “נשמע”] יותר ממה שישפיע להם הקב”ה על ידי התורה והמצוות [דהיינו “נעשה”].
העולה מדברי השפת אמת, שעיקר הנסיון של קבלת התורה היה ענין זה של “הגבלה”, דהיינו להגביל את התשוקה להבין ולהדבק בה’ כפי ההוראות של התורה. והמתבונן בדברי המפרשים, ובפרט בתורת השפת אמת ובית מדרשו, יראה שנקודה זו היא באמת יסוד ושורש לכמה וכמה חטאים של דור דעה, כמו שיבואר בעזהשי”ת.
א] חטא העגל. מובא בשם הרבי ר’ בונם מפרשיסחא זי”ע (תורת כהן פרשת תרומה, וכעין זה באמרי אמת פרשת כי תשא), “שחטא העגל היה מגודל תשוקתם לדביקות ה’, עד שרצו איזה ענין תמידי ומוחש, שיוכלו ליחס אליו השראת השכינה”. וכעין זה ידועים דברי הבית הלוי (פרשת כי תשא ד”ה הנה במעשה) שנתכוונו להשרות השכינה ביניהם באמצעות העגל, אבל טעו בזה שהרי לא נצטוו על כך, ובלי ציווי אי אפשר לפעול בעולמות העליונים. ומשום כך בבנין המשכן שהוא כפרה על מעשה העגל נאמר על כל פרט ופרט “כאשר צוה ה’ את משה”, מפני שבא לכפר על ענין זה שלא עשו כפי מה שנצטוו.
ב] חטא נדב ואביהוא. השפת אמת (פרשת שמיני שנת תר”ט) הביא בשם החידושי הרי”ם ש”נדב ואביהוא שהיו גדולי עולם והיו להם כוונות ויחודים וסודות במעשיהם, אעפ”כ מצד שלא צוה אותם נענשו”. [עוד מובא בשם החידושי הרי”ם (רמתים צופים סימן ד) דמשום כך מעשה פינחס היה תיקון למעשה נדב ואביהוא, כי מעשה פינחס היה קנאות שצריכה להיות דווקא בלא ציווי, ד’הלכה ואין מורין כן’.]
ג] “והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר” (במדבר יא, ד). פירש השפתי צדיק (שם) על פי דברי זקנו החידושי הרי”ם, ש”רצו שיזונו ממזון גשמי ואף על פי כן יתגברו על יצרם ויתקנו את חלק הרע, וזהו התאוו תאוה, שרצו שיהיה להם תאוה כי היכי דניכוף ליצריה וכו’. אך אף על פי כן לא הי’ לרצון בשמים, כי האדם צריך לילך בתמימות ולא לחפש עצות לעצמו, אך לקבל הנהגה כמו שמנהיגין משמים, דכן הוא בודאי לטובתנו”.
ד] “וישמע משה את העם בכה למשפחתיו” (שם פסוק י), פירש”י על עריות הנאסרות להם. וכתב בשפתי צדיק (שם) שאין הכוונה כפשוטה שנתאוו לעריות, אלא “בשמעם אזהרות רבות ועונש חמור בענין עריות בכו על זה, למה לא יהיו תמיד גדורים על ידי דביקותם בהשם יתברך ובתורה הקדושה ויהיו רחוקים מתאות כאלו וכו’. ומה שנקרא חטא, שזהו ענין מורים את מוריהם, להגיד דיעות לתורה הקדושה מה נצרך לגדור ומה יפרשו מעצמן”.
ה] חטא קרח. הביא השפתי צדיק (פרשת קרח) בשם זקנו חידושי הרי”ם, דאיתא בזוהר הקדוש שרצה הקב”ה לעשות את קרח גדול שבלויים כמו אהרן גדול שבכהנים. ולכן “ניצוץ זה טרף בלבו שהרגיש שיש מדרגה מיוחדת עבורו. ומכל מקום ירד כל כך על ידי עון אחד. ללמד כמה גדולים דברי חז”ל אל תאמין בעצמך עד יום מותך ומאמר חז”ל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחר שכינה”.
ו] חטא מרגלים. כתב השפת אמת (פרשת שלח שנת תרל”ה), “מסתמא אמרו אמת שנראה להם שלא יוכלו לעלות, פירוש, מצד מעשיהם וזכיותיהם. אכן השי”ת הי’ מכניסם בדרך נס וסיוע מצד הבטחת אבות. אך הם רצו להדמות ג”כ לאבות ולעשות הכל מעצמם. וזה הי’ החטא שלהם כי אין להתחכם על הנהגת הבורא ברוך הוא וברוך שמו”.
ז] מקושש עצים. בתוספות (בבא בתרא קיט, ב ד”ה אפילו) הביאו בשם המדרש דמקושש לשם שמים נתכוון, שחילל את השבת כדי שייהרג וידעו הדור שאף על פי שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ מכל מקום חייבין במצוות התורה. וכתב בהעמק דבר (במדבר טו, מא) דמשום כך נסמכה פרשת מקושש לפרשת ציצית שבה נאמר “לא תתורו אחרי לבבכם” ופירושו שאין לתור אחרי מצוות חדשות מה שלא ציוה ה’ ואין לעשות עבירה לשמה. ויש לפרש יסוד הדברים כנ”ל, שהמקושש מסר נפשו כדי שלא יחטאו ישראל וכל זה מתוך אהבת ה’ שבערה בלבו, ועם כל זה לא היה לו לעבור על מצוות התורה.
ח] מי מריבה. הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ”ל (שיחות מוסר שנת תשל”א סוף מאמר יא) מפרש שסבר משה רבינו שיתקדש שם שמים יותר על ידי דיבור לסלע אחר, ואף על פי שנתכוון לשם שמים נענש מפני שלא היה לו לעבור על דברי הקב”ה, כי זהו חסרון במדרגת ‘עבד השם’ שעושה רצון אדונו בלי חכמות וחשבונות.
ט] חטא אדם הראשון. החידושי הרי”ם (בראשית ג, ד) מפרש גם זה על דרך הנ”ל, ש”טענת הנחש היתה שלא ימותו בהחלט גמור רק שידעו טוב ורע, היינו שיכנס בהם יצר הרע באמת אבל עכ”ז יוכלו להתגבר נגדו ויהיה זה יותר קידוש השם, ובאמת לא היה להם לשמוע אליו נגד מאמר השי”ת, אף שלפי שכלם היה יותר טוב, כי לא מחשבותיו כו’ ובטל רצונך כו'”.
אמנם עצם התשוקה לדלג על ההרים בעבודת השם, מרוצה הוא לפני הקב”ה, ובמקום שאינו מתנגד לציווי השם הרי זה משובח, כמו שהביא השפתי צדיק (פסח שני אות א) בשם החידושי הרי”ם בענין פסח שני, שפרשה זו נתחדשה בגלל האנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ואמרו “למה נגרע” מלהקריב הפסח, ואמר החידושי הרי”ם, “כן כל מי שצועק ממרירת לבו למה יגרע מכנסת ישראל בעניני עבודת השי”ת, יפתח לו שער חדש ויתקרב, אף שיש טעם ברחקות שלו, שכן היה טעם ריחוק הטמאים מפני הטומאה”.

עלה חסד
Rabbi Hillel Shimon Szimonowitz,
Machon Aleh Zayis
ורחמיו על כל מעשיו
A highlight of Parshas Ki Sisah is the delineation of Hashem’s thirteen attributes of mercy. One of those attributes is “רחום,” “merciful.” Rabbeinu Avraham ben HaRambam explains this middah: “despite Hashem’s great power, He is still merciful to all creations, as it says, ‘ורחמיו על כל מעשיו’.”
The Rambam (Dei’os, 1, 6; Sefer Hamitzvos, Aseh 8) writes that we are commanded to emulate Hashem’s ways: מה הוא אף אתה. Thus, just as Hashem is merciful, we should also be merciful. This is codified by the Mishnah Berurah (156, 4). It follows that just as Hashem is kind to all His creations, so too, we must be kind to all His creations. Rabbi Yigal Dinowitz, shlita, has pointed out, based on this, that we are obligated perform gemilas chesed with all humanity, just as Hashem is gomel chesed with all humanity. Indeed, the Rambam (Melachim, 10, 12) instructs us to extend kindness to all human beings, visit their sick, bury their dead etc., so that we walk in the path of peace, as it says: טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום — “Hashem extends mercy to all creations… and all His ways are ways of peace.”
Reb Shimon Sofer (Hisorerus Teshuvah, 1, 166) writes that this Rambam corrects a common misconception. People believe that the obligation of chesed only truly applies in our own circles; we need be kind to outsiders only to avoid their animosity. From the Rambam it is clear that being kind to all is a fundamental obligation; the ways of the Torah are sweet and peaceful and must inform all of our interactions.
This can help explain another statement made by the Rambam regarding an eved kna’ani. He writes (Avadim 9, 8) that although one is permitted to task an eved with difficult labor, it is a middas chassidus and a wise approach not to overburden him. A kind person also shares his own food and drink with his avadim. He should not humiliate his avadim with corporal punishment or harsh words; rather he should speak kindly and hear out their complaints. Iyov’s conduct is described this way — he took pride in the way he treated others, recognizing their innate humanity in them. The Rambam concludes that descendants of Avraham Avinu fundamentally reject cruelty; they are merciful to all, emulating the middos of Hakadosh Baruch Hu — ורחמיו על כל מעשיו וכל המרחם מרחמין עליו — and anyone who is merciful will be granted mercy as well.
The Kesef Mishnah and Radbaz explain that although the Rambam typically codifies laws based on Chazal and the Geonim, here he is writing an original idea. They comment that these words are appropriate for him, as it is obvious that they flow from his heart. The Radbaz adds that these remarks come straight from the Rambam’s sense of righteousness. Despite their praise of the Rambam’s character, they are pointing out that this ruling seems to depart from his usual practice of only codifying strict halachic requirements that have a basis in Chazal.
Based on the above, it seems that the Rambam was indeed following his usual methodology here as well, and this is a halachic issue. Since there is an obligation to emulate Hashem’s ways, as he rules in Dei’os, it follows that one must be kind to all, including an eved.
This idea is echoed in the Ibn Ezra (Shemos 21:2). He writes that Hashem commanded us not to mistreat avadim or handle them with brutality, regardless of their nationality. His reasoning: “כי רחמי השם על כל מעשיו — because Hashem’s mercy is on all His creations.”
This concept, “ורחמיו על כל מעשיו” extends beyond how we should treat people. The Rema (O.C. 223:6) writes that we should not encourage people to buy new shoes or other leather clothing because making them requires killing another animal and the Torah states “ורחמיו על כל מעשיו.” The Nodah B’Yehudah in his seminal teshuva about hunting (Y.D. 2, 10), cites this Rema, and writes that hunting game for the sake of passing time and pleasure is the antitheses of Jewish morality.
Can we extrapolate from here that in addition to not treating animals with cruelty one must also perform chesed with animals?
We have seen that some great men have behaved in such a manner: The Maharsham was accustomed to spread seeds for the birds in his courtyard every morning because he wanted to emulate the ways of Hashem, of Whom it is written “ורחמיו על כל מעשיו” (Otzar Pidyon Haben vol. 2). There is also a famous picture of Rav Elya Lopian feeding a cat. It is commonly assumed that his rationale was because of “ורחמיו על כל מעשיו.”
Notwithstanding these reports, it is possible to differentiate between refraining from cruelty and bestowing kindness. The Talmud uses “ורחמיו על כל מעשיו” as a rationale for not being cruel to animals. The Rema is also discussing killing them, as was the Nodah B’Yehudah. We do not see from these sources that there is an obligation to do chesed with the animals.
[R’ Shlomo Lawrence, z”l, (In Their Shadows vol. 2, pg. 409) write that his son-in-law Rabbi Chaim Ozer Gurwritz, claims to have heard from Rav Elya that the cat was brought to the yeshiva to kill mice and Rav Elya fed it out of appreciation (הכרת הטוב) for the cat’s service.]
Although the Rambam shows that that one must perform chesed with all humanity because of “ורחמיו על כל מעשיו,” one can legitimately argue that “ורחמיו על כל מעשיו” is only a rationale to be merciful and not cruel but does not obligate us to actively do acts of chesed.